תרגום: רוני כספי 

למי שמאמין בערכי הדמוקרטיה הליברלית, אירועי רבע המאה האחרונה היו חוויה מפכחת. לפני 25 שנה, הדמוקרטיה הליברלית הייתה על הגל: חומת ברלין נפלה, ברית המועצות התמוטטה, דמוקרטיות חדשות צצו בכל רחבי אירופה ונראה היה שרוחות השינוי הגיעו גם לרוסיה. משטר האפרטהייד בדרום אפריקה קרטע. למרות שממשלת סין דיכאה ביד קשה את התנועה הדמוקרטית, היו סיבות להאמין כי אין מנוס מכך שמעמד הביניים המשכיל והמשגשג במדינה ידרוש רפורמות דמוקרטיות שהמשטר לא יוכל לסרב להן. היה נדמה לכל שהדמוקרטיה הליברלית ניצחה – לא רק למעשה אלא גם להלכה. היא הייתה לצורת הממשל היחידה הלגיטימית בעולם. לא היו לא מתחרים.

העולם שאנו חיים בו היום שונה לגמרי. הדמוקרטיה הליברלית מתמודדת עם אתגרים רבים מבחוץ: אוטוקרטיות אתנו-לאומיות; משטרים השואבים את כוחם, לטענתם, מהבטחה אלוהית ולא מרצון העם; ההצלחה של מריטוקרטיות סמכותניות כמו בסינגפור; ומעל לכל, הביצועים מעוררי התדהמה של הכלכלה הסינית, שהצליחה למזג שוק חופשי ומשטר לניניסטי. במקביל, הדמוקרטיה הליברלית מתמודדת גם עם אתגרים פנימיים, בעיקר מצד התנועות הפופוליסטיות שמבקשות לתקוע טריז בין הדמוקרטיה ובין הליברליזם. נורמות ומדיניות ליברליות – מאשימים הפופוליסטים – חותרות תחת יסודות הדמוקרטיה ופוגעות בעם. מכאן יוצא שאת המוסדות הליברליים, שמונעים מהעם להשתמש בדמוקרטיה למימוש האינטרסים שלו, יש לסלק מהדרך. זה האתגר שבו אבקש להתמקד.

ההסדרים הפוליטיים הוותיקים והמבוססים של מדינות אירופה וצפון אמריקה עומדים היום בפני מרד. עם אבני הדרך המשמעותיות ביותר שלו עד כה אפשר למנות את ההחלטה של בריטניה לפרוש מהאיחוד האירופי; את הניצחון של טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית; את הכפלת שיעור התמיכה במפלגת החזית הלאומית של מארין לה פן בצרפת; את עליית תנועת חמשת הכוכבים האנטי-ממסדית באיטליה; את כניסת מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה לבונדסטאג; את הגלישה מטעמים אלקטורליים של מפלגות מיינטסרים ימניות אל עבר מחוזות הימין הקיצוני בהולנד במרץ 2017 ובאוסטריה באוקטובר 2017; ואת הניצחון המוחץ של מפלגת ANO הפופוליסטית בבחירות לפרלמנט הצ'כי באוקטובר 2017. אבל הביטוי המטריד ביותר של המרד העולמי הוא התבססותה של "הדמוקרטיה הלא-ליברלית" בהונגריה, שעליה הכריז ראש הממשלה ויקטור אורבן, ושמשמשת מודל לחיקוי עבור מפלגת החוק והצדק הפולנית ועבור מפלגות מורדים אחרות במערב אירופה. ההתקוממות הזו מטילה בספק את כל הנחות היסוד של מצעד הניצחון הליברלי משנות ה-90 של המאה הקודמת, ושעדיין מנחות פוליטיקאים ונבחרי ציבור מהמרכז-שמאל והמרכז-ימין. 

העולם שייך לניידים

כשהתחלתי לכתוב על המרד המתעורר לפני כמה שנים, האמנתי שאפשר להסביר אותו במונחים כלכליים. הטענה שלי הייתה שדמוקרטיות ליברליות בנות זמננו נשענות על הסכם שבשתיקה בין העם מצד אחד ובין נציגיו הנבחרים ומומחים שאינם נבחרים מצד שני. העם ישלים עם קיומה של האליטה הפוליטית כל עוד היא מצליחה להבטיח שגשוג כלכלי מתמשך ולשפר באופן עקבי את רמת החיים של כלל האזרחים. אבל ברגע שהאליטה מפסיקה לנהל את הכלכלה בצורה אפקטיבית – כל הקלפים על השולחן. 

החוזה הזה החל להתרופף עם התגברות התחרות הכלכלית מצד מדינות מתפתחות, שהקשתה על המדינות המפותחות להגן על אזרחיהן מפני האי-יציבות של שוק העבודה. השחיקה של תעשיית הייצור ותהליך העיור של ההזדמנויות הכלכליות – הנדידה של מוקדי דינמיות כלכלית מקהילות קטנות ואזורים כפריים אל קומץ מרכזים מטרופוליניים – ערערו את היציבות של מערכות פוליטיות ואזורים גיאוגרפיים שלמים. האי-שוויון הלך וגדל. הכלכלה הגלובלית, כך התברר, משרתת היטב את האינטרסים של רוב תושבי המדינות המתפתחות ושל האליטות במדינות המפותחות – אבל לא את מעמד העובדים ומעמד הביניים בכלכלות המופתחות, שנהנו משגשוג רב כל כך בשלושת העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה. על הרקע הזה, המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2007 נהיה לסמל של הכישלון האדיר של האליטות בניהול הכלכלה. חוסר היכולת של ההנהגה הפוליטית להחזיר את הצמיחה למסלולה אחרי המשבר הוסיף חטא על פשע. בשעה שכלכלות בכל העולם נאבקו על חייהן והאבטלה נמשכה, קבוצות ואזורים שלא הצליחו להתאושש איבדו את אמונם במפלגות המיינסטרים ובמוסדות המדינה הוותיקים. המגמה הזו נתנה רוח גבית לגל הפופוליסטי שבשנים האחרונות הפך לחלוטין סדרי עולם בפוליטיקה האמריקאית – והיום מאיים על שלמות האיחוד האירופי ועל עתידן של כמה מהדמוקרטיות הליברליות הצעירות יותר.

בשנים האחרונות הבנתי שהטענה שלי מציגה תמונה חלקית בלבד של המצב. הסבר מבני, שמציב במרכזו את הכלכלה ומתייחס לסוגיות אחרות כלא יותר מנגזרות שלה, מונע מאתנו להבחין במציאות המורכבת יותר.

ארצות הברית, בריטניה ומדינות אירופה כשלו כולן בגיוס תמיכה ציבורית למדיניות ההגירה שלהן. לא זאת בלבד שמהגרים התחרו בתושבים ותיקים על משרות ושירותים חברתיים, הם גם נתפסו כמי שמאיימים על נורמות תרבותיות מושרשות ועל ביטחון הציבור. ניתוח נתונים שנאספו במדינות הללו מראה כי חששות הקשורים להגירה היו הגורם המרכזי לתמיכה בברקזיט, לניצחון של טראמפ ולהישגים האלקטורליים של הימין קיצוני ברחבי אירופה.

באותו זמן, במסדרונות השלטון, בעולם התקשורת ובמרכזי הערים הגדולות, שינויים טכנולוגיים הולידו משטר מריטוקרטי – "שלטון המוכשרים" – ואיתו חלוקה מעמדית חדשה. מול עלייתה של האליטה החדשה, אזרחים בעלי פחות השכלה פורמלית, במיוחד ביישובים קטנים ואזורים כפריים, הרגישו שהם נדחקים לשוליים. לעתים קרובות מדי, מי ששגשגו תחת "שלטון המוכשרים" החדש יצרו את הרושם שהם חשים עליונות ביחס לשאר הציבור. אבל הסירוב להכיר בכבודם ובערכם של אחרים הוא בסופו של דבר גול עצמי: חטא ההשפלה, יותר מכל פצע אחר, מעורר אצל קורבנותיו טינה – מהמסוכנים שברגשות הפוליטיים. 

בעקבות ההתפתחויות האלו, הלכה והתחדדה הבחנה בין אזרחים על בסיס גיאוגרפי, חינוכי וערכי. תומכי השינויים המהירים והגיוון החברתי נקלעו לעימות עם תומכי היציבות והאחידות. מצד אחד של המתרס עמדו אותם אזרחים שהרוויחו מהמהפכה הטכנולוגית, ומולם – מי שנפגעו מהזעזועים הכלכליים שהולידה. היטיב להגדיר זאת העיתונאי הבריטי דיוויד גודהארט, שכתב כי אזרחי המדינות הדמוקרטיות נחלקים בימינו לשתי קבוצות: הניידים (Anywheres) שזהותם מתבססת בעיקר על המקצוע שלהם, והם מחזיקים במיומנויות שיכולות לשמש אותם בכל מקום בעולם; והנייחים (Somewheres) שזהותם נטועה במקום מסוים. תואר אקדמי, מסתבר, מקנה לך לא רק יותר הזדמנויות כלכליות אלא גם נקודת מבט שונה על העולם.

התמיכה של האליטות החדשות בפתיחות חברתית החלה להתנגש עם התביעה הציבורית הגוברת לסגירות כלכלית, תרבותית וחברתית. לעתים קרובות מדי העקרונות שבלב השיטה הליברלית זוהו באופן מוחלט עם ערכים ליברליים-תרבותיים שמערערים על מסורות ואמונות דתיות. השילוב הזה של זעזוע כלכלי, תמורה דמוגרפית וערעור על ערכים מסורתיים הותיר רבים מהאזרחים הפחות משכילים עם התחושה שאיבדו שליטה בחייהם. המוסדות הלאומיים והבינלאומיים שהיו אמורים להיחלץ לעזרתם הגיבו באדישות וחוסר תפקוד. בארצות הברית הקרע המתרחב בין שתי המפלגות שיתק את המערכת הפוליטית כולה וסיכל כל ניסיון לטפל במצוקות ההולכות ומתרבות. באירופה, מצב פוליטי הפוך – דואופול של מפלגות מרכז-שמאל ומרכז-ימין שדחק סוגיות בוערות אל מחוץ לסדר היום הציבורי – הניב תוצאות דומות.

מה שנראה כחוסר יכולת של ממשלות להתייחס ברצינות לבעיות המעיבות על חיי האזרחים שלהן, עורר תסיסה ציבורית ברחבי המערב. אזרחים רבים, שתחושת הביטחון שלהם בעתיד התערערה, המירו אותה בגעגוע לעבר מדומיין שפוליטיקאים שוברי מוסכמות הבטיחו להקים לתחייה. וכך, ככל שגברה הדרישה הציבורית ל"מנהיגים חזקים", שחקנים פוליטיים עולים החלו להטיל ספק בעקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית כמו שלטון החוק, חופש העיתונות וזכויות מיעוטים. הדרך נפתחה בפני מנהיגים אוטוריטריים – מהסוג שעד לא מזמן נחשב ללא יותר מזכרון רחוק. 

מהי דמוקרטיה ליברלית?

כדי להבין כיצד כל ההתפתחויות האלו משפיעות על גורל הדמוקרטיה הליברלית, צריך להבחין בין ארבעה מונחים: העיקרון הרפובליקאי, דמוקרטיה, משטר חוקתי (constitutionalism) וליברליזם.

בביטוי "העיקרון הרפובליקאי" כוונתי לריבונות העם. העיקרון הזה קובע כי העם הוא מקור הסמכות של השלטון ורק הוא מוסמך לקבוע את עקרונות המשטר. הרעיון הזה עומד בלב המסמך האמריקאי ביותר שיש – הכרזת העצמאות – שקובעת כי "הממשלות המוקמות בקרב בני האדם שואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמת הנשלטים". בהמשך להכרזה הזו כתב ג'יימס מדיסון, אחד האבות המייסדים של האומה האמריקאית: "נוכל להגדיר כרפובליקה, או לפחות לכנות בשם זה, שלטון ששואב בפועל את כל סמכויותיו, במישרין או בעקיפין, מהמוני העם".

דמוקרטיה, ברמה הבסיסית ביותר, מחייבת שוויון בין כל האזרחים ואזרחות מכלילה רחבה. מדינה שבה כל האזרחים שווים אבל רק עשרה אחוזים מתושביה הבוגרים נחשבים אזרחים, לא תוגדר היום כדמוקרטיה. עיקרון מפתח דמוקרטי נוסף הוא שלטון הרוב. בראש ובראשונה, משמעות הדבר היא שהחלטות קולקטיביות מתקבלות לפי הכרעת הרוב, כשלכל אזרח קול בעל משקל שווה; ושנית, שההחלטות המתקבלות בצורה דמוקרטית נוגעת למגוון רחב ככל הניתן של סוגיות ציבוריות. עקרון הכרעת הרוב מוגבל אך ורק על ידי הצורך להגן על החירויות הנחוצות לאזרחים כדי להשפיע על החלטות ציבוריות – למשל, חופש הביטוי, חופש ההתאספות וחופש העיתונות. 

לפי תפיסה זו של דמוקרטיה – פשוט דמוקרטיה, בלי שם תואר נלווה – אין שום דבר בלתי-דמוקרטי בהחלטות מבוססות רוב שמפלות באופן שיטתי אינדיבידואלים וקבוצות או מפרות את הזכות לפרטיות. ציבור דמוקרטי יכול, אם רק ירצה, לאמץ את הכלל שקובע כי עדיף עשרה אשמים מחוץ לכלא מאשר אדם אחד חף מפשע מאחורי סורג ובריח – אבל אימוץ של כלל הפוך לחלוטין יהיה דמוקרטי לא פחות. זה גם לא יהיה בלתי-דמוקרטי לנהל בתי משפט ממש כמו בתי נבחרים. אחרי הכל, אסיפת העם באתונה שגזרה עונש מוות על סוקרטס אולי טעתה, אבל היא התנהלה באופן דמוקרטי לחלוטין.

המונח השלישי שהזכרתי, משטר חוקתי, מתאר את מבנה הבסיס הנוקשה של משטר כלשהו, אשר לרוב, אבל לא תמיד, מעוגן בכתב. זהו מבנה הבסיס, כי העקרונות שלו יוצרים את המסגרת שבתוכה מתקיימים החיים הציבוריים במדינה, והוא נוקשה מאחר שקשה יותר לשנות את העקרונות ששולטים בו בהשוואה להחלטות רגילות שמתקבלות במסגרתו. חוץ מהסדרה של כוח, חוקות גם קובעות גבולות לכל המוסדות המוסמכים להשתמש בכוח הזה. הגבולות יכולים להיות אופקיים כמו במקרים המפורסמים של "הפרדת הרשויות" וה"איזונים ובלמים" מהחוקה האמריקאית; והם יכולים להיות אנכיים: השיטה הפרדלית, לדוגמה, מבוססת על ביזור כוח בין רמות שיפוט שונות (לאומית, אזורית וכדומה). כך או כך, ההחלטה לשים גבול לכוחו של הציבור היא שמבדילה בין כל משטר חוקתי ובין הסוג הספציפי של משטר חוקתי שאנחנו מכנים ליברלי.

מה שמביא אותנו למושג הרביעי והאחרון: ליברליזם. הסופר והפוליטיקאי הצרפתי בן המאה ה-18 בנז'מן קונסטן הבחין בין שתי תפיסות היסטוריות של חירות: "חירות בני העת העתיקה" ובין "חירות בני העת המודרנית". עבור בני העת העתיקה, חירות באה לידי ביטוי ב"השתתפות אקטיבית בהפעלת כוח קולקטיבית" – דהיינו, בממשל עצמי ישיר. אלא שגודלן של קהילות פוליטיות מודרניות הפך השתתפות כזו לבלתי אפשרית, גם במקרה של קהילות שנוסדו על בסיס העיקרון הרפובליקאי. מכך אפשר היה להסיק שהמשמעות של "חירות בני העת מודרנית" היא בחירה של נציגים פוליטיים בבחירות חופשיות והוגנות שכל האזרחים רשאים להשתתף בהן באופן שוויוני. אבל זה רק חלק מהסיפור. למעשה, לפי קונסטן, החלופה המודרנית להשתתפות ישירה במלאכת הממשל היא "הנאה בטוחה מעצמאות אישית". במלים אחרות, ההדרה של רוב האזרחים, רוב הזמן, משלטון עצמי ישיר פותחת בפניהם ספרה רחבת ידיים של חיים לא-פוליטיים – כלכליים, חברתיים, תרבותיים ודתיים – המנוהלים בידי אינדיבידואלים בהתאם להעדפותיהם האישיות.

זהו, אם כן, הרעיון שבלב הליברליזם: ההכרה וההגנה על תחום שנמצא מעבר להישג ידו הלגיטימי של הממשל, שבו יכול הפרט ליהנות מעצמאות ומפרטיות. ברוח זו, הכרזת העצמאות של ארצות הברית לא רק נשענת על העיקרון הרפובליקאי, אלא גם שמה לו גבולות. אם כל בני האדם אכן נולדו כשבידם "זכויות שאי אפשר לשלול מהם", שממשלות לא יצרו ושהפרט לא יכול להחליט לוותר עליהן, אז העיקרון הרפובליקאי יכול להכשיר אך ורק צורות ממשל המשמרות זכויות אלה. ממשלות, מזכירה לנו ההכרזה, נוצרו כדי "להבטיח את הזכויות האלה" – לא כדי להגדיר מחדש או לצמצם אותן.

כעת נוכל להציע, בזהירות הראויה, הגדרה מדויקת יותר של דמוקרטיה ליברלית: סוג כזה של הסדר פוליטי מבוסס, על העיקרון הרפובליקאי, מתקיים בתוך מסגרת חוקתית, ומשלב את העקרונות הדמוקרטיים של שוויון אזרחי ושלטון הרוב. במקביל, הוא מחויב לעקרון הליברלי שלפיו יש גבולות שמעבר להם כוחו של הציבור הופך לבלתי לגיטימי. גבולות אלה נועדו לרסן את שלטון הרוב. על מנת להגביל את הכרעת הרוב, משטרים ליברליים יכולים, למשל, להחליט שסוגים מסוימים של החלטות יצריכו רוב מיוחד בבית הנבחרים, או אפילו קונצנזוס מלא, כדי לעבור. הם יכולים גם לקבוע שהחלטות מסוימות יהיו לגמרי מחוץ להישג ידו של הפרלמנט וכי ההכרעה בעניינן תעבור לידי בתי משפט מיוחדים לחוקה, המבודדים מלחץ ציבורי ישיר.

אגדת עם

ההבחנות שפירטנו עד כה עוזרות להגדיר בצורה יותר מדויקת מהו האתגר שמציב הפופוליזם בפני הדמוקרטיה הליברלית: פופוליזם אינו רק – כפי שחלק מהפרשנים מציעים – ביטוי רגשי לציפיות כלכליות שנכזבו, עוינות כלפי מערכת פוליטית בלתי הוגנת וקבוצות אינטרס, ופחד מפני איומים ביטחוניים ותרבותיים. אפילו אם הוא חסר את היסודות התיאורטיים והטקסטים הקאנוניים שהגדירו את כל ה"איזמים" הגדולים של המאה ה-20 – יש לפופוליזם מבנה קוהרנטי. מתוך ארבעת מונחי המפתח שהזכרנו, הפופוליזם מקבל את העקרונות של ריבונות העם והדמוקרטיה, ומפרש אותם באופן פשוט כשלטון הרוב. הוא מגלה ספקנות, עם זאת, כלפי עקרונות חוקתיים שמגבילים לעתים את מוסדות המדינה מליישם בכל מחיר את רצון הרוב. הוא רואה בעין רעה אף יותר את ההגנות שהליברליזם פורש על אינדיבידואלים ומיעוטים.

על פניו, אם כן, נראה כי היעד שאליה חותר הפופוליזם העכשווי הוא מה שראש ממשלת הונגריה אורבן הגדיר בתור "דמוקרטיה לא-ליברלית". זאת אומרת, משטר המסוגל לתרגם את הכרעת הרוב למדיניות ציבורית, כשהוא משוחרר מהעכבות שמנעו בעבר מדמוקרטיות ליברליות לטפל ביעילות בבעיות חברתיות. מנקודת המבט הזו פופוליזם אינו איום על הדמוקרטיה עצמה אלא רק על גרסתה הליברלית המקובלת. ואכן, אם כך תופסים פופוליזם, הוא לא נטול יתרונות. לפי מדען המדינה ההולנדי קאס מודה, שמחזיק בהשקפה הזאת, פופוליזם הוא "תגובה דמוקרטית בלתי-ליברלית לליברליזם בלתי-דמוקרטי". או במלים אחרות: פופוליזם הוא פחות מתקפה על הדמוקרטיה ויותר פיצוי על מחסור בדמוקרטיה. פרשנים מהאסכולה הזו טוענים, למעשה, שהאליטות הביאו על עצמן את ההתקוממות העממית כשסילקו מעל סדר היום הציבורי נושאים כלכליים, מוניטריים ורגולטוריים הרי גורל – והעבירו את ההכרעה בעניינם לידי מוסדות לא-נבחרים, המבודדים מהשפעה ופיקוח ציבוריים.

אבל אם נעצור כאן, נשאיר חצי מהסיפור לא מסופר – ודווקא את החצי החשוב יותר, בעיניי. מכיוון שהפופוליזם מאמץ את העיקרון הרפובליקאי של ריבונות העם, הוא מחויב להתמודד עם השאלה שטבועה בעיקרון הזה: מיהו העם? כשאנחנו אומרים "אנחנו", למה אנחנו מתכוונים? 

זו עשויה להישמע כמו שאלה תיאורטית מופשטת. אבל ההפך המוחלט הוא הנכון.

בימינו, "אנחנו העם" – מילות הפתיחה המפורסמות של החוקה האמריקאית – פירושן כלל האזרחים, בלי קשר לדתם, אורח חייהם או הוותק שלהם. העם הוא אוסף של פרטים שחולקים אותו מעמד אזרחי משותף. אבל בשנות התהוותה של ארצות הברית הייתה נהוגה הבנה "עבה" יותר של המושג. ג'ון ג'יי, אחד האבות המייסדים, כתב במאמר השני של "הפדרליסט" (יצא לאור בעברית בהוצאת המרכז האקדמי שלם, 2001): "ההשגחה הואילה בטובה לתת את הארץ הזאת המחוברת לעם אחד ומאוחד – עם שמוצאו מאותם אבות ראשונים, הדובר באותה לשון, אמון על אותה דת, דבק באותם עקרונות ממשל, שבניו דומים מאוד זה לזה בהליכותיהם ובמנהגיהם". אפשר רק לתהות מה היתה המשמעות של ההגדרה הזו עבור אפרו-אמריקאים – שלא לדבר על קתולים או דוברי גרמנית. ואיך, אם בכלל, התפיסה של ג'יי את העם נבדלת מהתפיסה של העם בחוקה ההונגרית, שהפתיחה שלה "מכירה בתפקיד הנצרות בשימור הלאומיות", מהללת את "מלכנו אישטוואן הראשון" על שהפך את הונגריה ל"חלק מאירופה הנוצרית" ומדברת על "קידום ושימור המורשת שלנו, שפתנו הייחודית והתרבות ההונגרית"?

בעבר, פופוליסטים מימין שמו דגש מיוחד על אתניות ומוצא משותף. פופליסטים משמאל, לעומתם, הגדירו את העם במונחים מעמדיים, כשהם מחריגים מתוכו את בעלי הממון והכוח. בזמן האחרון הגדרה נוספת חדרה לדיון הציבורי: העם מול האליטה התרבותית. בגרסתה האמריקאית ההגדרה הזו מנגידה "אנשים אמיתיים" – כאלה שאוכלים המבורגרים, שומעים מוזיקת קאנטרי וצופים בתוכניות ריאליטי – לסנובים "גלובליסטים", שנוהים אחר כל מה שהטלוויזיה הציבורית (PBS), הרדיו הציבורי האמריקאי (NPR) והניו יורק טיימס מחשיבים תרבותי ומעודן. בכל מקרה, הנקודה החשובה היא שכשפופוליסטים מבחינים בין "העם" ובין "האליטה", הם מציירים כל אחת מהקבוצות הללו כהומוגנית: לעם יש סט אחד של אינטרסים וערכים, לאליטה יש סט אחר – והשניים לא סתם שונים זה מזה, אלא סותרים מהותית אחד את השני. ההבחנה היא גם מעשית וגם מוסרית. לפי הפופוליסטים, האליטה מושחתת באופן חסר תקנה והעם כולו כטהור. משום כך, אין סיבה שהעם לא ימשול בעצמו ובחברה בלי שום מגבלות מוסדיות. בנוסף לכל זה, מנהיגים פופוליסטים טוענים שהם – ורק הם – מייצגים את העם, מקור הסמכות הלגיטימית היחיד בחברה.

הגישה הזו טומנת בחובה כמה בעיות. דבר ראשון, היא פלגנית מעצם הגדרתה. מי שמחלק את אוכלוסיית המדינה לשתי קבוצות – "העם" וכל השאר – רומז למעשה שחלק מהאוכלוסייה, שאינו באמת ובתמים חלק מהעם, אינו ראוי לקחת חלק בשלטון עצמי. לכן מותר לשלול מאזרחים שלא שפר עליהם מזלם להימנות עם "העם", את הזכות למעמד אזרחי שווה ועל-ידי כך להפר את עקרון האזרחות המכלילה החיוני לקיומה של דמוקרטיה. דבר שני, ההגדרה הפופליסטית של העם פשוט לא מתיישבת עם העובדות. לפי יאן-ורנר מולר, מחוקרי הפופוליזם המובילים בעולם, פופוליסטים "מדברים ומתנהגים כאילו העם יכול לפתח שיקול דעת אחיד ורצון אחיד – ומכאן שהוא יכול גם להעניק למנהיג הפופוליסט מנדט אחיד וחד-משמעי". אבל העם לא יכול, כמובן. אפילו בנסיבות של חירות מוגבלת, קבוצות שונות בחברה יחזיקו באינטרסים, נקודות מבט וערכים מגוונים. רבגוניות – ולא הומוגניות – מאפיינת את רוב העמים, רוב הזמן.

פופוליזם הוא אויב הפלורליזם – ומכאן שהוא אויב של הדמוקרטיה המודרנית. כפיית אחידות מדומיינת על מציאות של רבגוניות ממשית לא רק חוטאת לעובדות, אלא גם נותנת עליונות למאפיינים של קבוצות חברתיות מסוימות על חשבון האחרות. כשזה קורה, הפופוליזם הופך לאיום ישיר על הדמוקרטיה, אשר, לפי מולר, "מצריכה פלורליזם ואת ההבנה שעלינו למצוא את התנאים ההוגנים שיאפשרו לכולנו לנהל חיים משותפים כאזרחים חופשיים, שווים – אבל גם שונים אלה מאלה באופן שאינו ניתן למחיקה". אין זה רלוונטי מה היה אפשרי ברפובליקות הקלאסיות: אף גרסה של פוליטיקת זהויות לא יכולה לשמש בסיס לדמוקרטיה מודרנית, אשר קמה ונופלת בהכרח על שאלת הפלורליזם. 

מופרכת באותה מידה היא התפיסה שהעם כולו טהור מבחינה מוסרית. מן הסתם, הוא לא. תנועות פוליטיות שנשענות על ההנחה הזו סופן להיגמר באסון – אבל לא לפני שתחושת האכזבה שלהן תידרדר לחיפוש אלים אחר "האויבים שבפנים". המנהיג הפופוליסט מנסח את מתקפותיו על "אויבי העם" בשפה מוסרית, שמציירת אותם כמושחתים, כמונעים מאינטרסים אישיים וכמי שמעורבים בקונספירציות נגד האזרח הפשוט, לרוב תוך שיתוף פעולה עם כוחות זרים. פופוליזם מצריך מלחמה בלתי פוסקת נגד האויבים האלה והכוחות שהם מייצגים.

בסופו של דבר, ההנחה שיש לעם מונופול על המוסר פוגעת בהתנהלות של חברות דמוקרטיות. על פי רוב, קבלת החלטות בתוך קבוצה לא-הומוגנית מחייבת פשרה. אבל אם קבוצה כלשהי מאמינה כי הקבוצה היריבה שעומדת מולה היא התגלמות הרשע עלי אדמות, סביר מאוד שהיא תראה בכל ניסיון פשרה כניעה מבישה בפני כוחות האופל. בקיצור, פופוליזם מדרדר חברות דמוקרטיות להתבוססות אינסופית במאבקי סכום אפס על בכורה מוסרית; מאיים על זכויות מיעוטים; ומאפשר למנהיגים תאבי כוח לפרק בזה אחר זה את כל המחסומים שניצבים על השביל המוביל לאוטוקרטיה.

בין היסטוריה להיסטריה

מצד אחד, זה לא הזמן לשאננות: הדמוקרטיה הליברלית נמצאת תחת איום רציני ומיידי. מצד שני, אין מנוס מלהתעקש על נקודה קצת פחות אופנתית בימינו: זה גם לא הזמן לפאניקה. הדאגה שלנו לגבי ההתפתחויות הפוליטיות צריכה להתבסס על המציאות שלפנינו, אבל להיות מנותקת ככל האפשר מפחד ונבואות זעם.

בהקשר הזה, מבט אל העבר יכול לפצות על קוצר הראייה שלנו בהווה. מחקר היסטורי מ-2016 בחן מערכות פוליטיות שסבלו ממשבר כלכלי, מסוף המאה ה-19 ועד ימינו. החוקרים זיהו תבנית קבועה בתקופה שאחרי המשבר: מפלגות השלטון מתכווצות; הימין הקיצוני מתחזק; ההקצנה והפרמנטציה הפוליטית גוברת; האי-ודאות מחריפה; ומלאכת השלטון הופכת קשה יותר. עוד מלמדים אותנו היסטוריונים של הכלכלה שלרוב, בשונה ממחזורי מיתון רגילים, גלי ההדף של משברים כלכליים שוככים רק אחרי עשור, לכל הפחות. רק ב-2017 מעמד הביניים האמריקאי הצליח לחזור לאותה רמת הכנסה שממנה נהנה לפני המשבר של 2007. את ההון שהמשפחות הללו איבדו באותם ימים, הן עוד לא הצליחו להשיב לעצמן. במדינות אירופה הפער גדול אפילו יותר.

עם זאת, אפשר לקבל קצת פרספקטיבה, ואולי אפילו נחמה מסוימת, מסקר בינלאומי שערך ה-Pew Research Center ופורסם ב-2018. הסקר הראה שלמרות חוסר שביעות רצון נרחב מביצועי המוסדות הדמוקרטיים במדינות אירופה וצפון אמריקה, התמיכה של תושביהן בדמוקרטיה ייצוגית עומדת על 80%. מנגד, 13% בלבד הביעו תמיכה במשטר שבו "מנהיג חזק" רשאי לקבל החלטות ללא מעורבות של בית המחוקקים או מערכת המשפט. התמיכה במשטר צבאי נמוכה אף יותר. אבל יחד עם זאת, מהסקר עולה כי בעוד שהציבור במדינות השונות לא הפנה את גבו לדמוקרטיה ייצוגית, הוא בהחלט מוכן לשקול שיטות אחרות לקבלת החלטות: 70% מהנשאלים תמכו בשימוש במשאלי עם כדי שאזרחים יוכלו להכריע ישירות בסוגיות לאומיות מרכזיות, ו-43% קבעו כי עדיף לתת למומחים לקבוע במקום האזרחים איזו מדיניות הממשלה צריכה להוציא לפועל. 

מחקר מ-2017, שהייתי בין מארגניו, שם לעצמו למטרה להבין לא רק את תוצאות בחירות 2016 בארצות הברית אלא גם את ההשקפה של האמריקאים באשר לדמוקרטיה באופן כללי. החדשות טובות ברובן: 78% מהנשאלים העידו שהם מאמינים כי דמוקרטיה עדיפה על פני כל שיטת ממשל אחרת, ו-83% הצהירו שחשוב להם מאוד לחיות תחת משטר דמוקרטי. מצד שני, 23% גילו אהדה לרעיון של מנהיג חזק שלא צריך לטרוח לרצות את הקונגרס או לזכות בבחירות, ו-18% גילו מוכנות לתמוך במשטר צבאי. פתיחות לחלופות לא-דמוקרטיות בלטה במיוחד בקרב מצביעים שתפיסת עולמם משלבת ליברליות כלכלית ושמרנות תרבותית – תמהיל המדיניות שמאפיין פוליטיקאים פופוליסטים בארצות הברית. הנטייה האנטי-דמוקרטית אפיינה גם מצביעים שמעדיפים אחידות על פני רבגוניות תרבותית, שמאמינים כי שורשים אירופיים צריכים להיות מרכיב מרכזי בזהות האמריקאית ושמחזיקים בתפיסה שלילית ביותר כלפי מוסלמים. כמעט חצי מהמצביעים שתמכו באובמה ב-2012 אך הצביעו לטראמפ ב-2016 ביטאו העדפה למנהיג חזק וחופשי ממגבלות חוקתיות, וגם חלקו על האמירה שדמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר.

לא ברור אם הממצאים האלה מבשרים על מגמה חדשה. התמיכה הכוללת במנהיג שאינו כפוף לקונגרס ולבתי המשפט אינה גבוהה בימינו משהייתה לפני שני עשורים. עם זאת, יש בהחלט סיבה לדאגה – ולו מאחר שהמבנה של המערכת הפוליטית שלנו נותן בידי מיעוטים אנרגטיים יכולת השפעה שחורגת בהרבה מחלקם היחסי באוכלוסייה. חשוב גם לזכור שבפועל, שלא כל גילוי של פופוליזם הוא איום על הדמוקרטיה. לדוגמה, התוצאה של משאל העם על הברקזיט עוררה אמנם שלל בעיות הקשורות לריבונות של בית הנבחרים הבריטי, אבל בשורה התחתונה, הייתה זו הכרעה בשאלה לגיטימית של מדיניות. במערכות פוליטיות שבהן המוסדות הדמוקרטיים עודם חזקים, מחלוקות לגבי סחר בינלאומי, מדיניות הגירה ואפילו ריבונות לאומית אינן בלתי לגיטימיות. בטווח הארוך, הניסיון להגלות את הסוגיות האלה אל מחוץ לגבולות התחרות הפוליטית סופו להחליש את הדמוקרטיה הליברלית הרבה יותר מכל ויכוח ציבורי סוער. 

מצד שני, לפעמים פופליזם באמת מאיים באופן ישיר ורציני על עתידה של הדמוקרטיה הליברלית. מהלכים כמו הגבלת חופש העיתונות, החלשת בתי המשפט, ריכוז כוח בידי הרשות המבצעת ודחיקה לשוליים של אזרחים על בסיס שיוך אתני, אמונה דתית או מוצא – מערערים את הדמוקרטיה הליברלית מבפנים, אם אינם נענים בתקיפות. ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, כן מאוד בעוינות שלו כלפי ליברליזם, והמדינה שהולידה בשנות ה-80 את תנועת סולידריות – פולין – צועדת בימים אלה בעקבותיו. אסור להתעלם מההתפתחויות האלה, שעלולות לבשר על עתיד קודר בהרבה. כפי שאמר פעם אברהם לינקולן, בזמן שענני משבר הקדירו את השמיים, "אם תחילה נבין היכן אנחנו ואנה אנחנו באים, נוכל להחליט טוב יותר מה לעשות וכיצד לעשות זאת".

תגובה ליברלית הולמת

כעת אבקש לשרטט בקווים כלליים איך צריכה להיראות תגובה דמוקרטית-ליברלית לאתגר הפופוליסטי.

1. מגיני הדמוקרטיה הליברלית חייבים להתמקד בזיהוי איומים על המוסדות הליברליים ובהתנגדות חסרת פשרות לאיומים האלה.
עצמאות בית המשפט, חופש העיתונות, שלטון החוק ומרחב מוגן לארגוני החברה האזרחית (חילוניים ודתיים) הם קו ההגנה הראשון נגד המתקפה האנטי-ליברלית, ויש לשמור עליהם מכל משמר. במקביל, יש צורך ברפורמות פוליטיות שיחזירו למוסדות הדמוקרטיים-ליברליים את היכולת לפעול ביעילות. שיתוק מערכתי מתסכל את האזרחים וגורם להם לגלות פתיחות למנהיגים שמוכנים לשבור את החוקים כדי להזיז דברים.

2. צריך להבחין בין מחלוקות על מדיניות ובין איומים על המשטר.
מפלגות פופוליסטיות רבות מקדמות צעדי מדיניות כמו פרוטקציוניזם כלכלי ופרישה ממוסדות בינלאומיים, ואלה אמנם מערערים על ההסדרים הפוליטיים הקיימים, אבל לא על הדמוקרטיה הליברלית כשלעצמה. באותו אופן, חשוב להבדיל בין המרכיב הליברלי בדמוקרטיה הליברלית ובין מה שמכונה "ליברליזם תרבותי". תומכי הדמוקרטיה הליברלית יכולים לאמץ מגוון של השקפות בנושאים כמו הפלות, נישואים חד-מיניים, מסורות מקומיות וסוגיות דתיות – בלי לאבד את מחויבותם לאמונה הפוליטית הבסיסית שלהם.

3. תומכי הדמוקרטיה הליברלית חייבים להשלים עם הרעיון של ריבונות לאומית.
מנהיגים צריכים להיות מסוגלים להתעקש על זכותה של המדינה להציב את האינטרסים שלה במקום הראשון, בלי שהדבר ייחשב לאיום על המוסדות והנורמות הדמוקרטיים-ליברליים. שוב, מדובר במחלוקת על מדיניות שנשארת בגדר גבולות הדמוקרטיה הליברלית – ולא ויכוח על הדמוקרטיה הליברלית עצמה.

בדומה לכך, מגיני הדמוקרטיה הליברלית חייבים להכיר בכך ששליטה בגבולות המדינה היא מרכיב מרכזי בריבונות הלאומית, ושלגיטימי שיתקיים בקרבם מנעד רחב של השקפות בנוגע למספר וסוג המהגרים שהמדינה מכניסה או קולטת לתוכה. בעשורים האחרונים גברה במערב הדאגה הציבורית מתנועה מאסיבית של בני אדם בין מדינות. למעשה, הנושא הזה תרם יותר מכל סוגייה אחרת להחלשת התמיכה בנורמות ובמוסדות הדמוקרטיים-ליברליים. המגמה הזו משקפת במידת מה חרדה משינויים במציאות הכלכלית וחשש מהלחץ הגובר על השירותים החברתיים שהמדינה מספקת. אבל יש פה ביטוי גם פחדים אפלים יותר. איום הטרור האיסלאמי הביא לכך שחברות מערביות מגלות פחות מוכנות לקלוט מהגרים, ואפילו פליטים, ממדינות בעלות רוב מוסלמי. אצל אזרחים רבים גובר החשש שהאיסלאם והדמוקרטיה הליברלית סותרים זה את זה באופן מהותי ושהתנגשות ציביליזציות היא בלתי נמנעת. כתוצאה מכך, זהות לאומית זוכה לחשיבות מחודשת בפוליטיקה העכשווית, ואלה מאיתנו שמאמינים כי כוחה של הדמוקרטיה הליברלית דווקא במגוון החברתי שהיא מאפשרת, נדחקים לעמדת מגננה.

לבסוף, גלי הגירה גדולים מעוררים דאגות בנוגע לאובדן הריבונות הלאומית. ב-2016, לפני משאל העם על הברקזיט, האיחוד האירופי הערים קשיים גדולים על המחנה הפרו-אירופי בבריטניה, כשגילה חוסר נכונות להגיע לאיזושהי פשרה באשר לחופש התנועה של אזרחים אירופיים לתוך הממלכה. ההבטחה המפורסמת של טראמפ להקים "חומה גדולה ויפה" לאורך הגבול עם מקסיקו הפכה לסמל רב-עוצמה של "החזרת הריבונות הלאומית" לארצות הברית. אבל האמת היא שיש פה יותר מדאגה לגבי הגירה בלתי חוקית. ב-1965, אחרי ארבעה עשורים של חקיקה מגבילה, שורה של רפורמות הקלו על הגירה חוקית לארצות הברית, ומאז שינתה אוכלוסיית המדינה את פניה. ב-2015 כ-14% מכלל הציבור האמריקאי היו בני דור ראשון להגירה, כמעט כמו בימי השיא של התופעה לפני מאה שנה. לא מפתיע, אם כך, שגל ההגירה האחרון הביא אמריקאים רבים – כולל צאצאי המהגרים של הגל הקודם – לתמוך במדיניות הגירה מגבילה יותר.

אפשר להניח שלכל מדינה – אפילו מדינת מהגרים גאה כמו ארצות הברית – יש יכולת מוגבלת לקליטת אזרחים חדשים. גינוי של כל מי שמודאג מהגירה והאשמתו בבורות ובגזענות לא מקדמים אותנו אפילו טיפה אל עבר פתרון כלשהו, ובוודאי שאינם מרגיעים את הרוחות הפוליטיות הסוערות. כפי שכתבו ג'ף קולגן ורוברט קיוהין, "זו לא גזענות להתאים את רמת ההגירה ליכולתם של המהגרים להיטמע בחברה וליכולתה של החברה להסתגל". אף סוגיה לא תרמה יותר לעליית הפופוליזם העכשווי משאלת ההגירה. לפיכך, מציאת פשרה בת-קיימא לגביה תנקז הרבה מהרעל שמאפיין את הפוליטיקה בת זמננו.

4. הגיע הזמן לנטוש התמקדות קצרת טווח במדדים מאקרו-כלכליים מופשטים – ולחתור במקום לצמיחה מכלילה.
כלומר, מדיניות כלכלית שמבטיחה כי השיפור ברווחתם הכלכלית של האזרחים חוצה גבולות מעמדיים וגיאוגרפיים. כפי שהוכיחו העשורים האחרונים, אף מכניזם כלכלי לא מתרגם באופן אוטומטי צמיחה כלכלית לשגשוג משותף. כשאנחנו מניחים לשכבות המבוססות ביותר בחברה להפקיע לרשותן את רוב הרווחים שמפיקה החברה שלנו, אנו גוזרים על כולנו עתיד של התכתשות בלתי-פוסקת. הדבר נכון גם לריכוז הצמיחה והדינמיות הכלכלית במספר והולך וקטן של אזורים גיאוגרפיים.

הפעם האחרונה שהכנסות כל העשירונים צמחו יחד בשיעור דומה היתה במחצית השנייה של שנות ה-90 במאה הקודמת. אין זה מקרי שהיתה זו תקופה שבה שוק העבודה היה בתעסוקה מלאה שהשתמרה לאורך זמן – מה ששיפר את כוח המיקוח של העובדים מול המעסיקים והחזיר לתוך מעגל העבודה אנשים שנפלטו ממנו. ניסיון העבר מלמד שמדיניות כלכלית צריכה להתמקד בהבטחת תעסוקה מלאה. זוהי חובה מוסרית וכלכלית כאחד. בחברה המודרנית, עבודה נותנת לנו הרבה יותר מפרנסה. היא מעניקה לחיינו מבנה ומשמעות ומשמשת מקור מרכזי לתחושת ערך וביטחון עצמי. היא מחזקת את היציבות של חיי המשפחה, יוצרת קהילות בריאות, ומחזקת את קשרי האמון בין האזרחים למוסדות השלטון. מנגד, אנו מכירים היטב את ההשלכות של אבטלה מתמשכת: ירידה בתחושת הערך העצמי, התגברות המתחים בתא המשפחתי, התפשטות של תלות בסמים, הידרדרות של שכונות שלמות ואווירה הרסנית של חוסר אונים.

אבל האתגר הוא לא רק להבטיח כי לכולם יש משרה – אלא גם משכורת הוגנת. בטווח הארוך, עובדים לא יכולים להוציא יותר ממה שהם מרוויחים. על רקע ההאטה בצמיחת השכר בעשורים האחרונים, משפחות מעמד הביניים הצליחו לשמור על רמת החיים שלהן באמצעות כניסה של יותר נשים לשוק העבודה ועל ידי כניסה לחובות, שהתבססו לפחות באופן חלקי על הזינוק במחירי הדיור. ברגע שבועת הדיור התפוצצה, המשפחות האלה ספגו זעזוע כלכלי קשה שהביא רבות מהן לפשיטת רגל. ההתאוששות הכלכלית של ארצות הברית לאחר המשבר הייתה החלשה ביותר מאז סוף מלחמת העולם השנייה, בעיקר משום שההכנסה של משקי בית ומשפחות עדיין דורכת במקום. רק עלייה בשכר תתניע צמיחה משמעותית יותר, ואם מנגנוני השוק לא מצליחים לייצר משכורות גבוהות יותר, המדינה צריכה להתערב.

העיקרון של צמיחה מכלילה צריך, כאמור, לחול על כולם ולחצות גבולות מעמדיים וגיאוגרפיים. בכלכלות השוק הדמוקרטיות של המערב, אזרחים שחיים באזורים מרוחקים יותר וצפופים פחות מפסידים פעם אחר פעם לערים הגדולות. מחוזות חקלאיים יכולים עדיין לשגשג כשהמחירים גבוהים, אבל התעשייה הקלה שפרחה בעבר ביישובים קטנים נחלשה מאוד תחת לחץ התחרות. מעבר לכך, הכלכלה המודרנית מבוססת הידע נוטה לשגשג בערים גדולות יותר, מפני שהן מתאפיינות בגורמים מעודדי חדשנות כמו צפיפות, מגוון אנושי וריכוז גבוה של רשתות מקצועיות. זו הסיבה שמדיניות ציבורית לא תספיק כדי לבטל באופן מוחלט את הפערים בין העיר לפריפריה. ממשלות יצטרכו להשקיע בתשתיות תחבורה, שיאפשרו גם לאזרחים המתגוררים במרחק רב מהעיר לעבוד בה ולטעום מפירות השגשוג המטרופוליני. גם טכנולוגיית המידע יכולה לעזור מהבחינה הזו: הרחבת הגישה לאינטרנט היא המקבילה העכשווית לחיבור האזורים הכפריים לרשת החשמל בזמן ה"ניו דיל", ויש בכוחה לשלב קהילות מבודדות בחיי החברה והכלכלה למרות הריחוק הפיזי שלהן מהמרכזים האורבניים. 

השיטה החלשה והחזקה ביותר

ליברלים הם אנטי-שבטיים: הם רואים ערך בייחודיות של זהויות חברתיות מגוונות, גם אם הם מכפיפים אותן למסגרת רחבה יותר של סולידריות אזרחית ואפילו כלל-אנושית. העניין הוא שלעתים קרובות בני אדם משתוקקים למידה גדולה יותר של אחדות וסולידריות ממה שהחיים הליברליים מציעים. ואכן, שותפות בקהילה יכולה לספק חלופה אטרקטיבית לנטל שמעמיסה עלינו תפיסת האחריות האישית. העדפה של אנשים שדומים לנו היא טבעית יותר מבחינה רגשית מרעיונות מופשטים אודות שוויון אזרחי או אנושי. כך גם לגבי הנטייה שלנו כבני אדם לייחס לחברים מניעים חיוביים וכוונות זדון ליריבים. רגשי עוינות מביאים איתם מידה לא מבוטלת של סיפוק – וקונפליקט, בדומה לאהבה, יכול לגרום לנו להרגיש שאנחנו חיים את החיים בצורה מלאה יותר.

התכונות שבזכותן יש לפופוליזם כזה כוח משיכה – שבטיות, חלוקת העולם לטובים ורעים ומאבק פוליטי בלתי פוסק – קשורות באופן הדוק למגבלות החיים בחברה ליברלית. הפגיעות העמוקה של החברה הליברלית היא בדיוק הסיבה שתומכיה עברו, תוך 25 שנה בלבד, מחדוות ניצחון משכרת לייאוש עמוק. אלא שלא השיכרון ולא הייאוש מוצדקים. בניגוד למה שנטען בעבר, הדמוקרטיה הליברלית לא מבשרת את קץ ההיסטוריה. שום דבר לא מבשר את קץ ההיסטוריה. כל דבר שבני האדם יוצרים הוא ארעי וסופו להתבלות. הדמוקרטיה הליברלית שברירית, נתונה לאיום בלתי פוסק, ומצריכה תיקון תמידי. 

בה בעת, הדמוקרטיה הליברלית חזקה יותר מכל מערכת פוליטית אחרת, בדיוק משום שהיא נושאת בכנפיה את היכולת לתיקון עצמי. מוסדותיה לא רק מגינים על אזרחים מפני ריכוזי כוח רודניים, אלא גם מספקים את המנגנונים המאפשרים תיעול של מצוקות וצרכים ציבוריים לטובת רפורמות אפקטיביות. אין ספק: יכולת התיקון העצמי לא תמיד מספיקה. כפי שהראו לנו אירועי שנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה, לא תמיד ניתן לגבור על שילוב חרדה ציבורית ותנועות אנטי-דמוקרטיות רבות עוצמה, בייחוד כשמדובר בדמוקרטיות צעירות יחסית. אבל הניסיון הרווח להשוות בין אותם ימים לתקופה שלנו מטשטש יותר משהוא מבהיר. הבעיות הכלכליות שעמן אנו מתמודדים כיום מחווירות בהשוואה לשפל הגדול של שנות ה-30, ולמשטרים האוטוקרטיים בימינו חסרה האטרקטיביות האידאולוגית שהייתה לפשיזם ולקומוניזם בשיאם. 

ובכל זאת, אין שום סיבה – או תירוץ – לשאננות. הדמוקרטיה הליברלית סובלת כיום מחוליים רציניים ביותר. על מנת לרפא אותם אנחנו זקוקים לבהירות אינטלקטואלית ולמנהיגות פוליטית שמוכנה לקחת סיכונים על מנת לשרת אינטרסים חברתיים ארוכי טווח. לא כורח המציאות יחרוץ את גורל הדמוקרטיה הליברלית כי אם הכרעות של בני אדם. לעת עתה, אזרחי המדינות הדמוקרטיות מעוניינים בשינויי מדיניות שיעניקו להם תקווה לעתיד טוב יותר. אבל אם דרישותיהם לא ייענו, הן עלולות להתחלף בבוא הזמן בתביעה לשינוי המשטר. תומכי הדמוקרטיה הליברלית חייבים לעשות כל שביכולתם כדי להבטיח שזה לא יקרה.