אירועי השנה האחרונה מציירים תמונה מבלבלת עבור מי שמבקשים להבין את מצבו של השמאל הישראלי. מצד אחד, במערכת הבחירות הסתמן כי מפלגות השמאל המסורתיות והמרכזיות, העבודה ומרצ, נתונות במשבר אלקטורלי כה קשה, עד כי עלו טענות שהגוף ההיסטורי המכונה "תנועת העבודה" הגיע לקץ דרכו; מצד שני, בשנים האחרונות מתעוררת דווקא תנופת התפתחות של ארגוני עובדים, מרכזים רעיוניים ותנועות חינוכיות וחברתיות, המראה על התאוששות של השמאל ומשתלבת בגל עולמי של התחדשות דומה. הסתירה הקיימת לכאורה בין המשבר הפוליטי ובין ההתחדשות החברתית והרעיונית מעלה אפוא שאלות הקשורות למסגרת הניתוח של השמאל בישראל. האם זהו כוח פוליטי, רעיון, גוף כלכלי-חברתי או כל אלה יחד? והאם הוא נמצא בצמיחה, בשקיעה או בתהליך שמשלב בין השתיים?

התשובה לשאלות אלה מושפעת מגישות ניתוח שונות, שרובן מדגישות מרכיב מסוים במציאות כמו אידיאולוגיה, תרבות, פוליטיקה וכדומה. לדוגמה, מנקודת המבט של המרכיב הפוליטי, מצבו של השמאל בכי רע, אך אם מדגישים את העניין האידיאולוגי, המצב פחות חמור לנוכח ההתחדשות הניכרת במחנה. לטענתי, גישות ניתוח חלקיות אלה אינן מתאימות להבנת מצבו של השמאל, והן מולידות הסברים כוזבים ומטעים. הסיבה לחוסר התאמתן של גישות אלה נעוצה בכך שהשמאל, לעומת תנועות אחרות (ליברליות, ימניות או דתיות), נבנה מתוך תפיסה המשלבת בין התחום הכלכלי-חברתי, התחום הרעיוני והתחום והפוליטי ורואה יחסי גומלין הדוקים ביניהם. לפיכך, הדרך המתאימה ביותר להבין את תהליך התפתחותה של תנועת העבודה הישראלית היא באמצעות ראייה כוללת, ולא מזווית אחת ויחידה, חשובה ככל שתהא. 

במאמר שלפניכם, הביטוי "השמאל הישראלי" נושא משמעות רחבה וכולל מפלגות, תנועות וארגונים שהוגדרו היסטורית כשמאל והיום, גם אם אינם מזהים את עצמם ככאלה, לא מבטאים התנגדות עקרונית להשקפת העולם השמאלית. חלק מהם, בעיקר החדשים יותר, אינם מגדירים את עצמם מפורשות כ"שמאל ציוני" – בעיקר בשל הניסיון לגבש הסכמות בין יהודים לערבים על בסיס אג'נדה שמאלית – אבל גם אינם מבטאים התנגדות עקרונית לציונות. מבחינה מושגית, אתייחס לשמאל באמצעות המונח "תנועת העבודה הישראלית", וזאת כדי להדגיש את העובדה שבאופן היסטורי הפנומן המכונה "תנועה" הורכב מקונגלומרט של מוסדות כלכליים, חברתיים, רעיוניים ופוליטיים. הטיעון שלי הוא שסוד הצלחתו של השמאל הישראלי – שבא לידי ביטוי ב"תור הזהב" של מדינת הרווחה מסוף שנות ה-60 ועד 1977 – היה תולדה של פעולה "תנועתית", וכי משבר השמאל מסוף שנות ה-70 ואילך נבע מהתפוררות תנועה זו. זהו הסבר שאני מכנה "מבני" משום שהוא מסתמך על המבנה התנועתי. רק אם מזהים שמדובר במבנה משוכלל ומרובה פונקציות, ניתן להבין את האופן שבו נוצרו בתוכו מגמות סותרות וכן את העובדה שעצם קיומן של הסתירות הללו הוא גורם מרכזי בהתפתחותו. הטיעון שאני מבקש להציג הוא לפיכך בעל אופי דיאלקטי –  לא רק משום שהוא מסביר התפתחויות מתוך סתירות, אלא גם משום שהוא רואה את התפתחות השמאל כמהלך מורכב שבו עוצמה יוצרת חולשה וחולשה יוצרת עוצמה. לטענתי, דווקא כאשר הגיע השמאל למלוא עוצמתו הפנימית והשפעתו החיצונית הוא החל להתפורר, אם כי אין מדובר בתהליך דטרמיניסטי אלא בתולדה של כשלים ספציפיים שאליהם אתייחס בהמשך. מכאן עולה מאליה גם המסקנה כי משבר השמאל הנוכחי יכול להצמיח מתוכו את תהליכי ההתחדשות שלו, אם ילמד מכשלי העבר.

הצלחות וכישלונות

למרות חשיבותו ההיסטורית, משבר תנועת העבודה לא זכה עד כה לחיבור מכונן שיסביר את סיבותיו באופן מקיף ומעמיק. האירועים קצרי הטווח שהובילו אליו תוארו בכמה חיבורים של בני התקופה ובמסות כלליות, שחיברו חוקרי תנועת העבודה והחברה הישראלי. אבל הטקסטים של בני התקופה הם בעלי אופי פובליציסטי, לא מחקרי, וחסרה בהם פרספקטיבה של מרחק מהאירועים. חוקרי תנועת העבודה, מצדם, התייחסו למשבר "ממעוף הציפור" ולא ערכו מחקר ספציפי ומעמיק על סיבותיו. הסברים חלקיים לחידת המהפך הפוליטי ב-1977 סיפקו דווקא חוקרי הימין הישראלי, שתיארו את האופן שבו התהווה הימין כאלטרנטיבה לתנועת העבודה. אך חקר הימין אינו מסביר את תהליך ירידת ההגמוניה של תנועת העבודה, שבלעדיו ייתכן כי הימין לא היה עולה לשלטון. יתרה מכך, אין הוא עוסק בשאלה מדוע שלטון הימין נמשך כבר ארבעה עשורים, בלי שתנועת העבודה מצליחה להציב לו חלופה מובהקת ומתמשכת של ממש – תופעה שקשורה לעוצמת השבר הפנימי של התנועה ולקושי שלה להתאושש ממנו.

אחד החיבורים העדכניים ביותר על משבר תנועת העבודה הוא הספר "הדרך ל-77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1965-1977" מאת ערן אלדר (הוצאת עם עובד, 2018). ספר זה ממחיש את החלקיות שמספק הסבר למשבר זה העוסק בתחום אחד בלבד, במקרה הזה – התחום הפוליטי. אלדר בחר להתמקד ביחסי הכוחות והמאבקים הפנים-מפלגתיים במפא"י, במפלגת העבודה ובמערך בין השנים 1965 ל-1977 כגורמי המהפך, והוא מביא תיאור כרונולוגי מפורט למדי של המשברים הפוליטיים שתקפו מסגרות אלה. ספרו נפתח בהצגת ספיחי "פרשת לבון", שעוררה עימות חריף בין דוד בן-גוריון ליתר הנהגת מפא"י והביאה לפיצול המפלגה ולהקמת רפ"י ב-1965; ממשיך בהקמת ממשלת האיחוד הלאומי לפני מלחמת ששת הימים, כולל מינויו של משה דיין לשר הביטחון במקום לוי אשכול וצירוף מפלגת חרות בראשות מנחם בגין לממשלה, לראשונה מאז קום המדינה; עובר דרך הסכסוכים הפנימיים האינסופיים במפלגת העבודה והמערך בשנים שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים; ומסתיים בגלישה ממלחמת יום הכיפורים להפסד בבחירות 1977, תקופה שכללה את תנועת המחאה נגד מחדלי הממשלה, מאבקים בין יצחק רבין לשמעון פרס, פרשיות השחיתות בצמרת המפלגה ולבסוף הבחירות עצמן, שאליהן הגיע המערך כשבר כלי. 

למרות שהספר אינו מחמיץ ולו אחד מגילויי המשבר הפוליטי של תנועת העבודה בעשור ויותר שלפני המהפך, הוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שמפלגות הפועלים היו למעשה חלק ממסגרת מבנית מורכבת ורחבה בהרבה. הדבר מפתיע משום ששמו של הספר מבשר על דיון ב"שקיעת הגמוניה", והרי הגמוניה, מעצם הגדרתה, היא מבנה שחורג מהתחום הפוליטי אל תחומי החברה, הכלכלה, האידיאולוגיה והתרבות. אלדר אינו מציין כי למרות המשבר הפוליטי – ולמען האמת באופן שמסביר אותו, כפי שנראה בהמשך – היו שנות השקיעה גם שנים של צמיחה כלכלית שהובילה תנועת העבודה: חברי התנועה – בקיבוצים, בהסתדרות ובמנגנוני המדינה – התבססו כלכלית, ומנגנוני מדינת הרווחה הורחבו והקיפו מעתה קבוצות שקופחו בעבר; נוסף על כך, בניגוד למשבר הפוליטי שהלך והתפתח בתנועה, החזית התרבותית שלה נהנתה מפריחה מואצת, הן במערכות התרבות ההסתדרותיות והקיבוציות והן באלה הממלכתיות שהיו בשליטתה.

המכניזם של משבר תנועת העבודה נותר אפוא בגדר חידה במשך עשורים רבים בגלל אופיו המורכב, שהיה נגזרת ישירה של המבנה המורכב של התנועה. קשה היה לשים את האצבע על נקודת הפריצה של המשבר וסיבותיו משום שהסימנים היו מבלבלים כשהמשבר המתרחב בתחומים מסוימים מתרחש במקביל להצלחות גדולות בתחומים אחרים. כך, למשל, הגביר המעבר מיישוב למדינה את כוחה של תנועת העבודה, ששלטה כעת במנגנוני הכוח הלאומיים מחד גיסא, אך מאידך גיסא הוא פגע ביכולת הגיוס של בני הדור הצעיר לתנועה, משום שאלה ביקשו לעצמם חיים נורמליים לאחר תקופת החירום הארוכה (1936-1949); כך, יצר פרסומו של "הנאום הסודי" של ניקיטה חרושצ'וב ב-1956 משבר אידיאולוגי בעולם הסוציאליסטי. בארץ הושפעו ממנו בעיקר הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד, שהוטלו אל תוך מבוכה רעיונית בדיוק באותו הזמן שבו החלה ההתבססות הכלכלית שלהם; נוסף על כל אלה, בעוד תנועת העבודה הובילה בשנות ה-50 את מפעל העלייה הגדולה תוך סיום הצנע וחיסול המעברות, החלו מחאות כלפיה מצד העולים והיא איבדה בהדרגה את אחיזתה בשכבות הנמוכות; וככל שהצליחה להוביל את ישראל לביסוס כלכלי ומיסדה את המבנה הפוליטי הפנימי שלה, התגלו בתוכה נטיות שאיתגרו את תפיסתה השוויונית, דוגמת יצירתו של מבנה היררכי לארגונים התנועתיים ובראשם המפלגות הפוליטיות, נטיות מגזריות שכללו העדפת שיקולים של פיתוח כלכלי על פני שוויון חברתי, ועוד.

גם הדיון המחקרי – החלקי, כאמור – שקדם לספרו של אלדר התקשה להגדיר את אופי המשבר של תנועת העבודה ולעמוד על סיבותיו. אמנם חלק מהכתיבה הסוציולוגית הכללית על החברה הישראלית עסקה בירידת תנועת העבודה. סוציולוגים אלה זיהו כי כוחה של התנועה היה ביכולתה לספק מענה לצורכי הציבור באמצעות מערכת נרחבת של תעסוקה ושירותים חברתיים, בעיקר דרך מערכות כלכליות ושלטוניות שהיו בשליטתה (ההסתדרות ומנגנוני המדינה), מערכת שכוננה זיקה פוליטית לתנועת העבודה בקרב קבוצות גדולות באוכלוסייה. ואולם, טענותיהם של  הסוציולוגים לא היו מדויקות מבחינה היסטורית בנוגע לגורמים שכוננו את הפעולה התנועתית ולמאפיינים שונים של התנועה. חלקם טענו כי מוטיבציית הפעולה של תנועת העבודה היתה כיבוש קולוניאלי, ולא הדאגה לפליטים היהודים חסרי הכל שעלו בעזרתה ארצה; או שהאי-שוויון שנוצר בין חברי התנועה ובין אוכלוסיות אחרות, דוגמת העולים בעליות הגדולות של שנות ה-50 והערבים אזרחי ישראל, היה תולדה של תפיסות אליטיסטיות, נצלניות ולעתים אף גזעניות, שהניכור שיצרו היה נקודת הנביעה של המשבר. היבטים רבים בטענות אלה הופרכו עם הזמן על ידי היסטוריונים שונים. עם זאת, המסגרת הפרשנית שהתוו הסוציולוגים הרימה תרומה מחקרית חשובה משום שהצליחה להגדיר את משבר תנועת העבודה כמשבר פנימי, כלומר – כתוצאה של פעולותיה שלה ולא של כוח אחר כלשהו (למשל, הימין). בכך עזרה הסוציולוגיה למקד את תשומת הלב בגורמים מבניים, שהיו תולדה של שיטת פעולתה של תנועת העבודה עצמה.

רוב ההיסטוריונים שבחנו את משבר תנועת העבודה אימצו את המסגרת הסוציולוגית. הם לא הכחישו כי תחת תנועת העבודה נוצר אי-שוויון חברתי, שהביא בסופו של דבר למרד פנימי נגדה. אבל בניגוד לסוציולוגים, הם לא תפסו זאת כתולדה של תפיסות אי-שוויוניות מוקדמות או כשלים מובנים, אלא כתוצר של התפתחות היסטורית, שהרי אחרת – כיצד אפשר היה להסביר את עלייתה של התנועה? חלק מההיסטוריונים טענו ששורש העניין במאבקים הפנימיים במפא"י בשנות ה-30 וה-40, שבעקבותיהם פרשו האגפים הסוציאליסטיים (הקיבוץ המאוחד וסיעה ב') ממפא"י והותירו אותה, על פי הפרשנות הזאת, לעצב את דרכה כתנועה לא-סוציאליסטית; חלק אחר מהחוקרים ראו בתנועת העבודה מקשה אחת גם לאחר הפיצולים המוזכרים, והוויכוח המרכזי ביניהם נסב על השאלה מתי ומדוע ויתרה התנועה כולה על דרכה הסוציאליסטית.

בעוד פולמוס מחקרי זה נמשך עדיין, אני מבקש, כאמור, להציע את ההסבר המבני, שעל פיו המשבר בתנועת העבודה נוצר כשהנהגת התנועה התעקשה לדבוק באידיאולוגיה החלוצית גם כאשר היא נהפכה למעשה, ובגלל הפריחה הכלכלית שהוזכרה קודם לכן, לתנועת מעמד בינוני תוך שהיא משבשת בכך את יחסי הגומלין בין הפונקציות השונות שלה. אני מבסס ניתוח זה על ההנחה שעל פיה שינויים במציאות אינם מחייבים שגופים ייקלעו למשבר אם הם יודעים כיצד להתאים עצמם לשינויים בלי לוותר על ייעודם המקורי; ועוד טוענת הנחה זו שהיכולת להשתנות, קל וחומר בגוף שקיים עשרות שנים, היא תכונה חשובה ואף הכרחית. הנה דוגמה שתמחיש את הנחות היסוד הללו: הסתירה בין היותה של תנועת העבודה "חלוצית" ו"בורגנית" התגלמה בהתגבשותן של שתי סיעות חדשות בתוכה – מחנה של"י, שביקש לשנות את קהל היעד של מפא"י, להפסיק לייצג את המעמד הבינוני ולהיות מפלגת המעמד הנמוך, תוך ויתור על הזהות החלוצית שלה, ולעומתו, רפ"י, שאנשיו ביכרו מפלגת מעמד בינוני, שמפתחת צורות חדשות של "חלוציות" שיתוו את הצעדים הבאים בהתפתחות החברה. הם התכוונו בעיקר לאוכלוסייה העירונית, למקצועות צווארון לבן, לטכנולוגיה תעשייתית וליסודות נוספים שעד אז לא הוקדשה להם מחשבה יתרה, בשל המשמעות ההיסטוריות של החלוציות הציונית. לא של"י ולא רפ"י מצאו מקום בתוך תנועת העבודה, שהנהגתה חששה מהאתגרים שהעמידו בפניה בתפיסותיהן ונמנעה משינוי דרכה. שמרנות זו נבעה, כפי שאראה, מסיבות מובנות – רצון להגן על הקיים, חשש מסיכון הישגים ודבקות של המנהיגים במבנה השליטה התנועתי ובעמדות הכוח שלהם. אך לסיבות המובנות הללו היה מחיר: שקיעתה של התנועה. הדבר המרכזי שאפשר ללמוד מההיסטוריה הוא האופן שבו יש להתמודד עם המציאות, בהינתן העובדה שהיא משתנה כל הזמן, והדבר המרכזי שאפשר ללמוד מההיסטוריה של תנועת העבודה הישראלית הוא ששינויים כדאי תמיד ליזום דווקא מעמדה של כוח, ולא להיגרר לתוכם מתוך משבר ובלית ברירה. 

פועלים לשינוי

תנועות השמאל בעולם נוסדו החל במחצית השנייה של המאה ה-19, אך האינטרסים שהובילו ליצירתן החלו להתהוות 100 שנה קודם לכן, בזמן המהפכה התעשייתית. תהליכי תיעוש, עיור והגירה מעבר לים דרשו מהמוני פועלים להתארגן כדי להיאבק על זכויותיהם. ההתארגנויות במדינות השונות לבשו אופי דומה: הפועלים התאגדו במקומות העבודה, שיפרו את שכרם ותנאי תעסוקתם, תרמו את הזמן והכסף העודף שנוצרו משניהם לייסוד מפלגות שייצגו אותם במוסדות המדינה, והקימו מוסדות תרבותיים במטרה למלא את שעות הפנאי, לחנך לתודעה מעמדית ולרכוש תומכים נוספים בציבור הרחב שלא היה חלק מאיגודי העובדים או המפלגות. את תהליכי הניעות החברתית, שחילצו את מעמד הפועלים מהניצול של ראשית הקפיטליזם התעשייתי, הוא חולל באמצעות גופים שנקראו "תנועות". גופים אלה הם האב-טיפוס של מה שמכונה במחקר הסוציולוגי העכשווי "תנועה חברתית", דהיינו – התארגנות של קבוצת אנשים קבועה ובעלת מטרה משותפת הקשורה לעיצוב המציאות, שפועלת באופן המשכי תחת אידיאולוגיה קוהרנטית מסוימת. תנועות חברתיות מתגבשות לרוב מחוץ לממסדים ולזרם המרכזי של החברה ונוצרות על ידי אנשים שההתארגנות והפעולה המשותפת הן הדרך הטובה ביותר בעבורם להשיג השפעה. אפשר להבין בקלות מדוע זה היה הכלי שבו בחרו פועלים קשי יום, שהיו רחוקים ממרכזי הכוח הפוליטיים והכלכליים. במחצית הראשונה של המאה ה-20 כללו תנועות הפועלים באירופה לבדה מיליוני בני אדם ויצרו דמות חדשה – שבסיסה התודעתי הושפע מקרל מרקס (בהמשך יתווספו נדבכים בהשפעת ולדימיר איליץ' לנין בתחום הפוליטי ואנטוניו גרמשי בתחום התרבותי) –  של פועל משכיל בעל תודעה פוליטית, הנהנה מקיום כלכלי הגון ומסוגל לתרום לטובת הכלל. תנועות אלה גיבשו ציבור גדול לכדי מחנה פוליטי וחברתי מובחן ופיתחו תחום נרחב של תרבות פועלית שכונתה "תרבות מתקדמת", בניגוד לתרבות הריאקציונית שטיפחו האינטרסנטים הקפיטליסטים ונחשבה על ידיהן ל"זולה". האינטגרטיביות המובנית שלהן הפכה אותן למודל האידיאלי של תנועה חברתית ולמרכזית מבין התנועות החברתיות בעידן ההמונים. המחקר העדכני על תנועות חברתיות אינו מרבה לדון ב"שמאל הישן", הפועלי, ומתמקד לרוב בתנועות שהתפתחו מאז המחצית השנייה של המאה ה-20 – תנועות שהיו חלק מ"השמאל החדש" הבורגני, התאפיינו בביקורתיות ורדיקליזם ולימים התפוררו אל "פוליטיקת הזהויות" שהגבילה, ומגבילה עדיין, את יכולת שיתוף הפעולה בתוכן. דווקא משום כך, ההבנה של מהי תנועה במובן הרחב של המושג חשובה במיוחד כיום. ההתייחסות המחקרית הנהוגה לתנועות חברתיות במובנן הצר מחשיבה כתנועה גם התארגנויות ללא תשתית כלכלית, פוליטית או תרבותית מפותחת. כך מגדיר היום המושג "תנועה" בעיקר קבוצות קטנות ושוליות, שאינן מייצגות את עוצמתה ההיסטורית של התופעה.

בשנות ה-20 של המאה הקודמת עוררה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה התלהבות במדינות רבות. היא שימשה מקור השראה להמונים בעולם כולו והעניקה, בתוך כך, תנופה משמעותית לתנועות הפועלים; בשנות ה-30 התחזקה עוד יותר האהדה הציבורית לסוציאליזם בהשפעת המשבר הכלכלי העולמי והמאבק בכוחות הפשיסטיים שעלו באיטליה, גרמניה וספרד. לא רק התנועות החברתיות של השמאל פרחו, אלא גם אלה של הימין (ובעיקר הימין הפשיסטי), ובתווך ניצב המחנה האזרחי-ליברלי, שבהגדרתו העצמית נמנע באופן כללי מהתארגנות אך נאלץ לעתים לפעול כתנועה מתוך צורכי מאבקיו השונים. גם אם התקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה תור הזהב של ההתארגנות בתנועות, השפעתן של תנועות השמאל נראתה במלואה רק לאחר הבסת הפשיזם במלחמת העולם השנייה והחורבן שזו המיטה.

לכידות פנימית

המפגש של יהודים עם העולם המודרני יצר בקרבם תופעה נרחבת של שוליות כלכלית, חברתית ופוליטית, שנבעה מעמדת המוצא הנחותה שלהם ביחס לקפיטליזם, כפי שעולה מהדיון ההיסטוריוגרפי העשיר של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 על "הבעיה היהודית". עקב כך, יהודים גילו משיכה חזקה לתנועות הפועלים במדינות שבהן חיו, ורבים מהם השתלבו בתפקידי מפתח בתנועות הסוציאליסטיות על גווניהן השונים (תנועות הימין היו סגורות בפניהם מחמת אופיין הלאומני). אמנם שכבת הפועלים היהודית היתה ייחודית מבחינה אופייה כיוון שהורכבה בעיקרה מפקידים, סוחרים, בעלי מלאכה ושכיריהם ונותני שירותים אחרים ולא מפועלי תעשייה, אך אנומליה זו לא היתה בעלת משמעות שלילית מבחינת התארגנותם בתנועות. להיפך, יהודים נדחפו למהלך כפול – הן של שינוי במקצועותיהם והן של התארגנות לטובת מימוש האינטרס המעמדי שלהם, ולכן נדרשו להתארגן אף יותר מהלא-יהודים. גם האנטישמיות והאופן הייחודי שבו השפיעו שינויים ומשברים כלכליים ופוליטיים על המיעוט היהודי יצרו צורך בפעולה "יהודית" משותפת. ככל שהיהודים היו חלשים יותר, כך הם נזקקו יותר זה לזה. כך התפתחה בראשית המאה ה-20 תנועת פועלים יהודית לאומית, שביקשה – מכורח או מרצון – לייסד מסגרות פעולה ייחודיות ליהודים. 

אנשי תנועת הפועלים היהודית הלאומית היו חלוקים ביניהם בשאלת מסגרת המימוש של האינטרסים המעמדיים הכלליים והייחודיים של היהודים. לפיכך, פעלו בה כמה זרמים: סוציאליסטים, ששאפו לשלב בין זהותם הלאומית והמעמדית בתוך התנועה הסוציאליסטית הכללית ונוכחותם היתה בולטת הן בארצות הברית והן בתנועה הקומוניסטית בברית המועצות עד שנות ה-30; הבונד, שביקש להקים אוטונומיה תרבותית במזרח אירופה; הטריטוריאליסטים הסוציאליסטים, שביקשו להקים ישות מדינית עצמאית (וסוציאליסטית) במקום כלשהו בעולם; ותנועת העבודה הציונית, שהתגבשה בראשית המאה הן באירופה והן בארץ ישראל. בין הזרמים הללו התנהלו ויכוחים מרים אך ניכרו גם השפעות הדדיות, והמשותף היה שכולם פעלו בתוך כללי המשחק של תנועות הפועלים בראשיתן.  

תנועת העבודה הארץ-ישראלית נוצרה החל בשנות ה-20 כגוף תנועתי השואף כי המסגרת כלכלית שלו תהיה מאוחדת, וכמוה גם המסגרת הפוליטית והתרבותית. ואולם, הזרמים השונים בתוכו שמרו על אוטונומיה בתחומים שונים וכך נוצרה צורתה המורכבת של תנועת העבודה, שהיו בה ממדים של פעולה משותפת וממדים של פעולה עצמאית. בתחום השירותים החברתיים, למשל, קיבלו כל החברים בתנועה גישה שווה – באמצעות ההסתדרות – לקופת חולים ולארגון הספורט הפועל. בתחום הכלכלי היה המצב מורכב: במסגרת האיגודים המקצועיים של ההסתדרות התקיים שיתוף פעולה בין כל הפועלים, אך הקיבוצים פעלו כיחידות אוטונומיות למחצה, המאוגדות בגופים ארציים (שלמרבה הבלבול, נקראו גם הם "תנועות") בעלי זיקה משלהם להסתדרות (בעיקר דרך המרכז החקלאי). גם מבחינה פוליטית פעלו הגופים הארציים של הקיבוצים בנפרד ממפא"י ובנפרד זה מזה: השומר הצעיר הקים ב-1946 מפלגה עצמאית; הקיבוץ המאוחד פעל במסגרת מפא"י עד 1944, וב-1946 הקים עם סיעה ב' ממפא"י ופועלי ציון שמאל את מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון ושני אלה ייסדו יחד ב-1948 את מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת (שממנה פרשה אחדות העבודה ב-1954). במקביל המשיכה תנועת חבר הקבוצות והקיבוצים (לימים: איחוד הקבוצות והקיבוצים) לפעול במפא"י. מבחינה תרבותית, ההסתדרות החזיקה מנגנון מפותח, שאמור היה לייצג את תנועת העבודה כולה וכלל הוצאת ספרים (עם עובד), עיתון ("דבר"), תנועת נוער (הנוער העובד), מכוני מחקר ועוד. אך בשל מחלוקות פוליטיות ואידיאולוגיות פעלו הזרמים האחרים באופן עצמאי והקימו הוצאות ספרים (הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים), יומונים ("למרחב" ו"משמר" שייקרא בהמשך "על המשמר"), מרכזים רעיוניים (בית ברל, אפעל וגבעת חביבה) ותנועות נוער שונות (המחנות העולים, החלוץ הצעיר, גורדוניה והשומר הצעיר). המורכבות של המבנה התנועתי באה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בתחום היקר במיוחד ללב חברי תנועת העבודה: חינוך הדור הצעיר. אמנם עד לשנות ה-50 פעל במסגרת ההסתדרות זרם העובדים בחינוך שהיה משותף לכל חלקיה של תנועת העבודה, והוקמו מוסדות הכשרה משותפים לאנשי החינוך בסמינר הקיבוצים ובאורנים, אך במשך הזמן קמו מערכות חינוך נפרדות לכל זרם קיבוצי, ששמו דגשים שונים על הקשר של הדור הצעיר לחיי הקיבוץ, אופי הקבוצה החינוכית, היחס לברית המועצות ועוד. גם הלימודים המשותפים של המחנכים התקיימו בנפרד בחלק מהתחומים (למשל, פסיכולוגיה) בשל ההבדלים הרעיוניים.

למרות המורכבות המבנית שלה בימי טרום המדינה וחרף חילוקי דעות ומאבקים קשים שהתקיימו במסגרתה, תנועת העבודה הארץ-ישראלית הייתה גוף בעל לכידות פנימית לא מבוטלת ויכולת פעולה מרשימה: היא הפעילה בגולה תנועות נוער ציוניות שמנו עשרות אלפי חניכים, הפעילה מערך שליחים במדינות רבות בעולם, ייסדה וניהלה את ההכשרות החלוציות שהכינו את הדור הצעיר לחיי ההגשמה בארץ ישראל, יישבה את הארץ בשכונות פועלים, קיבוצים ומושבים ופיתחה את כלכלת היישוב באמצעות מפעלי חברת העובדים של ההסתדרות. גולת הכותרת בתקופת היישוב היתה מבצע חומה ומגדל בסוף שנות ה-30. גם הקמת הפלמ"ח בראשית שנות ה-40 והכנתו ככוח לחימה ליום פקודה היו מרשימות בכל קנה מידה. תנועת העבודה היתה גוף מגויס, בעל תומכים רבים ואחיזה חזקה בדור הצעיר, עם יכולת המצאה וכושר פעולה יוצאי דופן שעיצבו את המציאות בתנועה הציונית וביישוב. סוד כוחה היה השילוב בין המשאבים שסיפקו המוסדות הציוניים והלאומיים, ההסתדרות וההתיישבות העובדת, היעילות של הגופים הפוליטיים שייצגו אותה והרמה הגבוהה של המפעל החינוכי-תרבותי שלה. התמיכה הציבורית בה וההגמוניה שהשיגה הוכיחו כי הרכיבים השונים בתוכה פעלו בהרמוניה יחסית וכי היא ידעה לענות היטב על צורכי המוני העם היהודי במחצית הראשונה של המאה.

ממהפכה לממסד

פעולתה המוצלחת של תנועת העבודה סייעה לא רק להקמתה של מדינת ישראל אלא גם להבטחת קיומה, בין היתר על ידי הניצחון במלחמת העצמאות וההחלטה על קליטת העליות הגדולות, והיא סייעה גם לשגשוגה הכלכלי של המדינה בתוך זמן קצר יחסית. האופן שבו פעלה התנועה כונן את בסיסי העוצמה של החברה הישראלית, ובראשם הממלכתיות הפוליטית, גישה אחראית הרואה את הטוב המשותף של אזרחי המדינה ופועלת להגשימו; התרבות ה"צברית", היוצרת מכנה משותף רחב לכל חלקי העם; ומדינת הרווחה, שהתפתחה בהדרגה והגיעה לשיאה בעשור האחרון להגמוניה של תנועת העבודה. המשמעותי ביותר מבין אותם בסיסים להבנת משבר תנועת העבודה היה התהליך המואץ של צמיחה חברתית וכלכלית בישראל, שאותו חוללו ממשלות תנועת העבודה מתוך מדיניות מוצהרת וברורה. במחצית שנות ה-60 היתה ישראל למדינה מפותחת והחלה לעבור תהליכי נורמליזציה ונקודת השיא הזאת היתה גם ראשית המשבר של תנועת העבודה, שבשנים הראשונות היה סמוי מן העין ועלה על פני השטח רק בשנות ה-70.

כפי שתואר לעיל, תקופת עלייתה של תנועת העבודה הישראלית כללה שני שלבים מרכזיים: בשלב הראשון, שאפשר לכנותו "שלב עיצוב המנגנון" והתחולל בשליש הראשון של המאה ה-20, נוצר המבנה התנועתי מתוך שילוב של פעולות כלכלית, פוליטית ותרבותית; בשלב השני, משנות ה-30 ועד סוף שנות ה-50, הוכיח המבנה התנועתי את יעילותו הן בתרומתו לפיתוח היישוב ולהקמת המדינה והן ביצירת התנאים לצמיחה כלכלית מואצת, ולכן אפשר לכנותו "שלב המיסוד וההצלחה". תהליך זה התחולל במקביל באירופה ובחלקים אחרים של העולם לאחר מלחמת העולם השנייה. מאפייניו חשובים לדיון משום שכאן טמון, לדעתי, שורש המשבר: המבנה התנועתי, שהעניק יותר עוצמה לחברי תנועה – חברי קיבוצים והסתדרות ואנשי מנגנון המדינה במקרה הישראלי – לעומת הציבור הרחב, נהפך לאחר קום המדינה למקור של אי-שוויון מובנה. בתקופת כינון המנגנון לא היתה לאי-שוויון המובנה משמעות כלכלית רחבה, אלא שתקופת השפע בעידן מדינת הרווחה, שהתקיימה בעיקר בשנות ה-50 וה-60 והיתה תולדה של הפעולה המוצלחת של התנועות הפועליות, יצרה לאותו אי-שוויון משמעויות כלכליות וחברתיות מרחיקות לכת, שהנהגת תנועות הפועלים לא צפתה וגם לא הצליחה להתמודד עמן. 

משמעויות אלה מביאות אותנו לשלב השלישי – "שלב העימות והסתירה", שנמשך מסוף שנות ה-50 עד סוף שנות ה-60. יש הטוענים שאפשר היה למנוע אותו ושזה בדיוק מה שניסה לעשות בן-גוריון בשנותיה הראשונות של המדינה. על פי כמה מחוקרי בן-גוריון, הוא הבין שאת העידן התנועתי, שהיה לו מקום חשוב ביותר בתקופת היישוב, צריך להחליף בעידן "ממלכתי", כדי לבטל את הקווים המפרידים בין חברי תנועה ובין הציבור הרחב. לכן, טוענים החוקרים, פעל בן-גוריון להחלשת תנועת העבודה באמצעות פירוק הפלמ"ח, ביטול זרם העובדים בחינוך ואיסור פעולתן של תנועות הנוער החלוציות. סוגיה זו עדיין נתונה במחלוקת מחקרית, אך אין ספק כי בין תומכי הקיום התנועתי ובין תומכי הממלכתיות התגלע ויכוח מר וחריף, וכי "התנועתיים" נאבקו בבן-גוריון והצליחו במובנים רבים להמשיך ולהגן על כוחם ומעמדם. 

העובדה שתנועת העבודה המשיכה לפעול בתקופת הצמיחה הכלכלית של שנות ה-60 במסגרות אקסקלוסיביות (ההסתדרות והקיבוצים), שהעניקו עוצמה כלכלית וחברתית לחבריהן, יצרה בתוכה פיצול: קבוצה אחת פיתחה שאיפות לחזק את המעמד הכלכלי של חבריה ולהגביר בכך את האי-שוויון, תוך אימוץ שיח מגזרי וניאו-ליברלי; קבוצה שנייה ביקרה את האי-שוויון וביקשה להגדיר מחדש את דמותה של תנועת העבודה מתוך השפעה הולכת וגדלה של ערכי "השמאל החדש"; קבוצה שלישית היתה המעגל הרחב שהקיף את תנועת העבודה, לא נהנה מהיתרונות שסיפק המנגנון התנועתי וקיפוחו גרם תחושת אכזבה הולכת וגוברת בחלקים ממנו. בין שלוש הקבוצות התקיים מאבק פנימי, אך הן שיתפו פעולה בהתנגדות כלפי הנהגת תנועת העבודה, שמגורם מהפכני הפכה להיות "הממסד". 

נקודת הקיפאון

בשלב הרביעי, "שלב הדיכוי והשליטה" שהתרחש בסוף שנות השישים, ניסו הממסדים התנועתיים והמפלגתיים בתנועת העבודה להיאבק בתסיסה הפנימית של המגמות הפוליטיות החדשות. זו לא היתה בחירה מובנת מאליה, שכן בפני מנהיגי תנועת העבודה ניצבה אפשרות אחרת, לפחות באופן תיאורטי: עמדה להם האפשרות למחשבה חדשנית, שמזהה את התביעות השונות לא כאיום אלא כהזדמנות לשינוי והתחדשות. מבקשי הפיתוח הכלכלי תבעו יצירתיות, פתיחות והבנה של הפוטנציאל הטכנולוגי המתפתח באופן מואץ. הדמוקרטים-רדיקלים היו רגישים לסבל, דיכוי ואי-צדק, ורצו למנוע מפעולות המדינה והתנועה לדרוס ערכים ואוכלוסיות, גם אם העוול לא נעשה בכוונה; והפועלים והעולים רצו בחלוקה אוניברסלית של ההון הכלכלי, החברתי והתרבותי, ולא בתפיסה רפובליקנית שבה אין להם גישה למוקדי הכח בחברה והם גם אינם זכאים לכזו. למעשה, רבים בתנועת העבודה מצאו חוסר רלוונטיות בשימור המבנה התנועתי ואופי פעולתו בעת ההיא, וזאת מבלי לשלול את הישגי העבר. מדוע לא נענתה ההנהגה התנועתית לתביעות השונות? יש התולים זאת באותה סיבה שבגללה סירבה התנועה להיענות לרעיון הממלכתי של בן-גוריון: קשה מאוד למצוא אדם שמוכן באופן מודע לוותר על פריבילגיות, בעיקר אם הקיז דם למען השגתן. "כלל הברזל של האוליגרכיה", שטבע הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס, מספק גם הוא הסבר: מיכלס התייחס למפלגות פוליטיות וטען כי הנהגות מבקשות תמיד לדבוק בקיים ולהישאר במקומן, ורק לעתים נדירות מתפתחת מה שמכונה בעולם הארגוני "הנהגה טרנספורמטיבית" היודעת איך לערוך שינויים משמעותיים בארגון שיצרה או מתי להעביר את השליטה לגורמים חדשים שיבצעו את מה שאין היא מסוגלת לעשות. ואכן, אחרי מלחמת העולם השנייה, סבל השמאל העולמי כולו סבל מקיפאון ביחס למבנים הפוליטיים ששימשו אותו. זאת למרות שינויים מרחיקי-לכת בכלכלה, בחברה ובתרבות. במובן זה, תנועת העבודה הישראלית היתה חלק מתופעה רחבה. הקיפאון המקומי בא לידי ביטוי לא רק באופני החשיבה הישנים, גם אחרי שהחלוצים היו לבורגנים ואחרי שנוצר מעמד פועלים חדש שלא מצא את מקומו בתנועת העבודה, אלא גם בעובדה שהמנהיגים הוותיקים של האגפים השונים בתנועה – גולדה מאיר, יצחק טבנקין, יעקב חזן ומאיר יערי – איבדו את מעמדם בתהליכי הדחה שונים, שהראו כי נאחזו בקרנות המזבח עד שאפילו הנאמנים להם ביותר קצו בשלטונם.

המאבק של ההנהגות המסורתיות של תנועת העבודה במציאות המשתנה נעשה באמצעות טקטיקה עקיפה, שמטרתה לווסת את פעולת המציאות ולשרוד תוך כדי כך: את הדרישה של מעמד הביניים הפרופסיונלי (הצווארון הלבן) להעלאת שכר, שהועלתה בגלל ההתפתחות הכלכלית והתחזקה בגלל מדיניות התעסוקה המלאה, ניסתה הממשלה בראשות אשכול לדכא החל ב-1964 על ידי תוכנית המיתון, שיזם שר האוצר פנחס ספיר ונתמכה על ידי שר העבודה יגאל אלון; היסוד הדמוקרטי-רדיקלי הוחלש באמצעות שילוב בין גישה מכילה, דוגמת המקרים של אנשי "שיח לוחמים" ב-1967 או כותבי "מכתב השמיניסטים" ב-1970, להתקפה חזיתית של דה-לגיטימציה, כמו במקרים של תנועת שי"ח והפנתרים השחורים. למעשה, הממסדים של תנועת העבודה עסקו בניהול מתחים פנימיים ובתגובות לערעור מבפנים – במקום לנסות לספק מענה מקיף לאתגרים המבניים, בסיס תופעת שקיעתן של מפלגות השמאל. בתוך כך, ההנהגות כוננו לעצמן מעמד מתווך בין הצדדים הנאבקים בתוך תנועת העבודה מתוך הנחה כי התנועה המשוסעת זקוקה לגורם מפשר ומקשר שיותיר את המסגרת על כנה. כך היו ספיר ומאיר למפשרים בין קבוצות נאמני אלון ודיין, חזן ויערי תיווכו בין הקבוצות השונות במפ"ם וישראל גלילי מילא תפקיד מתווך בקיבוץ המאוחד ובאחדות העבודה. במקביל יצרו ההנהגות פתרון ארגוני זמני –  ראשית בדמותה של מפלגת העבודה, שנולדה כאיחוד בין מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י ב-1968, ושנית בדמותו של המערך, שהוקם בשלב ראשון ב-1965 כרשימה משותפת של מפא"י ואחדות העבודה ושוב ב-1969 כרשימה של מפלגת העבודה ומפ"ם. כל אחד מהם, בתורו, איפשר את ביצור ההגמוניה על ידי כפיית פתרון "מלמעלה" למצב, אך לא סייע למנוע את תהליך העומק של אובדן התמיכה "מלמטה". בשנות ה-70 ננקטה אסטרטגיה אחרת, שהתבטאה בשינוי המדיניות הכלכלית-חברתית של הממשלה. כראשי ממשלה, חיזקו גולדה מאיר ויצחק רבין חיזקו את מנגנוני מדינת הרווחה והשוויון החלוקתי, מתוך רצון לבסס מנגנון גיוס פוליטי חדש שישיב לתנועה את תמיכת השכבות הנמוכות. אלא שהתסיסה הפנימית כבר הייתה חזקה מדי והשסע בין התנועה לבין חלקים נרחבים בציבור עמוק מדי. עוד התברר כי המדיניות החדשה עוררה ביתר שאת את היסוד המגזרי בתוך התנועה והאיצה למעשה את תהליך שקיעתה.

בשלב החמישי, "שלב המיצוי והפרישה", שהתרחש בשנות ה-70 נהפך המשבר לגלוי עם הפרישה הגדולה של מצביעים מתנועת העבודה, מתוך הבנה שהמסגרת שלה אינה משרתת אותם עוד. חלקם, בעיקר הפועלים והעולים יוצאי צפון אפריקה, הצטרפו למסגרת פוליטית קיימת – הליכוד. חלק אחר, בעיקר מהמעמדות המבוססים, התארגן ויצר את "מפלגות המחאה" (ד"ש, של"י ורצ). בהיעדר שינויים שיחזירו את הקהלים הללו לחיק התנועה ומבלי לפנות לקהלים חדשים, איבדה תנועת העבודה את הבסיס הממשי היחיד שלה כתנועה חברתית: את חבריה.

מציאות משתנה

מהפך 1977 היה, אם כן, במידה רבה תולדה של התפוררותה הפנימית של תנועת העבודה, שהתנהלה על פי המכניזם שפורט לעיל. אמנם המוסדות התנועתיים השונים ובהם ההסתדרות, הקיבוצים, המרכזים הרעיוניים והעיתונים המשיכו לפעול גם לאחר מכן. אלא שהבליל הזה לא הרכיב עוד מה שאפשר לראות כתנועה: הוא נעדר גדרות בסיס של מטרה משותפת ואידיאולוגיה קוהרנטית ומובילות לפעולה יעילה. חלקים מתנועת העבודה אף תיפקדו כחלק מהמשטר הניאו-ליברלי שהתפתח מאז המהפך ולא הציעו אלטרנטיבה כלכלית ומדינית ברורה. והתוצאה: שלטון הימין התנהל מאז ומתנהל עד היום במידה רבה באין מפריע, מאחר שלא עומד מולו כוח ממשי שיגביל את פעולותיו.

המחשבה הדיאלקטית משמשת בסיס להסברת הסתירות הפנימיות בהתפתחות של תנועת העבודה שהביאו לבסוף למשבר – ויכולה לסייע גם להבנת המצב הנוכחי של השמאל לא כ"סוף דרכה של תנועת העבודה" אלא דווקא כהיווצרות התנאים להתחלה חדשה. על פי תפיסה זו, המאמץ היעיל של הימין לפירוק המפעלים הגדולים של התנועה – הממלכתיות הפוליטית, התרבות הצברית ומדינת הרווחה – יצרה מחדש את תנאי הבסיס הדרושים לפעולה של תנועה שמאלית; תנאים שלא היו קיימים עד כה דווקא משום שתנועת העבודה הצליחה להשריש אותם בעשרות השנים הראשונות לקיום המדינה. אחרי כארבעה עשורים של משטר ניאו-ליברלי שאחראי להתרוששותו של מעמד הביניים ולהיווצרותו של מעמד נטול ביטחון תעסוקתי ("פרקריאט"), לשיסוע מגזרי (מגזור) וחברתי, ולאחר עליית הימין הפופוליסטי בשנים האחרונות, התהווה ציבור גדול המבקש להתארגן כדי לשפר את תנאי חייו על בסיס תפיסת עולם שמאלית, והוא מתחיל אט אט להקים לשם כך תנועה. ואולם, כפי שמשבר תנועת העבודה לא היה מחויב המציאות, כך גם בנוגע להתחדשותה אין מדובר בסוף ידוע מראש. אותם כשלים של הנהגה בתנאים של מציאות משתנה עלולים לסכל כל ניסיון להקים מחדש את התנועה. 

מאז המחאה החברתית ב-2011 נרשמה אמנם תנופת התחדשות בשמאל הישראלי אך השרידים המוסדיים שנאספו מאז והגופים החדשים שקמו בעבודה המאורגנת (חלקים בהסתדרות ובכוח לעובדים), בפוליטיקה (קבוצות במפלגת העבודה ובמרצ) ובתרבות (המרכזים הרעיוניים והתנועות החינוכיות) מתקשים בינתיים לפעול יחד –  ולא בלי סיבה. האופן שבו התפרקה תנועת העבודה יצר שינוי מבני בתנאי הפעולה ומשום שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה וגם אינה מתקדמת באופן ליניארי אלא בקפיצות, הרי שהתנאים החדשים אינם דומים לעידן שבו נוצרו תנועות הפועלים.

השינויים בתנאי הפעולה של התארגנות השמאל לכדי תנועה נובעים משלושה גורמים עיקריים: העובדה שהתקיימה בישראל תנועת עבודה מפותחת, שעדיין יש לה שרידים רבים; המהפכה הניאו-ליברלית, שהעבירה פונקציות רבות של גופים בשמאל לתחום הפעולה של עמותות; ומהפכת המידע והמדע, על השינויים הכלכליים והחברתיים הכרוכים בה, שהחלה סמוך לתום ההגמוניה של תנועת העבודה. הגורם הראשון מייצר מציאות מורכבת שבה ישנם גורמים היסטוריים הקשורים לשמאל (מפלגות, קיבוצים, ההסתדרות וקואופרטיבים שונים) שמחזיקים באמצעים ובמשאבים מהותיים לתהליכי ההתחדשות, אך הם אמביוולנטיים כלפי "המצאתה מחדש" של תנועת העבודה משום שהקבוצות, ההשקפות והאינטרסים ההיסטוריים שלהם אינם עולים תמיד בקנה אחד עם תהליכי ההתחדשות. הגורם השני פורר את החיבור בין גורמים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים, אחד מיסודותיו של המאבק השמאלי. החברה האזרחית שנוצרה עובדת על היגיון מופרט: העמותות השונות עוסקות לא רק בחלקים שונים של מאבק אחד אלא במאבקים שונים, אין ביניהן חלוקת עבודה ממשית ולעתים הן מתחרות זו בזו באותו תחום. קיימים מקרים של שיתופי פעולה נקודתיים אך הם נדירים ולעתים קרובות בנויים על אינטרסים ולא על תפיסה משותפת, בעוד המצב הבסיסי הוא אי-שיתוף פעולה ותחרות על גיוס משאבים. הגורם השלישי, מהפכת המידע והמדע, קשור לכך שכמעט כל מה שאנו יודעים על מחשבה שמאלית, כמו גם על ארגון ופעולה תנועתיים, היה נכון למציאות של ראשית המאה ה-20. המחקר הענף שעוסק בהתארגנויות שמאליות במאה ה-21 מלמד שהיכולות הטכנולוגיות החדשות מספקות הזדמנות ממשית ליצירת תנועה חדשה. אך המחקר הזה, למרבה הצער, זר כמעט לחלוטין לישראלים. בין אם הדבר נובע מחוסר עניין בקרב הגופים ההיסטוריים או ממלחמת ההישרדות שבה נתונות העמותות, לא נוצרה עדיין בישראל פלטפורמה שתתרגם את היתרונות של אומת ההיי-טק להישגים של התארגנות שמאלית.  

סם החיים של תנועת שמאל, כל שכן תנועה המבקשת לקום מהריסותיה, הוא היכולת לפעול במציאות המשתנה. ההיסטוריה של השמאל בישראל טומנת בחובה תנאים חדשים שבעזרתם ניתן להקים מחדש מבנה רב-תפקודי המעניק פתרונות לציבור רחב, בדיוק כמו שעשו תנועות הפועלים ההיסטורית. לשם כך דרושים פתיחות מחשבתית ויצירתיות, ובראש ובראשונה אומץ לסכן את הקיים. ניתן אולי להבין מדוע בשנות ה-60 חששו בתנועת העבודה משינויים – אחרי הכל, כשבידיך נתון כוח רב, יש גם הרבה מה להפסיד. אבל השפל של 2019 וניצני ההתחדשות הקיימים מבשרים על היווצרות של מציאות שונה. מציאות שטומנת בחובה הזדמנות להעז, להתחבר, לוותר על אשליות של כוח ולפעול באמצעות חיבורים ומתוך דמיון פרוע – שכבר נשא פרי לפחות פעם אחת – כדי למצוא את הדרכים שבהן תנועת שמאל חדשה יכולה להציב חלופה צודקת, בריאה ויציבה יותר למציאות החיים בישראל.