מערכת הבחירות של 2019 הותירה את השמאל הציוני מוכה וחבול כמו שלא היה מעולם. המכה קשה במיוחד לנוכח העובדה שהיא חתמה קדנציה של ממשלת ימין קיצונית, שריסקה את הממלכתיות והעמיקה תחתיה את השסעים בחברה הישראלית, התאמצה לדרדר את הדמוקרטיה הישראלית לתהום, קידמה מהלכים אנטי-ליברליים מובהקים, הובילה מתקפה חריפה וחסרת תקדים על שלטון החוק וחתרה תחת עקרונות היסוד של הפרויקט הציוני כולו. ועל אף תנאי הפתיחה הללו, נחל השמאל הציוני ובראשו מפלגת העבודה מפלה שלא היתה כמותה. ראש הממשלה, שנאשם בפלילים בכפוף לשימוע, זכה שוב באמון הציבור. התוצאות הללו מחייבות אותנו לחשבון נפש נוקב ולהיערכות מחודשת לצד מאבק נחרץ ובלתי מתפשר בהוריקן השלטוני המתהווה באופק ומאיים להנחית מכה אדירה על אדניה הדמוקרטיים של המדינה.

המשימה המוטלת עלינו כעת היא גיבושו של השמאל הציוני ככוח פוליטי משמעותי ואפקטיבי, שיעמיד משקל-נגד למהלכים המסוכנים שמוביל הימין דוגמת העברת פסקת ההתגברות וחוק החסינות, שמשמעותם סופה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זו אינה הפרזה ספרותית. זו המציאות הניצבת מול עינינו. מאמר זה מבקש להיות צו גיוס לכל הכוחות הדמוקרטיים בארץ להצטרף למאבק על דמותה וזהותה של מדינת ישראל.

מהפכת הנגד של הימין

התנועה הציונית ביקשה לכונן בארץ ישראל את ביתו הלאומי של העם היהודי ולבנות בה חברת מופת מלוכדת, שוויונית ומשגשגת. הימין הישראלי מוביל כיום מהפכת-נגד שהיא אנטי-ציונית במהותה – מהפכה שלוחת רסן החותרת תחת תפיסות היסוד של הציונות על כל זרמיה המקוריים, מערערת את הישגיה העיקריים של התנועה הציונית ומבקשת לשנות את פניה וזהותה של ישראל.

בתהליך שהגיע לשיאו בעקבות ההתנתקות מעזה, צמח בישראל ימין מסוג חדש –  קיצוני, לאומני, משיחי, גזעני, אנטי-דמוקרטי ואנטי-ממלכתי. ימין זה, ששורשיו נטועים בעיקר בציונות הדתית, מהווה אמנם מיעוט קטן באוכלוסיית ישראל, אך הצליח לבסס עצמו כהגמוניה הרעיונית של מחנה הימין כולו. ברעיונותיו מבקש ימין זה להפוך את ישראל ממדינה האחראית לרווחת אזרחיה –  אחריות שהיא ביטוי פוליטי ריבוני ללכידות ולערבות ההדדית ביניהם ולמחויבות להבטחת חירותם – למעצמה שיכורת כוח הלהוטה לספח שטחים עם אוכלוסייה עוינת גם במחיר אובדן ריבונותה; למדינה שמפקירה את אזרחיה לגורלם בכל התחומים שבהם ראוי שתהיה מעורבת בעודה מתערבת בחייהם בתחומים שבהם עליה להניח להם לנפשם, תוך כפיית ערכים טרום-מודרניים.

בתחום המדיני, הימין שועט למהלך של סיפוח שטחי יהודה ושומרון, צעד שימיט חורבן על קיומו העצמאי והריבוני של עם ישראל בביתו הלאומי. רעיון הסיפוח נהפך בשנים האחרונות מתפיסה שהיא נחלתם של השוליים הסהרוריים ביותר בימין המתנחלי לפרוגרמה פוליטית, שאומצה באופן רשמי על ידי מפלגת השלטון. משמעותה הסופית והבלתי נמנעת היא כי העם היהודי יפסיק להיות רוב בארצו וייאלץ להכריע בין מדינת אפרטהייד מצורעת שסופה לקרוס ובין מדינה דו-לאומית שבבוא העת ייהפך בה למיעוט. בשני המקרים מובטחים התנגשות אלימה וחיכוך קבוע בין שני העמים שיחיו במדינת ישראל. מימושה של תוכנית הסיפוח ימנע מאיתנו לבנות חיים טובים וראויים לנו ולילדינו. זו האמת. עלינו לומר אותה ועלינו לפעול כדי למנוע את התגשמותו של חזון הבלהות הזה.

בתחום האזרחי, הימין מוביל מהפכה אנטי-ליברלית ואנטי-דמוקרטית: מכיוון אחד הוא מקדם יוזמות מסוכנות החותרות תחת עיקרון הפרדת הרשויות, שואפות להחליש את שומרי הסף והמוסדות הדמוקרטיים ומאיימות לבטל את האיזונים והבלמים החיוניים לריסון השלטון והרוב בכל דמוקרטיה. פסקת ההתגברות, זו שתמנע מבית המשפט העליון לפסול מהלכים לא-חוקתיים וכך תפקיד בידי הממשלה כוח ללא מיצרים, היא דוגמה בולטת ליוזמות הללו. מכיוון אחר, אנו עדים לאיום הולך וגובר על זכויות היסוד של אזרחי ישראל: מגמה גוברת של הדרת נשים ופגיעה בזכויותיהן, חיזוק תפיסת ההלכה היהודית על פני תפיסתה של היהדות כתרבות, תהליך דה-לגיטימציה מואץ כלפי אזרחי ישראל הערבים, צמצום חופש הביטוי, ניסיונות לשעבד את הרוח והיצירה בישראל לסדר היום השלטוני והתנגדות לקידומן של זכויות יסוד לקהילה הלהט"בית. מגמה זו מסמנת מעבר מיהדות לאומית מודרנית, סובלנית ומכילה ליהדות לאומנית משיחית, קיצונית ומסתגרת, המושתתת על שלילת האחר ועל פגיעה בזכויות אזרח ובחירויות יסוד.

בתחום החברתי-כלכלי, הימין נלחם מלחמת חורמה אידיאולוגית בתשתיות שהניחו מייסדי המדינה וממשלות ישראל לדורותיהן: ריסוק מדינת הרווחה תוך פגיעה תודעתית מתמדת בתחושת הסולידריות הישראלית, שחיקת השירותים הציבוריים, הפרטת המשאבים הלאומיים והעברתם לידיים פרטיות וכן פגיעה בזכויות עובדים. הפרוגרמה הכלכלית שמוביל הימין מבוססת על ביטויים כמו "שוק חופשי", אבל משמעותה האמיתית היא שהשוק חופשי לעשות כרצונו והמדינה חופשית להחליט למי הכי מגיע שתעזור לו.

העיקרון שלפיו על המדינה לערוב לקיומם בכבוד של אזרחיה, זה שבא לידי ביטוי בחמשת המ"מים של זאב ז'בוטינסקי או בפרויקט שיקום שכונות של מנחם בגין, ננטש ופינה את מקומו למדיניות של הפרטה בלתי מבוקרת המפוררת שירותים בסיסיים, לתת-תקצוב של מערכות החינוך, הרווחה והבריאות ולפרימת רשת הביטחון שהעניקה המדינה לחלשים בחברה. הימין הישראלי זנח את השאיפה לכינונה של חברה צודקת באמצעות יצירת איזון בין רעיונות החירות והשוויון ואימץ תחתיה את הקפיטליזם במתכונתו הקיצונית והחזירית ביותר. התוצאה היא שישראל אכן נחשבת במובנים רבים לסיפור הצלחה כלכלי, אך זה סיפור הצלחה שישראלים רבים אינם שותפים לו ושחלקים הולכים ומתרחבים בחברה אינם נהנים מפירותיו. וכך, לצד הצטיינות מרשימה בפרמטרים כלכליים שונים, ישראל היא המובילה במדינות ה-OECD גם בעוני, באי-שוויון ובפערים חברתיים שקורעים אותה מבפנים.

בשלושת תחומי החיים הציבוריים החשובים ביותר לחיינו, מהפכת-הנגד שמוביל הימין חותרת תחת תפיסות היסוד של התנועה הציונית, מפרקת את הישגיה העיקריים ומסכנת את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בהדרגה, החברה הישראלית הולכת ונהפכת לאוסף קבוצות עוינות שאינן חולקות מכנה משותף ואפילו אינן מסכימות על כללי משחק בסיסיים. היכולת לקיים מדינת לאום עצמאית ומשגשגת תלויה באפשרות שלנו להסכים על בסיס משותף, לפענח ולעצב יחד את ההווה ולחלוק שאיפות משותפות לעתיד. שלושת אלה הולכים ומתרחקים מאיתנו. קשה לנבא במדויק כיצד ייראה המשטר החדש שהימין שואף לכונן במקום מדינת ישראל, אך ברור לחלוטין שהוא לא יהיה דמוקרטי, ליברלי, שוויוני, ממלכתי או ציוני.

"כאן מותר"

בכנסת ה-21 המגמות השליליות שמוביל הימין צפויות להתגבר. מפלגת השלטון והעומד בראשה מגיעים אליה כשהם שיכורי כוח ונטולי בלמים. בטווח הזמן המיידי יצטרכו כל הכוחות הדמוקרטיים להתייצב מול הוריקן אנטי-דמוקרטי. ברית מסוכנת בין פוליטיקאי מושחת הממתין בחרדה לדברו של היועץ המשפטי לממשלה ובין אנשי ימין משיחי ששואפים להכריע את היסודות הדמוקרטיים כדי לסלול את הדרך לסיפוח השטחים בעתיד כבר מתבססת. בתמורה למכירת חיסול של אינטרסים לאומיים דוגמת קידום סיפוח, החלשת מודל צבא העם, החלת פסקת ההתגברות וקידום חברי כנסת האוחזים בתפיסות עולם ששואבות מהפשיזם לתפקידים בכירים יזכה בנימין נתניהו מצד שותפיו להקלה ולהכשרת ניסיונות המילוט שלו מאימת הדין, כולל אפשרות להמשיך ולכהן בתפקידו תחת כתב אישום חמור. "במדינה פנימה יהיה הצדק השליט העליון השליט גם על שליטיה", טען בגין, אבל את עליונות המשפט והחוק של אבותיו הרוחניים והפוליטיים החליף הליכוד בתפיסה שכאן ועכשיו הכל מותר.

"כאן מותר" הוא המצע לשחיקת הבלמים, לאובדן הבושה ולמחשבה הכוזבת של הנהגה נטולת עכבות הסבורה שהיא-היא תמצית מהותה של המדינה ושניצחונה בבחירות מאפשר לה לעשות ככל העולה על רוחה. "כאן מותר" היא ההתכחשות להבנה שדמוקרטיה היא מסכת שלמה של ערכים שנועדו לבצר את זכויות האדם, והמרתה בתפיסה טכנית צרה המדגישה את עיקרון הרוב כערך בלעדי שבשמו רשאי השלטון לפעול ללא כל סייג או מגבלה. "כאן מותר" הוא סימון אזרחים על ידי השלטון כאויבים וכבוגדים בשל עמדתם או זהותם, כאילו לא אירע כאן רצח פוליטי מעולם, והסתערות אמוק על שומרי הסף והמוסדות הדמוקרטיים המבצעים את מלאכתם. "כאן מותר" הוא שלטון שעבורו העמדת "קיר ברזל" בפני אויבים מבחוץ אינה רק תכלית העומדת בפני עצמה, אלא גם כלי לפירוק שיטתי, לבנה אחר לבנה, של החברה הישראלית מבפנים. "כאן מותר" היא גם המחשבה שמנהיג נבחר יוכל להיות ניזון מהשנאה שהוא זורע ולהחריג עצמו ממגבלות החוק בחסות סיסמאות לאומניות ורוב פרלמנטרי, שיסווה את עריצותו ויאות להיכנע לכל גחמה שלו.

"כאן מותר" היא קריאת השכמה לבנייתו של כוח פוליטי שישמש משקל-נגד אמיתי. לעת עתה, החלופה השלטונית היחידה לימין הקיצוני והמשיחי היא מרכז ממלכתי שמסריו ורעיונותיו מעומעמים ושעל אף רצינות כוונותיו, רבים מנבחריו לא טבלו עדיין ידיים במציאות הפוליטית. העמדת אלטרנטיבה דורשת תפיסת עולם רעיונית כוללת, חדה וברורה ויכולת לקדם אותה באופן אפקטיבי. היום, יותר מתמיד, זה צריך להיות תפקידו של השמאל הציוני. 

בתחום המדיני, השמאל הציוני צריך לקדם היפרדות מהפלסטינים כאינטרס לאומי-ביטחוני וקיומי ראשון במעלה של מדינת ישראל וכתנאי הכרחי להבטחת רוב יהודי בר-קיימא תוך שמירה על צביונה הדמוקרטי. עמדתנו נובעת ממסמך הבסיס של מדינת ישראל, מגילת העצמאות, שבו נוסחה הזכות ההיסטורית והטבעית לבית לאומי לעם היהודי כאן בישראל תוך הבטחת שוויון זכויות לכל. היא גם נובעת מאחד הערכים המרכזיים שעליהם נוסדה התנועה הציונית: לקיחת גורלנו בידינו. תהליך ההיפרדות הוא סירוב מוחלט להיות בני ערובה בידי קיצונים משיחיים יהודים ופנאטים פלסטינים כאחד. הוא המעשה הציוני שיש לעשות.  

בתוך כך, כל פרוגרמה שנציע חייבת לתת מענה לחששותיו המוצדקים של הציבור הישראלי מפני ההשלכות הביטחוניות של נסיגה עתידית מהשטחים, ולעסוק בפירוט בסידורי הביטחון הנדרשים להבטחת שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל בעקבותיה. ההפחדות בדבר פעילויות עוינת מהשטח המפונה אינן יכולות להיענות בדקלום משמים של הפרמטרים שקבע נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון. באותה נשימה, מחובתנו לנתץ את השקר על אודות אפשרות "ניהול הסכסוך" ולהראות באופן ברור כיצד ההתנחלויות המבודדות משמשות נטל ביטחוני. העובדה שהרוב המוחץ של ראשי מערכת הביטחון לשעבר עומדים לצדנו ואוחזים בעמדות זהות היא יתרון הסברתי עצום שאינו מודגש דיו.

בתחום האזרחי, השמאל הציוני בישראל חייב להתייצב בחוד החנית של המאבק להגנת שלטון החוק, בית המשפט העליון ומעמדם של שומרי הסף. בשנים הקרובות אנו צפויים לחזות בעליית מדרגה במלחמת החורמה שמנהל הימין נגד הדמוקרטיה הישראלית ועלינו להתייצב כחומה בצורה להגנתה. בצד זאת, עלינו לנהל מאבק ציבורי ופוליטי לחקיקת חוק יסוד שיבטיח את ערך השוויון בישראל. חקיקה כזאת תעניק לאזרחי ישראל מטריית הגנה חוקתית מפני פגיעה בזכויות היסוד שלהם, תבטיח את קיומן של זכויות חברתיות בסיסיות, תבלום את ניסיונותיהם של גורמים דתיים ושמרניים לפגוע בזכויות נשים, להט"בים ומיעוטים ותגן על אוכלוסיות מוחלשות מפני עריצותו של הרוב – כל רוב – וניצול לרעה של כוחו. 

בתחום הכלכלי-חברתי, על השמאל הציוני להציג תפיסה כוללת שבלבה הכרה בערך השוויון וברעיון הסוציאל-דמוקרטי כדרך מימושו. עלינו לחתור לכך שישראל תשוב להיות מדינה המקבלת אחריות על חיי אזרחיה, רווחתם ועתידם ולהראות שאין סתירה בין גישה כזאת ובין דאגה לצמיחת המשק. כדי לעשות זאת, יש לפעול נחרצות לצמצום הפערים והאי-שוויון ולהעמיד בראש סדר העדיפויות את החיים עצמם: לשקם את מערכת הבריאות הציבורית ואת שירותי הרווחה, לקדם השקעה רחבה בחינוך ובתשתיות, להגן על זכויות עובדים, גמלאים וציבורים מוחלשים ולהראות לציבור את הנתונים שעל פיהם הסולידריות היא עדיין קונסנזוס ישראלי. הישראלים מוכנים לשלם מסים, אפילו יותר מסים, עבור שירותים ציבוריים שמטרתם להבטיח חיים ראויים לכל האזרחים, אך רובנו סולדים מהאפשרות שהמסים יממנו סקטורים מועדפים המחזיקים את הממשלה.

זו תוכנית שאפתנית וכדי להגשימה, על השמאל הציוני לפנות לדרך שונה בתכלית מזו שצעד בה בשנים האחרונות. זו חובתנו: לסלול את הדרך הזאת, לגייס אליה עוד ועוד בני אדם, לפעול בכל הכלים ולהילחם מאבק אפקטיבי, רב-ממדי, מתמשך וחסר פשרות. זאת, לא רק כדי לעצור את הימין אלא בראש ובראשונה כדי לחזור ולהציע את מה שהשמאל הציוני ידע להציע לאזרחי ישראל מאז הקמת המדינה – הווה שראוי לחיות אותו ועתיד ראוי לילדים שייוולדו אליו. 

לאן הולכים מכאן?

א. חידוד אידאולוגי

בשנים האחרונות אנו עדים להצלחה מעוררת השתאות של הסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס להחדיר רעיונות סוציאליסטיים מובהקים ללב השיח הציבורי בארצות הברית, שבה הם נחשבו עד לאחרונה לצלם בהיכל. סנדרס, למשל, מצהיר במפורש על תמיכתו במיסוי מוגבר ובביטוח בריאות אוניברסלי ומסביר כי אף על פי שרבים יראו צעדים אלה כרדיקליים, ברור לו כי יישומם יהפוך את אמריקה לשוויוניות, סולידרית וחזקה יותר.

היכולת לחולל שינוי תודעתי עמוק כל כך בחברה קפיטליסטית מובהקת מלמדת אותנו על ההיתכנות של מהלכים משני תודעה שמובלים על ידי קבוצה אידיאולוגית נחושה ומאורגנת. מודל כזה אפשר לזהות בישראל בפעולתו של הימין הדתי – מיעוט מספרי ופוליטי שחרף גודלו הצליח להשיג הגמוניה רעיונית בימין, להשפיע באופן עמוק על מדיניות הממשלה, להוביל תהליכים מרחיקי לכת ולהחדיר רעיונות שנתפסו כרדיקליים ללב המיינסטרים הישראלי. במובן הזה, גודלה העכשווי של מפלגת העבודה הוא דווקא הזדמנות.

אין ספק כי דרוש לה תהליך שיקום שתחילתו בהפקות לקחים ובהתבוננות מפוכחת פנימה, אך המשימות הגדולות העומדות בפנינו כעת אינן מתמצות בשאלה מה יוביל את העבודה חזרה למאבק הרגיל על מי תהיה הגדולה ועל כן הבכורה בין מפלגות המחנה. דווקא עכשיו יכולה וצריכה העבודה לעשות מעשה נועז ולהתמקד בהפיכתה לחיל החלוץ הרעיוני, החדשני והמחודד של השמאל הציוני. אין עוד מקום לצמצום תחומי העיסוק שלנו למאבקים ספציפיים או לתחומי פעולה מסוימים תוך הדרת רגליים מאחרים. "אי צדק במקום אחד", הדגיש מהטמה גנדי, "הוא איום על הצדק בכל מקום אחר". להישגים המרשימים שנחלנו בתחום הכלכלי-חברתי, כפי שבאו לידי ביטוי בהטמעת עמדותינו בשיח ובהצלחתנו לבלום בצורה ניכרת את מאמצי הממשלות האחרונות לפרק את מדינת הרווחה, נלווה תג מחיר כבד של מהפכה תודעתית ופוליטית בתחום המדיני ובתחום האזרחי מאחר שלא היינו נוכחים בהם מספיק.

תנועת העבודה ההיסטורית פעלה מתוך הנחת יסוד כי סוציאל-דמוקרטיה ולאומיות הם שני היבטים משלימים. עלינו לחזור לתפיסת הבסיס הזאת ולפעול מתוכה.

ב. בניית מחנה רחב

לצד הרגל הרעיונית, נדרשת מפלגת העבודה לרגל מחנאית שתושג רק באמצעות  שותפויות עם מפלגות ותנועות אחרות מהמרכז ומהשמאל במטרה להרחיב את גבולותיו האפשריים של המחנה. מן ההיבט הציבורי, מעשה כזה יעיד כאלף עדים שמפלגה יכולה להיות ממלכתית ומרכזית בלי קשר לגודלה. מצדה של המטוטלת ההיסטורית שבתנועתה אנחנו מבקשים להיאבק, צעד כזה יאפשר להשפיע על מדיניותה של מפלגת המרכז הגדולה, מתוכה או לצדה, בין שהיא חברה בממשלה ובין שהיא מובילה את האופוזיציה. 

שמאל ציוני חפץ חיים אינו יכול להרשות לעצמו את המותרות של כילוי הלהט שנותר בו במחלוקות פנימיות. עליו לרכז את כל הכוחות האצורים בו ולמקדם במערכה האמיתית היחידה, זו הניטשת על עתיד החזון הציוני ומדינת ישראל. בצומת הדרכים ההיסטורי שבו נתונה החברה הישראלית, רב המשותף על המפריד בינינו. עלינו להתמקד בעיקר – החזון והדרך שאנו חולקים – ולשים בצד את הוויכוחים הפנים-מחנאיים, השוליים ביחס למה שמונח על כף המאזניים. האמירה שתצא מן המחנה חייבת להיות ברורה: כל מי שמחויבים להבטחת צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שכל אזרחיה שווים, אינם יכולים להרשות לעצמם לפעול במנותק זה מזה.

התבוסה הקשה שחווינו בבחירות האחרונות הוכיחה מעל לכל ספק כי רק שיתוף פעולה בתוך המחנה יוכל להבטיח את המשך קיומו גם לאחר הבחירות הבאות. הפעם, ההתפכחות שלנו לא תמנע את הפורענות – היא מגיעה בעקבותיה. אך רק אם נסיק את המסקנות המתבקשות והבלתי נמנעות מהתרסקות תנועת העבודה והשמאל הציוני בבחירות האחרונות, נוכל להניח את היסודות הנחוצים להתאוששותם ולשיקומם בעתיד.

ג. רכישת אמון הציבור

תוצאות הבחירות משקפות, בין היתר, כישלון מתמשך של המחנה שלנו במאבק על לבו ואמונו של הציבור הישראלי. איו זה כישלון אידיאולוגי בבסיסו, אלא כישלון ביכולת לתרגם רעיונות צודקים ואף מקובלים מבחינה ציבורית לצבירת כוח פוליטי. זה שנים רבות מדי השמאל מאמץ עמדה מתגוננת ומנהל פרקטיקה פוליטית של תגובה למהלכים שמוביל הימין בתחומי החיים השונים – במקום ליזום, להוביל ולהכתיב את סדר היום הציבורי בעצמו, באופן שיהיה רלוונטי לחיים בישראל. כדי לשוב ולהיות כוח פוליטי משפיע עלינו לערוך שינוי תפיסתי ופרדיגמטי, בראש ובראשונה באופן הפעולה שלנו מול הציבור. עלינו לפעול לא רק מקמפיין לקמפיין ולא רק תוך התמקדות בכל פעם בזירת פעולה אחרת, אלא כל הזמן, בכל הכוח ובכל הזירות, תוך הבנת החשיבות של דמוקרטיה השתתפותית ואימוץ דרכי פעולה חדשניות לקידומה. כדי שנוכל להצליח במשימה שהעמדנו לעצמנו, עלינו להיאבק גם בתהליך דה-לגיטימציה הנמשך כבר יותר מעשור נגד השמאל הציוני, שגם כתוצאה ממנו נדרש מאיתנו תהליך ארוך של בניית אמון ציבורי מחודש בנו ובדרכנו. החריש הזה, כאמור, חייב להתבצע גם מחוץ לזירה הפרלמנטרית.

ד. שיקום מוסדות השמאל

חלק משמעותי בהצלחת המהפכה האנטי-ציונית של הימין הקיצוני נעוץ בבחירתו שלא לוותר על אף זירת השפעה משמעותית – החל בכנסת, דרך מכונים רעיוניים וארגוני חברה אזרחית ועד האקדמיה והתקשורת. בדומה לתנועת העבודה ההיסטורית, ביסס אף הוא את ההגמוניה הפוליטית שלו באמצעות פעולה מתואמת בזירות ובכלים רבים. ההיחלשות של השמאל הציוני בבחירות האחרונות נובעת, בין היתר, משחיקה והיחלשות של מוסדותיו, מהוויתור על זירות פעולה רבות ומהתנערות הדדית של החברה האזרחית והדרג הפוליטי זה מזה.

גם במובן הזה, המכה שספג השמאל הציוני היא גם הזדמנות לברוא את עצמנו מחדש כתנועה רחבה החותרת להוביל את הציבוריות הישראלית. דווקא בנקודת שפל זו, לדור הבא של הנהגת השמאל הציוני תהיה לגיטימציה רבה יותר להשקעה ארוכת טווח במשאבים החיוניים לבנייתו המחודשת כתנועה. הקמה ופיתוח של מכוני מחקר ומדיניות, אימוץ ורתימה של הקבוצות המשימתיות והתנועות הכחולות למשימות חברתיות ויצירת חיבור עם קהלים שעמם ניתק הקשר ברבות השנים – כל אלה הן פרקטיקות פעולה הכרחיות שיש לבנות ולהוביל כעת במלוא הרצינות.

ה. ברית יהודית-ערבית

ב-1992 הקים יצחק רבין את ממשלתו השנייה, שהגיעה להישגים מרחיקי לכת בסלילת הדרך לשלום בין ישראל לשכנותיה, בהגדלת תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה ובחלוקת משאבים שוויונית יותר בתוך החברה הישראלית. בשנותיה של ממשלה זו הצליח השמאל הציוני – ולא רק משום שהיה בשלטון – להכתיב את סדר היום הציבורי בישראל בכל תחומי החיים ולהנהיג מדיניות המשקפת את ערכיו, ובראשה חתירה לשלום ולשוויון. פעולתה של הממשלה והצלחותיה התממשו הודות להכרעתו של רבין לרקום שותפות פוליטית עם הציבור הערבי בישראל ולהקים יחד עם חד"ש ומד"ע גוש חוסם, שבלעדיו לא היו מתאפשרים הקמת הממשלה, יציבותה ותפקודה.

הברית שכרתה מפלגת העבודה בראשות רבין עם הנציגות הפוליטית של חלק ניכר מאזרחי ישראל הערבים היתה נכונה והכרחית במישור הפוליטי, אך לא פחות מכך במישור הערכי. רבין, בניגוד לרבים מקודמיו ולאלה שבאו אחריו, הבין כי ברית פוליטית אמיצה זו היא בעת ובעונה אחת ביטוי מתבקש לערכיו והשקפת עולמו של השמאל הציוני וגם תנאי הכרחי ליכולתו ליצור את הכוח הפוליטי הדרוש למימושם.

אין זה מקרי שמסע ההסתה והדה-לגיטימציה של שלטון הימין בשנים האחרונות כוון במקביל נגד השמאל ונגד אזרחיה הערבים של ישראל. הימין מבין היטב ששותפות יהודית-ערבית תסכן את המשך שלטונו ועשויה לאפשר לשמאל הציוני לשוב ולהנהיג את המדינה. לכן הוא עושה כל שביכולתו כדי להציג שותפות כזאת כבלתי לגיטימית, תוך תיוג גזעני, רעיל והרסני של אזרחי ישראל הערבים כגיס חמישי וכבוגדים שיש למנוע מהם למלא את חובתם הדמוקרטית ולהשתתף בבחירות. טקטיקות ההפחדה הנפסדות של הקואליציה הצליחו, למרבה הצער, להשיג את מטרתן.

לא רק מפלגות המרכז שתקו אל מול ההשתלחות המכוערת, הצינית והבזויה בציבור שלם בישראל רק בשל היותו ערבי, אלא גם אנחנו –  ממשיכי דרכו של רבין ונושאי מורשתו – נהגנו לעתים באדישות. היום, על השמאל הציוני להתייצב באופן נחרץ ועקבי נגד הניסיון הנואל של הימין לערוך דה-לגיטימציה לחמישית מאזרחי המדינה. עלינו לעמוד אל מול נחשולי ההסתה והגזענות, להדוף אותם ולחדש את הברית הפוליטית היהודית-ערבית על יסוד ערכי השוויון האזרחי והדמוקרטיה המשותפים לכולנו. כניעה לנרטיב המסוכן שהימין מבקש להטמיע בתודעה הציבורית ושיתוף פעולה עמו היא בעת ובעונה אחת פשיטת רגל מוסרית ואיוולת פוליטית.

הסיכוי היחיד של השמאל הציוני לשקם את עצמו – פוליטית, ערכית ורעיונית –  הוא להמשיך בדרך שרבין החל לסלול ושנקטעה עם הירצחו, להיות נאמן לעצמו ולעקרונותיו ולהושיט יד לשותפים לדרך שאפשר להסכים עמם על קווי יסוד. על השמאל הציוני לפתוח פתח לשותפות אמת עם נציגיו הפוליטיים של הציבור הערבי בישראל, כל עוד זו אינה עומדת בסתירה לזהותה של ישראל כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית. רק אם, כמו רבין, נהיה אמיצים מספיק כדי להפוך מלים וערכים למעשים הנטועים במציאות, נוכל לחזור לעמדת השפעה והובלה בפוליטיקה הישראלית.

שתיקה אינה אופציה

בני, נבו, בא לעולם לפני חודשים ספורים בלבד. ברגעי האושר הרבים שבהם אני מסתכל עליו, אני מבטיח לו בכל לבי שתמיד אהיה שם בשבילו ומייחל שיהיה לו עתיד רגיל, שפוי. אני חושב גם על הדרך הארוכה והמייגעת שבן זוגי ואני נאלצנו לעבור כדי להביא אותו לעולם, ושואל את עצמי באיזו מדינה הוא יגדל. קראנו לו נבו, על שם ההר שממנו השקיף משה על הארץ המובטחת, כדי לבטא את אהבתנו העזה אל הארץ הזאת. אני אוהב את המדינה שלי אבל כואב את הניסיון לשנות את פניה וכועס על מה שהממשלה מעוללת לה.

בתחילת שנתה ה-72 של המדינה שנבנתה כאן, אני חושש משינוי פניה; מכך שעלולה להתהוות כאן מדינה אחרת שתחריב את המדינה שגדלתי בה ואת העתיד שהרשינו לעצמנו לדמיין, עתיד שיגשים הלכה למעשה את מגילת העצמאות. זו אינה המדינה שאני רוצה שנבו יגדל בה. אבל אין לי שום כוונה לאבד תקווה ולכולנו אין פריבילגיה כזאת. הקרב על דמותה של ישראל עדיין לא הוכרע. החזון שלנו צודק. הוא מה שישראל זקוקה לו. שתיקה או עמידה מהצד אינן אופציה. השמאל הציוני יכול וצריך להיות עמוד הענן שלפני המחנה הרחב, שיוכל לבלום את המהפכה האנטי-ציונית שמוביל הימין. רק המאבק הכולל הזה יוכל להוביל את ישראל למקום הנכון לה: מדינה יהודית ודמוקרטית, שוויונית, צודקת ומבוססת על סולידריות. זה המאבק שלנו, זה המאבק שלי. אני מאמין בו בכל לבי, אני יודע שיש לי שותפים רבים. זוהי קריאת ההתגייסות שלי לכל הכוחות הדמוקרטיים. בואו, יש לנו הרבה עבודה.