"מעניין למי מהם היזם שילם", לחש הפנסיונר לבת זוגו.

באולם ישבו כ-200 תושבים לא-מרוצים ובחוץ עמדו עוד כמה עשרות שלא הצליחו להיכנס בגלל הצפיפות במקום. כולם באו למפגש על תוכנית שהעירייה התכוונה להוציא לפועל בשכונה. כמה מנהלים בכירים בעירייה ישבו על הבמה כחלק מתהליך שיתוף ציבור, שנועד לקדם שיח פתוח בין מקבלי ההחלטות לתושבים. התושבים באו למחות. התיישבתי על כיסא בשורה הראשונה. רגע לפני שהתחיל המפגש, שמעתי מאחוריי את המשפט המצוטט, נאמר בלחישה ומלווה במחוות יד המצביעה לעבר המנהלים על הבמה.

כמי שכיהן בתפקידי ניהול שונים בתחומי הצעירים והקהילה בעיריית תל אביב-יפו, אני יכול לומר ממקור ראשון שהזקן החביב טעה במקרה הנוכחי. הנתונים שהציגה העירייה היו מדויקים ומאחורי התוכנית המדוברת לא עמד אף יזם. אבל מול הרגש שעוררה התוכנית בתושבים, העובדות היו נטולות משמעות.

ההנחה של הפנסיונר שישב מאחוריי היתה כי מפגשים מהסוג שנקרא "שיתוף ציבור" הם למעשה עבודה בעיניים. אעז ואומר שהנחה זו משותפת לרוב התושבים ברוב היישובים בישראל. למעשה, ההנחה שמוסדות המדינה משקרים לציבור, או לכל הפחות אינם פועלים לטובתו, משותפת לרוב האזרחים – בישראל כמו בחו"ל.

הגלגל המרכזי שמניע את המערכת הדמוקרטית הוא אמון: אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים, שחוקיהם ופעולותיהם מכוונים להיטיב איתו, להיות הוגנים כלפיו ולהגן עליו במקרה הצורך; אמון בנבחרי הציבור, שייצגו אותו ואת צרכיו; אמון במשרתי הציבור, שיבצעו את תפקידם במקצועיות וביושרה. בעת הזאת נמצא אמון הציבור במערכות הממסדיות בשפל של כל הזמנים – לפחות מאז שקיים מחקר בנושא. אם בתחילת שנות ה-60 האמינו 77% מהאמריקאים ש"ברוב המקרים וושינגטון תעשה מה שנכון לעשות", אזי בתקופות הנשיאות של ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה צנח אמון זה בעשרות אחוזים וב-2019 הסתכם ב-17% בלבד. משבר האמון האמריקאי אינו פרסונלי אלא מערכתי – וכך גם בישראל. על פי "מדד הדמוקרטיה הישראלית" ל-2018 שעורך המכון הישראלי לדמוקרטיה, רק 34% מאזרחי המדינה נותנים אמון בממשלה ורק 30% – בכנסת ישראל. היכולת של אזרחים לרחוש אמון למדינה ולמוסדות המופקדים על איכות חייהם קשורה קשר הדוק ביכולתם להרגיש שבאפשרותם להשפיע על מדיניות מוסדותיה. לכן, אין פלא שהאמון הציבורי בישראל נמצא במשבר, כשבאותו הסקר מופיע גם נתון שעל פיו 79% מהציבור מרגיש שאינו יכול להשפיע כלל על מדיניות הממשלה או שביכולתו להשפיע עליה רק במידה מעטה.

הירידה באמון הציבור במוסדות המדינה צריכה להדאיג מאוד את כל מי שחפץ בקיומה של חברה דמוקרטית איתנה. הדמוקרטיה המערבית המודרנית מבוססת על הרעיון שהעם הוא הריבון, ואם הריבון יפסיק להאמין בדמוקרטיה יגברו הסיכויים שהוא יוותר עליה ויעדיף שיטות אחרות, דמוקרטיות פחות בלשון המעטה. חוזקה של הדמוקרטיה הוא כחוזק האמון שיש לציבור האזרחים בכך שהמערכת עובדת לטובתם ועבורם. משבר האמון במוסדות אינו הסימן היחיד למשבר הדמוקרטיה. מצטרפים אליו האיום על חופש התקשורת, ערעור על עצמאות מערכת המשפט, החלשת שומרי הסף, כרסום בזכויות המיעוטים, דה-לגיטימציה של יריבים פוליטיים ועוד. אך במאמר זה נניח לרגע את שאר הדברים בצד ונתמקד בגלגל האחד הזה, החיוני כל כך לפעולתה של הדמוקרטיה.

מבית הספר לבית החרושת

פעמים רבות כשעולה השאלה מה הגורם המרכזי לירידת אמון הציבור בדמוקרטיה, התשובה הראשונה שנזרקת לחלל האוויר היא "משבר מנהיגות", כלומר – בעשורים האחרונים עולים מנהיגים שבניגוד לקודמיהם, אינם ראויים לאמוננו. נטען כי האינטרסים האישיים שלהם חשובים יותר מאלה של האזרחים, הבושה שלהם אבדה בדרך להנהגה ועוד.

ועם זאת, סקירה היסטורית קצרה תספק לנו שמות רבים מאוד של מנהיגי עבר מושחתים שהעמידו את האינטרסים האישיים שלהם בראש סדר העדיפויות. במובן הזה, המאה ה-21 לא הביאה איתה מרכיבים חדשניים. דמיינו לעצמכם איך היו נראים חשבונות הטוויטר של ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, שלא היה ידוע כאדם מאופק ומנומס במיוחד, של הנשיא האמריקאי פרנקלין רוזוולט או של דוד בן-גוריון, ואיך שלושתם היו נתפסים בעיני כולנו אם היו בוחרים לפנות לציבור באותו אופן שבו עושה זאת הנשיא האמריקאי הנוכחי, דונלד טראמפ.

למעשה, יש יסוד לטענה שמנהיגי הדורות הקודמים היו "מורמים מעם" בעיקר בגלל חוסר הנגישות שלהם והחשיפה הציבורית הנמוכה שלהם ביחס לנבחרי הציבור של היום, כולל אחרוני הח"כים מהספסלים האחוריים.

הרשתות החברתיות הביאו עמן לא רק חשיפה גדולה, אלא גם אפשרויות לטשטוש מציאות ולקיום מציאות חלופית. הפצת דיסאינפורמציה שמעודדת תיאוריות קונספירציה וענני הפייק ניוז השורים מעלינו חיזקו תרבות שיח אלימה ומקטבת והגבירו את שחיקת האמון של האזרחים במוסדות הדמוקרטיים ובאנשי המערכות השונות – לא רק מנהיגים של תנועות ומפלגות פוליטיות, אלא במידה רבה גם שופטים, גנרלים, רופאים, עיתונאים ואפילו מורים שמעמדם נשחק עד בלי די, כפי שיודע כל מי שמקיים מפגש מינימלי עם מערכת החינוך.

ההיררכיה בין אישי הציבור לציבור עצמו נסדקה לא רק בגלל הרשתות החברתיות. אזרחים יכולים כיום לדעת הרבה יותר על מה שמתרחש במדינה שלהם, להבין בלחיצת כפתור איך נראים הדברים במדינות אחרות, להכיר וללמוד בקלות יחסית תחומי ידע שלא היו חשופים אליהם ולגייס אנשים לפעולות ציבוריות משותפות מהר יותר ובאופן אפקטיבי יותר. עם הידע וההבנה מגיעה הציפייה להיות מעורבים יותר בתהליכי קבלת החלטות – שנוכל להשפיע על החלטות שמתקבלות וקשורות לחיי היום-יום שלנו או שנוכל לכל הפחות לבקר אותן. כך שמי שחושב כי מקור צרותינו הוא דור נפסד של מנהיגים – פשוט מפספס את העיקר.

מקורו של משבר האמון, אם כן, עמוק הרבה יותר מדור נפסד כזה או אחר של מנהיגים, אלא הוא סימפטום של בעיה אינהרנטית בשיטה הדמוקרטית, שאיבדה את הרלוונטיות שלה. כדי להבין זאת יש לחזור אחורה בזמן: חלק גדול מהמערכות הגדולות והמשמעותיות ביותר לחיינו כיום עוצבו, מבחינה צורנית ומהותית, לפני עשרות אם לא מאות רבות של שנים ולא עברו מאז שינויים עקרוניים. הדוגמה הבולטת מכולן היא מערכת החינוך. ברוב העולם היא פועלת על פי מודל שבו המדינה מחייבת באמצעות חוק את ההורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר; הילדים יושבים בכיתה עם עוד 40-20 תלמידים בני גילם; מולם עומדת מורה ליד לוח; השיעור נמשך כ-45 דקות; הנושאים הנלמדים דומים זה לזה ברחבי הארץ (ובחו"ל); בתום תקופה מסוימת מתקיים מבחן שקובע את המשך ההתקדמות של התלמיד; וחוזר חלילה. זה פחות או יותר הריטואל שנמשך זה למעלה ממאה שנה. אכן, מאז שהסבים שלנו הלכו לבית הספר חלו שיפורים ושינויים מסוימים, אבל בעיקרה, זוהי אותה המערכת, עם אותם הקודים ואותם הדפוסים. מערכת החינוך נבנתה כך בגלי ההגירה בסוף המאה ה-19 של אנשים שהגיעו מהכפר לעיר – כל כפר, כל עיר – בזמן תהליך העיור במהפכה התעשייתית. מטרתה הייתה להכשיר את הדור הבא של הפועלים. הצלצול, לוחות הזמנים, צורת הישיבה ותכני הלימוד – כולם הותאמו לסדר היום בבתי החרושת. המטרה המהותית של בית הספר לא השתנתה: גם היום הוא צריך להכין את התלמידים והתלמידות בו לעתידם כאזרחים וכעובדים. אבל פסי הייצור הולכים ונעלמים, ורובנו כבר לא הופכים לפועלים עם צאתנו מבית הספר. 

בשנים האחרונות מתנהל שיח על התחדשותה של מערכת החינוך בעידן שבו תלמידיה נולדו לתוך העולם שיצרו סטיב ג'ובס, מארק צוקרברג ואחרים. נשות ואנשי חינוך צודקים כשהם טוענים שאם המערכת לא תתאים את עצמה לעולם שהשתנה מהותית, היא תקרוס. באופן דומה, לתיאור הקצר של הריטואל השלט במערכת החינוך, גם מערכת הבריאות השולחת אותנו לבתי חולים עמוסים לעייפה, מערכת התחבורה שבונה לנו רכבות וכבישים לא יעילים דיו – ומערכות אחרות שעוצבו בעידן אחר – ממשיכות להתנהל בריטואלים שלא מתאים לאורח החיים שלנו כיום. בדיוק כמו מערכת החינוך, גם הן יקרסו אם לא יעברו התחדשות מהותית. קריסה, אגב, לא חייבת לקרות בבת אחת. לא רק אימפריות נופלות לאט, כמאמר שירם של חמי רודנר ודן תורן, גם מערכות מידרדרות צעד אחר צעד. את ההידרדרות הזו אנחנו חווים. לא רק בכל אחת מהמערכות עצמן אלא במסגרת המאגדת אותן – השיטה הייצוגית הדמוקרטית. 

כמו המערכות המרכיבות אותה, גם הדמוקרטיה הייצוגית התיישנה זה מכבר ואינה מותאמת לשינויים ולהתפתחויות  טכנולוגיות ואחרות שחלו בעשרות השנים האחרונות. עבור רוב האזרחים בישראל מתמצית היום השיטה הדמוקרטית בכך שאחת לארבע שנים, במקרה הטוב, הם מגיעים אל הקלפי לבחור את נציגיהם. אחר כך הם מצופים לתת בהם אמון ואם אינם מרוצים, נתונה בידיהם האפשרות לבחור אחרים בתום הקדנציה. בין מערכת בחירות אחת לשנייה, לציבור אין כמעט דרך להיות מעורב ולהשפיע על הסוגיות המהותיות המעצבות את החיים של כולנו. וממילא, התחושה היא כי רבים מהנציגים מפנים עורף להבטחותיהם מיד לאחר הבחירות. ואם לא די בכך, גם בתום הקדנציה יעיד חלק לא קטן מהאזרחים שאין לו אלטרנטיבה אמיתית להצבעה וכך הוא מוצא עצמו מצביע בתסכול ובתחושת חוסר ברירה את אותה ההצבעה מלפני ארבע שנים. ושוב, אם נעיף מבט אל העבר, נגלה שמה שהשתנה היא לא השיטה אלא אנחנו. זה לא שפעם הנציגים  והמוסדות היו טובים וערכיים יותר, אלא שלציבור היו הרבה פחות דרישות וכלים להבין מה מתרחש סביבם בזמן אמת ולציבור כמעט ולא הייתה אפשרות להבין כיצד פועלים מנגנוני הכוח והביצוע מאחורי הקלעים.  

בעולם של שינויים מהירים, של טכנולוגיה ומיידיות, של שקיפות מוגברת ויכולת להתבונן במתרחש במדינות אחרות, אין זה סביר לצפות שהמערכת החשובה בחיינו – המערכת השלטונית – תישאר רלוונטית כשהיא ממשיכה לפעול במודלים שהתאימו למאה ה-19. כשהמציאות משתנה, המערכת צריכה להשתנות איתה. משום כך, המשבר הדמוקרטי הוא דווקא הזדמנות אדירה לניסוח כללי משחק אזרחיים ודמוקרטיים חדשים ועדכניים.

פיתוח השריר האזרחי

שינוי המערכת הדמוקרטית לא יכול להתרחש באמצעות חקיקה, החלטת ממשלה או כל פרקטיקה רשמית מבודדת אחרת. הדרך אליו כרוכה במחשבה מחדש על האופן שבו אנחנו "עושים" דמוקרטיה ובעיצוב כלים חברתיים חדשים לשימוש האזרחים. ניסויים הם שם המשחק: ניסויים בדמוקרטיה.

שופט בית המשפט העליון בארה"ב לואי ברנדייס, קבע פעם קבע ש"מדינות הן מעבדות של דמוקרטיה". עוצמתה הדמוקרטיה האמריקאית, הסביר ברנדייס, נעוצה גם בעובדה שיש לה 50 מעבדות – 50 מדינות – שיכולות לעשות ניסויים מקומיים על מודלים חדשים ולאמצם, במידה ויוכיחו עצמם, ברמה הלאומית. מנגד, במידה והמדיניות נכשלת, הנזק הפוטנציאלי מצטמצם למדינה אחת בלבד. 

באופן דומה, לערים יש פוטנציאל עצום להוביל תהליכים של התחדשות דמוקרטית ולתפקד כבתי ספר לדמוקרטיה ולאזרחות פעילה. ערים הן מערכות ממשל גדולות, אך הן סובלות פחות מהשיתוק פוליטי שמאפיין לעיתים קרובות את השלטון המרכזי, והאמון שהציבור רוחש להן גבוה יותר בדרך כלל. מלבד אלה, ערים יכולות להגביר מרכיבים דמוקרטיים במרחב הציבורי המקומי, להתנסות במודלים חדשניים ולהתמודד בצורה פשוטה וקלה יותר עם הסיכון הטמון בכישלונם. ויותר מכל, ערים הן המקום שבו יכולים אזרחים לקחת חלק בקבלת החלטות ולממש הלכה למעשה דמוקרטיה בחיי היומיום שלהם. פעמים רבות, הבעיות בהן עוסק השלטון הציבורי גדולות ומורכבות מאוד, אך הסוגיות שעומדות לפתחה של העיר נוטות להיות ממוקדות יותר, פשוטות יותר ולגעת ישירות בחייו של האזרח. בעיית התחבורה הכלל ארצית מעיקה על כל אזרחי ישראל, אך כדי לפתור אותה נדרשים תהליכים מורכבים וארוכים. מנגד, אם ביציאה מהשכונה שלנו יש רמזור שמשך האור הירוק שלו קצר מדי והוא יוצר פקק בכל בוקר, הפתרון יכול להימצא בקלות יחסית ואין סיבה שתושבי השכונה לא יידעו לספק אותו, גם אם אינם מהנדסים.

ועוד: במקום שהגינה הציבורית תשופץ בהפתעה, תושבי השכונה יוכלו לבחור בחלופה שמשרתת טוב יותר את צרכיהם; במקום שהעירייה תשנה את הסדרי החנייה על בסיס תכניות בניה קרובות בלבד, היא תשמע גם את שיקולי התושבים ותיקח אותם בחשבון; במקום שמינהל החינוך המקומי יחליט באיזה נושא בתחום הסביבתי הוא רוצה להשקיע משאבים בשנת הלימודים הקרובה, ההורים והתלמידים יצביעו ויבחרו את הסוגיה שבה תתמקד העיר; במקום שמספר מצומצם של חברי מועצת עיר יחליטו לבדם כיצד לחלק את תקציב התרבות של העירייה, המבוסס על תשלומי הארנונה של התושבים, התושבים ישפיעו על חלוקת העוגה.

ניסויים כאלה ואחרים כבר החלו בערים רבות ברחבי העולם. סוגיות כמו רמזורים וגינות, שנשמעות לנו קטנות ושוליות לעומת המילה הגדולה דמוקרטיה, לא נראות קלות כל-כך כשאנחנו משלמים זמן יקר על העומס הקבוע בכביש או כשאין לנו מרחב ציבורי מוצל לבלות בו זמן איכות עם הילדים. בנוסף, מחקרים וניסיון שנצבר בשטח מלמדים שכתושבים מרגישים מסוגלות אזרחית בזכות פעולה עירונית – מתארגנים עם תושבים אחרים, מחלקים תפקידים, מגייסים משאבים ומנהלים משא ומתן פרודוקטיבי מול הרשות המקומית – הם נוטים לקחת את הניסיון שצברו ולהשתמש בו למימוש דמוקרטיה במעגלים הולכים ומתרחבים.

אבל לא רק האפשרות לקחת חלק בקלות יחסית בפתרון הבעיות המקומיות מועילה לכל אחד מאיתנו כאזרחים. עצם העובדה שהמרחק בינינו, תושבי העיר, לנבחרי הציבור המקומיים ולפקידות הרלוונטית קצר הרבה יותר מאשר ביחס לשלטון המרכזי, די בה כדי להקרין על האמון שלנו במערכת הדמוקרטית. קודם בזו המקומית, אבל כמו המסוגלות האזרחית, גם האמון, כשהוא קיים, נוטה להתרחב. ובכלל, כמו הרבה מיומנויות אחרות, גם השריר האזרחי שלנו צריך אימון הדרגתי כדי להתפתח. ערים, במלים אחרות, הן חדר כושר מצוין לדמוקרטיה.

הבעיה עם שיתוף ציבור

בשנים האחרונות פועלות יותר ויותר ערים בעולם כדי לקדם את מה שקרוי בשפה המקצועית "תהליכי שיתוף ציבור", שבמסגרתם הרשות המקומית משתפת את התושבים בתהליכי קבלת החלטות או בעיצוב מדיניות. שיתוף ציבור עשוי להתרחש לפני קבלת ההחלטה או אחריה ואז להתמקד בדרכים ליישומה. במקרים נדירים, הרשות מאפשרת לתושבים לקבל בעצמם החלטה בנושא מסוים.

כלי שיתוף ציבור הנפוץ ביותר הוא קיום מפגש או סדרת מפגשים עם תושבים, שבמהלכם מוצגת סוגיה מסוימת ואז מתקיים עליה דיון. סביר להניח שרוב הקוראים לא השתתפו מעולם במפגש כזה וכנראה גם לא שמעו על קיומו – אפילו אם התקיים במרחק הליכה מביתם. זה לא אתם – זה הכלי. למפגשים מהסוג הזה מגיעים במקרה הטוב עשרות בודדות של תושבים. מתוקף תפקידיי השונים בעיריית תל-אביב-יפו, השתתפתי גם במפגשים רבים שבהם מספר נציגי העירייה שנכחו במקום עלה על מספר התושבים, כולל מפגש שבו נכחו שני תושבים בלבד. לרוב מדובר בפעילים קבועים שפקידי העירייה פוגשים במסגרות אחרות, כשאליהם מצטרפים לעיתים בעלי עניין כאלה ואחרים, בעיקר מי שחוששים שההחלטה שעומדת על סדר היום עלולה לפגוע בהם.

נניח שהעירייה מקיימת תהליך שיתוף ציבור על הסבת גינה קיימת בשכונה כלשהי לגינה ייעודית לכלבים. אל המפגש יגיעו, כנראה, פעילים לזכויות בעלי חיים מצד אחד ושכניה של הגינה, שחוששים ממפגעי הרעש והריח, מצד שני. ייעדרו ממנו הקשישים, ההורים, הילדים ובני הנוער שמשתמשים בגינה מדי יום. כך נוצרת מציאות שבה הרשות הקשיבה לכאורה לקול התושבים, אבל בפועל פגשה מיעוט שאינו מייצג לרוב את רצון התושבים שהעניין נוגע אליהם ישירות. מציאות כזה יוצרת תחושה שתהליכי שיתוף ציבור פוגעים ביעילות הפעולה של הרשות המקומית. ואפילו אם אלו יעילים ומוצלחים, יש להם השפעה מועטה בלבד על רמת האמון של התושב בממסד. משום כך, רשויות ממעטות לקיים תהליכים כאלה.

שיטה נוספת שצברה תאוצה בשנים האחרונות היא "השיתופונים" – משאלים דיגיטליים שמאפשרים לרבבות תושבים להכריע בין מספר אפשרויות בסוגיה מסוימת באופן מיידי ומהיר. היתרונות ברורים: ראשית, בעידן הדיגיטלי אפשר לקיים משאל שיגיע לתושבים בצורה פשוטה ומהירה בהרבה ממפגשים פיזיים ויכלול ציבור גדול שקולו לא היה נשמע אחרת. שנית, בעוד שבמרבית תהליכי שיתוף הציבור העירייה מתייעצת עם התושבים, אך בסופו של יום מקבלת את ההחלטה בעצמה, השיתופונים – שהעירייה מתחייבת בהם מראש לקבל את הכרעת הרוב – מאפשרים לאזרח להיות שותף בקבלת ההחלטה עצמה ומעניקים לו כוח השפעה ממשי. בשנה האחרונה החלה תל-אביב-יפו לעשות שימוש בשיתופונים בסוגיות נקודתיות וכך החליטו התושבים איזה סוג של פעילות קיץ קיימה העירייה בשכונות השונות ואילו מתקני שעשועים וספורט יוצבו בחלק מהגינות העירוניות. יש לקוות שהפיילוט המוצלח יתפשט גם להחלטות מדיניות בסוגיות משמעותיות יותר.

משאלים דיגיטליים הם כלי שהולם סוגיות מסוימות, אבל כדי שגם יתרמו לחיזוק אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים, צריך לבחור את הסוגיות בזהירות ואי אפשר לעשות בהם שימוש פופוליסטי פגום. בחודש יולי האחרון קיים ראש עיריית רמת-גן כרמל שאמה סוג של משאל תושבים בדף הפייסבוק שלו בנוגע לשלט שהוצב בעיר ועורר ויכוח. בשלט הפרסומת הוצגה דוגמנית בביקיני ובתגובה טענו תושבים שמדובר בשלט בוטה מדי. "האם השלט פוגע ברגשות הציבור ויש להסירו או שהוא סביר ויש להשאירו?", שאל שאמה וביקש מתושבי רמת-גן להכריע. רוב מוחלט תמך בהשארת הפרסומת והשלט נותר על כנו. ומה עם הרוב היה תומך בהורדת השלט? האם היה מורה להורידו בשל "פגיעה ברגשות הציבור"? האם ראש העירייה צריך לקיים משאל פייסבוק בשאלה כזו? במקרה אחר, העלה שאמה למשאל הצעה לייקר את מחירי הכרטיסים לספארי בשעות השיא בכדי לצמצם את העומסים בכבישי העיר המובילים אליו. 70 אחוז מהמצביעים התנגדו להצעה. האם סביר להניח שתושבים יצביעו בעד העלאת מחירים מבלי שגורם כלשהו יסביר להם מדוע עליהם לשלם יותר מבעבר? האם זה אומר שעיריית רמת-גן לא תעלה מחיר של אף שירות, גם כזה שתחשוב שגביה נוספת חיונית כדי להפוך אותו לאפקטיבי ואיכותי?

הנגשת עבודת העירייה לתושבים היא דבר מבורך ושקיפות היא פעולה מבורכת לא פחות. אך משאלים אינם מאפשרים הצגת עמדות שונות ומורכבות ולא יכולים לשמש כלי יעיל במקום בו נחוץ דיאלוג – כפי שלמדנו ממשאל העם בבריטניה על הפרישה מהאיחוד האירופי. ויש עוד שאלות שמעלה השימוש בשיתופונים. למשל, כיצד מוודאים שכל אדם מצביע רק פעם אחת או עד כמה נחשבת הכרעת תושבים שהתקבלה על ידי מאה מהם בשכונה שחיים בה עשרת אלפים איש? איך מונעים מניפולציה בניסוח השאלות? ועוד. השיתופונים אינם כלי מושלם, אך הם דוגמה לדמוקרטיה ישירה מתקדמת והם מאפשרים לשפר את המערכת הקיימת.

תוכנית החלוקה

אחד הניסויים המסקרנים בתחום שיתוף הציבור נקרא תקציב משתף (Participatory Budgeting), ובמסגרתו לוקחים התושבים חלק בהחלטה על חלוקת התקציב העירוני. במדריד, מאז 2015, מבקשת העירייה מהתושבים להציע מדי שנה כיצד להשקיע 100 מיליון יורו, כ-5% מהתקציב העירוני, ומתחייבת מראש לבצע את הפרויקטים הזוכים. אלפי תושבים לוקחים חלק בבניית התקציב ומציעים הצעות שונות ומגוונות, החל משיפוץ והקמת גינות ועד יצירת תכניות סיוע לחסרי בית. בשלב השני, לאחר שהוגשו ההצעות, גורמים מקצועיים מטעם העירייה מסננים את ההצעות ומצמידים להן תג מחיר. לאחר מכן יוצרים נציגי העירייה קשר עם מציעי ההצעה, לשאלות והבהרות או כדי  להציע להם לאחד הצעות עם תושבים שהעלו הצעות דומות. בשלב השלישי חוזרות ההצעות שנבחרו להכרעת התושבים באמצעות הצבעה. ב-2018 השתתפו בתהליך כ-100 אלף תושבים מתוך שלושה מיליון תושבי מדריד. 200 פרויקטים נבחרו ויישומם יצא לדרך.

מכיוון שמדובר רק ב-5 אחוזים מהתקציב, העירייה יכולה להתחייב לתהליך בלי לחשוש שתשותק באמצעות השקעות לא נבונות או החלטות פופוליסטיות. נציגי העירייה נחרצים אף יותר מול האפשרות שהותרת החלטות מסוג זה בידי תושבים ולא אנשי מקצוע היא פוטנציאל לבזבוז כסף: "נבחרי הציבור שלנו הוכיחו לאורך עשרות שנים, שבמקרים רבים גם הם לא יודעים איך להשקיע את התקציב באופן מוצלח. ראינו כל כך הרבה החלטות גרועות שבעקבותיהן הושקעו מאות מיליוני יורו בפרויקטים מיותרים, שנבעו במקרה הטוב מדילים פוליטיים או רצון למצוא חן בעיניי הציבור ובמקרה הרע – משחיתות. לכן, לא יקרה כלום אם ננסה קצת משהו אחר[51] ".

לרובנו כנראה קשה לדמיין את התקציב המשתף הופך לכלי באמצעותו מתקבלות החלטות על ניהול רוב התקציב העירוני, אבל היתרונות של הקצאת אחוז קטן לשימוש בכלי הזה ברורים מאוד: ראשית, היא מאפשרת למקבלי ההחלטות לתקף את היכרותה עם הרצונות והצרכים של תושביה ולהיחשף לחדשים בכל שנה מחדש. שנית, היא מאפשרת לרבבות תושבים להפוך מדי שנה לשחקן אקטיבי, באמצעות השפעה ישירה על תקציב ממשי.

מדריד אינה לבד בניסוי הזה. למעלה מאלף ערים בעולם כבר מיישמות תקציב משתף, כולל ערים גדולות כמו פריז וניו-יורק. גם בתל אביב מתקיים פרויקט כזה תחת השם "תושבים עושים עיר", בהיקף קטן מאוד בינתיים של כ-15 מיליון שקלים בשנה, המהווה בפועל כאחוז וחצי מתקציב התשתיות שלה. בפרויקט משתתפות בכל שנה 12 שכונות שתושביהן מקבלים החלטות על פרויקטים לשיפור המרחב הציבורי. בתחילתו, היה התקציב המשתף פתוח לחברי ועד השכונה בלבד, אך היום הוא פועל באמצעות הרשתות החברתיות וכל תושב יכול להעלות הצעות ולהצביע. בפועל, משתתפים בו בממוצע שניים עד שבעה אחוזים מתושבי השכונה. אדגיש, שמספר ניסויים שנערכו בשנה האחרונה בדרום העיר מלמדים שבעזרת עבודה קהילתית מהותית אפשר לעלות את אחוז ההשתתפות לעשרה אחוזים ויש להניח שמאמצים בכיוון זה ילכו ויתחזקו בתל-אביב ובערים נוספות. מעניין לציין, שבדיקת אפקטיביות הכלי באלפי ערים שונות ברחבי העולם, מלמדת שגובה התקציב הנתון להכרעת הציבור הוא לא מה שקובע את התגייסותו לעניין. במילים אחרות, כשבני נוער בבוסטון מקבלים לידיהם מיליון דולר בשביל שיכריעו על השימושים בו או שתושבים בפורטוגל נדרשים להכריע על מיליוני אירו, הם נרתמים באותה המידה.

אסיפת תושבים אקראית

מודל ניסויי נוסף נוסה במקומות שונים בעולם בשנים האחרונות. המודל, שאפשר לקרוא לו "דמוקרטיה אקראית" (Sortition Democracy), מאפשר קבלת החלטות ציבוריות באמצעות קבוצה ייצוגית של אזרחים שנבחרה באופן אקראי. במובנים מסוימים, מנסה המודל למזער גם את ההשפעה של הרשתות החברתיות על הקצנת השיח הפוליטי ושיסוי של קבוצות שונות אלה באלה והקטנה הסיכוי להגיע לפשרה ולהסכמות ביניהן.

ב-2008 כלכלת אירלנד קרסה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי. תושבי האי זעמו על חוסר היכולת של הממשלה לקדם רפורמות ומעמדם של נבחרי הציבור היה בשפל המדרגה. הציבור היה שבע מדיונים בפרלמנט וממשאלים. על הרקע הזה, בשנת 2011 מספר אנשי אקדמיה הציעו מודל אחר באמצעותו ניתן יהיה להגיע לפשרה שתתבסס על חכמת ההמונים. הרעיון היה פשוט: במקום לקיים "דיאלוג" עם מיליוני אזרחים, תכנס הממשלה קבוצה קטנה של 99 תושבים – אספת תושבים אקראית – שידונו בסוגיות מסוימות בפרק זמן מוגדר מראש ויגבשו הצעה קונקרטית. בשנת 2012, בעקבות המהלך שצמח מלמטה שנה קודם לכן, החליטה הממשלה האירית להקים אספת תושבים רשמית (Constitutional Convention) עם מספר שינויים.

מתוך 99 הנציגים באספה, 33 היו חברי פרלמנט. יתר 66 הנציגים נבחרו באמצעות הגרלה. הקריטריונים לבחירתם היו: אנשים שאינם פעילים פוליטית במסגרות מוכרות, הקפדה לייצוג מגדרי וגיאוגרפי ולקבוצות גיל שונות. במשך שנה שלמה נפגשה האספה בסופי השבוע, במהלכם זימנה מומחים שונים והאזינה להם וכן קיימה דיונים תחת הנחיה מקצועית שווידאה, בין היתר, כי המומחים שתשמע האסיפה יהיו בעלי נקודות מבט מגוונות. חברי האסיפה קיבלו תשלום עבור הזמן שהשקיעו ועבור הוצאות שוטפות. בתום השנה, חזר כל חבר לעיסוקיו ולחיי היומיום שלו.

האספה הראשונה נבחרה והתכנסה תחת ספקות רבים. נבחרי הציבור, הפקידות המקצועית והעיתונות לא התלהבו מהרעיון. התגובות נעו מ"אי אפשר לסמוך עליהם, הם בסך הכל תושבים רגילים, מה הם מבינים?" ועד "למה צריך אותם? כבר יש לנו אסיפת תושבים. קוראים לה הפרלמנט".

מן הצד השני טענו מומחים שלקיומן של אספות כאלה יש שני יתרונות גדולים: ראשית, המשתתפים לומדים את הסוגיה לעומקה, הרבה יותר מנבחרי ציבורי ממוצעים, בזכות המיקוד בסוגיה אחת ופרק הזמן שהם מקדישים לה. שנית, האסיפה האקראית משוחררת במידה רבה מהלחץ הציבורי המופעל על נבחרי הציבור, הן משום שמרבית נבחריה אנונימים והן משום שהיא תחומה בזמן ובסיומה מרבית המשתתפים חוזרים לחייהם הרגילים והשפעתם על הסוגיה תמה.

חשוב לציין שהממשלה לא התחייבה לאמץ את ההחלטות שיתקבלו באספה, אבל כן התחייבה להגיב בצורה מסודרת ורשמית לכל אחת מהן. האספה הראשונה שכונסה דנה בסוגיות שונות כגון הגבלת כהונת הנשיא, גיל ההצבעה, זכויות חברתיות ועוד, וגיבשה מספר המלצות שחלקן הובאו בסופו של דבר על ידי הממשלה למשאל עם.

אחת ההמלצות היותר משמעותיות ומפורסמות של האספה נגעה לנישואים גאים. דווקא במדינת אירלנד הקתולית והשמרנית, הגיעה האסיפה לקונצנזוס והכריעה כי יש לאשר נישואים בין בני אותו מין. עבור נבחרי הציבור שהתנגדו מראש למודל, הייתה החלטת האספה הוכחה לטענה שהמודל מנוגד להלכי הרוח של הציבור האירי. ההצעה הועלתה למשאל עם, זכתה לרוב עצום של 68 אחוזים והוכיחה שאספה אקראית של 99 אזרחים אכן מייצגת חלקים גדולים מהציבור. באותה מידה, אפשר לומר כי עצם קיומו של המודל השפיע על דפוסי ההצבעה של חלק מהמשתתפים. כשההצעה מגובשת על ידי מי שדומה לנו ונבחר באופן אקראי, קל לנו יותר לתת אמון בתהליך ובהצעה שנגזרה ממנו. ראוי לציין גם את אספת התושבים שקמה ב-2016, הפעם כל חבריה אזרחים ולא נציגים פוליטיים, שהמליצה לבטל את איסור ההפלות במדינה (אירלנד הייתה אחת המדינות האחרונות באירופה שאסרה הפלות). במאי 2017 לא פחו מ-66 אחוזים הצביעו במשאל עם בעד ההחלטה. עם זאת, ברור כי הכלי של אספה אקראית יעיל בהחלטות עקרונית וערכיות, אך אינו מתאים לקביעת מדיניות או להחלטות מקצועיות שדורשות מומחיות. 

המודל שנעשה בו שימוש באירלנד הוכח ככזה שמייצר אימפקט, אבל הוא עדיין בגדר "ניסוי בדמוקרטיה" ויש עוד דרך ארוכה לעשות עד שנדע כיצד ומתי נכון להפעילו. אולם, מי שיכולות וצריכות לאמצו כרגע הן הערים שאספות תושבים שלהן יכולות לדון בסוגיות כגון מדיניות כלפי פליטים, תכנון ובנייה ועוד. למעשה, עיריית טורונטו, למשל, הקימה בשנת 2018 אסיפה תושבים אקראית The Toronto Planning Review) Panel) שתלווה אותה במשך שנתיים. החברים נדרשו ללמוד את תחום הבנייה ומתבקשים מעת לעת לגבש הצעות בסוגיות מדיניות מורכבות. ערים ומדינות נוספות מתנסות בשנים האחרונות במודל.

הצלחתם של פרויקטים המיישמים דמוקרטיה ישירה תיבחן לאורך זמן. בשלב הנוכחי, קשה לדמיין מצב שבו חברות אנושיות המונות מאות מיליוני בני אדם יתנהלו באופן מלא באמצעות דמוקרטיה ישירה, שמציבה קשיים לא מעטים בפני המערכת המקומית או הממשלתית. דוגמה אחת היא שכלים המעודדים השתתפות של אזרחים מביאים איתם הצפה של עשרות אלפי הצעות מצד תושבים ואזרחים. הצעות שיש להשיב להן, ברצינות ובמהירות. עיכוב או יחס שייתפס כלא רציני יחזקו למעשה את הדעה הציבורית על חוסר היעילות של המערכות הדמוקרטיות ועל העובדה שהן אינן עוסקות בטובת האזרחים ויחלישו את האמון הנמוך ממילא של הציבור בדמוקרטיה. כדי להימנע מכך, יש צורך בהקצאת משאבים משמעותיים למערכות השונות. הם אינם קיימים היום, לא ברמה הארצית ולא בזו המקומית.

היכולת למצוא חסרונות בשיטות שטרם נוסו גבוהה יותר מאשר לבחון את הרעיונות החדשניים מול המציאות הקיימת. "עדיף השטן שאתה מכיר", כמאמר הביטוי הידוע. אך כדאי לזכור כי מול האפשרויות לשיתוף ציבור ניצבות מערכות של דמוקרטיה ייצוגית קלאסית, המסתמכות על מיעוט נבחר כנציגי הציבור, ורחוקות עד מאוד מלהיות מושלמות. בין היתר, פועל על נבחרי הציבור לחץ שעון הבחירות וקמפיין הבחירות שמביאים אותם להעדיף  לתוצאות בטווח הקצר. ההצבעה בקלפיות אינה מתגמלת אותם על החלטות שמשפרות את חיי התושבים או האזרחים בטווח הארוך.

מהשכונה למדינה

בסוף 2017 השיקה עיריית תל אביב-יפו את פרויקט "לאהוב ת'רחוב" במטרה לעודד תושבים להתארגן יחד כדי לפתור בעיות במרחב הציבורי שלהם. מחסור בגינה ציבורית? העירייה בהחלט אחראית על הקמתה. אבל אם התושבים יגישו תוכנית, יש סיכוי גדול יותר שהגינה תיבנה ותיראה כמו שרצו ותותאם לצורכי השכונה שלהם. שביל מרכזי שסובל מהזנחה? עובדי העירייה לא תמיד יידעו לסמן אותו ככזה, אבל התושבים יודעים. הגשת תכנית שיפוץ ואפילו יישום שלה במשותף עם עובדים מקצועיים מטעם העירייה, יהפכו לא רק את השביל לנעים יותר אלא גם יגרום לילדים שהולכים בו להרגיש גאים שצבעו אותו בעצמם. הסיכויים שישמרו עליו או שייזמו פרויקטים נוספים, עולים פלאים.

פרויקט "לאהוב ת'רחוב" מבוסס על מודל שפיתחה עיריית ניו-יורק בשם Love your Block ושוכפל על ידי ערים רבות אחרות בארצות הברית. בתל אביב-יפו הפרויקט מייצג תפיסה רחבה יותר – לא עוד עיר שרק מספקת שירותים לתושבים, אלא עיר שיש לה גם אחריות לחזק את החיים הדמוקרטיים עצמם. ב-2018 תמכה עיריית תל אביב-יפו ביותר מ-100 יוזמות תושבים, מתקצוב רעיון, דרך תכנון משותף ועד ביצוע של אנשי מקצוע ותושבים, שכם אל שכם.

כדי שערים יוכלו לשמש באמת כמעבדות לטיפוח דמוקרטיה, הן צריכות לא רק לאמץ וליישם מודלים כדוגמת אלה שצוינו כאן ואחרים, אלא גם לספק לתושביהן כלים לעידוד אקטיביזם ויזמות חברתית. כמו תוכנית אימונים לשרירי הגוף, כך גם את הכלים הללו – שרירי הדמוקרטיה שלנו – צריך לפתח בהתמדה, בהדרגה ובהתאמה לאופייה של כל עיר. זו הדרך ליצוק תוכן ממשי ומהותי במסגרת הפרוצדורלית של המשטר הדמוקרטי. הערים יכולות להיות מעבדות הניסוי הטובות ביותר להתחיל מהן.