מאי 2014. היה זה ערב אביבי על המדשאה הענקית, המטופחת והכמעט בלתי מנוצלת בבית הוועד הפועל של "הסתדרות העובדים הכללית החדשה" ברחוב ארלוזורוב 93 בתל אביב. מאות הנוכחים עברו בין דוכני הקייטרינג ולבסוף התיישבו על כיסאות פלסטיק שסודרו שורות־שורות למרגלות הבמה הגדולה. הטקס החגיגי להעברת תפקיד יו"ר ההסתדרות מעופר עיני לאבי ניסנקורן עמד להתחיל, לאחר חודשים של מאבק משפטי שעיכב את המהלך.

לפחות בכל הקשור לטקס, הזכר היחידי להגמוניה של השמאל, ששלטה בהסתדרות במשך עשורים רבים, היה הסגנון הברוטליסטי של בניין בית הוועד הפועל, שאיפיין את האדריכלות הסוציאליסטית של שנות ה-50. על במת הטקס נטתה ההגמוניה דווקא לצדה השני של המפה הפוליטית. מלבד יו"ר מפלגת העבודה אז, יצחק (בוז'י) הרצוג, כל יתר הפוליטיקאים שנשאו דברים היו אנשי ליכוד: סילבן שלום, יריב לוין, חיים כץ ויובל שטייניץ. לשעה קלה המדשאה הענקית דמתה יותר למצודת זאב ופחות למעוז מפא"יניקי.

המאמר הזה אינו התרפקות על העבר השמאלני של ההסתדרות וגם לא ניסיון להחיות אותו. הוא אינו קריאה להפוך את ההסתדרות לשמאלנית, אלא קריאה לשמאל לחזור להיות הסתדרותי.

באופן אירוני, הקשר שלי עם ההסתדרות נוצר בדיוק כשההגמוניה של השמאל בארגון החלה להיסדק. השנה היתה 1994 והשיחה הכי לוהטת בקן חולון מאוחד של תנועת הנוער העובד והלומד נגעה לשאלה אם כחניכים בכיתה ח' אנחנו צריכים להירתם למאבק הגדול – לדאוג שחיים הברפלד, איש שלראשונה שמעתי את שמו, לא יפסיד, חס וחלילה, לחיים רמון בבחירות לראשות ההסתדרות, גוף שאז עוד לא ידעתי מה בדיוק הוא עושה.

אבא שלי לא הרשה לי ל­השתתף במאבק, בטענה (הנכונה) שאני לא מבין לעומק את משמעויותיו. הברפלד הפסיד, רמון ניצח אבל ההסתדרות המשיכה לזרום אצלי בדם – בקן של התנועה עברנו פעולות על ההסתדרות; באולם הפחים של הפועל חולון, שהיה שייך להסתדרות, צפיתי במשחקי כדורסל, וגם כיכבתי במועדון השחמט, שפעל בתקופה מסוימת במועצת פועלי חולון של ההסתדרות. כשהתחלתי את דרכי כעיתונאי, מתוך אמונה שזו דרך טובה לשנות את העולם, היתה ההסתדרות אחד הנושאים שרציתי לעסוק בהם. כשהרגשתי שחבריי העיתונאים ואני חלשים מכדי להתמודד עם האתגרים שמסביבנו – התאגדות נראתה כפתרון הטבעי.­­

ב-2007, התקופה של טרום גל ההתאגדות האדיר במשק, החליטו בעיתון "הארץ" להתחיל לפקח על שעות העבודה של עורכי דסק החדשות שבו עבדתי ולהתחשבן איתם בהתאם. שעון הנוכחות היה הגפרור שהצית את ההתאגדות: קבוצה של עורכים צעירים וסוציאליסטים, ואני ביניהם, מגובה בקבוצת כתבים ותיקים וערכיים, החליטה שהגיעה העת להקים ועד. בהסתדרות לא ממש ידעו איך לעכל אותנו ולכן פנינו לאגודת העיתונאים בתל אביב. כעבור קצת יותר מחצי שנה, מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, שהיה חתום על פירוק ההסכמים הקיבוציים בענף העיתונות, הכיר בהתארגנות העובדים שצמחה לו מתחת לאף.

המהלך ב"הארץ" היה צעד ראשון והיעד שהצבנו לעצמנו היה לאגד את הענף כולו. ב-2008 גיבשנו קבוצה של עיתונאים ממרבית כלי התקשורת והודענו על הקמת חטיבה צעירה באגודת העיתונאים. לכנס שאירגנו בתוך שבועיים הגיעו 400 עיתונאים לא־מאוגדים. אבל ההצלחה נתפסה כאיום על האגודה, ואת שלוש השנים הבאות כיליתי בעיקר על מאבקים פנימיים.

ביולי 2011 להטה המדינה, כהרגלה, בגלל השמש הקופחת ובגלל מחאת האוהלים שהגיחה מלב תל אביב. שם, בשיחה אגבית בשדרות רוטשילד, שאלו אותי חברים למה אני לא עוזב את אגודת העיתונאים ומקים איגוד חדש. במשך חצי שעה הסברתי שמהלך כזה יהיה טעות וטענתי בלהט בעד חשיבותו של שינוי מבפנים. בדרך הביתה הבנתי שהם צודקים. בינואר 2012, אחרי שגיבשנו קבוצה של עיתונאים והגענו להסכמות עם עופר עיני, הגיח לאוויר העולם, תחת כנפיה של ההסתדרות, ארגון העיתונאים. כשמונה שנים לאחר מכן, אני עומד בראש ארגון שהוביל מהלך התאגדות בענף שבעבר פחות מ-10% מעובדיו היו מאוגדים. היום, כשקרוב ל-80%  מהעיתונאים בארץ מאוגדים, נהפך הענף לאחד המאוגדים ביותר בישראל. הקמנו יותר מ-30 ועדים, כמעט בכל כלי התקשורת המובילים בישראל – "ידיעות אחרונות", "Ynet", "גלובס", "הארץ" ו"דה מרקר", חדשות 13, חדשות 12, "וואלה", "מעריב", ערוץ 20 ועוד. אחרי שלושה עשורים שלעיתונאים בארץ כמעט לא היה קול, נהפכנו לציבור חזק ומאורגן. לצד המאמץ להגן על תנאי ההעסקה של העיתונאים ולהסדיר אותם בהסכמים קיבוציים, קיבל עליו ארגון העיתונאים את המשימה להילחם על חופש העיתונות בישראל – לא רק למען העיתונאים שאנחנו מייצגים, אלא גם למען הציבור.

זה אמנם מאמר שקורא למחנה השמאל לחזור ולשאת בגאון את דגל העבודה המאורגנת כרכיב מרכזי בבנייתו המחודשת, אבל ארגון העיתונאים מעולם לא היה פרויקט שמאלני. אף על פי שמרבית אלה שהקימו אותו מגיעים מצדה השמאלי של המפה הפוליטית, ארגון העיתונאים – אולי דווקא בגלל הענף הטעון מאוד מבחינה פוליטית שבתוכו הוא פועל – קבע לעצמו כיוון ממלכתי ומגוון, עם ועדים וחברים המייצגים את כל חלקי החברה הישראלית. במידה מסוימת, כמו ההסתדרות בגרסתה החדשה.

הסתדרות ללא מפלגות

פעם זה לא היה ככה. ההסתדרות הוקמה ב-1920, במאמץ משותף של מפלגות הפועלים הסוציאליסטיות ועל ידי שורת מנהיגים ובהם ברל כצנלסון, דוד בן־גוריון, יצחק טבנקין, דב הוז ואחרים. אמנם מאז הקמתה היא איגדה עובדים ללא הבדל השקפה או נטייה פוליטית, אבל ההגמוניה בארגון היתה באופן מובהק בידי מפלגות השמאל – ומפלגות הימין נכנסו לשורותיה רק משנות ה-60.

ההגמוניה השמאלית בארגון העובדים החלה להיסדק ב-1994, כשהברפלד, המזכ"ל המכהן ומועמדה הרשמי של מפלגת העבודה, הפסיד בבחירות לראשות ההסתדרות לרמון. רמון אמנם היה איש מפלגת העבודה, אך על התפקיד התמודד במסגרת סיעה עצמאית ששמה חיים חדשים, שהקים עם עמיר פרץ ואחת הסיסמאות שהניפה היתה "הסתדרות ללא מפלגות". עלייתו של רמון הגיעה על רקע משבר ארוך בהסתדרות, שנבע בין היתר מהמהפך השלטוני של 1977, מהתוכנית לייצוב המשק ב-1985 ומכפל תפקידיה של ההסתדרות – כמייצגת עובדים מחד גיסא וכאחד המעסיקים הגדולים במשק מאידך גיסא. רמון לא רק שינה את השם ל"הסתדרות החדשה" ואת הגדרת התפקיד ממזכ"ל ליו"ר, אלא גם הפריט חלקים גדולים ומשמעותיים מנכסי הארגון (המרכזי שבהם הוא קופת חולים כללית), מהלך שהחליש משמעותית את כוחו וצימצם דרמטית את מספר המאוגדים בו, שירד באבחת חרב ב-67%.

כמו רמון,  גם יורשו בתפקיד, עמיר פרץ, ביסס את כוחו הפוליטי בהסתדרות באמצעות סיעה עצמאית ששמה עם, שבהמשך שימשה בסיס למפלגת עם אחד שבה התמודד לכנסת בבחירות 1999 ו-2003. כמו בגרסה הפרלמנטרית, גם בגרסה ההסתדרותית היו"ר – פרץ – היה איש שמאל, אבל הסיעה עצמה היתה מגוונת פוליטית וכללה לא מעט אנשי ימין מובהקים.

כך גם הבא בתור בשושלת ראשי ההסתדרות, עיני, שרץ ב-2007 לתפקיד תחת הסיסמה "הסתדרות ללא פוליטיקה". סיעת העל עוגנים, שמטעמה התמודד עיני, התבססה על סיעתו עוגן ולצדה משמאל מפלגת העבודה ומרצ ומימין – ש"ס, הליכוד ועוז (סיעתו של חיים כץ). כאשר יורשו של עיני, ניסנקורן, התמודד על ראשות הארגון ב-2017 מטעם עוגנים, התרחב המנעד עוד יותר וכלל כמעט כל סיעה אפשרית – משמאל את העבודה, מרצ, חד"ש ועוצמה (שמזוהה עם פרץ), ומימין את כולנו, הליכוד ועוד שלוש סיעות שמזוהות עם אנשי ליכוד: אופק, תמורה ועוז. שנתיים לאחר מכן, ניסנקורן הודיע שהוא עוזב את ההסתדרות ואת מפלגת העבודה ומתמודד לכנסת במסגרת מפלגת כחול לבן. גם יורשו, ארנון בר־דוד, הודיע כי הוא עוזב את מפלגת העבודה ומחפש בית פוליטי אחר. כך, בתוך כ-25 שנה, מרמון ועד בר־דוד, איבדו מפלגות השמאל את ההגמוניה בהסתדרות.

אובדן ההגמוניה של השמאל בהסתדרות הוא בוודאי רע לשמאל, אבל לא בטוח עד כמה, אם בכלל, הוא רע להסתדרות. המאמר לא מתיימר להשיב על השאלה אם ההסתדרות צריכה להיות יותר שמאלנית, אלא מתמקד בצד השני של המשוואה – האם השמאל צריך להיות יותר הסתדרותי. את אובדן ההגמוניה של השמאל בהסתדרות אפשר להסביר בהתחזקות של כוחות אחרים, אבל גם בהתנערות כמעט מוחלטת של מפלגות השמאל מהדגל האיגודי ברמה הציבורית. או במלים אחרות: זה לא שלא יכולים, פשוט לא רוצים.

וזה לא שהנושא אינו נמצא על סדר היום הציבורי. הימין ממלא היטב את תפקידו המסורתי, תוקף פומבית את ההסתדרות והוועדים ומציע תוכניות להחלשת העבודה המאורגנת  -ובהן הקשחת הדרישות להקמת ועד, ביטול האפשרות לשביתה או בוררות חובה בשירותים חיוניים וביטול האפשרות לגבות דמי טיפול מעובדים בהסכם קיבוצי שאינם חברים באיגוד.

את הקו המיליטנטי הובילו בתקופה האחרונה שתי מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה-21: זהות של משה פייגלין, שהקדיש לנושא שלטי חוצות על נתיבי איילון, והימין החדש בראשות נפתלי בנט, שמתגאה ברקורד של שבירת שביתת המורים, ואיילת שקד, שרגע לפני הבחירות החלה בהליך התקנת תקנות לכפיית שקיפות על ההסתדרות. מפלגותיהם של השלושה לא עברו את אחוז החסימה, אבל הרעיונות שלהן עברו גם עברו ומיוצגים גם על ידי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שעמדותיו האנטי־הסתדרותיות ידועות. בשנה וחצי האחרונות הוא ניסה לקדם מהלך למניעת זכות השביתה של עובדי חברת החשמל ומיד אחרי ניצחונו בבחירות האחרונות הודיע כי יקים "צוות שימנע השבתת שירותים חיוניים במדינה".

ממרקס ועד קרן המטבע

בזמן שהמפלגות בצד הימני של המפה הפוליטית מתחרות ביניהן מי תתקוף חזק יותר את העבודה המאורגנת, מהצד השמאלי נשמעת בעיקר שתיקה. ההתבטאות הבוטה "לא תהיה אצלנו תרבות של ועדים" של גבי אשכנזי, אחד מראשי כחול לבן, סיפקה למפלגות השמאל הזדמנות להתבדל, אך היא לא נוצלה. אם ניסנקורן, מספר חמש ברשימת המפלגה ובאותם ימים עדיין יו"ר ההסתדרות, נאלץ להשלים עם המתקפה מבית על כור מחצבתו, מה יגידו מפלגות העבודה, מרצ וחד"ש?

במצעים של שלוש המפלגות יש אזכור, לא בולט במיוחד, לסוגיה. במצע של מפלגת העבודה נכתב כי היא תתמוך "במגמות הצטרפות להתאגדויות עובדים, עיגון בחקיקה של תקדימי הפסיקה בעניין זכות ההתאגדות, וניהול שיח מתמיד בין הממשלה, נציגי המעסיקים וארגוני העובדים". מפלגת מרצ כותבת כי היא "רואה במגמת ההתאגדות הגוברת של עובדים במקומות עבודה מגמה מבורכת שיש לחזק ולעודד. התאגדות עובדים אינה רק צעד כלכלי של עובדים אלא מבטאת דמוקרטיזציה של מקום העבודה ובכך של חיי האזרחים. מרצ תתנגד לחקיקה המנסה לפגוע בהתארגנויות עובדים ובזכות השביתה ותתמוך בחקיקה שנועדה לחזק זכויות אלה". בחד"ש מבטיחים לפעול ל"ביטול כל החוקים והתקנות הפוגעים בזכויות העובדים ובאיגודים המקצועיים; חקיקת חוק יסוד: זכויות חברתיות" כמו גם "תמיכה וקידום התארגנויות עובדים קיימות וחדשות".

ברשימות הח"כים שלהן, לעומת זאת, כמעט אי אפשר למצוא מנהיגי עובדים שצמחו מהוועדים או האיגודים, אבל יש בהן פוליטיקאים שהנושא נמצא על סדר יומם הציבורי. הבולטים שבהם הם פרץ, שלי יחימוביץ ואיציק שמולי בעבודה ותמר זנדברג ואילן גילאון במרצ. ברשימה המשותפת של חד"ש ותע"ל אין אף לא נבחר ציבור אחד שמזוהה עם הנושא.

חיזוק העבודה המאורגנת היה פעם רכיב חובה בסדר היום של כמעט כל מפלגת שמאל בעולם. די להסתכל בשמות המפלגות עצמן – מפלגת העבודה הישראלית או הלייבור הבריטי – כדי לעמוד על כך שהאיגודים ועולם התעסוקה לא היו סתם עוד נושא שמטפלים בו, אלא סוגיית ליבה המגדירה את המפלגה ואת זהותה. עם היחלשות האיגודים המקצועיים בעולם בשנות ה-70 וה-80 ירדה גם הזדהותן של מפלגות השמאל עם הנושא. המשבר הפיננסי של 2008 וגל המחאות החברתיות שהחל אחריו החזירו לאופנה את השיח הציבורי על איגודים מקצועיים ואת הפוליטיקאים השמאלים שהעלו אותו על ראש שמחתם. הדוגמאות הבולטות ביותר הן ברני סנדרס בארצות הברית וג'רמי קורבין בבריטניה, שני פוליטיקאים מבוגרים ולא נוטפי כריזמה, שנושאים בגאון את דגל העבודה המאורגנת והצליחו לגבש סביבם תמיכה ציבורית רחבה.

בישראל, שינוי כזה אפילו אינו נראה באופק. אם מחנה השמאל מעוניין בבנייה מחודשת, הוא צריך להחזיר את נושא העבודה המאורגנת מהשוליים אל ליבת העיסוק.

הסיבה הראשונה היא צדק חלוקתי. אפשר לדבר ללא הרף על יוקר המחיה וזה גם מצטלם לא רע, אבל הפרמטר המרכזי שמשפיע על מצבם הכלכלי של האזרחים אינו מחיר הקוטג', אלא גובה השכר המופיע בתלוש המשכורת שלהם בכל חודש. לאיגודים מקצועיים יש חלק מרכזי לא רק בהעלאת שכרם של עובדים, אלא גם בצמצום האי־שוויון בחברה. קרל מרקס אמנם טען את זה לפני יותר מ-170 שנה כשקרא לפועלי כל העולם להתאחד, אבל היום אומרים את זה גם מוסדות מלב המיינסטרים הכלכלי המזוהים עם תפיסות עולם קפיטליסטיות מובהקות.

הבולטת שבהם היא קרן המטבע העולמית, שקראה לחזק איגודים מקצועיים כדרך לבלימת קיצוצי שכר. בנייר עמדה שפירסמה ב-2015 טענה הקרן כי האיגודים מייצרים חלוקה מחדש של המשאבים באופן שבו רוב העובדים, בעיקר מי שנמצאים בתחתית סולם השכר, יקבלו הרבה יותר על חשבון התגמול שזוכה לו שכבה דקה של מנהלי התאגידים. גם ארגון המדינות המפותחות (OECD), לא בדיוק האינטרנציונל הסוציאליסטי, משמיע קולות דומים ובמחקר שפירסם ב-2018 הראה כי איגודי עובדים והסכמים קיבוציים טובים לעובדים, מעלים את שכרם ומקטינים את האי־שוויון החברתי בכללותו.

בשנה שעברה פירסמה אוניברסיטת פרינסטון מחקר שהצביע על שני מנגנונים מרכזיים שדרכם האיגודים המקצועיים מפחיתים את האי־שוויון: הראשון הוא צירופם לאיגודים של עובדים פחות מיומנים ולרוב מנוצלים, שנמצאים בתחתית שרשרת המזון החברתית – צירוף שמעלה בדרך כלל את שכרם באופן משמעותי ומצמצם באופן ניכר את האי־שוויון; השני הוא שככל שהאיגודים מתחזקים, מעסיקים נטולי ועד נוטים להעלות את שכרם של עובדיהם כדי להקטין את התמריץ שלהם להתאגד.

וישנו עוד עניין: כבר נכתב רבות על האופן שבו מקומות עבודה משעתקים מבנים חברתיים. לדוגמה, מנהלים בארץ, לרוב גברים אשכנזים וחילונים, מרגישים נוח יותר עם אלה הדומים להם ולכן ייטיבו עמם יותר, בדרך כלל באופן בלתי מודע. איגודים מקצועיים יכולים להשתמש בכוחם כדי למנוע אפליה. לעתים האיגודים מונעים אפליה באמצעות אג'נדה ספציפית: למשל, המאבק המוצלח שניהלה ההסתדרות להעסקת אנשים עם מוגבלויות. לעתים צמצום האפליה נובע מעצם הפקעת חלק ניכר מהמשא ומתן מהרמה האישית, שבה למרכיבים הזהותניים של העובד יש השפעה על התוצאה, אל הרמה הקיבוצית, שבה היחס לכולם הוא הרבה יותר שוויוני.

למען הדמוקרטיה

סיבה שנייה לחשיבות של העבודה המאורגנת עבור השמאל היא המאבק לחיזוק הדמוקרטיה. לא בכדי הוכר חופש ההתאגדות עוד במאה ה-19 על ידי ג'ון סטיוארט מיל, מחבר "על החירות", כאחת החירויות היסודיות של בני האדם, ובהמשך עוגן משפטית כחלק מההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, שהתקבלה בעצרת האו"ם ב-1948.

חופש התאגדות הוא חלק משמעותי ממשטר דמוקרטי. משטרים דיקטטוריים הבינו זאת היטב. בניטו מוסוליני העביר ב-1926 באיטליה חקיקה שאסרה קיום איגודים מקצועיים שלא היו חלק מהתנועה הפשיסטית ושביתות. מהלך דומה בוצע שבע שנים לאחר מכן בגרמניה הנאצית, כאשר ב-2 במאי 1933, יום לאחר המצעדים של חג הפועלים, בוצעו במדינה מעצרים המוניים של ראשי איגודים מקצועיים והם נשלחו למחנה הריכוז דכאו. בהמשך הוציא היטלר את האיגודים מחוץ לחוק והקים במקומם את "חזית העבודה הגרמנית".

מובן שלא צריך להרחיק לכת עד מוסוליני והיטלר, אבל את מה שהם ודומיהם הבינו מהר מאוד – עד כמה משמעותיים איגודים מקצועיים לדמוקרטיה – חלקים גדולים בשמאל הישראלי כבר הספיקו לשכוח. לצד נושאים חשובים כמו זכויות אדם, חופש העיתונות ושוויון מגדרי – מאבק על אופייה הדמוקרטי של חברה אינו שלם ללא הנפת דגל האיגודים המקצועיים.

זכות ההצבעה השמורה לאזרחי מדינה אחת לכמה שנים היא הרף התחתון של שלטון העם המכונה דמוקרטיה. דמוקרטיה בריאה נמדדת, בין היתר, בדינמיות של החברה האזרחית – המרחב שנמצא בין השלטון לאזרח. האיגודים המקצועיים הם חלק מרכזי, אולי החשוב ביותר, במרחב הזה. יש להם משאבים, מנופי לחץ, יכולת הנעה והתארגנות ועוצמה פוליטית, שמאפשרים להם להעמיד משקל נגד ממשי לשלטון המרכזי ולבעלי ההון. האיגודים הם רכיב חיוני במערכת האיזונים והבלמים שחברה תעשייתית מפותחת ודמוקרטית, החפצה גם להיות שוויונית, נדרשת לו.

בארץ קיימת מסורת ארוכת שנים של מאבקי איגודים שלא התמקדו רק בתנאי השכר שלהם, אלא גם בסוגיות בעלות השפעה מהותית על דמותה של החברה – החל במאבק שניהלו מורים עברים ב-1913 על מקומה של השפה העברית במוסדות הלימוד ועד השנים האחרונות, שבהן התחוללו מאבקים כמו זה של הרופאים על מספר המיטות בבתי החולים; מאבק המורים על מספר התלמידים בכיתות ומספר שעות ההוראה לתלמיד; המאבק נגד תהליכי ההפרטה ברכבת, שהובל על ידי הוועד ויושבת הראש שלו, גילה אדרעי; וכך גם מאבקים רבים של ארגון העיתונאים, שהתמקדו בחופש העיתונות ובזכותו של הציבור לקבל עיתונות חופשית. מאבקים אלה ורבים אחרים חרגו מעבר לסוגיות של תנאי העסקה והוכיחו את תפקיד העבודה המאורגנת בעיצוב דמותה של החברה.

גם בית הדין הארצי לעבודה התייחס לתפקידם החברתי של האיגודים, כשהכיר בשנות ה-2000 בחשיבותה של זכות השביתה ובלגיטימיות שלה ביחס לתהליכים רוחביים במשק. הלכה למעשה, כוחם של האיגודים המקצועיים וזכותם לשבות אינם פוגעים בדמוקרטיה – כפי שטוענים בימין, בזמן שבשמאל מסכימים בשתיקה – אלא הם שתיים מהתגלמויותיה המזוקקות.

זה נכון במאקרו, וזה נכון גם במיקרו. דמוקרטיה נמדדת גם ביכולתם של האזרחים להשפיע על מה שמתרחש סביבם מעבר לשלשול פתק בקלפי פעם בארבע שנים. דמוקרטיה מתחילה גם מהדברים הקטנים ביותר, כמו השפעה באמצעות ועד הבית, ועד ההורים בבית הספר או הוועד השכונתי. כולם מוסדות לא יוקרתיים במיוחד, שלא נלווה אליהם כבוד ולא שכר, אבל הם מאפשרים לאזרחים להתאגד ולקחת חלק בעיצוב סביבתם הקרובה ביחד עם, ולעתים אל מול, הגורמים הממסדיים – כגון מערכת החינוך או העירייה. זאת דמוקרטיה. כפי שהדמוקרטיה מתחזקת כשלאזרח יש יכולת לעצב את סביבתו, כך היא גם מתחזקת כשלאותו אזרח, בכובעו כעובד, יש  יכולת להשפיע על מקום העבודה שלו, מרחב שבו הוא מעביר בין שליש לחצי משעות היממה ומשפיע אולי יותר מכל דבר אחר על מעמדו החברתי והכלכלי ועל האופן שבו הוא תופס את עצמו.

בספרה "ממשלה פרטית: איך מעסיקים שולטים בחיינו (ומדוע אנו לא מדברים על כך)" (פרינסטון, 2017) כותבת הפילוסופית הפוליטית אליזבת אנדרסון כי בשונה מהגישה האמריקאית הרווחת, שרואה בכל מה שכפוף לשוק החופשי ביטוי לחירות, מקומות עבודה עשויים להיות למעשה משטרים סמכותניים שנוטלים מבני אדם את ההשפעה על חייהם, על זמנם ובמקרים קיצוניים גם על גופם. אכן, טוענת אנדרסון, לשכיר עומדת האפשרות להתפטר, אבל התלות העצומה שיש למרבית העובדים במשק במקום העבודה שלהם – כמקור ההכנסה היחיד שלהם, כעוגן בחיים וכסביבה חברתית –  הופכת במקרים רבים את העזיבה לאופציה תיאורטית ותו לא, והעובד נאלץ להישאר במקום עבודתו כשהוא נטול השפעה ורווי תסכולים.

בתוך הדיכוטומיה של לספוג או לעזוב, העבודה המאורגנת מאפשרת אופציה שלישית ודמוקרטית: להישאר ולהשפיע. דמוקרטיה במקום העבודה אינה מתבטאת, כמובן, בביטול זכות הקניין של המעסיק או בהצבעה בקרב העובדים על כל החלטה אסטרטגית, אלא ביכולת שלהם להתאגד, להתמקח ביחד, לחתום על הסכמים קיבוציים ולהשפיע על מהלכים שיש להם השלכה משמעותית על תנאי ההעסקה שלהם. ככל שיותר עובדים בישראל יהיו מאוגדים, כך החברה שלנו תהיה דמוקרטית יותר. ומי שבאמת ובתמים מאמין בדמוקרטיה, ראוי שיעודד אותה גם בתוך מקומות העבודה וישמיע קול כשמחכים לה בשער מאבטחים חסונים (לפעמים כמטפורה ולפעמים באופן ממשי).

בנייה מלמטה

סיבה שלישית לחשיבות הפוליטית של עולם העבודה המאורגנת היא בניין כוח. מניפסטים ותפיסת עולם מחודדת הם תנאי הכרחי ליצירת מחנה שמאל משמעותי ומשפיע, אבל הם לבטח לא תנאי מספיק. המחנה אינו יכול להיבנות רק מלמעלה למטה, אלא עליו להתפתח גם מלמטה למעלה – לא רק על ידי חברי כנסת, אלא גם דרך כוחות מהשטח המשפיעים על סדר היום ומחזקים את הקול הדומיננטי או דווקא מאתגרים אותו. מחנה פוליטי צריך ויכול להיבנות משכונות, מקמפוסים, מתנועות נוער ומארגונים חברתיים, אבל הוא צריך ויכול להיבנות גם מתוך מקומות העבודה ומקרב המנהיגות הרשמית שלהם – אנשי הוועדים והאיגודים.

נכון, אסור למחנה השמאל להכיל תופעות פסולות של ועדים שמנצלים את כוחם כדי להפקיע ממיוצגיהם את רצונם הפוליטי. אבל הגיע הזמן לגמילה מהירה מהבוז האוטומטי והמכליל שמופעל כרפלקס על כל דפוס של הצבעה מאורגנת, ובתוכה גם של ועדי עובדים, שסופגים את כינוי הגנאי "מצביעים לא־חופשיים". מפתה לעסוק בשאלה מי יותר חופשי – מצביע שקיבל פתק מיו"ר הוועד הכריזמטי והמשמעותי שעליו הוא סומך או מצביע "חופשי" שאינו מכיר לעומק את העשייה ותפיסת העולם של המועמדים ובוחר בעיקר על פי תדמיות פייסבוק ואינסטגרם – אבל נסתפק באמירה שמחנה השמאל צריך את שני הדברים גם יחד. לצד המשך חידוד המסרים והסברה, מחנה השמאל צריך גם לדעת להביא אליו את הוועדים – הוותיקים והחדשים – ואת העובדים הרבים שהם מייצגים.

בקרב אנשי הוועדים יש מנהיגים ערכיים ואמיצים, שמקבלים אחריות על חייהם ופרנסתם של מאות ואלפי אנשים; שאינם חוששים להתעמת עם מוקדי כוח, אבל גם יודעים לא רק לשאת אלא גם לתת ולהגיע להסכמות; מנהיגים שיודעים לדבר יפה, אבל גדולתם היא קודם כל במעשים; שמונעים מערכים אבל לא חוששים "ללכלך את הידיים". אלה אנשים שיודעים להניע תומכים, אבל לא רק בגלל שהם מיומנים בטכניקה – חשובה ככל שתהיה – אלא קודם כל בזכות היכולת לייצר אמון ולזכות בו. 

הסיבה הרביעית והאחרונה היא שהתאגדות עובדים היא נושא שחשוב לציבור הישראלי. ב-2016 פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה סקר שעל פיו תמכו 93% מאזרחי ישראל בזכות ההתאגדות, 67% חשבו שהתאגדות משפרת את מצבם של העובדים ו-63% סברו שהיא תורמת לביטחון התעסוקתי. גם המדד שפירסם המכון הישראלי לדמוקרטיה באותה שנה הראה ש-56% מהישראלים רוצים לראות רמת התאגדות גבוהה הרבה יותר, לעומת 20% שהיו רוצים לשמר את המצב הקיים. רק 10% העדיפו שוק עבודה עם "הרבה פחות" עובדים מאוגדים.

ב-2018 ערכו קרן ברל כצנלסון והמכללה החברתית כלכלית סקר, שהעלה כי ל-77% מהציבור חשוב שיהיה ועד עובדים במקום העבודה שלו ו-76% חושבים שהעלייה בשיעור העובדים המאוגדים בישראל היא תופעה חיובית.

לא מדובר רק באווירה ציבורית אלא גם בתהליך שיש לו תוצאות רבות בשטח, בגל התאגדות חסר תקדים בימינו, שכלל כ-200 אלף מתאגדים חדשים – רובם במסגרת ההסתדרות, שהקימה לשם כך אגף חדש להתאגדות עובדים, וחלקם גם באיגודים אחרים, שהבולט בהם הוא כוח לעובדים, שהוקם כאלטרנטיבה צעירה ובועטת ב-2007.

לשמאל לא צריך להיות מונופול על העבודה המאורגנת עצמה, אבל היא כן צריכה לתפוס מקום מרכזי על סדר היום שלו ולא להיקבר עמוק במצעים כסוגיה נישתית שמטופלת על ידי מספר קטן של חברי כנסת עם חיבה לתחום. השמאל – בתצורותיו המפלגתיות והחוץ־פרלמנטריות – צריך להשמיע קול רם ונחרץ נגד יוזמות לפגיעה בעבודה המאורגנת, לקדם בכנסת חקיקה שמחזקת איגודים מקצועיים, לתת רוח גבית להתאגדויות שבריריות, לדחוף תהליכי שינוי והתחדשות בתוך ארגוני העובדים הקיימים, להשקיע משאבים רבים בטיפוח ופיתוח של מנהיגות עובדים ולקדם ברשימות לכנסת מנהיגי עובדים. ככה מייצרים צדק חברתי. ככה מחזקים את הדמוקרטיה. ככה בונים מחנה.