קשה להתווכח עם העובדות: הפריימריז בישראל, אותו הליך דמוקרטי שבו כל חברי המפלגה בוחרים את מנהיגה ואת רשימת מועמדיה לכנסת, בנסיגה. לקראת הבחירות לכנסת ה-18 ב-2009, שלוש מבין ארבע המפלגות הגדולות קיימו פריימריז בהשתתפות כל חברי המפלגה – קדימה, הליכוד והעבודה. בחלוף עשור, לקראת הבחירות לכנסת ה-21 ב-2019, רק מפלגה גדולה או בינונית אחת עשתה זאת, הליכוד; וכך עשו גם שתי מפלגות קטנות, העבודה ומרצ. בנוסף, במפלגות קטנות נוספות כמו חד"ש, בל"ד ובאופן חלקי גם הבית היהודי התקיימו הליכים דמוקרטיים עקיפים – בחירות במרכז המפלגה, שבעצמו נבחר על ידי חבריה. בסך הכל, מספר חברי הכנסת שנבחרו במפלגות שקיימו הליכים דמוקרטיים לבחירת הרשימה לכנסת – פריימריז או בחירות דמוקרטיות במרכז – ירד בתוך עשור מ-78 ל-53.

חלק מהמפלגות שב-2009 אימצו הליכים דמוקרטיים נחלשו (העבודה) או נעלמו (קדימה). תופעה זו בפני עצמה אינה בהכרח מלמדת הרבה, שכן גם מפלגות לא-דמוקרטיות נעלמו (התנועה וכולנו). חשובה יותר היא העובדה שהמפלגות שהחליפו אותן בכנסת לא אימצו הליכים כאלה. למעשה, כל המפלגות שהוקמו בעשור האחרון ונבחרו לכנסת הן "מפלגות-מנהיג" לא-דמוקרטיות: התנועה של ציפי לבני, יש עתיד של יאיר לפיד, כולנו של משה כחלון, חוסן לישראל של בני גנץ ותל"ם של משה (בוגי) יעלון. לרשימה זו אפשר להוסיף מפלגות-מנהיג חדשות שצפויות להיבחר לכנסת, על פי הסקרים, בבחירות הקרובות בספטמבר 2019 (גם אם בתוך מערכי מפלגות גדולים יותר) – הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד, גשר של אורלי לוי-אבקסיס וישראל דמוקרטית של אהוד ברק. אפילו התנועה הירוקה זנחה זה מכבר את הדמוקרטיה הפנימית המרשימה שאיפיינה אותה בעבר, וכיום היא משמשת בעיקר פלטפורמה למנהיגים כמו יעל כהן פארן ולאחרונה סתיו שפיר. 

אבל איך הגענו, בעצם, למצב הנוכחי? האם זו התפתחות שיש להצר או לברך עליה? וכיצד אפשר, אם בכלל, לשקם את הדמוקרטיה הפנימית של המפלגות בישראל?

מצביעים ברגליים

דבר ראשון, חשוב להבהיר כי דמוקרטיה פנים-מפלגתית אינה מתמצית בפריימריז, אלא היא מושג מורכב שכולל היבטים מגוונים. מפלגה דמוקרטית אידיאלית משתפת את הציבור לא רק בהליך בחירת המועמדים והמנהיג, אלא גם, למשל, בעיצוב המצע והמדיניות; מעניקה ייצוג הולם למגוון מגזרים במוקדי קבלת ההחלטות במפלגה – למשל, לנשים ולמיעוטים; מחזיקה במוסדות דמוקרטיים כמו מרכז או ועידה הנבחרים באופן דמוקרטי ותחרותי ומשפיעים על התנהגות נציגי המפלגה בכנסת ובממשלה; שומרת על שקיפות ועל קשר רצוף עם הציבור; ומבזרת את העוצמה בין ההנהגה המרכזית ובין יחידות אזוריות. עם זאת, הליכים דמוקרטיים לבחירת מנהיג ורשימה הם תנאי יסוד הנדרש ממפלגה דמוקרטית. לא נוכל להגדיר מפלגה כ"דמוקרטית" אם אין היא מאפשרת לציבור רחב להשתתף בהליכים אלה – ממש כמו שדמוקרטיה ברמת המדינה אמנם אינה מתמצית בבחירות דמוקרטיות, אך גם אין היא יכולה להתקיים בלעדיהן. יתר על כן, ממחקרים אמפיריים עולה כי קיים קשר ישיר ומובהק בין היבטים דמוקרטיים שונים: ככלל, ואף שיש כמובן דוגמאות יוצאות דופן, מפלגות שאינן מאפשרות לציבור רחב להשתתף בבחירת המנהיג והרשימה גם לא יהיו דמוקרטיות בהיבטים אחרים.

ה"בריחה" של מפלגות חדשות מהליכים פנימיים דמוקרטיים לטובת שלטון יחיד היא אחת התופעות המרתקות בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון והיא בהחלט לא מובנת מאליה, משתי סיבות לפחות. ראשית, משום שבעבר, אימוץ הליכים דמוקרטיים פנימיים היה חלק מובנה במפלגות חדשות ובולטות. הדוגמה המוכרת ביותר היא מפלגת קדימה, שאמנם לא החלה כרשימה דמוקרטית אך אימצה הליכים דמוקרטיים לקראת מערכת הבחירות השנייה שלה, ב-2009, אז נבחרו מנהיג המפלגה ורשימתה בפריימריז על ידי כל חבריה. 

שנית, משום שרובן המכריע של המפלגות החדשות שהוזכרו כאן ממוקמות במרכז המפה הפוליטית או בשמאל ומייצגות ציבורים ליברליים בעיקרם. אפילו הימין החדש מבקש לייצג את הימין הליברלי יחסית. היבטים דמוקרטיים אחרים דווקא באים לידי ביטוי במפלגות הללו. לדוגמה, בהיבט של ייצוג נשים מפגינות לפחות חלק מהמפלגות שבהן מדובר רמה סבירה בהחלט בהשוואה לכל המפלגות. כך, חברות הכנסת של יש עתיד היו 40% (8 מתוך 19) מנבחרי המפלגה לאחר מערכת הבחירות ב-2013, הראשונה שבה היא התמודדה לכנסת. שיעור זהה של ייצוג נשי אפשר היה למצוא גם בתנועה ובכולנו (בשתיהן 40% מסך הנבחרים ב-2015). במערכת הבחירות הנוכחית לכנסת ה-22, נשים תופסות 50% מעשרת המקומות הראשונים של המחנה הדמוקרטי ונמצאות במקומות גבוהים ברוב המפלגות הצעירות – כמו מקומות 1 ו-3 בגשר ומקומות 1, 4 ו-6 בימין החדש (גם אם המקומות השתנו כתוצאה מהאיחוד של גשר עם העבודה ושל הימין החדש עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי-תקומה). יש עתיד, אגב, הצטיינה ב-2013 גם בהיבט דמוקרטי נוסף: היא הפגינה רמה גבוהה של שקיפות, שהתבטאה בין השאר בעובדה שבאתר המפלגה הופיע מצעה המלא, התקנון שלה ובאופן חריג למדי גם רשימת תורמיה.

אין מדובר אפוא במפלגות פונדמנטליסטיות או שמרניות שצפויות להירתע מדמוקרטיה פנים-מפלגתית דוגמת המפלגות החרדיות, מפלגות ימין קיצוני כמו עוצמה יהודית או מפלגות איסלאמיסטיות כמו רע"ם.

ההחלטה של המפלגות להימנע מדמוקרטיה פנים-מפלגתית אינה הסיבה היחידה לירידת קרנה של האחרונה. גם הציבור הולך ומאבד עניין בהשתתפות בדמוקרטיה כזאת. בדגם המקובל של מפלגות דמוקרטיות, המפלגה נשענת על ציבור רחב של חברים, שבוחר את המוסדות הנבחרים שלה וקובע (באופן ישיר דרך פריימריז או באופן עקיף דרך בחירות במרכז) את הנהגתה. החברים, או לפחות חלקם, גם משתתפים דרך קבע בפעילויות המפלגתיות ואמורים לסייע בעיצוב דרכה של המפלגה. במלים אחרות, ציבור חברי המפלגה הם "אזרחיה".

אך הנתונים בארץ מעידים על מגמת ירידה חריפה במספר חברי המפלגות – לא רק במספר החברים במפלגות אלא גם בחלקם באוכלוסיית ישראל, מדינה בעלת גידול אוכלוסייה מהיר. בסוף שנות ה-70 היו בישראל יותר מ-400 אלף חברי מפלגות, שהיו כ-17% מבעלי זכות הבחירה במדינה. נתון זה נותר יציב למדי עד אמצע שנות ה-90, וב-1996 אף הגיע לקרוב לחצי מיליון חברים (עם ירידה קטנה בשיעורם – כ-12%), אך באמצע העשור הנוכחי (2014) הוא כבר הסתכם בכ-200 אלף חברי מפלגות, שהם רק 4% מכל בעלי זכות הבחירה – צניחה של ממש. הירידה במספר חברי המפלגות ובשיעורם בולטת במיוחד על רקע העובדה ששיטת הפריימריז אומצה בעבודה ובליכוד בשנות ה-90. כלומר, הירידה הגדולה במספר ושיעור החברים התרחשה דווקא בתקופה שבה השפעת חברי המפלגה רק הלכה וגדלה – בניגוד להשפעה העקיפה בלבד שהיתה להם קודם לכן, כשהורשו לבחור רק את חברי המרכז (המוסד שבחר את הרשימה והמנהיג). מדוע אומצה שיטת הפריימריז בשנות ה-90 דווקא? בישראל, כמו בדמוקרטיות אחרות, היא נועדה לבלום את הירידה במספר החברים. הבלימה הצליחה חלקית, לזמן קצר בלבד. היום אפשר לומר בוודאות: הציבור ברובו הגדול אינו מעוניין להשתתף במשחק הדמוקרטי הפנים-מפלגתי, גם כאשר מעניקים לו השפעה ישירה על בחירת המנהיג והרשימה, בדמות פריימריז.

שני החלקים הבאים במאמר יעסקו בגורמים למשבר הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית ובהצעות שעשויות לסייע בשיפור המצב. הפרק הראשון יעסוק בקלקולים ספציפיים של שיטת הפריימריז בישראל ויציע תיקונים אפשריים. השני יבחן את משבר הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית מנקודת מבט דמוקרטית רחבה יותר ויציע שינויים בדפוסי הארגון והפעולה של מפלגות דמוקרטיות, שיסייעו להתחדשותן.

מחיר הדמוקרטיה

צריך להודות באמת: המפלגות והציבור בורחים מהפריימריז מסיבה טובה – השיטה בישראל סובלת הן מכשלים רבים והן מדימוי תקשורתי שלילי. הפריימריז במפלגות בישראל מלווים בתופעות בעייתיות ולעתים אף עברייניות: קבלני קולות, מפקדי ארגזים, מתפקדים לא-כנים (שאינם מצביעים למפלגה שאליה התפקדו ובה הצביעו בפריימריז), שימוש אסור במשאבי ציבור לטובת מועמדים, זיופים, תסבוכות משפטיות ועוד. במשך השנים הצטברו לא מעט פרשיות מסוגים שונים שזכו לתשומת לב ציבורית ותקשורתית – גם אם מופרזת לעתים. 

דוגמאות ספורות ומייצגות אפשר למצוא בפרשת "אננקס מחקרים" – עבירות פליליות שבוצעו בפריימריז להנהגת הליכוד ב-1999 ועיקרן הסוואת תרומות למסע הבחירות של אריאל שרון, שבגינן נשלח בנו עמרי למאסר; בחשדות לזיופים – בין שבבחירות הפנימיות על הנהגת העבודה בין אברהם בורג לבנימין בן-אליעזר בסוף 2001, שהובילו לבחירות חוזרות בחלק מהקלפיות, ובין שבפריימריז לראשות קדימה ב-2008 שבהם התחרו ציפי לבני ושאול מופז; בניסיונות להגביל את עוצמתן של קבוצות שונות שהתפקדו לליכוד דוגמת "מנהיגות יהודית" של משה פייגלין או "הליכודניקים החדשים", בטענה שמדובר במתפקדים לא-כנים; בחשדות, שהופיעו בדו"חות מבקר המדינה, לשימוש פסול במשאבים לצורכי פריימריז, כמו במקרה של השר חיים כץ שנחשד בשימוש במשאבי התעשייה האווירית למען הפריימריז בליכוד; ועד תרומות שלא דווחו כדין למבקר המדינה, כמו השימוש של תמר זנדברג בשירותי הייעוץ של משה קלוגהפט בפריימריז לראשות מרצ לפני הבחירות לכנסת ה-21.

הפריימריז הם עניין יקר למפלגות. הליכוד הוציא כמעט תשעה מיליון שקלים על ניהול הפריימריז לפני מערכת הבחירות ב-2015, והעבודה הוציאה כשלושה מיליון וחצי. באופן טבעי, ההוצאות הללו באות על חשבון פעילויות אחרות – החל בפעילות בסניפים, דרך פעילות רעיונית-אידיאולוגית ועד תעמולת בחירות. בנוסף, עד לבחירות לכנסת ה-21 לא רק המפלגות מימנו את הפריימריז אלא גם המועמדים עצמם מימנו את הקמפיין שלהם, ולשם כך היו צריכים להשקיע משאבים רבים בגיוס תרומות או לחלופין להוציא כסף מכיסם. תיקון מס' 24 לחוק המפלגות מ-2017, הידוע בתור "חוק אמסלם", העניק למועמדים בפריימריז המכהנים כבר כחברי כנסת (ולאלה שייבחרו לאחר הבחירות לכנסת)  מימון הוצאות מלא. גם אם מדובר בחוק שאינו חף מבעיות, בעיקר בשל אפליית מי שאינם חברי כנסת מכהנים, הוא מקל את ההתמודדות על חלק מהמועמדים. 

עוד קושי של המפלגות המקיימות פריימריז הוא הרגולציה הכבדה המוטלת עליהן: רובו של חוק המפלגות מוקדש אך ורק למפלגות המקיימות הליכים דמוקרטיים פנימיים, ומטיל עליהן – ובמיוחד על המועמדים עצמם – חובות ומטלות שונות דוגמת הגשת דו"ח כספי למבקר המדינה לאחר הבחירות המקדימות ודיווח רצוף על תרומות. עוד קובע החוק שהמבקר עצמו יפרסם לאחר הבחירות המקדימות דו"ח על התנהלותם הכלכלית של המועמדים. דו"ח זה כולל לעתים ביקורת חריפה על חלק מהמועמדים, כמו בפרשיות שתוארו קודם, ומטבע הדברים פוגע בדימוי הציבורי של המפלגה.

כל הכשלים הנלווים לשיטת הפריימריז במפלגות דמוקרטיות נחסכים כמעט במלואם ממפלגות אחרות, בוודאי מאלה המכונות "מפלגות-מנהיג", בבחינת "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". וגם אם ברור שבמפלגות הלא-דמוקרטיות קיימים כשלים משמעותיים לא פחות בהליכי בחירת המועמדים, הם לא נחשפים לרוב ברבים. ברור, אם כן, לא רק מדוע מנהיגים ופוליטיקאים רבים יבחרו להקים מפלגות או להשתייך למפלגות שאין בהן פריימריז, אלא גם מדוע מעוררת השיטה רתיעה בקרב הציבור הרחב.

אשמת השיטה?

יש הטוענים כי הפריימריז משפיעים לרעה גם על האיכות וההתנהגות של חברי הכנסת הנבחרים בשיטה זו. בנוגע לאיכות, נטען כי בחירת הרשימה על ידי מנהיג יחיד או גוף מפלגתי מצומצם כמו ועדה מסדרת מגדילה את הסיכויים שהיא תאויש על ידי מועמדים ראויים ואטרקטיביים לציבור הרחב, בהשוואה לבחירת הרשימה על ידי גוף בוחר גדול הרבה יותר. עוד רווחת התפיסה כי התנהלותם הפרלמנטרית של חברי כנסת עשויה להשתנות בהתאם לגורם הקובע את עתידם הפוליטי. כך, כאשר עתידם הפוליטי תלוי במנהיג יחיד או בהנהגה מפלגתית מצומצמת, הם יבקשו לרצות את הגורמים האלה ולכן יגלו משמעת סיעתית גבוהה יותר וישקיעו בעבודה פרלמנטרית רצינית; לעומת זאת, כשעתידם תלוי בכל חברי המפלגה, הם יבקשו לזכות לחשיפה תקשורתית משמעותית יותר, באמצעות פרובוקציות, שימוש בשיח קיצוני ופופוליסטי והפרת המשמעת הסיעתית. ובאופן כללי, נטען, הסיכויים לחיכוכים ולמאבקי כוח פנימיים גדולים יותר במפלגות המקיימות הליכים דמוקרטיים בהשוואה למפלגות שאינן מקיימות אותם.

חלק ניכר מהטענות הללו אינן מבוססות. המחקרים האקדמיים בשאלת הקשר בין שיטת בחירתם של המועמדים ובין איכות חברי הכנסת או התנהגותם בפרלמנט, למשל, אינם חד-משמעיים. וכיוון שאין טוב ממראה עיניים, הרי שכולנו יכולים להעיד כי ברבות השנים כיהנו בישראל חברי כנסת ראויים ורציניים לצד "ליצנים" ופרובוקטורים בכל סוגי המפלגות. בנוסף, לא בהכרח קיים קשר בין השכלה וניסיון קודם, בוודאי ניסיון מחוץ לעולם הפוליטי, ובין מה שייחשב כהצלחה בתפקיד חבר כנסת; אין לשלול את האפשרות שחלק מהכישורים הנדרשים להצלחה בפעילות פרלמנטרית מאפיינים דווקא פוליטיקאים שהצליחו להיבחר בפריימריז. לדוגמה, היכולת לכרות בריתות עם אליטות פוליטיות ונציגי מגזרים שונים. בדיקת איכות התפקוד הפרלמנטרית של חברי הכנסת יכולה אולי להיעזר ב"אות הפרלמנטר המצטיין", שמוענק על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה מדי שנה מאז 2011 לחברי כנסת ספורים שהפגינו חריצות ויעילות בעבודתם הפרלמנטרית. בסך הכל הוענק האות ל-15 חברי כנסת,  שבעה מתוכם נבחרו במפלגותיהם באופן דמוקרטי: שלושה בפריימריז (איתן כבל, איילת נחמיאס ורבין ואיציק שמולי מהעבודה) וארבעה במרכז המפלגה (ניצן הורוביץ ומיכל רוזין ממרצ, זבולון אורלב מהמפד"ל ודב חנין מחד"ש). כיוון ששרים שהם חברי כנסת, שרובם נבחרו בפריימריז (במיוחד שרי הליכוד), אינם נכללים בתהליך הבדיקה, התוצאות מראות כי שיעור חברי הכנסת שנבחרו באופן דמוקרטי מתוך רשימת זוכי "אות הפרלמנטר" דומה מאוד לשיעורם בקרב כל חברי הכנסת. כלומר, גם בהסתמך על נתון זה, ספק אם יש הבדל מובהק בין איכותם של מי שמגיעים ממפלגות דמוקרטיות ובין מי שנבחרו מטעם מפלגות לא-דמוקרטיות.

ועם זאת, ישנו גרעין מסוים של אמת בטענות על השפעת הפריימריז לרעה על התנהגות חברי הכנסת. דוגמה בולטת היא החקיקה הפרטית בכנסת, שמושפעת ללא ספק מהצורך של חברי כנסת המתמודדים בפריימריז לזכות לחשיפה אישית בתקשורת. לא לחינם זינק מספר הצעות החוק הפרטיות שהוגשו החל בשנות ה-90. אם בשנים 1981-1977 הוגשו בסך הכל 231 הצעות חוק פרטיות, אזי בין 2015 ל-2019 הגישו נבחרי הציבור 6,018 הצעות כאלה – יותר מפי 26. חקיקה פרטית מרובה, חלקה פופוליסטית, לא רק גורמת עומס בלתי נסבל על הכנסת ויוצרת זילוּת של החקיקה, אלא היא גם מעתיקה את כובד משקלה של העבודה הפרלמנטרית מפיקוח על הרשות המבצעת, שהוא תפקידה העיקרי של הרשות המחוקקת (למרות שמה) במשטר פרלמנטרי, אל החקיקה עצמה.

אשר למשמעת ומאבקי כוח פנימיים בסיעה, לא חסרות דוגמאות להפרות חוזרות ונשנות של משמעת סיעתית, ואף פיצולים של ממש, במפלגות לא-דמוקרטיות: סיעת צומת בכנסת ה-13, מפלגת הגמלאים בכנסת ה-17 ופרישתה של אורלי לוי-אבקסיס מישראל ביתנו בכנסת ה-20. אפשר אף לטעון כי המצב ההפוך הוא הנכון: במפלגות המקיימות הליכים פנימיים דמוקרטיים לפחות יש מנגנונים מסודרים המאפשרים להכיל קונפליקטים פנימיים, ליישב סכסוכים ולקבל הכרעות. בכנסת ה-19 מתח סגן שר הביטחון דני דנון ביקורת חריפה על המדיניות ה"פייסנית" של ראש הממשלה בנימין נתניהו. דנון פוטר מתפקידו, ואף על פי כן נבחר במקום גבוה יחסית בפריימריז לקראת הבחירות לכנסת ה-20 והוצב במקום התשיעי ברשימה. במפלגת-מנהיג יודע חבר כנסת כזה שאין לו סיכוי לשוב ולהיות מוצב ברשימה בכנסת, והנתק בינו ובין ההנהגה יילך ויגבר. אפשר, לדוגמה, לנחש די בקלות מה היה עולה בגורלו של גדעון סער לו הליכוד היתה מפלגה ללא פריימריז. 

אף על פי כן, סביר להניח שהחשש מחיכוכים וממאבקי כוח במפלגות דמוקרטיות אכן הרתיע לפחות חלק מהפוליטיקאים שייסדו מפלגות חדשות בשנים האחרונות. יאיר לפיד הוא דוגמה מובהקת לכך. אי אז, לקראת הבחירות לכנסת ה-17, התכנסה מועצת שינוי, שבראשה עמד יוסף (טומי) לפיד. בישיבה שכונסה החליטה המועצה בין השאר להדיח את אברהם פורז מהמקום השני ברשימה לטובת רון לוינטל. בעקבות ההדחה התפצלה שינוי ונעלמה מהמפה הפוליטית. יאיר לפיד, בנו של יוסף, סיפר בכמה הזדמנויות שלאירועים הללו היתה השפעה על החלטתו להימנע מאימוץ הליכים דמוקרטיים פנים-מפלגתיים. ייתכן שגם מקרה קדימה, שהיעלמותה הושפעה בין היתר מהמאבק הפנימי בין מופז ללבני, השפיע על לפיד ואחרים. אבל מדובר בהטיה קוגניטיבית: הרי פיצולים שהובילו להתרסקות אירעו גם במפלגות שלא היו בהן הליכים דמוקרטיים כלשהם. מפלגת המרכז בכנסת ה-15 היא רק דוגמה אחת כזאת.

בין שרוב הטענות נכונות ובין שלא, די בקיומה של התפיסה שפריימריז פוגעים באיכות חברי הכנסת ובהתנהגותם כדי להרתיע מפלגות משימוש בשיטה. חברי כנסת מיש עתיד, למשל, ציינו לא אחת שהמפלגה נמנעת משימוש בפריימריז כדי להבטיח "עבודה פרלמנטרית רצינית של נציגיה בכנסת". דוגמה נוספת היא הרתיעה שיוצרת ההתמודדות ה"מלוכלכת" בפריימריז בקרב מי שעשויים להיות חברי כנסת מבטיחים. כמו במקרה של משה נסים, שכיהן כחבר כנסת מוערך במשך יותר מ-25 שנה, אך סירב להתמודד בפריימריז הראשונים שנערכו בליכוד לפני בחירות 1996 ופרש מהחיים הפוליטיים.

כוח מבוזר

במשך השנים עלו מגוון הצעות לתיקון הליך הפריימריז, כולל פתרונות קיצוניים משני הצדדים: החל ב"הלאמת" ההליך כך שינוהל כולו על ידי המדינה וכלה בנטישתו המוחלטת וחזרה למודל הוועדה המסדרת. אני רוצה להציע פתרונות אחרים, מתונים יותר, שעשויים לדעתי לשמר את יתרונות הפריימריז אך למזער את נזקיו של ההליך.

כדי לתקן את שיטת הפריימריז בישראל יש לחזור ל"חטא הקדמון" שלה: ריכוז העוצמה בידי גוף אחד בלבד – חברי המפלגה, שבידיהם, ורק בידיהם, הסמכות לבחור את רשימת המפלגה לכנסת. זוהי שיטה שאינה נפוצה במדינות אחרות בעולם הדמוקרטי. רבים מהכשלים המלווים את הפריימריז נובעים מעוצמתם המוחלטת של חברי המפלגה והתלות של חברי הכנסת בהם. כל תלות שנהפכת למוחלטת, בכל גוף שהוא, היא בעייתית. הדבר נכון בנוגע לחברי מפלגה, אך לא פחות מכך בנוגע לתלות במנהיג יחיד. לכל מוקד כוח בלתי מוגבל שכזה יש פגמים, והדרך הטובה ביותר למזער את הנזקים של כולם היא לבנות מערכת המבוססת על פיזור עוצמה ומייצרת איזונים ובלמים.

מומלץ אפוא למפלגות בישראל לאמץ שיטות מבוזרות יותר, המשלבות כמה גופים בהליך בחירת המועמדים. שיטות מסוג זה נפוצות, למשל, בבריטניה. מי שמבקש להתמודד בה כנציג המפלגה לפרלמנט מתחיל בגופים המפלגתיים – של אזור הבחירה הספציפי וגוף ארצי – ואחרי שקיבל את אישורם, ייכנס לרשימה הקצרה (short list) שבין חבריה מתקיימים הפריימריז בקרב כל חברי המפלגה. קיימים, כמובן, הבדלים ניכרים בין מפלגות ומחוזות שונים בבריטניה, אך זה התיאור הכללי של הדגם הבריטי והוא דוגמה אפשרית. חלופה נוספת היא מעבר לשיטה תלת־שלבית לבחירת מועמדים. שיטה כזאת תכלול סינון ראשוני על ידי ועדה (שתורכב, נניח, מבכירים לשעבר במפלגה), אישור ותיקון על ידי מוסד מפלגתי נבחר דוגמת מרכז מפלגה, ובחירה סופית וקובעת בידי חברי המפלגה. אפשרות שלישית תכלול שילוב מרכיב מסוים של פריימריז פתוחים בבחירת מועמדי הרשימה. אין ספק שאפשר לחשוב על אפשרויות נוספות, כל עוד בבסיס הליך הבחירה בהן נמצא שילוב של כמה גופים בוחרים. 

שיטת שילוב הגופים תפתור לפחות חלק מכשלי הפריימריז. בפרט, היא תאפשר סינון מועמדים לא-מתאימים וקידום מועמדים ראויים, מגוונים וייצוגיים; תקטין – אם כי לא תבטל – את כוחם של שחקנים פנים-מפלגתיים כמו קבלני קולות וקבוצות אינטרס, שקיבלו השפעה לא-מידתית על הליך בחירת המועמדים (ולכן גם תקטין את האינטרס לשחיתות); ותרחיב את מערכת השיקולים והאינטרסים של הפוליטיקאים. לדוגמה, אם להנהגת המפלגה יהיה חלק בהליך הבחירה, יגדל האינטרס של חברי הכנסת שלה לשמור על משמעת סיעתית ולקדם את מדיניותה בכנסת. 

דרך נוספת לביזור העוצמה בהליך הרכבת הרשימה המפלגתית היא שינוי שיטת הבחירות. בניגוד לשיטת שילוב הגופים, שתלויה רק בהחלטה וולונטרית של המפלגה, שינוי שיטת הבחירות ידרוש חקיקה. השינוי המוצע כאן הוא אימוץ השיטה המכונה "פתק פתוח למחצה". בישראל נהוגה שיטת הצבעה רשימתית-סגורה בבחירות הכלליות. כל בוחרת ובוחר מגיעים לקלפי ויכולים להצביע עבור מפלגה, אך אין להם השפעה על הרכב הרשימה המתמודדת. בעיני ישראלים זו שיטה מובנת מאליה, אך למעשה מבין 21 הדמוקרטיות ב-OECD שיש בהן שיטת בחירות יחסית-רשימתית, היא קיימת רק בישראל, ספרד ופורטוגל. ב-18 הדמוקרטיות האחרות, הבוחר שמגיע לקלפי ומקבל פתק הצבעה יראה עליו יותר מאשר את אותיות המפלגה, שם הרשימה ולעתים גם שם העומד בראשה, כנהוג בישראל. על גבי פתק ההצבעה ברוב המדינות האלה מופיעים גם שמות המועמדים, על פי הדירוג שקבעה המפלגה. כל בוחר יכול לאשר את הרשימה המופיעה על גבי הפתק שבחר או לסמן עליו מועמד אחד או יותר (הכללים משתנים ממדינה למדינה). אם אחד המועמדים ברשימה יקבל מספר קולות אישיים גבוה יותר מהרף שנקבע בחוק, הוא יקודם במעלה הרשימה. 

לשיטה זו – שלאחרונה נשמעו קריאות לאמצה גם בישראל, בין היתר על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה ופורום קהלת – יש יתרונות שונים. הרלוונטי ביותר לענייננו הוא שהשיטה מבזרת למעשה את הליך הרכבת הרשימה המפלגתית, על ידי האצלת יכולת השפעה לציבור בוחרי המפלגה כולו. בכך היא תוכל לצמצם חלק מכשלי הפריימריז ובפרט את השפעתם של מתפקדים לא-כנים (כיוון שאלה אינם מצביעים בפועל למפלגה ביום הבחירות ולא יוכלו להשפיע בו על הרכב הרשימה), ולהשפיע על האינטרסים של הפוליטיקאים שיצטרכו להביא בחשבון את הקהל הרחב של מצביעי המפלגה. עם זאת, באותה מידה שבה הצורך להתחשב בכל מצביעי המפלגה עשוי להניב תוצאות חיוביות, דוגמת התמתנות – הנובעת מכך שמצביעי מפלגה נחשבים, ככלל, למתונים יותר מחבריה ובוודאי מפעיליה – הוא גם עלול להביא לתוצאות שליליות; למשל, צורך בחשיפה תקשורתית גדולה יותר, שיגרום לפוליטיקאים דווקא להקצין את השיח. 

הניסיון הבינלאומי מלמד שבמדינות המשתמשות בשיטת הפתק הפתוח למחצה, השינויים ברשימת המועמדים אינם דרמטיים; רק מיעוט מבין חברי הפרלמנט משנה את המיקום שבו דורג מראש ברשימה בעקבות הקולות האישיים שקיבל. בנוסף, ובניגוד למה שנטען לעתים בתקשורת, הפתק הפתוח למחצה לא יחליף, למעשה, את הפריימריז או כל הליך פנים-מפלגתי אחר לקביעת מועמדים משום שהמפלגה היא עדיין זו שקובעת את רשימת המועמדים המדורגת לוועדת הבחירות המרכזית. 

המדינה יכולה לסייע הן לצמצום כשלי הפריימריז והן לעידוד הליכים דמוקרטיים במפלגות באמצעים נוספים מלבד שינוי שיטת הבחירות. אחד מהם הוא החלטה על הענקת "החזר הוצאות". עלותו הכספית של הליך הפריימריז היא, כאמור, אחת הסיבות העיקריות לכך שמפלגות "בורחות" ממנו. המדינה יכולה להגדיר כללים להענקת מימון ואת גובהו המקסימלי וכך לתמוך במפלגות המקיימות פריימריז והליכים דמוקרטיים אחרים (למשל במרכז המפלגה). המדינה יכולה, לדוגמה, לדרוש שכל אזרחית ואזרח יוכלו להפוך לחברי מפלגה ונבחריה ללא הבדל דת, גזע, מין וכדומה, או לקבוע שרק מפלגות שיעניקו לציבור חבריהן משקל מסוים בהליך הבחירה יזכו למימון. 

כיוון שמדובר ב"החזר הוצאות" בלבד, יצמצם המענק את הנחיתות הכספית שממנה סובלות מפלגות המקיימות פריימריז, אך לא יעניק להן יתרון על מפלגות-מנהיג. לנקיטת צעד כזה תהיה משמעות רבה בממד ההצהרתי – המדינה תומכת באופן אקטיבי בדמוקרטיה פנים-מפלגתית. יש כבר כמה דוגמאות כאלה בעולם, אם כי לא רבות: החוק בגרמניה, פינלנד וניו זילנד מחייב מפלגות לקיים הליכים דמוקרטיים פנימיים (אם כי רק החוק הגרמני מפרט את הכללים והמנגנונים הספציפיים הנדרשים ממפלגות), וארצות הברית ומ-2017, כאמור, גם ישראל מעניקות בתנאים שונים מימון מטעם המדינה למועמדים בפריימריז. גם נורווגיה העניקה בעבר מימון מטעם המדינה למפלגות המקיימות פריימריז על פי אמות מידה מוגדרות, אך היא ביטלה הסדר זה ב-2002. המבט ההשוואתי, אם כן, מלמד שרוב המדינות הדמוקרטיות אינן מביעות עמדה רשמית ואינן נוקטות צעדים כדי לעודד מפלגות להיות דמוקרטיות. 

קריסת ההיררכיות הישנות

כל השיטות שפורטו לעיל חשובות וטובות, אבל צפויות לספק פתרון חלקי בלבד למשבר הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית. המשבר בישראל הוא חלק מתופעה רחבה יותר, המאפיינת דמוקרטיות מבוססות רבות. הוא מכונה "משבר ההשתתפות" או "ירידת המפלגות" ואינו נוגע רק למפלגות הדמוקרטיות, אלא לכל המפלגות ובאופן כללי לפוליטיקה הממוסדת. הביטוי המובהק ביותר למשבר זה הוא הירידה בשיעורי ההצבעה בבחירות לפרלמנט. במאמרם "היחלשות המפלגות המצרפיות הגדולות? האם ישראל היא מקרה קיצון" ("הבחירות בישראל 2015", הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017) מביאים עופר קניג ואור טוטנאור תוצאות בדיקה שעשו ב-19 דמוקרטיות מבוססות. בכולן מצאו ירידה בשיעורי ההצבעה בבחירות בין סוף שנות ה-70 (או תחילת שנות ה-80) לתחילת העשור הנוכחי. נתונים אחרים מעידים על ירידה בשיעור האזרחים המזדהים עם מפלגות ומביעים בהן אמון. גם הממצא הזה תקף בנוגע לכל המפלגות, בישראל ובדמוקרטיות אחרות. 

עם זאת, המפלגות הדמוקרטיות נפגעו יותר מהאחרות במשבר הזה, כיוון שהן מבוססות על השתתפות ציבורית משמעותית ושואבות את הלגיטימציה שלהן ממנה. בישראל בולטת במיוחד היחלשותן של המפלגות הדמוקרטיות הגדולות והוותיקות, הליכוד והעבודה, במשך השנים – הן בירידה בכוחן האלקטורלי, הן בהיחלשות (קיצונית) בשלטון המקומי והן בירידה בשיעור ובמספר של החברים בהן. 

מקורותיו של המשבר מגוונים ומצויים בתהליך המודרניזציה ותוצאותיו. התפתחויות טכנולוגיות שונות, שיפור איכות החיים ורמת ההשכלה וקריסת ההיררכיות המסורתיות המושתתות על מעמד, גזע ומגדר – כל אלה החלישו מאוד את הקשרים המסורתיים בין המפלגות לבוחרים והובילו לגידול משמעותי בדרישות ובציפיות של האזרחים מהמדינה ומהאליטות הפוליטיות שלה. בעקבות שני אלה הגיעה גם הירידה באמון הציבור במפלגות ובפוליטיקאים. 

גם תופעות כמו פופוליזם, פרסונליזציה ואינדיבידואליזציה הן חלק ממשבר הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית. הפופוליזם והפרסונליזציה של הפוליטיקה הם תופעות מוכרות יחסית. ביטויה העיקרי של הפרסונליזציה הוא העברת העוצמה הפוליטית ותשומת הלב הציבורית והתקשורתית מהמפלגות לפוליטיקאים, ובמיוחד (אם כי לא רק) למנהיג המפלגה. באופן בסיסי, פרסונליזציה דווקא מתיישבת היטב עם דמוקרטיה פנים-מפלגתית, ובפרט עם פריימריז – שבו ציבור רחב יותר בוחר בפוליטיקאים יחידים כמועמדים וכמנהיגים. עם זאת, כיוון שההיגיון הפנימי של הפרסונליזציה מעודד הענקת עוצמה כמעט בלתי מוגבלת לאותם פוליטיקאים יחידים, הרי שהיא עלולה לחתור תחת המפלגה כמוסד המבוסס על הליכים דמוקרטיים פנימיים ומוסדרים ומוסדות ייצוגיים. מפלגות-המנהיג הן למעשה ביטוי מוקצן של פרסונליזציה: פוליטיקאי יחיד שולט במפלגה ללא מוסדות ומוקדי כוח אלטרנטיביים שיגבילו אותו. לא רק בישראל אלא גם בדמוקרטיות אחרות הולכת וגדלה הפופולריות של מפלגות פרסונליות. הדוגמה המובהקת והמוכרת ביותר היא המפלגה הצרפתית "הרפובליקה בתנועה!" שהוקמה ונשלטת על ידי נשיא צרפת, עמנואל מקרון.

הפופוליזם, שמבקש להעצים את כוחו של "העם" על חשבון האליטות, עשוי – לפחות בתיאוריה – לתרום לשיקום הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית. מה שקורה בפועל הוא שתנועות פופוליסטיות מבקשות לעתים קרובות לפגוע במוסדות ובהסדרים הדמוקרטיים הוותיקים – ובהם מוסדות מפלגתיים מייצגים, כמו מרכז המפלגה – שנתפסים בעיניהן ובעיני תומכיהן כמשרתים ומייצגים את האליטות הוותיקות ולכן סותרים את רצון העם. לכן, מנהיגים ותנועות פופוליסטיים נוטים לחתור לביסוס קשר ישיר בין "העם" ובין המנהיג המייצג אותו ומעדיפים, לעתים קרובות, דגמים של דמוקרטיה ישירה שבאמצעותה מעניק הציבור לגיטימציה להנהגת המפלגה או לעמדותיה באופן ישיר. דוגמה מובהקת למפלגה כזאת היא תנועת חמשת הכוכבים באיטליה.

אינדיבידואליזציה, לענייננו במאמר זה, מתייחסת לשינוי כולל בהעדפות ובהתנהגות של האזרח – לא רק בהיבטים פוליטיים, אלא בשלל תחומי החיים. האזרח בן זמננו, ששם במרכז את עצמו וצרכיו, מרגיש גם הרבה פחות מחויב לקולקטיב כלשהו – לאומי, דתי, אידיאולוגי או מעמדי – ולכן גם פחתה המחויבות שלו לפעילות במסגרת קולקטיבית דוגמת המפלגה שהוא מצביע לה. אמנם אזרחים ממשיכים להיות מעורבים בזירות קהילתיות וציבוריות, אך הם נוטים לבחור סוגיות וזירות ספציפיות בהתאם לתחומי עניין והעדפות, ולהיות אקטיביים, עצמאיים וביקורתיים יותר ומחויבים פחות לארגונים ומסגרות. כל אלה משפיעים באופן מהותי הן על נכונות האזרחים להצטרף למפלגות ולהשתתף בפעילותן והן על דרך הפעילות בהן של מי שכן הצטרפו.

מהשתתפות גמישה לממשלת צללים

המשמעויות הפוליטיות של האינדיבידואליזציה מחזירות אותנו לפרסונליות ומשתלבות בה. המודל הוותיק של מפלגות דמוקרטיות אינו מתיישב עם שני המאפיינים הללו: הוא מבוסס, בין השאר, על הבחנה דיכוטומית בין "מי שבפנים" – חברי המפלגה – ל"מי שבחוץ"; על היררכיה ברורה בכל הנוגע לפעילות המפלגתית – הנהגת המפלגה מנהלת את הפעילות, מפקחת עליה ומעניקה לחברים ולפעילים תפקידים מוגדרים ופסיביים למדי, הכוללים השתתפות בפעילויות המפלגתיות שהמפלגה מארגנת והצבעה בבחירות פנים-מפלגתיות; על דמוקרטיה ייצוגית, שבה המדיניות והאידיאולוגיה של המפלגה נקבעות על ידי נציגים נבחרים, במוסדות המפלגתיים או בקרב נציגי המפלגה בשלטון; ועל משמעת סיעתית גבוהה והיררכיה ברורה גם בכל הנוגע להתנהלות הסיעה בפרלמנט. אין פלא שמפלגות מסוג זה מתקשות כיום יותר לגייס תומכים, חברים ופעילים חדשים, וגם – במידה מסוימת – לגייס ולנהל פוליטיקאים, שהפרסונליזציה שהשפיעה על קהל בוחריהם לא פסחה עליהם. 

ברור אפוא שבלי שינוי מהותי במבנה של מפלגות דמוקרטיות ובאופן הפעולה שלהן, יהיה קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי לשקם אותן. מפלגות בחו"ל, וגם בישראל, אימצו מנגנונים של שינויים חלקיים שבהתבסס עליהם אפשר כבר להציע כמה עקרונות יסוד ורעיונות שינחו מפלגות דמוקרטיות המבקשות להשתקם. עם זאת, מודל הוליסטי חדש למפלגה דמוקרטית יצריך הליכי מחשבה ומחקר נוספים.

בכל הקשור לגיוס וניהול חברים ופעילים, מפלגות יכולות לאמץ מודל של "השתתפות גמישה". על פי מודל זה, מפלגות עוברות מפעילות בתוך המפלגה המבוססת על מעמד פורמלי אחיד של "חברי מפלגה" להתבססות על מעגלים שונים של אזרחים – החל בתומכים שאינם חברים, דרך חברי מפלגה מן השורה וכלה בחברי מפלגה פעילים. דוגמה לצעד כזה היא יצירת מעמד חדש של "תומכים", שאינם חברי מפלגה אך יכולים להשתתף בחלק מתהליכי קבלת ההחלטות בה. שיטת ההשתתפות הגמישה מאפשרת למפלגה להתאים את עצמה לרצונות וליכולות התמיכה של האזרחים המזדהים עמה ומגדילה את הסיכוי לרתום אותם לפעילות. 

באשר לתהליכי קבלת ההחלטות עצמם, מפלגות צריכות לאמץ עקרונות דמוקרטיים שינחו את ההליכים השונים – בחירת מוסדות מייצגים, רשימה לכנסת ומנהיג ועוד – בשימת דגש על פיזור עוצמה בין גופים בוחרים שונים. במסגרת זו מחד גיסא יאומצו מנגנונים שיעניקו עדיפות ל"מעגלים הפנימיים" של הפעילים, במטרה לתמרץ ולתגמל אותם, ומאידך גיסא יתקיימו מנגנונים שישלבו ציבורים רחבים יותר בתהליכי קבלת החלטות, בעיקר אלה הקשורים לגיבוש התפיסות והאידיאולוגיה של המפלגה.

בניגוד גמור למה שעושות המפלגות הדמוקרטיות בישראל, בפרט הליכוד והעבודה, מומלץ שהמפלגה תפגין נוכחות לא רק בזירה הכלל-ארצית אלא בכל מקום שבו הדבר אפשרי – תקים סניפים או מטות מקומיים ואזוריים, תפעל ברשויות המקומיות ותיקח חלק משמעותי בבחירות המקומיות, תפעל בקרב קהל הסטודנטים ותיצור קשרי עבודה עם ארגוני חברה אזרחית רלוונטיים. אין זו משימה קלה, מבחינה תפיסתית ומעשית. המעורבות בשלטון המקומי, לדוגמה, נתפסת במפלגות בעיקר כעול כלכלי וארגוני כבד. ובכל זאת, הניסיון ההיסטורי וההשוואתי מלמד שנוכחות של מפלגות בזירה המוניציפלית מספקת להן בסיסים ארגוניים מקומיים המסייעים לגייס פעילים והיא חממה שבה פוליטיקאים צומחים וצוברים ניסיון חשוב. ואכן, רבים מחברי הכנסת הישראלים החלו את דרכם הפוליטית בשלטון המקומי (בינואר 2018, 39 מחברי הכנסת היו בעלי ניסיון פוליטי בשלטון המקומי). על שני אלה כדאי להוסיף כי מפלגה המבקשת להיות מפלגה מצרפית (בניגוד לסקטוריאלית) גדולה, ודאי כזאת המבקשת להעמיד חלופה שלטונית, צריכה ללמוד לפעול גם בקרב ציבורים שאינם נמנים עם תומכיה המובהקים. הזירה המקומית מאפשרת פעילות עומק כזו, שמכירה גם בייחודיות ובאינטרסים הספציפיים של כל ציבור.

מבחינה ארגונית, המפלגות יוכלו להגדיל את נוכחות במגוון זירות נושאיות וגיאוגרפיות על-ידי בניית "רשתות" של תומכים ופעילים, באופן גמיש ולא-היררכי ככל האפשר, המותאם לרצונות ולהחלטות של חברי הרשתות. רשתות הפעילות יוכלו לפעול, בהתאם להחלטת החברים בהן, על פי זירות (זירה מקומית, ועדי עובדים, ארגוני סטודנטים וכדומה), נושאים (חברה, תרבות, הגנת הסביבה, זכויות להט"בים, דת ומדינה, ביטחון) או קהלי יעד ספציפיים (לרבות ערבים וחרדים). המפלגה תעודד את פעילות הרשתות ותסייע לה מבחינה ארגונית, אך לא תפקח עליה ולא תנהל אותה.

חלוקה דומה לפי נושאים ותחומי אחריות צריכה להנחות גם את הפעילות של נציגי המפלגה בכנסת. כדי לנתב את מגמת הפרסונליזציה לטובתה, מומלץ שהמפלגה "תחלק גזרות" בין חברי הכנסת שלה, כך שכל אחד מהם יהיה אחראי על תחום מסוים (חוץ, ביטחון, כלכלה, חינוך, תעסוקה, בריאות, תשתיות, דת ומדינה וכדומה), יתמקצע בו וייצג את המפלגה בכל הקשור אליו, הן בעבודה הפרלמנטרית והן מול הציבור – שיטה הנהוגה בלא מעט מדינות בעולם וידועה בשם "ממשלת צללים". כך תתנהל המפלגה בצורה יעילה יותר וחברי הכנסת יביאו לידי ביטוי את כישוריהם ותחומי העניין הספציפיים שלהם, שבאמצעותם יוכלו לבלוט, כפי שנדרש בעידן של פרסונליזציה, מבלי לפגוע בחברי כנסת אחרים או בלכידות המפלגתית.

לבסוף, מפלגות צריכות גם לשנות גישה לגבי נוכחותן ברשתות החברתיות. הכוונה אינה לפעילות המדיה החברתית של כל נבחר ציבור בנפרד אלא לפעילות של המפלגה כגוף קולקטיבי. רבות מהמפלגות, דמוקרטיות ושאינן כאלה, פועלות ברשתות החברתיות, אך אינן ממצות את הפוטנציאל הטמון בזירה זו לגיוס פעילים ותומכים בפרט ולשמירה על קשר עם הציבור בכלל. הסיבה העיקרית לכך היא שהקשר עם הציבור מתבצע ברובו המכריע "מלמעלה למטה": המפלגה מעבירה מסרים לציבור, והציבור יכול לכל היותר להגיב באמצעות פוסטים וציוצים. דפוס זה של השתתפות פוליטית אינו מתיישב עם הציפייה העכשווית של פעילים במפלגות. הפיכתו לפעולה "מלמטה למעלה" תעודד יצירת זירות דיון מקוונות, שבהן יוכל הציבור ליזום דיונים ולהביע עמדות בנושאים שונים. המפלגה גם תוכל לעודד את נבחריה ובכיריה להשתתף בדיונים הללו ולקדם בעצמם דיונים והתייעצויות באמצעים מקוונים, על פי תחום אחריותם, וכך תנתב את הפרסונליזציה לטובתה.

האופוזיציה כהזדמנות

המפלגות הדמוקרטיות בישראל צריכת להשתנות. במאמר הנוכחי פירטתי כמה שינויים נחוצים כאלה – הן תיקונים ספציפיים בשיטת הפריימריז במפלגות בישראל והן רפורמות מקיפות בדפוסי הארגון והפעולה של מפלגות דמוקרטיות, שנועדו להפוך את המפלגות לרלוונטיות גם בעידן של פרסונליזציה, פופוליזם ואינדיבידואליזם, או – במבט חיובי יותר – עידן של אזרחים אקטיביים, עצמאים וביקורתיים ושל פוליטיקאים המבקשים לממש את כישוריהם ביעילות.

ניתנת האמת להיאמר: גם אימוץ של רוב או כל ההמלצות לא יבטיח את שיקומן של המפלגות הדמוקרטיות. קשה, למשל, להאמין שנחזור לראות כמעט חמישית מאזרחי ישראל מצטרפים למפלגות, כפי שהיה בסוף שנות ה-70, או שמפלגות דמוקרטיות יחזרו ל"תור הזהב" שלהן בשנות ה-50 וה-60, אז היו מפלגות, בעיקר מפא"י וחרות, שסיפקו לחבריהן שירותים כמעט בכל תחומי החיים – איגודי עובדים, קופות חולים, אגודות ספורט, עיתונות ותרבות – ותפסו מקום חשוב בהגדרתו העצמית של האזרח ובהשתייכותו החברתית. 

מפלגות דמוקרטיות בישראל הצליחו להתאושש בעבר מהמכות האלקטורליות שספגו ולהתרומם מעל נקודות השפל שהגיעו אליהן (12 מנדטים לליכוד ב-2006, 13 לעבודה ב-2009, שלושה למרצ ולבית היהודי ב-2009). במידה רבה, תהליך ההתאוששות התרחש בזכות הנוכחות שעדיין היתה להן בשטח. אבל לא לעולם חוסן: בזמן כתיבת שורות אלה (אוגוסט 2019) נראה שהעבודה איבדה את מעמדה כמפלגה המובילה בגוש המרכז-שמאל לטובת מפלגות-מנהיג. גם אם קשה לבסס קשר סיבתי מובהק, אפשר להניח בסבירות גבוהה שחלק מהחולשות שתוארו במאמר זה – דוגמת הקלקולים בפריימריז והקושי לגייס פעילים חדשים – תרמו להיחלשותה של העבודה. הן בוודאי עודדו את מפלגות המרכז שהחליפו אותה, יש עתיד וחוסן לישראל, להתנהל באופן לא-דמוקרטי. הליכוד הוא אמנם מפלגה דמוקרטית ועדיין השחקן הדומיננטי בפוליטיקה הישראלית, אבל הדמוקרטיה הפנימית שלו מידרדרת בשל שלטונו הבלעדי וארוך השנים של נתניהו. ביטויים לכך הם, למשל, העובדה שמאז 2014 לא נערכו בחירות להנהגת התנועה ומאז 2009 לא פירסמה המפלגה מצע.

אין ספק כי המועמדות הטבעיות ביותר לאימוץ הצעדים המפורטים כאן וקידומם הן מפלגות האופוזיציה, שלהן יש אינטרס להשתנות כדי לאתגר מחדש את השלטון. אימוץ שיטת הפריימריז בעבודה לקראת בחירות 1992, לדוגמה, היה גורם שסייע לה לחזור לשלטון. ואכן, שתי מפלגות אימצו בשנים האחרונות חלק מהצעדים המוזכרים כאן. זהותן אולי תיראה מפתיעה. הראשונה היא יש עתיד. אף שהיא מפלגת-מנהיג לא-דמוקרטית במובהק, מבקשת המפלגה – בניגוד לרוב מפלגות-המנהיג – לגייס פעילים, להרחיב את פעילותה בשטח וליצור ערוצי זיקה בין התומכים והפעילים להנהגתה. לשם כך היא פורשת רשתות של פעילים בשטח ואלה מקיימות פעילות מקומית ומפעילות קבוצות דיון ערות ברשתות החברתיות. יש המייחסים לפעילות השטח של יש עתיד זכויות רבות בהישגים שאליהם הגיעה רשימת כחול-לבן בבחירות באפריל 2019. ובכל מקרה, ואף שקשה להוכיח קשר סיבתי מובהק, אפשר לשער שנוכחות השטח של יש עתיד סייעה לה להימנע מגורלן של "מפלגות אווירה" אחרות, שנעלמו בתוך מערכת בחירות אחת או שתיים (לאחרונה – התנועה וכולנו). בנוסף, המפלגה ניסתה לחלק תחומי אחריות בין חברי הכנסת שלה, הן לצורך קידום מדיניות בכנסת והן למען שמירה על קשר עם הבוחרים (על פי אזורים גיאוגרפיים). 

המפלגה השנייה שאימצה צעדים חדשים היא זהות. בניגוד ליש עתיד, מדובר במפלגה דמוקרטית, שאימצה הליך מבוזר יחסית לבחירת מועמדי רשימתה לכנסת. בתהליך זה בחרו חברי המפלגה רשימה של 15 מועמדים, כל תומכיה דירגו את מועמדי הרשימה בפריימריז פתוחים, ולמנהיג הרשימה נשמרה הזכות לשריין מועמדים בכירים בה. ושוב: שיטת הבחירות של זהות, אף שאינה חפה מכשלים, סייעה לה לגייס פעילים וחברים, לצבור תמיכה ציבורית ולזכות לחשיפה תקשורתית רבה יחסית. ואולי בכל זאת שתי הדוגמאות האלה דווקא אינן מפתיעות. ייתכן שהמפלגות הדמוקרטיות הוותיקות, כמו שקורה לעתים קרובות למוסדות ותיקים אחרים, פשוט "התאבנו" ואינן מסוגלות לבצע את השינויים הנדרשים כדי להשתקם. ובכל זאת, אפשר וצריך לקוות שלא רק מפלגות חדשות יוכלו לקבל עליהן מכאן והלאה את המשימה של התאמת המפלגות למאה ה-21. 

* ברצוני להודות לצוות המחקר של התכנית לרפורמות פוליטיות במכון הישראלי לדמוקרטיה – פרופ' גדעון רהט, ד"ר חן פרידברג, ד"ר עופר קניג, אביטל פרידמן, ניב שובל ועד לאחרונה גם שחף זמיר. חלק ניכר מהתובנות וההמלצות המופיעות במאמר זה נידונו במסגרת מפגשי הצוות.

הצעת חברוּת: מתווה לחידוש הדמוקרטיה המפלגתית בישראל

• חברים ופעילים: יצירת מעמד חדש של "תומכים", שאינם חברי מפלגה אך יכולים להשתתף בחלק מתהליכי קבלת ההחלטות. ההשתתפות הגמישה תאפשר למפלגה להתאים את עצמה לרצונות של האזרחים המזדהים עמה ולהגדיל את הסיכוי לרתום אותם לפעילות.

• קבלת החלטות: הבחירות למוסדות המפלגה, לרשימה לכנסת ולהנהגה יתקיימו באופן דמוקרטי, תוך פיזור עוצמה בין גופים בוחרים שונים. פעילים יתוגמלו בכך שיזכו למשקל רב יותר בחלק מתהליכי קבלת ההחלטות. במקביל יתקיימו גם מנגנונים שישלבו ציבורים רחבים יותר, בעיקר בכל הנוגע לגיבוש עמדות המפלגה.

• נוכחות חוצת זירות: הקמת מטות מקומיים ואזוריים, כולל הגברת פעילות ברשויות המקומיות, בקרב סטודנטים ומול ארגוני חברה אזרחית. הניסיון ההיסטורי מלמד שנוכחות מפלגתית בזירות אלה, ובמיוחד בזירה המוניציפלית, יוצרת בסיסים ארגוניים לגיוס פעילים ומשמשת חממה להצמחת הנהגה.

• פעילות שטח: בניית רשתות של פעילים באופן גמיש ולא היררכי ככל האפשר. חברי הרשתות יוכלו לפעול על-פי זירות (זירה מקומית, ארגוני עובדים, איגודי סטודנטים וכדומה) או נושאים (דת ומדינה, להט"ב, ביטחון לאומי ועוד). המפלגה תסייע ארגונית לפעילות הרשתות אך לא תנהל אותה.

• ממשלת צללים: המפלגה "תחלק גזרות" בין הח"כים שלה, כך שכל אחד מהם יהיה אחראי על תחום מסוים – חוץ, כלכלה, ביטחון, פריפריה וכדומה – יתמקצע בו וייצג את המפלגה בכל הקשור אליו. כך יוכלו הח"כים לבלוט, כפי שנדרש בעידן הפרסונליזציה, בלי לפגוע בלכידות המפלגתית.

• פעילות אונליין: מודל פעולה "מלמטה למעלה" הכולל יצירת זירות דיון מקוונות, שבהן הציבור יכול ליזום דיונים ולהביע עמדות בנושאים מפלגתיים שונים. המפלגה תעודד את נבחריה להשתתף בדיונים ולקדם בעצמם התייעצויות ברשת.