בתגובה להפגנות האחרונות של יוצאי אתיופיה שאלו רבים בציבור הישראלי, ובהם גם גורמים פוליטיים ובכירים בתקשורת, כיצד קבוצה "ששפכו עליה כל כך הרבה כסף" אוזרת עוז להתייצב בחוצות הערים ולמתוח ביקורת נוקבת על מי שהרעיף טובות עליה? מהיכן נובעת תחושת הזרות שאיפשרה למחאה הזאת לפרוץ? התשובה שסיפקו המפגינים היתה כי הכסף שהושקע בקליטה ובשילוב של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית אינו מצליח לכסות על האפליה ועל האי-שוויון האזרחי שאותם הם חווים בחיי היום-יום שלהם: בכניסה למועדונים, בשוק העבודה, במסגרות החינוך, בזירה הדתית ובמפגשים התדירים עם המשטרה, שלעתים מסתיימים בפציעה, במעצר בעוון תקיפת שוטר ואפילו במוות. תקציבים, מלגות למוסדות להשכלה הגבוהה ותוכניות ייעודיות לשילוב בשוק העבודה אינם יכולים לפצות כהוא זה על תחושת הניכור שנבנית ומתעצמת ונעשית מלווה צמודה ומעיקה, כאורחת בלתי רצויה, לאי-שוויון האזרחי. כעת שוו בנפשכם: אם כך חשים יהודים בישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, כפי שחזר והדגיש בית הנבחרים בחוקקו את חוק הלאום – כיצד יחושו האזרחים הערבים במדינה, שסובלים הן מאי-שוויון כלכלי, הן מאי-שוויון אזרחי והן מאי-שוויון לאומי? המאמר שלפניכם מבקש לדון בשאלה ולהציע לממשלה הבאה שינוי פרדיגמטי.

במסה "לכמה מולדת זקוק אדם", המופיעה בספרו "מעבר לאשמה ולכפרה" (עם עובד, 2000), מסביר הסופר היהודי ז'אן אמרי שכסף אולי יכול להיות תחליף זמני למולדת – עד כדי כך שאפשר יהיה להמיר את האמרה הלטינית "היכן שטוב לך שם המולדת" (Ubi bene ibi patria) באמרה "היכן שנמצא הדולר שם המולדת" (Ubi dollar ibi patria). אלא שברור כי מדובר בתחליף דהוי ובר-חלוף, ממשיך אמרי, משום שכסף אינו יכול להקנות לאדם ביטחון כפי שיכולה לעשות מולדת של ממש. ואכן, די להיזכר בכך שלאורך ההיסטוריה היו תקופות שבהן יהודים נהנו מרווחה כלכלית בארצות שבהן חיו, אך הם מעולם לא חשו ביטחון בזכותה כפי שהם חשים במדינת ישראל. 

ובכל זאת נראה, משום מה, כאילו ממשלת ישראל בטוחה בשנים האחרונות שהציבור הערבי יוותר על השאיפה לביטחון שמעניקה ההיאחזות במולדת תמורת פיתוח כלכלי. לא זאת אף זאת, קיימת הנחה סמויה וגלויה כי תוכניות עתירות תקציבים, שיורעפו על האוכלוסייה הערבית ויספקו מענה מסוים וראשוני לפער החברתי-כלכלי החריף בין ערבים ליהודים שהעמיק כתוצאה מעשרות שנות אפליה, יצליחו לטשטש את תחושת הזרות שחשים אזרחים בארץ שבה נולדו ובמדינה היחידה שאליה השתייכו. אלא שכאשר המקור שמחזיק את הכסף בידו האחת פתוחה (באיחור) לרווחה הוא גם זה שסוגר את ידו השנייה לאגרוף קמוץ המאיים לנחות על להכות בקיומם וזהותם של ערבים בישראל, בלתי אפשרי לקבל בשוויון נפש את הכסף ואת המהלומה הנלווית אליו. ממשלה שמאשרת תוכניות פיתוח כלכלי חסרות תקדים למגזר הערבי ובמקביל מנהלת קמפיין דה-לגיטימציה על גבם של "המוטבים" לא תוכל לעולם לזכות באמונם המלא.

עסקת המאה הקודמת

במסגרת החלטת הממשלה על "תוכנית החומש 922 לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים", שהתקבלה בסוף 2015 (ומיועדת, בהתאם לשמה, להסתיים ב-2020), זכתה האוכלוסייה הערבית לתקצוב חסר תקדים של 15 מיליארד שקל, שנועדו לצמצם את הפערים בינה ובין האוכלוסייה היהודית בישראל ולפתח אותה בתחומים חברתיים וכלכליים, החל בחינוך, דרך תעסוקה ועד דיור ותכנון. במקביל, צמחו במושב האחרון של הכנסת ה-20 התקציבים שהוקצו לתרבות ערבית ביחס לשנים עברו. 

באותה נשימה, אותה ממשלה שניסחה את החלטה 922 ועמדה מאחורי תהליכי היישום שלה דחפה בכוח את העברתו של חוק הלאום. לא בהסכמה רחבה היא שאפה להעביר אותו – כפי שיש להעביר כל חוק יסוד שהוא חלק מהפסיפס החוקתי בישראל – כי אם ברגל גסה ותוך התעלמות מוחלטת משאיפותיהם הקולקטיביות של הערבים בישראל. כך התקבל החוק בלי שתוזכר בו העובדה שישראל היא גם מולדתו של הציבור הערבי ותוך התעקשות מכוונת להשמיט את רכיב השוויון ולהוריד את מעמדה של השפה הערבית מ"רשמית" ל"מיוחדת". כל אלה לא היו אפילו הנוסח המלא שאליו חתרה הממשלה, שבתום הליך החקיקה – ארוך ופוצע בפני עצמו ברמה הציבורית – מצאה את עצמה כשרק חצי תאוותה בידה, לאחר שלא הצליחה להרחיב את חוק ועדות הקבלה וכך נותרה בחוק "רק" שארית עיגון "פיתוח התיישבות יהודית" כערך לאומי. בהתאמה, אותה ממשלה שהגדילה לראשונה את תקציב התרבות כשהשקיעה בציבור הערבי היא גם זו שהעצימה והסלימה יותר מבעבר את השיח המגולם בסיסמה "בלי נאמנות אין תרבות": היא התנתה את התקצוב והתמיכה במוסדות תרבות לא בקריטריונים אמנותיים כי אם בעמידה במבחני תפיסת עולמה של שרת התרבות, מירי רגב, ובלחצים הפוליטיים שהופעלו עליה מצדה הימני של המפה. 

"היד המכה" של הממשלה, שמקדמת את חוסר השוויון האזרחי והלאומי של האזרחים הערבים בישראל, מחלחלת למטה, למוסדות ורשויות אחרים ולחיים עצמם – וכך מפחיתה באורח דרמטי את הסיכוי להשגת המטרות שבשמן יצא לדרך תהליך הפיתוח הכלכלי, גם אם האחרון אכן טומן בחובו אפשרות לרווחה מסוימת. כך, למשל, כסף יכול לסייע לאדם לרכוש כרטיס טיסה, אך מה יעזור כל ההון שבעולם לרדא מנצור, שגריר ישראל בפנמה (וכמוהו עוד מאות אלפי ערבים ששמים פעמיהם לנמל התעופה בן-גוריון), שהושפל לעיני משפחתו בתהליך הבידוק הביטחוני בנמל התעופה? האם המשכורת שהוא מקבל והמעמד והכבוד שנלווים לתפקידו שווים את זה? על פי עדותו שלו, נראה שלא. 

בדומה לכך, אמנם הורחבו האפשרויות לרכישת השכלה טובה, אך כאשר צעירים שמשלימים את לימודיהם במוסדות להשכלה הגבוהה ומחפשים עבודה שתהלום את הכישורים והידע שלהם נתקלים שוב ושוב במודעות שבהן אחד מתנאי הסף לקבלה הוא "אחרי צבא", אפשרויות התעסוקה שלהם מצטמצמות והכסף שהושקע בהשכלתם עשוי לרדת לטמיון. גם הרחבת היצע הדיור היא יעד נהדר, אך מה יעשו משפחות שצברו את ההון הדרוש כשהן מבקשות לרכוש דירה ביישוב קהילתי או בעיר מעורבת ונדחות בשל "חוסר התאמה למרקם הקהילתי" או קונות דירה ולאחר מכן נתקלות בהפגנות על סף ביתן בהובלת בכירים במערכת העירונית? ומהו שווי כרטיס כניסה לבריכה בעבור ערבים בדרום הארץ, שמבקשים לקחת את ילדיהם לבריכה ביישוב יהודי הסמוך למקום מגוריהם ונדחים בטענה ש"הבריכה היא לתושבי היישוב בלבד"? והדוגמאות עוד רבות מאוד.

הפיתוח הכלכלי של האוכלוסייה הערבית נידון לכישלון משום שהוא תמיד מותנה בדרישה – או בכפייה – לוויתור על אחד ממרכיבי השייכות של רוב הערבים בישראל: הזהות הפלסטינית. אין זו תובנה שמבוססת רק על פעילותה של הכנסת ה-20. כבר בשנותיה הראשונות של המדינה, לאחר שהתברר כי המשימה לדחוק החוצה את הערבים שנותרו בגבולותיה בתום מלחמת 1948 לא תצלח, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לרקום מעין עסקת חליפין לא-כתובה עם הערבים בישראל. בשל אופייה המנותק והפטרוני, המזכיר יוזמה עדכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ניתן לקרוא לה כאן לענייננו ובהשראת נשיא ארצות הברית "עסקת המאה הקודמת". במסגרתה הוצע כי המדינה תקצה משאבים לטובת שיפור זכויות הפרט, הפיתוח הכלכלי והשוויון האזרחי בקרב הערבים; היישובים הערביים יפרחו וילבלבו; מערכת החינוך (בפיקוחו ההדוק של השב"כ) תחנך ל"ישראליות", לא תיתן פתח לקולות "לאומיים קיצוניים" ותסלול את דרכם של הצעירים והצעירות – שנקראו אז "המשכילים הערבים" – לאקדמיה ולשוק העבודה; שירותי הבריאות יתנו מענה לצרכים השונים; ובכלל, יתקיים שוויון מלא בין יהודים לערבים ברמה האזרחית. בתמורה לכל הטוב הזה האוכלוסייה הערבית היתה אמורה להשיל מעליה את זהותה הפלסטינית.

העסקה לא עלתה יפה מכמה סיבות: ראשית, המדינה לא קיימה את חלקה בחוזה שניסחה, העדיפה להמטיר את הטובין הציבוריים בעיקר לציבור היהודי היושב בציון ובכך נכשלה בפיתוח הכלכלי של האוכלוסייה הערבית ויצרה פערים כלכליים בלתי נתפסים בין יהודים לערבים; שנית, הבטחת השוויון האזרחי נחלה כישלון מתמשך וערבים לא היו מעולם אזרחים שווי זכויות בישראל, וגם כיום הם אינם כאלה; ושלישית, חלקו המכריע של הציבור הערבי לא היה נכון מלכתחילה, גם אם המדינה היתה מממשת את חלקה במלואו, להתעלם מזהותו הפלסטינית ולהתנכר לה בעד שום הון שבעולם. הוא אמנם אימץ שייכויות ורכיבים נוספים לזהותו וכך לעתים מצא עצמו – במלותיו של המשורר נזיה ח'יר – ישן בשייכותו הישראלית ומתעורר לעתים בתוגתו הפלסטינית, אך לא נטש את זיקתו העמוקה והראשונית לשפת אמו, לנוף ילדותו ולזיכרון הקולקטיבי שהוא נושא עמו. הוא גם לא השיר את הסולידריות עם אחיו ועמו, הנתונים לשלטון צבאי ומשוללים זכויות. 

מדוע בחר הציבור הערבי, למרות ההבטחה הגדולה, לאחוז בזהותו הפלסטינית ומדוע הוא ממשיך לדבוק בה גם היום, אף שברור כי אין היא מיטיבה איתו? התשובה הפשוטה מצויה בדבריו של ההוגה הציוני אחד העם: "שאלו את האש, מפני מה היא בוערת! שאלו את השמש מפני מה היא זורחת! שאלו את האילן מפני מה הוא גדל!… כך שאלו את היהודי, מפני מה הוא יהודי. אין ביכולתנו לבלתי היות מה שהננו." גם אנחנו, הפלסטינים אזרחי ישראל, איננו יכולים לזנוח את המרכיבים החשובים המעצבים את זהותנו. לא נוכל לעקור אותם מלבבנו. 

לא רק הימין

מהפנייה הנרגשת, שפורסמה מעל דפי העיתון "הארץ" בראשית 2019 ובמסגרתה קרא נתן אשל, המקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו, לחבריו לשלטון לקשור את גורלם בגורל הערבים, עולה כי אין מה לדאוג ויהיה מי שימשיך לנסות וליצור שיתוף פעולה יהודי-ערבי על בסיס אינטרסים כלכליים בלבד גם בכנסת הבאה. שלטון הימין, טען אשל, נותן לערבים תקציבים וכבוד שכמוהם לא קיבלו בעבר. די בשני הדברים כדי לגרום להם לנטוש את השמאל, שמנצל אותם בשמחה, ואולי גם "להניח בצד נושאים שאין להם פתרון בטווח הנראה לעין". אפשר רק להניח שאשל מתכוון לנושאים פעוטים כמו שוויון אזרחי ושוויון לאומי. שני החובות הללו של מדינת ישראל לאזרחיה הערבים לא יוכלו להיפתר באמצעות ניסיון להפיח רוח חיים ב"עסקת המאה הקודמת", גם אם ממשלת ישראל תפרע את כל חובותיה הכספיים לציבור הערבי בישראל (ולשם כך תידרש השקעה כספית רחבה יותר מתוכנית 922, גם אם זו תיושם במלואה) ותייצר בעבורו איכות חיים שווה לזו של האוכלוסייה היהודית. 

הכישלון הידוע מראש של ביסוס ברית יהודית-ערבית על פיגומים כלכליים בלבד אינו טמון רק בזהותן הימנית של הממשלות הקודמות; הלך הרוח הזה רווח גם בקרב רבים הרואים בעצמם חלק ממחנה מרכז-שמאל דמוקרטי רחב. עלייתו לשלטון של המחנה הזה, אם תתרחש, יכולה וצריכה להיות מלווה בגישה שונה לגמרי ובפתרון חדש: לא עוד ניסיונות העלמה של הסיפור הפלסטיני ומייצגיו, אלא ייצוג הולם שמורכב הן ממתן ביטוי ממשי לסיפור עצמו והן מייצוג של אלה הנושאים אותו – ערבים וערביות אזרחי ישראל – במוקדי קבלת ההחלטות בשירות הציבורי.  

סמליה של מדינת ישראל, לרבות ההמנון הלאומי שלה, החגים והמועדים המצוינים בה באופן פומבי וממלכתי, שמות הרחובות ביישוביה והמרחב הציבורי שלה בכללותו, מושכים חוט ארוך ממסורתו העתיקה של העם היהודי, שאותה הם משקפים ומשמרים. במקביל, נדחק הסיפור הפלסטיני לקרן זווית. אבל מדינה יכולה להתקיים, לשגשג ולהתפתח גם כשאין היא מספרת על עצמה רק סיפור אחד, אלא מכילה כמה סיפורים על אודותיה, המסופרים מזוויות שונות על ידי הקבוצות השונות החיות בה. אין סיבה שגם אזרחי ישראל הערבים לא ימצאו ביטוי לסיפורם הקולקטיבי במרחב הציבורי ואפילו בחלק מסמלי המדינה ומוסדותיה. באותה מידה, כפי שמוקצה תקציב להנצחה של מנהיגים ואתרי מורשת יהודים, ראוי לייחד תקציב להנצחת מנהיגים ואתרי מורשת חשובים לאזרחי ישראל הערבים. תקציבים אלה צריכים להימצא בשליטתה של ההנהגה הערבית בישראל ואופן חלוקתם צריך להיקבע על ידיה. עוד חייב הסיפור הפלסטיני לקבל ביטוי ותוקף גם במסגרת עבודתה של ועדת השמות הממשלתית. אחת הדרכים לעשות זאת היא הבטחת ייצוג הולם בוועדה, שיאפשר לקולם של חבריה הערבים לא רק להישמע בדיונים אלא גם להיות אפקטיבי.

ואולם, הסיפור הפלסטיני, שיש לו חלק מרכזי בזהותם של הערבים אזרחי ישראל, לא יקבל את ההכרה שהוא ראוי לה בלי שהאנשים עצמם ייטלו חלק ממוסדות השלטון – לא רק בוועדת השמות, אלא גם בממשלה ובמשרדיה. במשך כל שנות קיומה הורכבו ממשלותיה של ישראל, למעט מקרים בודדים מאוד, מנציגים יהודים בלבד ואלה שמרו בעיקר על האינטרסים של הקבוצות היהודיות השונות. גם מוקדי קבלת ההחלטות במשרדי הממשלה השונים מאוישים ברובם הגדול על ידי יהודים. היכולת להעניק מענה ציבורי ראוי לצרכיו הייחודיים של הציבור הערבי בישראל מוגבלת כאשר אין מי שמכיר אותם בקרב מעצבי המדיניות או מיישמיה. מצב זה חייב ויכול להשתנות. מינוים של שר חקלאות ערבי, שרה לשוויון חברתי ערבייה, שר בריאות ערבי או שרת תרבות ערבייה לא יקרבו את מדינת ישראל ולו בצעד אל חורבן החלום הציוני. במקביל, יש למנות ערבים וערביות לתפקידים בכירים בשירות הציבורי – ולא רק לתפקידים שמתמקדים בחברה הערבית, אלא גם לכאלה העוסקים בקביעת מדיניות כוללת. בחברה הערבית ישנם מספיק גברים ונשים המחזיקים בכישורים הנדרשים למשימה זו.

האויב שהוא חבר

מעבר לתחום הייצוג, שהוא בעל משמעות סמלית ומעשית שערכה לא יסולא בפז, יש לנקוט כמה צעדים נוספים, חשובים לא פחות. ראשית, יש לבטל את חוק הלאום ולהחליפו בחוק יסוד שיתבסס על הסכמות רחבות שיושגו בדיון אמיתי, עמוק ומכבד בין כל הקבוצות בישראל. מהלך זה יהיה צעד ראשון לבניית אמון בין אוכלוסיות המיעוט בארץ ובין אוכלוסיית הרוב היהודית. בלי דיון כזה,  כל ניסיון לרקום שותפות פוליטית עם נציגי הציבור הערבי בישראל נידון לכישלון. 

שנית, על מנהיגי מחנה המרכז-שמאל להישיר מבט אל הפצעים שנגרמו בגלל התנהלותה של המדינה כלפי אזרחיה הערבים, פצעים שעדיין לא הגלידו, ולהשתתף בשיח רציני עליהם – רציני יותר מהתנצלותו הרפה של אהוד ברק על אירועי אוקטובר 2000, שניתנה לאחרונה כתגובה לבקשת חבר הכנסת ממרצ עיסאווי פריג'. דוגמה טובה לאפשרות כזו מצויה בדו"ח שהוציא משרד הבריאות ב-2018. הדו"ח, שסיכם את המלצות הוועדה המתכללת בנושא גזענות, אפליה והדרה במערכת הבריאות, הוא תוצאה של שיחה אמיתית, מעמיקה ומתמשכת עם אנשי החברה האזרחית ועם נציגי הציבור הערבי. כך יש לנהוג גם בנושאים אחרים. 

שלישית, חייבת להיות הבנה כי בכל הנוגע לחינוך, תרבות ושפה – המינימום הנדרש הוא לאפשר לאזרחי ישראל הערבים אוטונומיה מוגנת ומטופחת. בדיוק כפי שלדתיים הלאומיים ולחרדים יש אוטונומיה מלאה בנוגע לחינוך הערכי והזהותי של ילדיהם, זכותנו להנחיל לילדינו את הנרטיב הפלסטיני במערכת החינוך וזכותנו גם להתאבל ולזכור את אסוננו (הנכבה). 

רביעית, על המנהיגות הפוליטית להוקיע כל ניסיון של דה-לגיטימציה לציבור הערבי – החל בטענות כלפי חברי כנסת, המתויגים חדשים לבקרים כ"גיס חמישי", וכלה בניסיון להדביק לערבים סטריאוטיפים גזעניים באמצעי התקשורת או במרחבים אחרים.

חמישית וחשוב מכל, יש לראות בסיום הכיבוש בשטחים יעד מהותי ועקרוני ולחתור חתירה מתמדת כדי להגשימו. כל עוד הוא ייתפס כמשוכה שניתן לדלג מעליה בקלילות, בזמן שהמדינה מבקשת רק לעסוק "בענייניה הפנימיים של ישראל" בכל הנוגע למערכת היחסים עם הערבים אזרחי המדינה, לא נצליח לייצר מציאות אחרת. 

בשנים האחרונות, שבהן מיטלטלת החברה בישראל על פני מים סוערים, נישאים ברוח שני קולות מנוגדים בנוגע לשאלת שילובה של האוכלוסייה הערבית במדינה בניווט הספינה: מן העבר האחד מוצע קול של תקווה, המבשר שינוי לטובה והזמנה פתוחה לחיים משותפים על בסיס דיאלוג מכבד ושוויוני; מן העבר השני נשמע קול שהוא סכנה גדולה לספינה וליושביה, ובכל זאת שירת הסירנה שלו מפתה. על מחנה המרכז-שמאל הרואה עצמו כמחנה הדמוקרטי-ליברלי לבחור – באומץ – לא רק בקול התקווה שיוביל אותו, אלא גם להיות מוכן באמת לפנות מקום לידיים נוספות על הגה הספינה. זו בחירה מורכבת, אך היא חייבת להיעשות. התהליכים שהפכו את הפלסטינים בתודעה היהודית-ישראלית לאויב, ומכאן גם את הערבים אזרחי מדינת ישראל, עושים את דרכם במהירות מסחררת אל עבר השמאל הישראלי. שירת הסירנות הזאת עלולה – ככל שתהדהד בחלל – להביא את הנענים לה להסיט מהמסלול את הספינה ואת יושביה, יהודים וערבים כאחד.

ההצעות שהוצגו לעיל אינן רק דרך לשילוב האוכלוסייה הערבית בחיי המדינה כי אם מוצא אמיתי לפלונטר שאליו נקלע מחנה המרכז-שמאל בשנים האחרונות. לו יקדיש אפילו עשירית מהזמן והמשאבים שהוא משקיע היום כדי לקרוץ לקהל ימני לטובת דיאלוג אמיתי עם הציבור הערבי ולא יחשוש להעלות לסדר היום הצעות מהסוג שהוצג כאן, אפשר להניח שיכולתו להרכיב ממשלה בעתיד תהיה ריאלית בהרבה משהיא היום. אם מחנה זה יבין כי הוויתורים שייאלץ לעשות כדי לרקום ברית יהודית-ערבית קטנים לאין-ערוך מהוויתורים שעליו לעשות כדי לשבת עם "לשון המאזניים", אביגדור ליברמן; אם יבין שההתחייבויות הנדרשות ממנו קטנות מאלה שאליהן יצטרך להתחייב במסגרת הסכמים קואליציוניים עם מפלגות חרדיות – שתפיסת עולמן הדתית רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתפיסת העולם הליברלית של רוב מצביעי המחנה – ייתכן מאוד שתהיה בידו האפשרות הממשית לשנות את המציאות בישראל. 

הציבור הערבי בישראל אינו האויב. להיפך, הוא ידיד שעמו אפשר למצוא מכנה משותף רחב בנושאים רבים, לא פחות – וסביר להניח שיותר – מקבוצות אחרות שנחשבות כיום לגיטימיות יותר לישיבה משותפת בממשלה. לצד זאת, על המחנה הזה להבין את המחיר שיהיה עליו לשאת בו, בפיכחון ומתוך הבנה, כדי להוציא לפועל את שיתוף הפעולה עם האוכלוסייה הערבית. מחיר כלכלי, גבוה ככל שיהיה, לא יספיק לעולם. יש צורך במחיר אחר: מחיר ההכרה במולדת; ההכרה והלגיטימציה המלאה לזכותה של האוכלוסייה הערבית להיות פלסטינית בביתה וגם בצאתה אל המרחב הציבורי בישראל; וההבנה כי שום שותפות לא תוכל לעולם לתבוע מאיתנו שוב לוותר על מרכיב השייכות החשוב הזה. אין ביכולתנו לבלתי היות מה שהננו.