אחד הדברים הראשונים שלמדתי כמורה ואחר כך גם כמנהל בית ספר הוא מידת הרלוונטיות של התוכניות החינוכיות השונות המגיעות ממשרד החינוך ומחדרו של המנהל, או ליתר דיוק: האי־רלוונטיות של תוכניות אלה, שבהן עוסקת יעל נאמן במאמרה "אזרחות טובהכשמורה נכנס לכיתה וסוגר אחריו את הדלת, הוא עצמו נהפך למשרד החינוך, לשר, למנכ"ל, למנהלת אגף החינוך מהרשות המקומית ולמנהלת בית הספר. אם יבחר להטמיע בכיתה את העקרונות של תוכנית זו או אחרת אם לאו – הדבר תלוי אך ורק בו.

דווקא משום כך לפרשת אדם ורטה, המורה לאזרחות שפוטר בשל דעות שמאליות שהשמיע בכיתה, היתה השפעה גדולה יותר על השטח מאשר לכל תוכנית של ועדה מזדמנת או חוזר מנכ"ל. החומה נפרצה: האוטונומיה שהיתה למורה בכיתתו כשסגר אחריו את הדלת – נפגעה ברמה הלאומית. הביטחון הופר, האוטונומיה הועמדה למשפט. ואכן, פרשת ורטה – גם על פי נאמן – השפיעה בפועל על הנעשה בכיתות.

נאמן אינה כותבת זאת במפורש, אך מבין השורות אפשר להבין כי משרד החינוך נכשל. היא סוקרת במאמרה שלל תוכניות עבודה ודו"חות מחקר שנכתבו ופורסמו בעשורים האחרונים ומראה פעם אחר פעם את השפעתה המזערית של מערכת החינוך על המציאות. לצערי, גם הצעתה של נאמן לתוכנית פעולה רלוונטית עלולה להיתרגם להקמת עוד ועדה או עוד גוף חשיבה, ניתוח והוצאת דו"ח, שבדיוק כמו קודמיו יושלך בסופו של דבר למכונת הגריסה המיומנת והמשומנת במשרד הראשי ובעשרות משרדי מנהל וחדרי מורים בארץ. אך אפשר ורצוי גם לפרש את מסקנתה באופן אחר – מקומי־אישי, ולא ארצי.

מערכת החינוך, שמובלת על ידי אלפי מחנכות ומחנכים, אינה רק מכתיבת דרך; לא פעם היא גם משקפת מצב קיים. קשה עד בלתי אפשרי לדרוש מכל אותם מחנכות ומחנכים לשבת ולהגות בתוכנית לימוד אזרחית כאשר בחייהם הם לא מקיימים פעילות אזרחית של קבלת אחריות משותפת. בזמנים כמו הימים האלה, שבהם אש השנאה והפילוג בוערת בקביעות, ובכל רגע נתון יש מי שדואג לזרוק עוד קיסם למדורה פן תכבה, השינוי שנאמן מבקשת לחולל אינו קוסמטי, אלא זה שינוי מהותי שחייב להתחיל בחייהם של האנשים עצמם, בפרקטיקות הקטנות של חיי היום-יום. אנו, נשות אנשי החינוך בישראל, צריכים לשנות את הפרקטיקה של חיינו לפני שניכנס לכיתות עם תוכנית הלימודים הרלוונטית. אין זו סיסמה אלא זו מסקנה הכרחית. ללא שינוי אורחות חיינו שלנו, לא נוכל (גם אם נרצה מאוד) ליצור מציאות אחרת בבתי הספר שאנו מופקדים עליהם. וכשאני כותב "אנו", אני מתכוון קודם כל ובעיקר לאלה מבינינו שנמצאים בשטח ויוצרים מציאות, אלה שסוגרים אחריהם את הדלת בכיתה ופוגשים 20־30 תלמידים בכל יום, בכל שנה.

המציאות צריכה להשתנות, ואיני מאמין שלמערכת החינוך על שלל מוריה ישנם הכלים כדי ליצור את התמורה הזאת לבדה, במנותק משאר תחומי החיים. נאמן מסמנת במאמרה כיוון אפשרי, אם נדע לפרש אותו בצורה הנכונה. השינוי שהיא מדברת עליו חייב להתחיל מלמטה – בקהילות, בשכונות ובערים שאנו חיים בהן – ורק משם הוא יוכל לפרוץ לרמה הלאומית.

את הצוותים שנאמן מבקשת לייסד יש להקים ברשויות המקומיות (ולא במשרד החינוך) – צוותים מקומיים של אזרחיות ואזרחים שיכללו גם אנשי חינוך, אך לא לבדם. צוותים אלה יידרשו להשיב לא רק על השאלה "כיצד מחנכים לחברה אזרחית?" אלא גם על השאלה "כיצד ליצור חברה אזרחית?" בערים, בשכונות ובקהילות שבהן יתקיימו קבוצות עבודה, מפגש או למידה של אזרחים מכל המגזרים והמעמדות, תיווצר שפה משותפת. לא מיד, לא בקלות, אבל לאט־לאט היום-יום המשותף יכריע. והפעם מדובר בשיתוף מבחירה, לא מכורח הנסיבות.

בשלב הזה, התוכניות החינוכיות כבר ייכתבו כמעט מאליהן. כשאנשים נפגשים, מכירים, מסמנים יעד משותף להגיע אליו ואף פועלים בנדון – המעשה פורץ לכל תחומי החיים. ואם יישבו באותן פגישות גם אנשי חינוך, המציאות החדשה תחלחל לבתי הספר.

העתיד האזרחי טמון בשלל המפגשים היום-יומיים שמתרחשים במציאות, ובייחוד ברמה המקומית. אם המדינה רוצה לכתוב תוכנית שתקדם את החברה האזרחית־דמוקרטית, עליה למצוא את הדרך לעודד מפגשים כאלה באופן מסודר ומונחה. לא "על הדרך", לא מפני שאין ברירה, אלא מתוך בחירה מודעת וערכית לקבל אחריות על המרחבים המקומיים. הרמה הלאומית הרחבה כבר תושפע מהם בהמשך, באופן טבעי.

דוגמאות למקומות שבהם מפגשים כאלה יכולים להיווצר ואליהם נחשפתי בשנים האחרונות הם המרכזים לצדק חברתי – רשת ארצית הולכת וגדלה של מרכזים שהוקמה על ידי בוגרי השומר הצעיר ומקיימת קורסים רעיוניים, קבוצות פעולה מקומיות לשינוי מדיניות, דיונים אידיאולוגיים וגם מפגשי תרבות. במפגשים במרכז ליד מקום מגורי פגשתי, ולא במפתיע, לא מעט מורים שמחפשים לייצר בחייהם את העולם שהם מייחלים להעניק לתלמידיהם.

ומלה אחרונה עלינו – מנהלות ומנהלי בתי הספר המופקדים על חינוך ילדי ישראל. אנו צריכים להוביל את המהלך; לא לבד, אבל בהחלט לעמוד בראש. אפשר להתחיל בדרישה בסיסית למפקחי משרד החינוך שיקיימו פגישות השתלמות כלל־מחוזיות, ולא על פי מגזרים. אם נשב אפילו פעם בחודש עם מנהלים דתיים, ערבים ואולי גם חרדים ונדבר על ענייני השעה כמנהלים, ואולי גם כאזרחים במדינה, תיווצר קבוצה של אזרחים הפועלים יחד למען החברה. זו התחלה מקומית וקטנה, אבל לא מן הנמנע שהיא תתגלגל הלאה ותשפיע גם ברמה הארצית.

הכותב הוא מנהל בית ספר בתל אביב וחבר בתנועת הבוגרים של השומר הצעיר