Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
גיליון זה יורד לדפוס ימים ספורים אחרי קיומן של בחירות ספטמבר 2019. התוצאות כבר ידועות, אבל זהותה של הממשלה הבאה לוטה בערפל. נדמה שבסיומה של השנה הזאת כמעט מגוחך להקדיש גיליון לדמוקרטיה הישראלית, אבל תהא זהותה של הממשלה אשר תהא, הדמוקרטיה תהיה אחד מנושאי עיסוקה המרכזיים, לשבט או לחסד.
חצי הלעג הקבועים המופנים למחנה המרכז-שמאל – מבחוץ ומבפנים – קובעים כי הוא עסוק במאבקים פנימיים בלבד. אבל בשנה וחצי האחרונות מצא עצמו המחנה הזה שוב ושוב בפעולה משותפת נגד צעדים שביקשו לחבל בדמוקרטיה הישראלית: המאבק נגד תיקון חוק הפונדקאות, שהחריג ממנו את הקהילה הלהט"בית באוגוסט 2018; המאבק נגד חוק הלאום בהמשכו של אותו החודש; המאבק באלימות נגד נשים שהגיע לנקודת רתיחה בדצמבר 2018, בין השאר אחרי הסערה שהתעוררה כשהקואליציה הפילה את ההצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לרצח נשים; המאבק נגד אלימות משטרתית ואפליה ממוסדת של יוצאי אתיופיה ביולי 2019.
המאבקים הללו, אף שחלקם איחדו עשרות ומאות אלפי אנשים וחרגו לעתים מגבולותיו של המחנה הצר, לא נקשרו בעיני הציבור הרחב למאבק המרכזי שמאחד את המחנה זה כמה שנים – המאבק להגנתו של בית המשפט העליון ולקיומה של ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה – ונתפס כמאבק שמאלי בלבד, אליטיסטי ומנותק מחיי היום-יום. אפשר להניד בצער בראש ולקבול על הסברה לקויה, אבל התשובה נמצאת במקום אחר.
נכון, הדמוקרטיה הישראלית נמצאת תחת מתקפה כבר עשור. היא נשחקת, גבולותיה הפרוצדורליים נמתחים עד כמעט-פקיעה ומהותה סופגת מכות בזו אחר זו, בעיקר כשמדובר במוסדות שעליהם נשען הבניין הדמוקרטי. קרב הבלימה המתקיים מול כל אלה חשוב ומוצדק. אך הדמוקרטיה הישראלית גם כושלת במקומות מסוימים: היא מצומצמת מדי, היא מתקיימת מעל לראשם של אנשים רבים שחשים כי אין להם השפעה עליה, היא מדירה ומרחיקה חלקים בציבור הישראלי ולעתים גם פוגעת בהם פגיעות של ממש. אלה המקומות שבהם היא דורשת תיקון. המאבק להגנתה של הדמוקרטיה הישראלית אינו יכול לעמוד לבדו, ולצדו חייבות להתקיים גם התבוננות מפוכחת בה ועשייה אקטיבית לתיקונה.
פרויקט התיקון הוא שעומד במרכז הגיליון הנוכחי, שנפתח במאמרו של ויליאם גלסטון. גלסטון מניח תשתית מושגית לקיומו של הדיון בגיליון כולו ומבהיר את משמעותו והיקפו האמיתיים של האתגר הפופוליסטי לדמוקרטיה בעת הזאת. המאמרים שאחריו מחולקים לשלושה שערים, שדרכם אנחנו מבקשים להציע מדריך מעשי לפעולות ההגנה והתיקון הדמוקרטיות של המחנה.
השער הראשון יורד לעומקם של שלושה מהמאבקים החשובים ביותר למען שמירתה וקיומה של הדמוקרטיה הישראלית. מאיה מארק חושפת את המוטיבציות מאחורי מאבקו של הימין הדתי בבית המשפט העליון, תוך אבחון והפרדה רעיוניים, שמסבירים גם את תוצאות הבחירות האחרונות, בין הימין החילוני לימין הדתי; אסף בונדי מזקק את משמעותה של זכות השביתה ככלי החזק ביותר שעומד לרשותו של האדם העובד ומציע הבניה מחודשת שתאפשר לה לשרת בכל מופע שלה לא רק את השובתים אלא את כל העובדים; ואיילה פנייבסקי מנתחת את הפער בין דעת הקהל שתופסת את התקשורת כשמאלית ובין המאבק שמנהלת התקשורת להישאר אובייקטיבית ומשרת במובהק את הימין. פנייבסקי גם פורטת את הדרכים להטמעתם של רעיונות שמאליים בסדר היום הציבורי.
השער השני עוסק בזירות שפעולה בהן תיצוק משמעות להגדרת העם כריבון ותממש דמוקרטיה מהותית בחיי היום-יום. יעל נאמן בוחנת את התשתית הרעועה של החינוך האזרחי בישראל ומציעה מודל לבנייתו מחדש, כך שיותאם לזרמי החינוך השונים בישראל ויחול על כולם; מרב דוד חושפת את מנגנון הפעולה של בעלי ההון במסדרונות הממשלה והכנסת ומציעה כיצד להעמיד משקל נגד ציבורי לפעולת הלוביסטים המסחריים; אסף שפירא מתאר את כשליה של הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית ופורש כמה אפשרויות להתמודדות איתם ולהרחבת התהליכים הפנים-דמוקרטיים בכל המפלגות בישראל; ומיכאל וולה מספר את סיפורן של ערים גדולות בעולם, שמוכיחות כי גם הרשויות המקומיות בישראל יכולות להיות מעבדות הניסוי הטובות ביותר להתחדשות הדמוקרטיה.
השער השלישי משרטט את גבולותיו הפוליטיים והרעיוניים של המחנה הרחב שנקרא מרכז-שמאל ודמותו עולה גם מבין עקומת המנדטים של תוצאות הבחירות האחרונות. נעם רותם מתאר את הקרב שהימין מנהל מול מחנה זה ברשתות החברתיות; נסרין חדאד חאג'-יחיא מניחה על השולחן הצעה מפורטת להכללת הציבור הערבי ונבחריו בתוך המחנה, הצעה שנדמית עדכנית וחשובה מתמיד לאור תוצאות הבחירות והמהלכים האמיצים האמיצים של הרשימה המשותפת בעקבותיהן; והלל בן-ששון מבקש להניח עבורו מצע רעיוני משותף, רחב ומעמיק, הנשען על ערכיה ועקרונותיה של הדמוקרטיה הליברלית.
מאמרו של ג'ורג' אורוול "תרבות ודמוקרטיה" מ-1942, המובא כאן לראשונה בעברית, האחרון בחלק המאמרים בגיליון, מזכיר לנו, בחדות, בישירות ובהומור האופייניים לאורוול, כמה קל – במיוחד לאנשי שמאל – להתפתות ולראות בתקופות מורכבות את קץ הדמוקרטיה, וכמה מסוכן הלך הרוח הזה.
מדור התרבות החותם את הגיליון נפתח במסה של המעצב להב הלוי על הדמוקרטיה הישראלית כפי שמשקף, מספר ומעצב לנו אותה דוד טרטקובר כבר עשרות שנים. שתי ביקורות ספרים סוגרות את המדור. בראשונה, מנתח אלי גרשנקרוין את ספרו של יוסי זעירא "כלכלת ישראל", המספק תשתית היסטורית ורעיונית להבנתה של כלכלת המדינה מאז הקמתה ועד היום. בשניה, מנתחת מיטל שרון את "על הרודנות" של טימותי סניידר, שספרו הוא מדריך קצר ועדכני להתנגדות אישית למשטרים פופוליסטיים שמדיפים ניחוח של רודנות פוטנציאלית.
יש בינינו מי שמרשים לעצמם לשהות ברגע הזה באופטימיות זהירה ויש שצופים עתיד קרוב שייראה לכל הפחות כמו שידור חוזר של השנתיים האחרונות. אנחנו מבקשים מאלה וגם מאלה להרים את המבט מהרגע הנוכחי ולהתבונן רחוק יותר – אל הדמוקרטיה הישראלית כפי שראוי שתהיה, כפי שהיא יכולה להיות. אז אפשר יהיה לחזור ולעבוד לקראת נקודת הזמן המדומיינת הזאת ולהפוך אותה לממשית.
