מפלגות הן אבני היסוד של הפוליטיקה במדינות דמוקרטיות ועל כן כדי להבין את הזירה הפוליטית, חשוב לדון בהן. במאמרו "לחשוב מחוץ לארגז" אסף שפירא עוסק בכמה בעיות חשובות במפלגות בישראל, אך מרחיב אותן לממדים שספק אם הם הולמים אותן.

כך, למשל, בתחילת המאמר נכתב: "כדי שישראלים יחזרו להיות חברים במפלגות פוליטיות, הגיע הזמן להפוך אותן לדמוקרטיות באמת". בהמשך טוען שפירא כי "ההחלטה של המפלגות להימנע מדמוקרטיה פנים-מפלגתית אינה הסיבה היחידה לירידת קרנה של האחרונה", אבל בכל זאת מציע שהיעדר דמוקרטיה כזאת קשור לחוסר הפופולריות של מפלגות. אלא שעל פי הנתונים שהוא בעצמו מספק, ההיפך הוא נכון: יש עלייה מתמדת במספר המפלגות (ודווקא המצליחות שביניהן) שרשימתן לכנסת נקבעת על ידי איש אחד.

בנוסף, השאלה שהוא מעלה – "כיצד אפשר, אם בכלל, לשקם את הדמוקרטיה הפנימית של המפלגות בישראל" – היא סוגיה מעניינת, אך לפחות לכאורה, אין ולא הוכח כל קשר לוגי בינה ובין הירידה במספרי החברים במפלגות או באהדה כלפיהן. בימי השיא של מפא"י, עת קיבלה 56 ו-54 מנדטים, לא היה בה פריימריז; היום, מפלגת העבודה – המקיימת פריימריז לרשימתה לכנסת – זכתה במערכת הבחירות האחרונה בשישה מנדטים (ברשימה מאוחדת עם מפלגת גשר) בעוד כחול לבן, ללא כל מנגנון דמוקרטי, זכתה ב-33. בשנות ה-70, כאשר כ-17% מאזרחי המדינה היו חברים במפלגות, לא התקיים הליך פריימריז באף מפלגה; כיום, כפי ששפירא עצמו מציין, כ-4% בלבד התפקדו למפלגות.

כפי שמציין שפירא, למרות הדגש על הבחירות הפנימיות, דמוקרטיה אינה מתבטאת רק בקיום הצבעה, אלא גם בשיעור האזרחים שבוחרים להשתתף בה. מבחינת שיעור ההשתתפות בבחירות, ישראל ממשיכה לתפוס מקום טוב בהשוואה למדינות מערביות אחרות. במערכת הבחירות השנייה שהתקיימה ב-2019 צפו הפרשנים, בהתאם למקרים דומים בחו"ל, ששיעור ההצבעה יהיה נמוך במיוחד, אבל בפועל הוא הסתכם ב-69.4%, השיעור השני הגבוה ביותר מאז 1999.

חשוב גם להתייחס לתרבות הדמוקרטית השונה בקרב המפלגות שמקיימות בחירות פנימיות: לליכוד, בכל תולדותיה, היו רק ארבעה מנהיגים (מנחם בגין, יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון) ואף אחד מהם לא הוחלף בבחירות, אלא בעקבות פרישה. לעומת זאת, למפלגת העבודה היו תשעה יושבי ראש ב-20 השנים האחרונות (אהוד ברק, בנימין בן-אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ, שמעון פרס, מיכה חריש, שלי יחימוביץ, יצחק הרצוג ואבי גבאי).

בחלק השני של מאמרו שפירא מציע אלטרנטיבות לפעילות מפלגתית שיכולות, לדבריו, "לשמר את יתרונות הפריימריז אך למזער את נזקיו של התהליך". למעשה, ההצעות אמורות לגרום למפלגות להגביר את העניין בהן בקרב הציבור ולשאת חן בעיניו. כך, למשל, הוא מייחל ליותר מעורבות של מפלגות במישור המקומי. בשנים האחרונות דווקא גברה במקצת המעורבות של מפלגות ארציות בבחירות מקומיות, אך הן לא נחלו הצלחות גדולות. בתחום המוניציפלי בוחרים נוטים להעדיף מתמודדים נטולי שיוך למפלגות ארציות על פני נציגים של המפלגות הגדולות. בירושלים, למשל, זכתה הליכוד במושב אחד בלבד במועצת העיר (וקיבלה פחות קולות ממרצ) ומפלגת העבודה מזמן נבלעה בסיעות אחרות. מפלגות שמצליחות בעקביות במישור המקומי הן בעיקר המפלגות הסקטוריאליות – הערביות, הדתיות והחרדיות. טוב היה אילו המצב היה שונה, אך בעיות מבניות מונעות זאת. מצד אחד, היעדר כל תמורה לעבודה מוריד את המוטיבציה של פעילים רבים, ומצד שני, השליטה הכמעט מלאה של ראשי ערים, שמאז 1977 נבחרים בבחירות ישירות, פוגעת ביכולת של חברי המועצה והמפלגות שהם מייצגים להשפיע. במצב זה, אין למפלגות הרבה עניין במישור המוניציפלי.

הצעות אחרות בעייתיות אף הן: באיראן וברוסיה יש מנגנונים לסינון מועמדים, כפי ששפירא מציע, אך קשה לראות כיצד הליכים דומים יתקבלו בישראל. שפירא מציע לשפר את הקשר עם הבוחר באמצעות האינטרנט, אך בשטח הדבר כבר קורה, והקשר בין הבוחר לנבחר ישיר ואינטימי יותר מאי פעם: כל נבחר ציבור מוצף בתמהיל של טלפונים, דואר אלקטרוני, הודעות וואטסאפ, פניות בפייסבוק ועוד. למרות זאת, קשרים אלה אינם תחליף למוסדות ולחשיבה משותפת. ייתכן ששפירא מתכוון לקשר מהותי יותר, אבל קשר כזה קשה מאוד לניהול ולהכוונה. שווייץ מאפשרת העלאת משאלי עם לכל נושא הזוכה לתמיכת 100 אלף חתימות לפחות, אך גם דמוקרטיה ישירה זו רוויה בעיות. לדוגמה, ב-2018 פסל לראשונה בית הדין הגבוה לצדק במדינה משאל עם, בגלל הטעיה וחוסר בהירות בשאלה.

על פי כמה סקרים, הדמוקרטיה עדיין חשובה לרוב הציבור הישראלי, אך לא כך המפלגות. על פי מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2018, מתוך רשימה ארוכה של כל מוסדות השלטון, מפלגות זוכות לרמת האמון הנמוכה ביותר: 75% מהנשאלים אמרו שאין להם כלל אמון במפלגות או שיש להן די מעט אמון בהן. ואולם, אין להסיק מכך שהיעדר דמוקרטיה מפלגתית הוא הבעיה. למעשה, הבעיה היא שאין מפלגות, לא שאין בהן דמוקרטיה.

בין כל הבעיות והפתרונות שמציג שפירא בולטת בהיעדרה התייחסות לשאלה מה חשיבותן של המפלגות ולפיכך למה חשוב לחזק אותן. מפלגות חשובות לא רק כבמה לקידום נבחרים, אלא גם לפיתוח וגיבוש רעיוניים ולצורך ארגון ושכנוע. סדר הדברים הפוך: לפני שיפור הדמוקרטיה במפלגות או שיווקן, יש להתייחס למהות. הבעיה אינה מפלגה קיימת שצריכה להיות חביבת הקהל, אלא מי הם חבריה ומה היא מייצגת. לא רק דמוקרטיה ופעילות שטח חסרות במפלגות, אלא גם תוכן. היעדר הדמוקרטיה הוא סימפטום של היעדר מפלגות במובנן המסורתי והעמוק, ולא רק גופים ארגוניים ארעיים שמוקמים, נופלים, מתאחדים ונעלמים בקצב מסחרר.

שפירא מציין: "למעשה, כל המפלגות שהוקמו בעשור האחרון ונבחרו לכנסת הן מפלגות-מנהיג לא-דמוקרטיות". זה נכון, אך ספק אם אפשר בכלל להחשיב אותן כמפלגות; הן הרי רשימות של אנשים. רמת הדמוקרטיוּת בהן אינה הבעיה העיקרית שלהן: לרובן אין כלל מוסדות או חברים ולחלקן אין אפילו מצע. קשה לראות איך יוכלו לשרוד בטווח ארוך. כשיפנו לציבור ויתחילו לבנות סניפים, מוסדות וּועדות, המטרה שלהן אמורה להיות לא רק שיפור הדמוקרטיה הפנימית, אלא גם בניית מפלגה של ממש.