מטרתו של מאמר זה היא להסביר את השינוי שחל בעמדתן של ממשלות הימין כלפי בית המשפט העליון. הטענה הבסיסית של המאמר היא כי שינוי זה נטוע בתהליך רעיוני ופוליטי רחב הרבה יותר: שקיעת הימין הרביזיוניסטי, שבצד תפיסת עולם לאומית ויהודית דגל גם בהשקפת עולם ליברלית ודמוקרטית, ועלייתו של הימין הדתי ככוח האידיאולוגי והפוליטי הדומיננטי והמוביל במחנה הימין. ההבנה כי ההגמוניה הרעיונית בימין כיום היא נחלתה של אליטה דתית אידיאולוגית מספקת הסברים ותובנות חשובים בנוגע לתהליכים רעיוניים, פוליטיים, מוסדיים וציבוריים המתחוללים כיום בישראל, דוגמת התופעה המתרחבת של הפרדה מגדרית והדרת נשים, ניסיונות לשינוי פניו של צה״ל, אי־שוויון בחלוקת משאבים ציבוריים, יוזמות חקיקה כמו חוק הלאום, הקצאת תקציבי עתק להתנחלויות, תהליכי הדתה אגרסיביים בחינוך הממלכתי, במרחב הציבורי ובצה״ל, ועוד. מאמר זה יעסוק בגזרה אחת שבה ממקד הימין הדתי זה שנים את מירב מאמציו: שינוי דמותו ומעמדו של בית המשפט העליון ופגיעה בסמכויותיו ובעצמאותו. הסיבה לבחירה זו היא כפולה: ראשית, מדובר בקרב החשוב ביותר המתנהל כיום בין הכוחות הפוליטיים בישראל והוא יעצב במידה רבה את דמותה וזהותה של המדינה בעתיד לבוא; שנית, חשוב להבין את הסיבות לכך שמאבק זה נהפך למאבק הדגל של הימין הדתי.

מאבקו של הימין הדתי כנגד בית המשפט העליון הוא מאבק ורב־שנים, עקבי ומתוחכם המתנהל הן בערוץ הפרלמנטרי והן בערוץ הציבורי. מאבק זה כולל יוזמות חקיקה המבקשות לפגוע בסמכויותיו, בעצמאותו ובמעמדו של בית המשפט דוגמת הניסיונות לפוליטיזציה של הליך מינוי השופטים, צמצום זכות העמידה בפני בג״ץ, הגבלת כהונתם של שופטים ומעל לכל – ביטול סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים הנוגדים את ערכיה של מדינת ישראל. הביטוי המוכר ביותר של המאבק הוא קמפיין ציבורי מתמשך המשפיע לאורך זמן על אמון הציבור בבית המשפט ועל מלווה בהתבטאויות חמורות וחסרות תקדים מצד הנהגת הימין הדתי נגד בית המשפט העליון ושופטיו, התבטאויות שלא היו עולות על הדעת בעבר. הידועה שבהן היא השתלחותו של ח״כ מוטי יוגב מהבית היהודי, שקרא ״לעלות על בג״ץ עם D9״ ובהזדמנות אחרת קבע כי "בית המשפט העליון הוא עמוד הטבח ולא עמוד התווך", אך אין אלה האמירות היחידות. נפתלי בנט, יו״ר הבית היהודי ושר החינוך לשעבר, הצהיר כי "בג״צ אוזק את ידי חיילי צה״ל מלנצח את הטרור". יו״ר מפלגת האיחוד הלאומי־ תקומה בצלאל סמוטריץ', המשמש בעת כתיבת שורות אלה כשר התחבורה, כינה את התנהלות בית המשפט העליון "אקטיביזם חזירי מטורף" ואת פסיקתו "פשיטת רגל מוסרית" המצריכה "טיפול שורש"; שר החקלאות אורי אריאל אמר כי "פסיקת בג״ץ היא סדום ועמורה"; סגן שר הביטחון, אלי בן־דהן, קבע כי "בג״ץ מסכן את ההרתעה" ו״מוריד את המוטיבציה לגיוס"; חברת הכנסת שולי מועלם, ששימשה יו״ר סיעת הבית היהודי, טענה כי "בג״ץ היא בעצם חברת השיפוצים הטובה ביותר למשפחות מחבלים"; וניסן סלומיאנסקי פסק בהיותו יו״ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת כי "בג״ץ מנוכר לעולם היהדות". זהו, כמובן, רק קצה היריעה.

אמירות אלה מבטאות היטב את תחושותיה של הנהגת הימין הדתי כלפי בית המשפט העליון ואת יחסה לערכים שעליהם הוא מגן. הן משקפות זעם, תיעוב והתנגדות גדולה. על אף כל זאת, הדיון באמירות הללו, חמורות ככל שתהיינה, שייך יותר לשאלות של מוסר, שיח ציבורי תקין ובמקרים מסוימים לתחום ההסתה הפלילית, אולם קשור פחות בניתוח העיקרי של השאלה מדוע המאבק בבית המשפט העליון נעשה לפרויקט מרכזי כל כך של הימין הדתי ומדוע מושקעות בו אנרגיות רבות כל כך. התשובה מתחילה בניתוח הנימוקים שבהם משתמש הימין הדתי כדי להצדיק את מהלכיו נגד בית המשפט העליון, נימוקים שמתיימרים להיות ענייניים ומבוססי נתונים ועובדות ומתהדרים במונחים כמו "משילות", "הפרדת רשויות", "שלטון הרוב", "דמוקרטיזציה" וכיוצא באלה. אולם ניתוח הנימוקים הללו מראה כי הימין הדתי מנצל את כוחו התקשורתי, את חולשת האופוזיציה ואת היעדר הידע השורר בציבור הרחב בסוגיות הנוגעות לדמוקרטיה ולביקורת שיפוטית כדי להטמיע נרטיב כוזב המבוסס על עיוות של מושגי יסוד ועל אי־דיוקים רבים. מטרתו של נרטיב זה היא להסוות את משמעותם האמיתית של המהלכים שאותם מקדם הימין הדתי: עריכת שינוי עומק מבני בשיטת הממשל בישראל, החלשת הרשות השופטת ופגיעה בעצמאותה, הפקדת כוח בלתי מוגבל בידי הרשות המבצעת וחשיפת אזרחי ישראל לפגיעה בזכויות היסוד שלהם. צעדים אלו הכרחיים להצלחת המהלך הרחב שמוביל הימין הדתי: שינוי כולל בזהות, במרחב הציבורי ובערכים ההגמוניים של מדינת ישראל.

בהקשר זה חשוב להבחין בין המאבק האידיאולוגי ורב השנים שמנהל הימין הדתי נגד בית המשפט העליון ובין קו לוחמני שמובילות, בעיקר בשנה האחרונה, דמויות שונות בליכוד ונובע מנסיבות פוליטיות בנות חלוף. המעשים הפליליים, לכאורה, המיוחסים לראש הממשלה בנימין נתניהו סחפו חלקים בליכוד לשורת התבטאויות אומללות ומסוכנות נגד מערכת המשפט ושלטון החוק בישראל. מבלי להמעיט כהוא זה מחומרת הדברים, חשוב להבחין בין התנהלות נקודתית שביסודה מניעים אישיים, נקודתיים ופוליטיים ובין מאבק עקבי וממושך שביסודו מניעים אידיאולוגיים ומטרות מבניות. המניעים והמטרות הללו הם שעומדים בלב מאמר זה.

מי נכלל בשורות הימין הדתי? הניתוח שלפניכם אינו עוסק בחלוקות דמוגרפיות אלא משרטט קווי גבול מהותיים על פי תפיסת עולם. הנחת המוצא, שנכונה לדפוסי הצבעה בכללותם, היא שציבור ופרטים הבוחרים במפלגה כלשהי חזקה עליהם שהם תומכים בעמדותיה ובמדיניותה לפחות במידה ניכרת. לכן השימוש במונח "הימין הדתי" אינו חל מטבע הדברים על פרטים המגדירים עצמם כדתיים ומחזיקים בערכים דמוקרטיים וליברליים או על כאלה המצביעים למפלגות המקדמות עמדות דמוקרטיות. בדומה לכך, שחקנים פוליטיים מרכזיים, ובראשם איילת שקד ויריב לוין, ייחשבו כאן לחלק מהימין הדתי, אף שאינם משתייכים אליו מבחינה ביוגרפית או זהותית. הדבר אינו מעלה ואינו מוריד שכן בין שמטעמים אידיאולוגיים ובין שמטעמים פוליטיים־תועלתניים, הם סוכנים רעיוניים ואופרטיביים המקדמים באופן מובהק את האינטרסים, התפיסות והמדיניות של הימין הדתי. ממילא, מדובר ביוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל: הגרעין האידיאולוגי, התשתית הרעיונית והרוב המוחלט של התומכים בתפיסות שמקדם הימין הדתי מקורם באופן מובהק במגזר הדתי־לאומי.

הקץ לכל יגיע

אחת ההנמקות המרכזיות שמשמשות את דוברי הימין הדתי להצדקת מהלכים שנועדו להחליש ואף לבטל כליל את הביקורת השיפוטית על חקיקת הכנסת היא "הפרדת רשויות". כדאי להזכיר מה משמעותו של עיקרון זה, שהוא עיקרון יסוד במשטר דמוקרטי. עיקרון הפרדת הרשויות, שנוסח במאה ה-18 על ידי הפילוסוף הצרפתי שארל מונטסקייה, קובע כי כל שיטת ממשל מבוססת על שלושה מוקדי כוח: חקיקה, ביצוע ושיפוט (ובתרגום למבנה המשטר בישראל: כנסת, ממשלה ומערכת משפט). מאחר שכוח עלול להיות מנוצל לרעה ומאחר ששליטים נוטים לנצל את סמכותם עד תום, יש להציב גבולות לסמכות ולהפריד בין מוקדי הכוח. "הקץ לכל יגיע אם אדם אחד, או גוף אחד, בין שהוא מורכב מאנשי המעלה ובין שהוא מורכב מאנשים פשוטים, יחזיק בשלושה מוקדי העוצמה", התרה מונטסקייה. אף שעברו מאות שניים מאז שהוא ניסח את אזהרתו בנוגע לסכנה הגלומה בריכוז כוח, העיקרון נותר שריר וקיים. החשיבה המשפטית המודרנית עוסקת בעיקרון הפרדת הרשויות בעיקר בהקשר של יחסי הגומלין בין הרשויות ובמערך האיזונים והבלמים ביניהן. על יסוד הרציונל הזה, רעיון הפרדת הרשויות הוא לב ההצדקה לביקורת שיפוטית ולסמכותו של בית המשפט לבטל חוקים שאינם תואמים עקרונות יסוד. כלומר, לא רק שעיקרון הפרדת הרשויות אינו שולל פסילת חוקים על ידי רשות שופטת נפרדת ועצמאית, אלא ביקורת שיפוטית מסוג זה היא מימוש שלו. הקשר בין מהותו, תוכנו ומשמעותו של המושג "הפרדת רשויות" ובין האופן שבו משבש אותו הימין הדתי ומשתמש בו להצדקת מהלכיו האנטי דמוקרטיים – אינו קיים.

למה אנחנו מתכוונים [באמת] כשאנחנו מדברים על משילות

חברה נוספת של כבוד במועדון עיוות המושגים היא "המשילות". הימין הדתי מרבה לטעון כי הביקורת השיפוטית מחלישה את המשילות ומבסס את טענתו על היגיון דמוקרטי לכאורה: הגברת המשילות היא מימוש של שלטון הרוב. העם בחר בממשלה ויש לתת לה למשול. כדי שתוכל הממשלה למשול יש להסיר ממנה חסמים מוסדיים ומבניים המגבילים את כוחה. אם נשאל את המטפורה של שרת המשפטים לשעבר ויו״ר "ימינה" בהווה איילת שקד, הרשות המבצעת היא גוליבר שיש לבתק את החבלים הקושרים אותו ומגבילים אותו מלפרוץ קדימה במלוא עוצמתו. טענת המשילות של הימין הדתי מצדיקה כל צעד ומהלך שיסייעו בשחרורו של גוליבר.

הפרשנות של הימין הדתי ל״משילות" היא אפוא הפקדת סמכויות וכוח מוחלטים בידי הרשות המבצעת. אלא שפרשנות זו רחוקה מאוד הן ממשמעותו האמיתית של המושג והן ממדדי ההערכה המקובלים בעולם לעניין זה. הבנק העולמי, שעורך את "מדד המשילות העולמי", קבע כי מידת המשילות במדינה נאמדת על פי קריטריונים כמו שלטון החוק, שחיתות שלטונית, אחריותיות (הנכונות והחובה של מוסד ציבורי או גוף שלטוני לתת דין וחשבון על פעולותיו ולשאת בתוצאותיהן), יציבות פוליטית והיעדר אלימות, איכות הרגולציה הממשלתית והאפקטיביות של פעולות הממשלה. מדד המשילות של ה-ם0£0 מצידו בוחן את יכולתן של ממשלות להוציא לפועל רפורמות נדרשות כדי לעמוד באתגריה של מציאות משתנה. הוא עושה זאת באמצעות בחינת איכות הדמוקרטיה, ובאופן ספציפי – על פי פרמטרים של שלטון החוק, זכויות אדם, הליך הבחירות ונגישות למידע לצד בחינת מדיניות ממשלתית בתחומי תעסוקה, ניהול משאבים, ביטחון וסוגיות סוציאליות. כפי שניתן לראות, משילות ומדדי משילות לא רק שאין משמעם כוח בלתי מוגבל המופקד בידי הרשות המבצעת, אלא שהם מורכבים בראש ובראשונה מערכים ועקרונות יסוד דמוקרטיים ובהם שלטון החוק, זכויות אדם, רגולציה והיעדר שחיתות שלטונית. בדומה למודל הפרדת הרשויות שאותו מציגים דוברי הימין הדתי בפני הציבור, גם במקרה של המשילות לא מדובר רק בשיבוש מושגי אלא בטענות שעושות שימוש בטרמינולוגיה דמוקרטית,על מנת לקדם מהלכים שהם אנטי דמוקרטיים במהותם.

בניגוד לטענת הימין הדתי, מודל המשילות שאליו הוא חותר אינו מממש את העיקרון הדמוקרטי של "שלטון הרוב", משום שדמוקרטיה מהותית אין משמעה רמיסה של זכויות מיעוטים על ידי הרוב. ואולם, האבסורד הגדול הוא שגם מימוש של שלטון הרוב אין כאן. מבנה משטרי המבוסס על הכרעת רוב בלתי מבוקרת והפקדת כוח ללא מצרים בידי הממשלה לא רק שאינו מבטיח מנגנון קבלת החלטות שיפעל לטובת כלל הציבור, אלא סותר זאת . מנגנונים של איזונים ובלמים והקפדה על הפרדת רשויות אמורים למנוע מקבוצות מאורגנות לצבור כוח רב ולממש את מטרותיהן על חשבון כלל הציבור באופן שאינו משקף את הכרעת הרוב. בימין הדתי – מיעוט קטן שאינו מייצג את עמדות הציבור הרחב אבל משמש קבוצת לחץ מאורגנת המצליחה לקדם באופן אפקטיבי את מטרותיה – יודעים זאת היטב.

חשוב להבין את מידת התחכום שיש בטיעון המשילות – היא רבה יותר מהנראה לעין. מבחינה ציבורית, טיעון זה מאפשר למעשה לממשלה להתנער מאחריות לכישלונות, לחוסר מעש ולחוסר יכולת או רצון לקיים הבטחות בחירות פופוליסטיות. כך, בכל פעם שמתגלה מחדל ממשלתי או מתגלע קונפליקט ציבורי, ניתן לצייר לציבור חזון אוטופי: לו רק היתה לנו משילות, כל בעיותיה של ישראל היו נפתרות זה מכבר. לו רק אפשר היה להסיט מהדרך מכשולים בדמותם של יועצים משפטיים, עובדי ציבור, שומרי סף, פקידות מקצועית וכמובן, ובראש ובראשונה, את בית המשפט העליון – תועפות של רצון טוב ושאיפות להיטיב עם אזרחי ישראל היו יכולות להתממש במלואן. מדובר בטענה שובת לב, שקל להתפתות לה ולפתרונות הקסם שהיא מציעה.

בצד זאת, טיעון המשילות מאפשר להטיל אחריות לכל הכשלים על גורם אחר. כך מצטיירות בעיותיה של ישראל לא כנגזרת של מעשיה ומחדליה של הממשלה, אלא כפועל יוצא של התנהלות הרשות השופטת המונעת מהממשלה לעבוד כראוי ומפריעה לה להפוך את ישראל למדינה הנהדרת שהיא יכולה להיות. אגב כך, נוצרת חלוקה ברורה ומוחלטת לטובים ולרעים, ל״אויב" ול״חבר". זוהי חלוקה בסיסית בחשיבה הפוליטית המודרנית והימין מרבה להשתמש בה כדי להגדיר מי נמצא בתוך המחנה ומי מסומן כאויב, כבוגד או כזר. בהקשר של המשילות נעשה שימוש בחלוקה זו כדי לייצר דה־לגיטימציה לבית המשפט העליון. מהלך זה מוכתר בהצלחה יתרה בעיקר כאשר מדובר בנושאים טעונים מבחינה ציבורית כמו זהותה היהודית של המדינה, איומים ביטחוניים והתמודדות עם טרור והגירה. נרטיב ציבורי המצייר את מערכת המשפט כמי שאחראית למדיניות בתחומים אלה, להבדיל מהממשלה, מנקז אל בית המשפט את תחושות הפחד, התסכול והייאוש של ציבורים מסוימים והופך אותו, הלכה למעשה, לאויב העם.

בלונדון השופטים יותר אדיבים

טיעון חשוב נוסף במערך ההנמקות של הימין הדתי להצדקת מהלכיו נגד בית המשפט העליון הוא הטיעון ההשוואתי. במדינות אחרות בעולם, כך נטען, פועלות שיטות משפט וממשל שבהן סמכויותיו של בית המשפט מצומצמות יותר ולכן המצב בישראל יוצא דופן ומחייב שינוי. אלא שכמו במקרים הקודמים, גם כאן מדובר בטענה לא־נכונה. למעשה, ההיפך הוא הנכון.

מחקר השוואתי מקיף שערך פרופ' עמיחי כהן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה בחן מנגנוני ביקורת שיפוטית והפרדת רשויות ב-66 מדינות דמוקרטיות ברחבי העולם. המחקר מצטרף לעמדה שמביעים באופן עקבי בכירים במערכת המשפט הישראלית בעבר ובהווה וקובע כי באף מדינה דמוקרטית לא מתקיים מבנה משטרי שבו אוחזת הרשות המבצעת בכוח בלתי מוגבל. עוד מצא המחקר כי ב-59 מתוך 66 דמוקרטיות קיימת, כמו בישראל, ביקורת שיפוטית על חקיקת הפרלמנט.

למעשה, ישראל היא הדמוקרטיה היחידה שבה לא קיימת מגבלה מבנית על הרשות המחוקקת: אין לה חוקה או מנגנון שתפקידם לוודא שחקיקת הפרלמנט עומדת בסטנדרטים חוקתיים ואינה פוגעת בזכויות אדם ובעקרונות יסוד. המשטר בישראל בנוי כך שקואליציה המבוססת על רוב ברשות המחוקקת (הכנסת) היא המרכיבה את הממשלה. ברגע שקיים רוב בכנסת הוא פועל בהתאם למדיניות הממשלה וללא מגבלות, פרט לאלה הקבועות לעתים בהסכם הקואליציוני ולא רק שאינן משקפות את האינטרס הציבורי הרחב אלא פעמים רבות הן מבטאות אינטרסים סקטוריאליים או אישיים. המגבלה היחידה על כוחה של הרשות המבצעת בישראל, החסם האחרון מפני פגיעה בזכויות היסוד של האזרחים ומפני חקיקה הסותרת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הוא בית המשפט העליון. זוהי תופעה ייחודית שאין לה אח ורע בשום משטר דמוקרטי בעולם.

מבלי להרחיב יתר על המידה אודות הנעשה בשיטות אחרות, אזכיר כמה דוגמאות שמוכיחות עד כמה ההשוואות שבהן משתמש הימין הדתי הן ריקות מתוכן. הדוגמה הראשונה היא המודל הבריטי ששמו נישא בעיקר סביב הוויכוח על "פסקת ההתגברות". על פי דוברי הימין הדתי, בית המשפט העליון הבריטי אינו מוסמך לבטל חוק שחוקק הפרלמנט אלא רק לקבוע כי החוק אינו הולם את ערכי המדינה, להציע תיקונים לחוק ולהחזיר אותו לדיון נוסף בפרלמנט, ללא סנקציה ממשית. אלא שהדוברים המהללים את המודל הבריטי משמיטים את העובדה כי בבריטניה קיימים מנגנוני איזונים ובלמים אחרים שאינם בית המשפט: שני בתי פרלמנט המבקרים זה את וזה ואת הממשלה; ועדה פרלמנטרית מיוחדת שתפקידה לוודא שמהלכי חקיקה אינם פוגעים בזכויות אדם; ומחויבות לאמנה האירופית לזכויות אדם, שבמסגרתה לכל אזרח בריטי יש זכות עמידה בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם שפסיקותיו מחייבות את בריטניה, לפחות כל עוד היא חלק מהאיחוד. בישראל, למותר לציין, לא קיים אף אחד ממנגנוני הוויסות הללו.

גם השוואות הנעשות בין השיטה הישראלית לאלה הנהוגות בארצות הברית או בקנדה הן, לכל היותר, חצאי אמיתות. הממשל האמריקאי, בניגוד לישראלי, מושתת על פיצול הרשות המחוקקת שמשמעותו חלוקת כוח והטלת מגבלה על תהליכי הכרעה. כך, למשל, יש להשיג רוב בשני בתים ששיטת הבחירה של הנציגים המכהנים בהם שונה, מה שמבטיח ייצוג של אינטרסים רחבים. גם משך הכהונה של הרשות המחוקקת, שאינו חופף לזה של הרשות המבצעת, משמש מנגנון בקרה וויסות נוסף. שיטה זו נהוגה גם בצרפת, גרמניה וקנדה, שבהן מתקיימת חלוקה בין האסיפה הלאומית ובין הסנאט. ההשוואה לארצות הברית אינה רלוונטית מסיבה נוספת: בארצות הברית מתקיימת שיטת ממשל נשיאותית שבה מתחלק הכוח השלטוני בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת – הנשיא אינו יכול לחוקק והרשות המחוקקת יכולה לקדם מדיניות שאינה משקפת את עמדתו. בנוסף, בארצות הברית מתקיימות בחירות לבית הנבחרים ולסנאט בעיצומה של כהונת הנשיא והנשיא נדרש, למעשה, לזכות בתמיכה ציבורית מחודשת במשך כהונתו. השוואה נוספת, החביבה במיוחד על דוברי הימין הדתי, היא ההשוואה למדינות אירופה. אלא שגם במקרה הזה, נעדרות מהדיון כמה עובדות יסוד באשר למציאות הפוליטית באירופה. מדינות האיחוד האירופי חברות באמנה לזכויות אדם וחתומות על אמנות ומגילות זכויות המחייבות את המדינות והוראותיהן נאכפות על ידי בית הדין האירופי והנציבות האירופית. מערכת זו מגבילה את סמכויותיהם וכוחם של המוסדות הפוליטיים של המדינות ומונעת פגיעה באותם עקרונות וזכויות יסוד המעוגנים באמנות ובמגילת הזכויות האירופית.

שיח ההשוואות למודלים של מדינות אחרות הוא שיח דמגוגי ומניפולטיבי, שכן ההשוואה אינה נעשית בו בין שיטות הממשל אלא בין חלקיקי שיטה נטולי הקשר. הטענה כי מנגנון ביקורת שיפוטית בשיטת משפט זרה – מנגנון שהוא רכיב אחד ממכלול המגבלות המוטלות על הרשות המבצעת – מוכיח כי יש לרסן גם את הביקורת השיפוטית בישראל היא טענה משוללת יסוד שמתעלמת ביודעין מן ההקשר הרחב. הדבר דומה לטענה ששתי חיות בעלות ארבע רגליים, אף ופה שייכות לאותו המין. מבט קצר יוכיח שהאחת היא כלב והשנייה חתול. הטענה שלשתי החיות יש רגליים, אף ופה אינה שקרית כשלעצמה, אך המסקנה הכללית שנגזרת ממנה אינה תואמת את המציאות. כיצד קרה שקבוצה המחזיקה בתפיסה של "עם לבדד ישכון" ומטיפה לבידול נתלית לפתע באילנות ששתלו וטיפחו הגויים? הסיבה נעוצה ביתרונותיה הגדולים של הטענה ההשוואתית. זו טענה מתוחכמת, כמעט מנצחת. לא משום שהיא נכונה – כפי שראינו זה עתה, היא לא – אלא בזכות יתרונותיה הרבים מבחינת שיווק פוליטי ותקשורתי: הציבור הישראלי (בדומה לכל ציבור) אינו בקי ברזי שיטת המשפט שלו, וודאי שאינו מכיר את המכניזם של שיטות משפט אחרות. מכונת תעמולה משומנת יכולה לשווק מידע חלקי, מגמתי או מעוות על המבנה המשטרי של מדינות אחרות – וביתר קלות על כאלה שאינן דוברות אנגלית – מבלי שיהיו לציבור כלים לשפוט את טיב המידע ומהימנותו.

בתחרות הנרטיבים הזו קיים יתרון מובנה למי שעושה שימוש במסרים קצרים ופשוטים על פני מי שמנסה להשיב במסרים מורכבים. כך, מבחינת הקשב הציבורי, הרבה יותר קל לטעון שבמדינה מסוימת בית המשפט אינו מוסמך לבטל חוקים מאשר להסביר שייתכן שזה אכן כך, אולם יש ארבעה מנגנונים אחרים המגבילים את סמכות הרשות המבצעת באותה מדינה. מעט מאוד אנשים מעוניינים או מסוגלים להאזין להרצאה משפטית מורכבת, גם אם כל מלה בה מדויקת ונכונה.

יתרון נוסף של הטיעון ההשוואתי טמון בכך שהשוואה היא תמיד צפירת הרגעה. היא מספקת את הסנטימנט הישראלי שבצד גאווה לאומית עמוקה, מחובר למדינות המערב ומחקה את תרבותן. מה שטוב לצפון אמריקה ולאירופה, ודאי שטוב גם לנו. יתרה מכך, השוואה למדינות אחרות, דמוקרטיות יציבות לתפיסתו של הציבור הישראלי, מספקת לגיטימציה לשינויי העומק הדרמטיים שהימין הדתי מבקש לחולל במבנה המשטר הישראלי. קל לשכנע שאין מה לחשוש משינויים אם המטרה היא להשוות את ישראל לבריטניה, קנדה או ארצות הברית, וזאת אף שמדובר בטיעון כוזב שמסווה את מטרותיו האמיתיות של השינוי המבוקש. בדומה למהלך המרוקן מכל משמעות את המושג "הפרדת רשויות", ומעוות את המושג "משילות", גם כאן נעשה שימוש בדוגמאות ובמושגים דמוקרטיים לכאורה כדי להצדיק מהלכים אנטי דמוקרטיים מובהקים.

הימין הדתי נגד ז׳בוטינסקי ובגין

הליכוד הוא מפלגה לאומית־ליברלית ששורשיה נטועים בתפיסת עולם דמוקרטית וליברלית מובהקת. אבי התנועה הרביזיוניסטית, זאב ז׳בוטינסקי, חתום על כמה מהטקסטים הפרוגרסיביים ביותר שנכתבו בהיסטוריה של הציונות על אודות שוויון, דמוקרטיה וזכויות מיעוטים. תפיסות אלה באו לידי ביטוי בתנועתו גם לאחר קום המדינה. מטבע הדברים, לא אוכל לפרוס כאן את תפיסתה המלאה של התנועה על כל גלגוליה, אך די לבחון את עמדותיו העקרוניות של הימין הרביזיוניסטי בשאלות יסוד של משטר ומשפט אל מול טיעוני הימין הדתי, כפי שהוצגו לעיל, כדי להבין את הבדלי התפיסות הדרמטיים בין שתי התנועות ואת השינוי שהתחולל במשך השנים. בשנים שבהן עוצבה הדמוקרטיה הישראלית היה זה הימין הרביזיוניסטי שניהל מאבק עיקש למען הפרדת רשויות, חקיקת חוקה והבטחת עליונות המשפט. בהפרדת הרשויות ראתה מפלגת חרות עיקרון עצמאי, אך גם מסד הכרחי למימוש עליונות המשפט וחלק מתפיסה רחבה של שלטון החוק. מנחם בגין כינה משטר שבו מרוכזות כל הסמכויות באותן הידיים "עריצות" ובהתייחסו להפרדת הרשויות טען כי "ריכוז השלטון בכל שלושת השטחים: החקיקה, הביצוע והמשפט, כמוהו כהפקרת האדם והאזרח לחסד או לשבט בידי הכת השלטת או היחיד השליט".

את עמדתו בנוגע לביקורת שיפוטית מנחם בגין בתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת כך: "חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר שהוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו… שמירה על זכויות אלו אפשר להשיג רק בדרך של 'עליונות המשפט', כלומר, קביעת החירויות האזרחיות כחוק היסוד' או 'חוק עליון' ומתן סמכות לחבר שופטים לבטל את תוקפו של חוק, הנוגד את חוק היסוד, הסותר את החירויות האזרחיות". ארבעה עשורים אחר כך באה "המהפכה החוקתית" שהתוותה את המודל הזה בדיוק: בטלותם של חוקים הסותרים עקרונות יסוד המעוגנים בחוקי היסוד של מדינת ישראל.

בניגוד לימין הדתי שיוצא נגד "משפטיזציה" ונגד מה שהוא מכנה "שלטון היועצים המשפטיים", המסורת הימנית בישראל תמכה במה שכינה בגין "עליונות המשפט". בביקורת מתמדת וקפדנית של הרשות השופטת על הממשלה ראו בתנועה הכרח ובחוקה – אמצעי הכרחי להבטחת עליונות המשפט, לשמירה על זכויות אדם ולהגבלת כוחו של הרוב. המחויבות לשלטון החוק, עליונות המשפט, ביצור עצמאותם של מערכת המשפט ושל השופטים, כמו גם המחויבות לקידום חוקה, הבטחת ביקורת שיפוטית, שוויון וזכויות אדם – אלה הופיעו תמיד במצעי התנועה וליוו אותה ברבים ממאבקיה.

הליכוד לא הסיר את תמיכתו בעליונות המשפט גם כשהביקורת השיפוטית פגעה בציפור נפשו, כפי שאירע בדוגמה המפורסמת ביותר – פרשת אלון מורה. ביוני 1974 ביקש גרעין אלון מורה, שהשתייך לתנועת גוש אמונים, להקים יישוב בשומרון. כוחות הביטחון פינו את הגרעין שבע פעמים עד שבדצמבר 1975 הסכימה ממשלת רבין הראשונה לתת לו מקום יישוב זמני במחנה צבאי בשומרון שנקרא "קדום". המאבק העיקש והממושך של חברי הגרעין הפך אותו במובנים רבים לסמל להתיישבות בשומרון ובהתאם לכך, יומיים לאחר שניצח בגין במערכת הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977 הוא הכריז בעת ביקור באלון מורה כי "בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה". עם זאת, בשל לחץ שהפעיל הממשל האמריקאי וכדי שלא לחבל בשיחות השלום עם מצרים, הקימה ממשלת ישראל יישובים חדשים בעוד שגרעין אלון מורה נותר ללא יישוב קבע. ביוני 1979, לאחר הפגנות שקיימו חברי הגרעין, החליטה ממשלת בגין להקים את יישוב הקבע סמוך לכפר רוג׳ייב מדרום־מזרח לשכם. מפקד אזור יהודה ושומרון חתם על צווים לתפיסת השטח וכיומיים לאחר מכן התיישבו במקום חברי הגרעין. חלק מבעלי הקרקעות הגישו עתירה לבג״ץ נגד תפיסת אדמותיהם הפרטיות שכללה גם תצהירים, בין היתר של הרמטכ״ל לשעבר חיים בר־לב, ששללו את ההכרח הביטחוני בתפיסת השטח. באוקטובר ניתן פסק הדין בבג״ץ אלון מורה. בית המשפט הכריע לטובת העותרים ופסק כי על המדינה להשיב להם את הקרקע בתוך חודש. בפתח ישיבת הממשלה שהתקיימה לאחר מתן פסק הדין הודיע בגין כי יש לכבד אותו. במעמד זה טבע את הביטוי המפורסם "יש שופטים בירושלים".

ומה בעניין השוואות בינלאומיות? גם בגין, שהיה משפטן, התייחס לא פעם למבנה המשטר במדינות אחרות. אך בניגוד לימין של היום, ההשוואה לדמוקרטיות אחרות נעשתה כדי להדגיש דווקא את חולשתה היחסית של הדמוקרטיה בישראל בכל הנוגע להפרדת רשויות ולביקורת שיפוטית: ״במדינה הזאת אין חוקה. באין חוקה אין שום הגבלה לגבי הרוב. בכל המדינות שקיים שם שלטון של רוב, יש מעליו חוקה קבועה, כתובה או לא–כתובה, המגבילה אותו. לא כל דבר יכול לעשות הרוב במדינה מן המדינות הדמוקרטיות. כאן אין שום הגבלה… הרי באין חוקה אז באמת עלול להיווצר מצב, הנקרא בפי הוגי דעות מדיניים ׳דיקטטורה של הרוב׳. יש דבר כזה״.

השינוי שהתחולל בעמדות הימין בישראל בשאלות של דמוקרטיה, משפט ומבנה משטר הוא שינוי עצום, מהפכני ממש. המדיניות שמקדם הימין הדתי מבקשת לחולל שינוי עומק במבנה הדמוקרטי הישראלי, להחליש את מעמדו של בית המשפט העליון, לבטל את מוסד הביקורת השיפוטית ולטשטש את הפרדת הרשויות בישראל. ואולם, הטענות וההסברים שמספק הימין לרפורמות שהוא מבקש להוביל אינם מחזיקים מים. לאור הדברים הללו מתבקשת השאלה הפשוטה: מדוע?

השינוי מתחיל מבפנים

את המאבק של הימין הדתי נגד בית המשפט העליון צריך להבין כראש החץ במאבק רחב הרבה יותר שהוא מנהל על שינוי זהותה של מדינת ישראל, על ערכיה ההגמוניים ועל הכרעה בסוגיות היסוד שעמן היא מתמודדת מאז היווסדה. הימין הדתי מציג כיום חזון כולל למדינת ישראל הכולל סיפוח של השטחים, תפיסה כלכלית־ חברתית ניאו־ליברלית, הדתה במרחב הציבורי, בצה״ל ובמערכת החינוך, וחתירה מתמדת תחת ערכיה הדמוקרטיים והליברליים של ישראל.

במאבק על סוגיות ליבה אלה עברה הציונות הדתית בעשור האחרון מהתנהלות מגזרית המתמקדת בעיקרו של דבר בהשגת משאבים ובאוטונומיה חינוכית ותרבותית להתנהלות בעלת שאיפות הגמוניות. בבסיס תהליך זה ניצבת תפיסה עמוקה של עליונות ערכית ומוסרית על הציבור החילוני. לתפיסה זו יש ביטוי פרגמטי לחלוטין – השתלטות על מוקדי כוח והכשרת אליטות שיתפסו תפקידי מפתח בצבא, במערכת המשפט, בתקשורת, במשרדי הממשלה ובמוסדות מדינה נוספים ויוכלו להפוך את הערכים והתפיסות של הימין הדתי להגמוניים ולהשפיע באופן עמוק על תהליכי קבלת ההחלטות.

אחד הטקסטים הקנוניים שלו מיוחסת תחילת התהליך הזה הוא "הטובים לתקשורת", מאמרו של אורי אורבך שהתפרסם בעיתון המגזרי "נקודה" ב-1987 וקרא לבני המגזר הדתי־לאומי לחתור להתבססות במוקדי השפעה בשוק התקשורת. "עם ישראל זקוק לאנשים שיהיו לו לפח", כתב אורבך, אנשים שיבטאו יפה את מה שהוא מכנה יותר מפעם אחת "עמדות נכונות". את הכלים המצויים באמתחתם של בני המגזר הוא מכנה "כלים מחזיק^, ברכה, כלים שלובים בערכים של מוסר אמיתי עם אוריינטציה יהודית". הוא לא מסתיר את עמדתו כי לדתיים הלאומיים יש עדיפות על חילונים בפרמטרים של ערכיות, ידע ואיכות: "חשוב מיהו השדר. בדרך כלל זה כלי ריק אבל די אינטליגנטי שעולמו הרוחני רחוק כמטווחי קשת מכל מה שאתה, חברי השמיניסט, מאמין ומחונך על ברכיו, אין סיבה אפוא שאנשים כמוך שהחינוך שלהם טוב יותר, שהם מלאים, יחסית, בתורה, שיודעים מה זה קידוש, שבת וכשרות, לא יהיו אלה שיושבים מול מיקרופון". אורבך מדגיש כי להשתלטות על מוקדי כוח וקבלת החלטות ישנה משמעות גדולה ומזכיר בהקשר זה את פינוי ימית. ייתכן, הוא כותב, שהפינוי היה נמנע לו מאחורי המיקרופון היו "שדרים עם הדעות הנכונות".

תפיסתו של אורבך משקפת הלך רוח רווח בהנהגת הימין הדתי. במאמר שכותרתו "מגיע לעם ישראל שנקבל יותר", מבטא בצלאל סמוטריץ' תפיסה זו היטב: "לציבור הדתי־לאומי, שפעילותו הערכית מובילה את עם ישראל כולו, מגיע לקבל תקציב חינוך מועדף… תפיסת העולם הציונית־דתית היא מה שעם ישראל זקוק לו היום יותר מכל… היא כמעט הדבר היחיד שיכול להציל אותו מפני עצמו… זו לא שחצנות. זו התנשאות חיובית ובונה שהכרחית כל כך לבניינו של עם ישראל"; הרב ישראל רוזן, מייסד מינהל הגיור, ראש מכון צומת ועורך עלון פרשת השבוע "שבת בשבתו", כתב כי "את הדמוקרטיה הישראלית 'נכבוש מבפנים' על ידי הכוונת יותר ויותר אנשים ראויים לתקשורת, לבתי המשפט, לפוליטיקה ואפילו לאמנות"; אביחי בוארון, שהיה ראש מטה המאבק של עמונה, ניסח את הדברים כך: "אי אפשר לטפל עוד רק בסימפטומים. אם חפצים אנחנו במהפך במשפט, בכלכלה, בצבא, בתקשורת ובכל תחומי החיים… הגיעה השעה להתחיל במסע החינוכי הארוך והמפרך ביותר בתולדות עמנו. מסע לחינוך כל הציבור, מנער ועד זקן, טף ונשים, לרבות אותנו עצמנו – לדעת ה' ולקבלת עול מלכותו"; בני קצובר, מבכירי הנהגת המתנחלים ויו״ר ועד מתיישבי השומרון, טען כי "הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות"; והרב אביחי רונצקי, ממקימי ההתנחלות איתמר ומי ששימש כרב הצבאי הראשי ומונה ב-2013 לראש המינהלת לזהות יהודית, ביטא כך את חזונה ותפקידה של המינהלת: "המינהלת פעילה כמעט רק בליבת הציבור הלא־דתי, כלומר בקרב קבוצות העילית של החברה הישראלית החילונית… צריך להבין, יכולה להיווצר מהפכה אדירה בחברה הישראלית. הכל ייראה אחרת. את אותו הדבר שהתרחש בצבא אני אומר כעת בהקשר של המדינה כולה והחברה הישראלית. וזה ייתכן".

הדברים הללו, המהווים דוגמאות נבחרות בלבד, מספקים הצצה לשינוי היסודי והמקיף שמבקש הימין הדתי לחולל בזהותה של מדינת ישראל. המוסד המרכזי שחוסם את השינוי ואת מהפכת הערכים שמוביל הימין הדתי, מרסן את כוחו ומשמש מנגנון ביקורת על מהלכיו בתחומים שונים הוא בית המשפט העליון. זה המפתח העיקרי להבנת המוטיבציות המנחות את מאבקו של הימין הדתי בבית המשפט העליון. אזכיר את המרכזיות שבהן.

כוח, אי־שוויון והתנחלויות

המוטיבציה הראשונה היא מאבק על כוח ושליטה שבלעדיהם לא ייתכן מימוש של אידיאולוגיה. החזון שאליו חותר הימין הדתי הוא עיצוב מדיניות הרשות המבצעת ושלוחותיה במכלול תחומי החיים, והגשמתו תלויה רבות ביכולת לנצח את המגבלות המבניות המוטלות על הממשלה. כפי שהסברתי לעיל, בשל המבנה המשטרי הייחודי של ישראל משמש בית המשפט העליון כמנגנון הביקורת והפיקוח היחיד שיכול לרסן את הרשות המבצעת. לכן מופנים אליו חצי המאבק: "שיח המשילות", טיעון "הפרדת הרשויות" והשיח ההשוואתי לשיטות משפט זרות חותרים למציאות שבה יפורקו מנגנוני הביקורת והדרג המשפטי ירוקן מסמכויותיו. פסגת המהלך היא "פסקת ההתגברות" שתכליתה לשלול את סמכותו של בית המשפט העליון לפסול במקרה הצורך חקיקה ומדיניות שאינן עולות בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כל עוד מחזיק בית המשפט העליון בסמכות זו, לא יוכל הימין הדתי לממש את מהפכת הערכים שאותה הוא מבקש להוציא אל הפועל. המוטיבציה השנייה היא המאבק בין ערכים דמוקרטיים וליברליים, שעל שמירתם מופקד בית המשפט העליון, ובין תפיסות אנטי ליברליות ואנטי דמוקרטיות, שבהן מחזיק הימין הדתי. באופן ספציפי, מדובר גם במאבק על הכרעה בתחומים המצויים בלב תפיסת עולמו של הימין הדתי: שוויון זכויות לנשים, למיעוטים, ולקהילת הלהט״ב וסוגיות שונות הנוגעות ליחסי דת ומדינה ולמונופול האורתודוקסי.

בהקשר זה, חשוב להדגיש כי בית המשפט העליון אינו מקדם בשום פנים ערכים "שמאליים" או "ימניים". בית המשפט פועל על פי חוק ומחויב לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. באותו אופן, יש להזכיר את המובן מאליו: שוויון אזרחי הוא אבן יסוד בדמוקרטיות ליברליות בכל העולם, כולל בישראל. לכן כובדו פסיקותיו ומעמדו של בית המשפט העליון על ידי ממשלות שמאל וימין גם יחד. הוויכוח על מעמדו של בית המשפט החל עם עליית כוחה של קבוצה אנטי ליברלית ואנטי דמוקרטית שמבקשת לחולל שינוי בערכים הבסיסיים שעליהם מושתתת מדינת ישראל. זו תמצית ההבדל בין מאבק פוליטי בין קבוצות דמוקרטיות, שעשויות להיות חלוקות ביניהן על מדיניות ממשלתית ועל המשקל שראוי לתת לערכים שונים אבל יסכימו על עקרונות יסוד דמוקרטיים, ובין מאבק שבו קבוצה אחת אינה מקבלת את כללי המשחק ומבקשת לשנותם.

ניתן למלא עמודים רבים בדוגמאות לעמדותיהם של רבני הימין הדתי וההנהגה הפוליטית שלו בנוגע לזכויות נשים, זכויות להט״בים, מעמדו של המיעוט הערבי והיחס לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי ביהדות. בעשורים האחרונים פסק בית המשפט העליון לא פעם בסוגיות אלה, לעתים בלית ברירה ובשל אוזלת ידו של המחוקק. הפסיקות הציבו אותו על מסלול התנגשות ישיר עם הימין הדתי, כמוסד ממלכתי ואזרחי המחויב לערכים דמוקרטיים, ליברליים ויהודיים ואמון על שמירתם. ביטוי מזוקק למאבק זה נמצא במצע הרעיוני של "מנהיגות יהודית", התארגנות ששמה לה למטרה לפקוד את הציבור הדתי־לאומי לליכוד כדי לבסס שליטה במדיניות המפלגה ובהתנהלות חברי הכנסת שלה: "בג״ץ הוא הציר המרכזי המאפשר את המתקפה על ערכי הרוב היהודי בישראל. כל אותם כוחות המבקשים לפורר את מוסד המשפחה, לטשטש את החינוך היהודי ולנתק את הקשר שבין הביטחון היהודי לצדק היהודי – נסמכים בסופו של דבר על הבג״ץ".

המוטיבציה השלישית טמונה במאבק על הפרויקט העיקרי של הימין הדתי בעשורים האחרונים: מגוש אמונים ועד עמונה, מנתיב אבות ועד לגוש קטיף – המקום שאליו מפנה המגזר הדתי־לאומי את מירב משאביו האידיאולוגיים, החומריים, הציבוריים והרוחניים הוא פרויקט ההתנחלויות. לא בכדי עסקו רבים ממהלכי החקיקה שהובילה מפלגת הבית היהודי בכנסת ה-20 בניסיונות לעקוף את הפיקוח השיפוטי על ההתנחלויות. הדוגמאות לכך רבות והן כוללות מינוי ממונה מטעם שרת המשפטים לשעבר שקד, שיפקח על תשובות המדינה לבג״ץ בעתירות הנוגעות לשטחים; חקיקת חוק שמאפשר לחטיבה להתיישבות לחמוק מפיקוח ובכך מאפשר הפניית משאבים להתנחלויות; וחקיקת חוק ההסדרה, שמאפשר להפקיע קרקעות פרטיות לטובת ההתנחלויות, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה.

גם בתחום זה, עומד בית המשפט העליון על פסיקותיו – החל בהתנחלויות ומאחזים בלתי חוקיים, דרך הקצאת משאבים, הפקעת קרקעות וסיווג קרקעות ועד תביעות רכושיות ונזיקיות של פלסטינים – כשומר הסף וכבלם היחיד בפני קידום מדיניות הימין הדתי.

מוטיבציה רביעית היא החתירה המוצהרת להדתה במרחב הציבורי ולהנהגת דין דתי במכלול של תחומי חיים. תפיסה זו מנוגדת לעצם קיומו של מוסד שיפוטי עליון, שהוא חילוני־אזרחי במהותו, ומתנגדת לו בכל כוחה. הניסיון להחדיר אלמנטים דתיים והלכתיים אל מערכת המשפט האזרחית ליווה את כהונתה של שקד מאז כניסתה לתפקידה. לקראת הבחירות ב-2015 הצהירה מפלגת הבית היהודי כי תפעל "לשדרג את מעמד המשפט העברי במדינה״. בדצמבר 2015, חמישה חודשים לאחר תחילת כהונתה של הממשלה, מתחה שקד ביקורת פומבית על מערכת המשפט שאינה עושה די שימוש, לטענתה, במשפט העברי. במרץ 2017 היא הנחתה את משרד המשפטים להכין חוות דעת המבוססת על המשפט העברי בנוגע להצעות חוק העולות לדיון והצבעה בוועדת השרים לחקיקה. באוקטובר הופיעה בהצעה המקורית של חוק הלאום הוראה המחייבת את שופטי ישראל לפנות אל המשפט העברי במקרה של לקונה. גם סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים הורחבו, והמדינה אף החליטה לתמוך במוסדות בוררות פרטיים הפועלים על פי ההלכה, בניגוד לחוות דעתה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הדוגמה המובהקת הידועה והאחרונה היא סבבי המינויים לבית המשפט העליון שבהם מונו שלושה שופטים דתיים ביוזמתה של שקד, במטרה מוצהרת לשנות את פניו של המוסד.

על כך יש להוסיף כי רבנים ציונים־דתיים מרכזיים מתייחסים לבתי המשפט המדינתיים כאל "ערכאות של גויים" ובכך מערערים מן היסוד על מעמדם ועל הלגיטימציה שלהם. וכפי שמציין בעניין זה פרופ' ידידיה שטרן, "ככלל, ניתן לקבוע בצער כי גדולי הרבנות הציונות הדתית בדורנו, אשר מהדרים במצוות הריבונות, מבזים בלבם ובפיהם את הרשות השופטת".

המוטיבציה הרביעית מובילה לחמישית והאחרונה שאזכיר במסגרת זו – יחסו של הימין הדתי לשלטון החוק. היא גם מספקת הקשר רחב להבנת המאבק בבית המשפט העליון. התפיסה הדוגלת באי־ציות לחוק במקום שבו הוא נוגד אמונות וערכים דתיים מלווה את הציונות הדתית עשרות שנים. הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים הבולטים של הציונות הדתית, ביטא תפיסה זו מיד לאחר מלחמת ששת הימים כשכתב: "חטא ופשע מסירת קרקעותינו לידי גויים אינו אלא חולשה של חיסרון דעת ואמונה ולא יותר… אין שום צד היתר, לאיסור תורה זה של מסירת קרקעותינו לגויים ולפיכך החיוב על כל אדם מישראל, ועל כל גדול תורה בישראל, על כל איש צבא בישראל, למנוע ולעכב את זה בכל אומץ ועוז, ומן השמים יסייעונו". הכרוז הידוע "לא תגורו" מהווה מאז מסמך יסוד משמעותי בציונות הדתית. את הלך הרוח המשתקף בו אפשר למצוא כמעט בכל צומת מרכזי בהיסטוריה של מדינת ישראל. הנה כמה דוגמאות.

הנסיגה מסיני במסגרת הסכמי השלום עם מצרים הובילה לקריאת תיגר ברורה של ראשי הציונות הדתית על שלטון החוק והחלטות הממשלה. באפריל 1982, לקראת הנסיגה, פורסם גילוי דעת שבין חותמיו היו חנן פורת והרבנים יעקב אריאל, משה צבי נריה, חיים דרוקמן ודב ליאור. במסמך, נכתב בין השאר: "ניתוק חלק מארץ ישראל ומסירתו לידי זרים – זו עבירה חמורה ביותר ועקירת יישובי יהודים – גזירה נוראה היא ואין להשלים איתה". החותמים כינו את החלטת הממשלה לפנות את ימית "פקודה בלתי חוקית ובלתי מוסרית" וקראו לתושבי ימית להיאבק בכל כוחם על אחיזתם בקרקע ולא לזוז ממקומם. "הפרו פקודה!" קרא הרב אריאל לחיילי צה״ל, "אין לבן תמותה זכות מוסרית לצוות על חיילים יהודים לפנות מתיישבים יהודים מאדמת הקודש". הרב יואל בן־נון פנה אל חיילי צה״ל באיגרת: "אם באתם לבצע פקודה של גירוש יהודים מחבל ימית, הרי אתם מוזהרים בזה, כי המעשה מהווה פשע נגד עם ישראל בארצו… פקודה זו היא בלתי חוקית, ובלתי סבירה בעליל, ומבצעיה ייענשו בכל חומרת הדין על פי החוק למניעת פשעים נגד עם ישראל בארצו, אשר ייחקק בכנסת נאמנה תוך שנים אחדות". אלה לא היו הקולות היחידים ברוח זו.

הנסיגה המתוכננת מסיני היתה גם הסיבה לתכנון פיצוץ כיפת הסלע על ידי חלק מאנשי המחתרת היהודית, ארגון טרור יהודי שהוקם בסוף שנות ה-70 והוציא לפועל כמה פעולות טרור נגד ראשי ערים ותושבים פלסטינים בגדה המערבית. בעוד תכנון הפיצוץ של כיפת הסלע היה שנוי במחלוקת, קיומה של המחתרת ופעילותה לא רק שלא הוקעו על ידי הנהגת המתנחלים אלא זכו לתמיכתן של דמויות בכירות, ובהן הרבנים משה לוינגר, אליעזר ולדמן וליאור.

באותן השנים גם הרים את ראשו גידול מכוער בדמות תנועת כך. בפסק הדין שהרשיע את ברוך מרזל, אחד מפעיליה הבולטים של התנועה, בתקיפת חיילים נאמר כי הלה "בחר בדרך חיים של הבעת השקפתו הפוליטית באמצעים אלימים ותוך זלזול בוטה בשלטון החוק וקידום מטרותיו האידיאולוגיות יכול להיעשות מבחינתו תוך רמיסת ערכי שלטון החוק, ואף תוך עשיית מעשים אלימים, בין היתר כלפי הממונים על אכיפת שלטון החוק".

ב-1994 טבח חבר היישוב היהודי בחברון ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. בדו״ח ועדת שמגר, שהוגש בעקבות הטבח, הובעה דאגה לנוכח התופעה המתרחבת של אי־ציות לחוק בקרב ציבור המתנחלים, שפעולותיהם הוגדרו כ״פעולות עונשין יזומות, מאורגנות היטב ומגובות על ידי המנהיגות הממוסדת".

רבות נכתב גם על ממדי ההסתה, עידוד האלימות והקריאות המפורשות להפרת חוק שנשמעו בציונות הדתית בזמן המאבק בהסכמי אוסלו במחצית הראשונה של שנות ה-90, שהגיעו לשיאן ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. ובכל זאת, יצוינו כאן פסק ההלכה של רבני הציונות הדתית מיולי 1995 שקרא באופן מפורש לסרב פקודה, הפגנות אלימות, הירחון המגזרי "נקודה" שכפר בסמכות הממשלה והסית נגד ראשיה, ערוץ 7 שכינה את רבין "בוגד" והידהד את דין הרודף שהוציאו עליו רבני הימין הדתי, ובכירי הרבנים שקראו בגלוי לחיילי צה״ל לסרב פקודה, ובהם שפירא (ששימש כרב הראשי לישראל), גורן (שהקים את הרבנות הצבאית), ישראלי (מראשי ישיבת מרכז הרב) ונריה (מייסד בני עקיבא).

גם ב-2005, סביב תהליך ההתנתקות, תמכו העיתונים "בשבע" ו״הצופה" באופן גלוי בסרבנות. עורך "הצופה" אף כינה את ההתנתקות "פשע נגד האנושות" ואת בית המשפט העליון "דיקטטורה". הקריאות לסרבנות הובלו ונתמכו, שוב, על ידי רבנים בכירים ודומיננטיים וביניהם הרב ליאור, שפסק כי יש לציית לחוקי מדינת ישראל רק כל עוד אינם נוגדים את דין התורה, והרב מלמד, ראש ישיבת הר ברכה, שכתב: "הציבור הדתי לא יוכל להסכים למלא חוק מדינה שמחייב אותו לעבור על מצוות התורה".

לסקירה בלתי ממצה זו אפשר להוסיף אירועים הקרובים יותר לימינו אנו – ההתנגדות האלימה לפינוי עמונה, פרסום הספר "תורת המלך" המתיר הרג של ערבים אזרחי ישראל ואירועי הטרור המכונים בשם "תג מחיר". הרשימה משקפת הלך רוח ותפיסות יסוד שקנו להם אחיזה בקרב גורמים מובילים ומרכזיים בימין הדתי ובכללם ראשי ישיבות שמחנכים דורות של תלמידים, הכופרים בחובת הציות לחוקי המדינה כחובה מוחלטת וחותרים תחת שלטון החוק, מבכרים תפיסות אמוניות ודתיות על פני דמוקרטיות ונותנים עדיפות לדין תורה, למצוות ולגאולת הארץ על פני חוקי המדינה.

תפיסת שלטון החוק של הימין הדתי מוסיפה, אם כן, ממד חשוב להבנת מאבקו בבית המשפט העליון כמוסד השיפוטי האזרחי העליון במדינת ישראל. החלשתו של האחרון משמעה, בפשטות, החלשת שלטון החוק, החלשת יסודותיה הדמוקרטיים והליברליים של המדינה וקידומה של היררכיה אחרת בין חוקי הדת לחוקי המדינה. כפי שניסח את הדברים באחרונה שר התחבורה סמוטריץ' בנאום שהיה, על פי עדותו, נאום מפייס שמטרתו להסביר את כוחה של פשרה ביישוב מחלוקות על ניהול המדינה: "כולנו היינו רוצים שמדינת ישראל תנהג על פי התורה וההלכה, אנחנו רק לא יכולים כי יש אנשים שחושבים אחרת ואנחנו צריכים להסתדר איתם".

חלוקה פוליטית חדשה

הימין הדתי מוביל כיום מהלך שמטרתו שינוי פניה של ישראל מהקצה אל הקצה, תוך ערעור יסודותיה הדמוקרטיים ומחיקת ערכיה הליברליים. מאבק זה כולל חתירה מתמדת לסיפוח השטחים, מהלך שיוביל לאובדן הרוב היהודי ולסופו של הפרויקט הציוני. במערכה הניטשת על עתידה, דמותה וערכיה של ישראל, נהפך בית המשפט העליון לראש חץ המרכז אליו, בעל כורחו ושלא בטובתו, את מירב כוחו ומרצו של הימין הדתי. אך מאבקו של האחרון בבית המשפט העליון הוא רק חלק, גם אם מרכזי, ממאבק רחב הרבה יותר מול הציונות החילונית והדמוקרטית, על כל זרמיה, שייסדה את מדינת ישראל וניווטה אותה עד כה.

בנקודת הזמן הנוכחית, נראה כי מי שאמורים לייצג את הציונות החילונית המייסדת אינם מצליחים לעמוד בפרץ וניגפים מפני קבוצה ממומנת ומאורגנת, חדורת להט משיחי ואידיאולוגיה קיצונית. אך התבוננות בשדה הפוליטי במבט רחב יותר תראה כי המערכה עוד רחוקה מלהיות מוכרעת.

בבסיס הניתוח המובא כאן מונחת הבחנה שעדיין לא זוכה להכרה מספקת בשיח הציבורי: ההבחנה בין הימין הדתי החדש ובין הימין החילוני הוותיק ששורשיו בתנועה הרביזיוניסטית. המסקנה החשובה ביותר שעולה מהדברים היא כי החלוקה המסורתית לשמאל ולימין אינה יכולה להסביר עוד לבדה את התהליכים המתרחשים בישראל. יתרה מכך, אין ולא יהיה בכוחה של חלוקה זו להניע שינוי פוליטי ואידיאולוגי. כדי להניע שינוי כזה יש צורך בחלוקות מהותיות נוספות ובראשן חלוקה על פי עמדותיו של הציבור בכל הנוגע לערכים דמוקרטיים, ערכים ליברליים וחופש דת. חלוקה כזאת את מפת הגושים בישראל משום שהיא מפצלת באופן עקבי בין ימין חילוני – על עמדותיו בסוגיות של דמוקרטיה, ליברליזם, חופש דת, צביון השבת, הדתה במערכת החינוך ובצה״ל, שוויון זכויות לנשים ולקהילת הלהט״ב ומעמדו של בית המשפט העליון – ובין ימין דתי והשקפותיו בנושאים הללו. על בסיס הבחנה זו, אפשר להגדיר מחדש את גבולות המחנות הפוליטיים ולגבש מחנה רחב. גוש דמוקרטי המשתרע מהימין הליברלי, דרך השמאל הציוני ועד לחלקים הפרגמטיים בהנהגה הפוליטית של הערבים בישראל המעוניינים בשיתוף פעולה עם המפלגות הציוניות בנושאים המוזכרים לעיל.

השאלה כיצד תוכרע המערכה על דמותה וערכיה של מדינת ישראל תלויה במידה רבה ביכולת של המחנה הזה להבין כי מתנהלת כיום מערכה נגדו ונגד השקפת עולמו, לזהות מיהו היריב שמולו מתנהלת המערכה ובעיקר – להיאבק בה כגוף אחד, מתוך ידיעה מוחלטת שהוא הגוף המייצג את ערכי היסוד של התנועה הציונית ואת מרבית הציבור בישראל והחיים שהוא מבקש לעצמו, הרבה יותר מהיריב שמולו הוא פועל.