בחודש מאי 2018 הודיע איגוד העובדות הסוציאליות על שביתה כללית של העובדות הסוציאליות בישראל. הסיבה? לא דרישות שכר ולא מחאה על קיצוצים, אלא התעלמות המדינה מדרישת העובדות לביטחון בעבודה וסירובה לספק להן הגנה מפני אלימות של קהל מקבלי השירות. השביתה יצאה לדרכה בנובמבר באותה שנה, אחרי ניסיונות רבים למשא ומתן, והסתיימה לאחר כמה ימים, תוך התחייבות של המדינה להידברות אינטנסיבית ומתן מענה ראוי לדרישות האיגוד והעובדות. באותו נובמבר הודיע יו"ר ההסתדרות על שביתה במגזר הציבורי כולו. גם הפעם הסיבה לא היתה שכר עובדי המדינה או זכויות של משרתי ציבור, אלא דווקא דרישה לשיפור תנאי הבטיחות של עובדי הבניין בעבודתם. לאחר מחאה ציבורית שהובילו פעילות חברתיות מצטיינות, בראשן עורכת הדין ד"ר הדס תגרי, רתמה ההסתדרות את כוחה ואת תפקידה כמייצגת המרכזית של עובדי הבניין בישראל למטרה והודיעה כי לאור התעלמות המדינה מדרישותיה, תשבית את מרבית המשק. שביתה כללית זו, שהיתה יכולה לשבש את הפעילות הכלכלית של ישראל ולעלות מיליארדי שקלים, בוטלה ברגע האחרון לאחר שהמדינה נענתה לדרישות ההסתדרות לשיפור הבטיחות בענף הבניין. 

אלה היו שניים ממאבקי העובדים המרכזיים בשנה החולפת. האם היו מי שגינו את המאבקים הללו? מעטים. ניתן היה לשער שאם אלה פני הדברים, הרי שאין חולק על חשיבותה של זכות השביתה בהגנה על החלשים ביותר בחברה, אלה שהמדינה שכחה ושהמעסיקים מצליחים לנצל עד תום. ובכל זאת, בשיח הציבורי מוצגת זכות השביתה באור שלילי ומצטיירת ככוח יתר שפוגע בציבור ובזכותו לשירותים או כמהלך "לא-מידתי" של הפעלת כוח נגד השוק או המדינה. סתירה זו בין התמיכה במאבקי עובדים ובין השאיפה להגבלתם נובעת מהשיח הציבורי הממוקד ב"שביתות של חזקים" – עובדי הרכבת ועובדי הנמלים (שבתי הדין לעבודה מגבילים באופן סדרתי וכמעט-מוחלט כבר שנים) – שדווקא השפעתם על המשק, כמו גם על הציבור וזכאותו לשירותים ציבוריים, היא שולית. הסתירה הזאת מונחת בבסיס אחד המאבקים הפוליטיים החשובים שמתנהלים בישראל – על זכות השביתה והיקפה – והיא תעמוד במרכזו של מאמר זה. 

מנוע של אי-שוויון

השביתה, בקצרה ובפשטות, היא הכלי החזק ביותר הנתון בידי העובדים וארגוניהם היציגים בניסיון להשפיע על הסדר הקיים, המוכתב על פי רוב באופן חד-צדדי וחד-כיווני על ידי המעסיקים והממשלה. זכות השביתה מאפשרת דיאלוג שווה כוחות על יסודות הסדר הקיים ועל האופן שבו היסודות הללו באים לידי ביטוי במדיניות כלכלית וחברתית של מעסיקים ציבוריים ופרטיים. בלי אותו דיאלוג, יכולת ההשפעה של הציבור על חייו, בזהותו כעובדים, היתה מתמצית בהליך הדמוקרטי של הבחירות התקופתיות לכנסת. זו הסיבה המרכזית לכך שאחד הצעדים הראשונים שנוקט משטר לא-דמוקרטי עם הקמתו הוא הגבלה של זכות השביתה וההתארגנות של עובדים. כך היה במחצית הראשונה של המאה ה-20 באירופה וכך זה נמשך עד היום (למשל, בטורקיה, רוסיה ודמוקרטיות-חלקיות אחרות). הבנת משמעותה העמוקה של זכות השביתה מאפשרת, אם כך, זיהוי בהיר וברור יותר של המתנגדים לה – הימין הכלכלי והפוליטי – והבנה ברורה יותר של מניעיהם: צמצום הדיאלוג בתהליך קביעת המדיניות ואיון האפשרות לחלוקה מחדש של ההון בחברה. 

קולם של המתנגדים לזכות השביתה בלט במערכת הבחירות ב-2015 וביתר שאת בשתי מערכות הבחירות ב-2019, וההתנגדות נהפכה לאחד המוטיבים המרכזיים שקודמו על ידי מפלגות הימין לסוגיהן. השוואה בין פעילי חמאס לעובדי רשות השידור והנמלים, ההבטחות של ראש הממשלה ושריו "לטפל" בזכותם של העובדים להיאבק ברפורמות ממשלתיות – כל אלה ועוד שירתו את הימין הפופוליסטי בדרכו לכבוש את לבם של המוני מצביעים, רובם עובדים ועובדות בשכר נמוך, ולענות על הכעס הנובע מפערים הולכים וגדלים בשוק העבודה בישראל. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושותפיו ה"טבעיים" אינם הראשונים שביקשו להיאבק בזכות השביתה בישראל. קדמו להם רבים – החל בראשי תנועת העבודה דוד בן-גוריון ויגאל אלון וכלה באידיאולוגים ימנים מהם. כולם רצו בצמצום של יכולות ההתנגדות וזכויות הווטו של הציבור על מהלכי מדיניות דוגמת הפרטות, הלאמות, הקפאת שכר ועוד. ועם זאת, המאבק הנוכחי בזכות השביתה נראה במובן מסוים תלוש מהמציאות. נתונים אמפיריים ברורים מצביעים זה שנים על ירידה מתמשכת בהיקפן של שביתות בישראל, ובהתאם לכך בשיעורן מתוך כל שוק העבודה. יותר מכך, בשנים האחרונות מרבית העובדים ה"חזקים" העומדים במוקד הדרישה לצמצום זכות השביתה – בנמלים, ברכבת ישראל וברשות שדות התעופה – דווקא מיעטו לשבות בזמן שהתעמולה נגדם ונגד זכות השביתה תפסה תאוצה ונפח גדולים יותר. 

המחקר האקדמי מזהה את השפעתו של תהליך צמצומן של מספר השביתות על הירידה המתמשכת במשקל העובדים בתוצר הלאומי והעלייה המתמשכת באי-שוויון בהכנסות בין עובדים בישראל. אלה מבטאים בתורם את התפוררות הבסיס הסולידרי של החברה הישראלית ואת שחיקת הלגיטימציה של ארגוני העובדים והאפשרות שלהם לדבר "בשם כל העובדים" וכך להשפיע על מבנה שוק העבודה כולו.

בישראל החלו ארגוני העובדים לאבד מהלגיטימציה החברתית עוד בשלהי שנות ה-60, כשחטאו לתפקידם המעמדי ולקחו חלק במדיניות ריסון השכר של הממשלה. תהליך זה המשיך ביתר שאת לאור שיתוף הפעולה שלהם עם מדיניות הפרטה ומיקור חוץ, שפגעה בקבוצות החלשות ביותר בשוק העבודה. שיתוף הפעולה של ארגוני העובדים ובראשם ההסתדרות עם מדיניות הממשלה, שקידמה ליברליזציה של הכלכלה הישראלית החל באמצע שנות ה-80, היה נקודת השיא של החלשת ההסתדרות ושחיקת הלגיטימציה הציבורית שלה. כל אלה הובילו לירידה דרסטית במספר החברים בשורותיה של ההסתדרות, ביכולת השפעתה ובכוחם של העובדים בכלל. זו הסיבה שתשומת הלב הציבורית המופנית היום לשביתות מתמקדת בעיקר בשביתות משני סוגים: אלה שנגרמות על ידי עובדים שנחשבים לחיוניים או אסטרטגיים ואלה שנגרמות על ידי עובדים שנחשבים ל"חזקים מדי". בנוגע לאחרונים, השיח הציבורי העוסק בהם מתנהל בדרך כלל מתוך מבט שיפוטי על ה"פריבילגיות" שניתנו לקבוצה השובתת על חשבון עובדים אחרים. כך בנוגע לעובדי הנמלים והרכבת וכך בנוגע לעובדי משרד החוץ. השימוש שהם עושים בזכות השביתה לטובת קידום האינטרסים שלהם בלבד – טוענת דעת הקהל – הוא בדיוק מה שמגדיל את האי-שוויון במשק הישראלי.

מניפולציית המחוברים

המתקפה המנוהלת בשנים האחרונות על העובדים בנמלים, ברכבת ובענפי תשתיות ציבוריות אחרות היא חסרת תקדים בהיקפה ומבוססת על מידע מוטה ועל אינטרסים שהקשר בינם ובין טובת הציבור מקרי בהחלט. היא מביאה לכך שמעמד העובדים בחברות הממשלתיות ובמשרדים הממשלתיים רעוע בשיח הציבורי עד כדי כך שידם של בתי הדין לעבודה קלה על ההדק כאשר המדינה עותרת אליהם כדי שיעצרו את השביתות, במאמץ למנוע את מאבקי העובדים. זו אחת הסיבות להפיכה של שביתות במקומות עבודה אלה לחיזיון נדיר באופן יחסי. 

זכות השביתה אינה נוגעת, כאמור, רק לבעלי זכויות היתר לכאורה, אלא גם לציבור הרחב שאינו נהנה מתנאי שכר מופלגים של מי שמכונים ב"דה מרקר" "המחוברים". כך במקרה של מאבק האחיות ושביתת נהגי התחבורה הציבורית במחאה על האלימות נגדם, אך גם במקרה של המאבק למען העסקה ישירה של עובדות ניקיון. מאבקים נוספים פרצו בחסות מהלכי "הפרטה" של המגזר הציבורי – בשאיפה להפוך שירותים ציבוריים לפרטיים תחת כסות של שיפור ביעילות או בשירות לאזרח, על חשבון תנאי עבודה וביטחון תעסוקתי. השביתה של עובדי דואר ישראל (2014) התקיימה נגד רפורמה בחברה הממשלתית, ששאפה לצמצם את היקף העבודה בה בעשרות אחוזים; השביתה של עובדי רשות השידור (2017) כוּונה נגד המהלכים האגרסיביים לסגירתה, שבוצעו ללא דיאלוג עם העובדים; וכך גם מאבק העוזרות המשפטיות (2018-2017) נגד פיטוריהן הגורפים והשרירותיים; בדומה לכך, המאבקים של עובדי הנמלים והרכבת בעשור האחרון מכוונים נגד מהלכי המדינה להפרטת תשתיות ציבוריות חיוניות אלה והעברתן לידיים פרטיות על חשבון עבודתם של העובדים הקיימים. עם זאת, כיוון שהמאבקים הללו היו נקודתיים, נעדרו פרספקטיבה רחבה וסולידרית והסוו את השלכותיהם על עובדים אחרים ועל הציבור בכללותו, אין פלא שלא זכו לתמיכה של הציבור הרחב. יותר מכך, הם נתפסו כאינטרסנטיים ולכן פעלו נגד השובתים ונגד זכות השביתה באופן רחב יותר. 

הירתמות ארגוני עובדים למען מטרות חברתיות רחבות אינה מובנת מאליה לאור ההגבלות הרבות המוטלות על זכות השביתה בישראל: איסור על שביתה פוליטית (שלא למטרות כלכליות של העובדים השובתים), איסור על שביתת סולידריות (למען מטרות של עובדים אחרים, שאינם שובתים) ופרוצדורה משפטית מורכבת לצורך הודעה על שביתה. ההגבלות, שעוצבו בעבר בהתאם לשאיפתם של ארגוני העובדים לצמצם מאבקים עצמאיים של עובדים, הן אלה שמקשות על הארגונים כיום להיאבק למען מטרות סולידריות וכך לשמש פה לאוכלוסיות עובדים מוחלשות. הגבלות נוספות על זכות השביתה מוטלות על ידי בית הדין לעבודה, שמשתמש בעיקרון של "מידתיות" השביתה (היקף פגיעתה בציבור) כאבן בוחן מרכזית בבחינה של שביתה ובהגבלתה. 

המקרה המתואר כאן הוא דוגמה לניצחונה של פוליטיקה מקטבת ומפצלת. נהוג לדבר על אסטרטגיית השיסוע למגזרים וקבוצות של הממשלות האחרונות והעומד בראשן ועל השיסוי של הציבורים השונים בישראל זה בזה. המאבק בזכות השביתה מאפשר שיסוע נוסף של החברה הישראלית – בין קבוצות שונות של עובדים ובין זהויות חברתיות של עובדים וצרכנים. הפרדה מהסוג הזה אינה חדשה בישראל ומאפיינת את שוק העבודה בה מראשיתו: בסיכול התארגנויות אותנטיות, בהגבלת זכות ההתארגנות של עובדים פלסטינים שאינם אזרחי המדינה ושל מהגרי עבודה, וגם לאור קידום תהליכי מיקור חוץ כחלק מפיצול וצמצום של המגזר הציבורי החל בראשית שנות ה-70. 

אולם מול הפיצול בין קבוצות שונות של עובדים ובין זהויות שונות בחברה בישראל, התחדשות העבודה המאורגנת בישראל והתייצבותה בראש המאבק להגנת הדמוקרטיה הן סיבות לשמחה ולתקווה. על אף כוחה המדולדל של העבודה המאורגנת, היא מתחילה להעמיד אלטרנטיבה רעיונית להגבלות חקיקה על זכות השביתה ולהציע נתיבים אחרים לאיזון בין כוחות העובדים למעסיקים במשק. הופעת ארגוני עובדים חדשים והתפתחות התארגנויות של עובדים חלשים טומנות בחובן את זרעיו של תהליך הכניסה המחודש של העבודה המאורגנת ללב הקונסנזוס הישראלי – ועמו גם את הפיכתה של השביתה, כלי הנשק היחידי הקיים נגד אלימות ולמען צמצום הפערים בחברה, ללגיטימית ואף רצויה בעיני דעת הקהל. כך, ניתן לראות מעת לעת "פריצה" של גבולות השביתה הקיימים ואתגור של עיקרון ה"מידתיות", כשלצד מהלכי שביתה "רגילים" נרתמים ארגוני העובדים למטרות רחבות יותר בניסיון לשנות את חלוקת המשאבים בחברה. כך קרה במאבק למען עובדות הקבלן במגזר הציבורי, שבו הושגו בשנים האחרונות שיפורי שכר וקליטה מסוימת להעסקה ישירה; כך במקרה של עובדי הבניין, שהמאבק בעבורם מבקש לספק להם תנאי בטיחות בעבודה; וכך קרה עם ציבור הנכים, שמאבקו לווה בשותפות של ארגוני עובדים במטרה להגדיל את הקצבאות שלהן הוא זכאי. 

פריחה מחודשת

בדיון הכלכלי על זכות ההתארגנות והשביתה מוזכרות העלויות החיצוניות (Externalities) שמביא עמו שוק העבודה המודרני. אותן עלויות (או השפעות), שמקורן בשוק העבודה אך הן משפיעות על החיים שמחוץ לו, דורשות לא רק הכרה בקיומן אלא גם פעולה נחרצת לצמצומן. כך במקרים של פערי שכר ואי-שוויון, זיהום סביבתי הולך ומחריף, אפליה על רקע מגדרי, אתני ולאומי ואף הפרדה הולכת וגוברת בין קבוצות שונות של עובדים ועובדות. הגישה הכלכלית הניאוקלאסית, שמשקלה בשיח הציבורי כיום רב מאוד, גורסת שהפתרון לעלויות החיצוניות הוא צמצום נוסף בכוחה של הרגולציה המדינתית ובכוחם של ארגוני העובדים (ובתוכו זכות השביתה) לטובת העצמה נוספת של השוק ה"חופשי" ושל יכולתו לחלק את המשאבים בחברה. 

על פי הגישה החלופית, שבשנים האחרונות מובלת כאמור על ידי ארגוני העובדים, יש דרך אחרת, טובה יותר, להתמודד עם אותן עלויות "חיצוניות": סולידריות חברתית. התחזקות גישה זאת מתבטאת בתמיכה הולכת וגדלה ברעיונות העבודה המאורגנת ובהתארגנות קולקטיבית כדרך לגיטימית לשיפור תנאי העבודה והחיים של עובדים וככלי משמעותי למוביליות חברתית. בנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למשל, ניכרת דעה ציבורית חיובית על ארגוני עובדים, רצון להתארגן והכרה בזכות להתארגנות ומשא ומתן קיבוצי (89%). תובנה זו נראית גם במציאות היום-יומית, כאשר מאז 2008 עשרות אלפי עובדים הצטרפו לראשונה בחייהם לארגוני עובדים והם נאבקים למען השפעה על מקום עבודתם. הקמת ארגון "כוח לעובדים" ב-2008 והאגף להתאגדות עובדים בהסתדרות ב-2010, יחד עם שינויי חקיקה שקידמו הגנה על התארגנויות עובדים ראשונות, הובילו לפריחה חסרת תקדים בשיעור החברוּת בארגוני עובדים בישראל. עלייה זו נושאת פירות כבר כעת, בשיפור מתמשך בשכר ובנתונים המעידים על צמצום האי-שוויון בהכנסות בין עובדים שונים. התארגנות עובדי חברות הסלולר וחברות הביטוח הן בין הדוגמאות המעניינות לתהליך זה. מאז 2013 הצליחו מאבקי ההתארגנות – שכללו בתוכם גם שביתות – לשפר את תנאי העבודה בענפים הללו ולקדם מהלכים חיוביים נוספים, כמו ביטול של תהליכי מיקור חוץ, בין אם כבר קרו ובין אם היו רק תכנון על הנייר. כך נהפכו מאות עובדות ניקיון ועובדי מוקדים לשירות לקוחות בשני הענפים מעובדים ארעיים המועסקים על ידי חברות קבלניות לעובדים פנימיים, המועסקים על ידי החברה-האם ונהנים מיחסי עבודה קיבוציים וייצוג קולקטיבי המגן על זכויותיהם ומתנאי עבודה משופרים. 

במקביל להתעוררות של ארגוני עובדים ועל אף הנתונים המעידים על תמיכה ציבורית עקרונית ברעיון ההתארגנות, הלך וגבר הקול הציבורי-פוליטי נגד זכות השביתה שלווה בתמיכה מתעצמת של מפלגות ימין שונות – מהבית היהודי, הימין החדש וזהות ועד הליכוד, שברשימת חבריה ומועמדיה לכנסת נמצאים ראשי ועדים בולטים בהווה ובעבר כפנחס עידן וחיים כץ. המפלגות בימין הקיצוני קוראות להגבלת זכות השביתה בשם החירות כערך עליון במשטר דמוקרטי, תוך מחיקה של יחסי הכוח הטמונים בחברה נטולת רגולציה ושל האפשרות להשמעת קול קיבוצי; ואילו מפלגות הימין המרכזיות יותר מבקשות לצמצם את זכות השביתה כחלק משאיפתן להחליש התנגדות למהלכי מדיניות כלכליים ותוך הסוואת ההשלכות של מהלכים אלה על הקבוצות החלשות ביותר בציבור ועל האי-שוויון הכלכלי. אלה גם אלה מבליטות את השימוש הצר שעושות קבוצות קטנות של עובדים בכלי השביתה וטוענות כי התוצאות הנקודתיות שאותן קבוצות משיגות פוגעות בשאר העובדים, כשהרווחים שזכו להן נהפכים למסים שמשלם הציבור כולו. תעמולה זו מחזקת את התפיסה של ההתאגדות והשביתה כזכויות יתר, שפוגעות בציבור ומפחיתות את ההזדהות עם המאבק המעמדי.

עם זאת, העובדה שכל המפלגות בצד ימין של המפה הפוליטית, גם אם מסיבות שונות, נאבקות להגבלת זכות השביתה מעידה על ההכרה בכוחם הרב של ארגוני עובדים ובעוצמתה של זכות השביתה. הצלחה של מאבק הימין תמנע כל אפשרות לדיאלוג מתמשך על עיצוב המשק ויחסי העבודה, כפי שנהוג במדינות אחרות, ותפגע בדמוקרטיה הישראלית עצמה. 

מידה כנגד מידה

אל מול הגורמים המבקשים לצמצם את זכות ההתארגנות והשביתה, אני מציע להשיב לשביתה את כוחה ותפקידה החברתי המקורי הן ככלי להכפפת פעולת השוק לאינטרסים חברתיים והן כפעולה שיש להתבונן בה דרך מטרותיה החברתיות הרחבות. נקודת המבט הזאת צריכה להחליף את הפרספקטיבה הציבורית שבוחנת את השביתה רק על בסיס מידת הפגיעה בציבור צרכנים זה או אחר, והיא מאפשרת לנו לראות הבדלים בין שביתות שונות על בסיס "מידה" משמעותית יותר. לא רק מידת הפגיעה בציבור הצרכנים, שהיא שיקול מרכזי בשיח הציבורי והמשפטי גם יחד ("חיוניות" השירות המושבת), אלא גם – ואולי קודם כל – מידת הטוב החברתי הכללי (הסולידריות) שהשביתה מבקשת לקדם. אל מול התפיסה שגורסת כי לאור כוחם הגובר של המבקשים לצמצם את זכות השביתה יש להפחית את השימוש בה (בתקווה שבקרוב "יעבור זעם"), אני מבקש לטעון כי ההיפך הוא הנכון: יש להרחיב את השימוש בשביתה למען קידום זכויות ציבוריות רחבות ואוניברסליות שמשמשות בסיס לדמוקרטיה מהותית. תפיסה זו, המאפיינת דמוקרטיות מצטיינות כמו אלה הנהוגות בצפון אירופה, מראה כי ככל שהפגיעה שמסב מאבק עובדים לציבור נעשית בעבור טוב חברתי כללי, כך היא זוכה לסובלנות ולמעשה ללגיטימציה חברתית רחבה יותר. דהיינו, נהפכת ממאבק לא-לגיטימי של בעלי זכויות יתר למאבק כלל-חברתי ראשון במעלה. לתפיסה הזאת יש גם הוכחות ישראליות.

מאבק עובדי הנמלים החל כבר בתחילת העשור. הוא יצא לדרך מתוך התנגדות לשאיפת הממשלה ה-32 להגביל את זכויותיהם ואת כוחם להיאבק על תנאי עבודתם. באמצעות הפגיעה בעובדי הנמל ביקשה הממשלה גם לפגוע בכוחה של ההסתדרות, שתמכה בהשבתת פעילות הנמלים כחלק ממאבק רחב יותר על זכויות עובדים ותנאי עבודה. כך, הממשלה קידמה הקמת שני נמלים פרטיים – למרות חוות דעת מקצועיות ששללו את הצורך הכלכלי בנמלים נוספים – במטרה להציב תחרות לנמלים הממשלתיים ולהקטין את השפעתה של שביתה שתתקיים בהם על המשק. הקמת הנמלים הנוספים, שעל פי ההערכות תסתיים ב-2021 ותעלה מיליארדי שקלים לקופה הציבורית, צפויה לצמצם במידה ניכרת את היקף הפעילות בנמלים הוותיקים, המשיאים רווחים ניכרים לקופה הציבורית, ובמקביל לסכן את הכנסתם של העובדים ואת ביטחונם התעסוקתי. הנמלים הפרטיים החדשים, מיותר לציין, ישיאו רווחים (או הפסדים) רק לבעליהם. ההסתה שהובילה הממשלה נגד עובדי הנמלים, שתוארו כעצלנים ועשירים (ואף מושחתים, בעקבות הדימוי שדבק באלון חסן, יו"ר ועד העובדים), הצליחה לבודד אותם משאר ציבור העובדים בדעת הקהל הציבורית. השביתות הספורות שנקטו נתפסו כזכות יתר מגונה וכך גם נאסרו שוב ושוב על ידי בית הדין לעבודה. כיוון שעובדי הנמל נאבקו בממשלה בלי להעמיד את המאבק בתוך הקשר רחב יותר, הם לא זכו לסולידריות מצד עובדים אחרים או לתמיכה ציבורית משמעותית. זאת, אף שלתהליך הפרטת הנמלים יש ויהיו משמעויות כלכליות וחברתיות על שוק העבודה והמשק הישראלי כולו. 

לעומת מאבק עובדי הנמל, מאבק הרופאים מ-2011 – אחד הארוכים והחריפים ביותר בין מאבקי העובדים בישראל – נחרת בתודעה כאחד המאבקים הלגיטימיים ביותר. הרופאים הציבו בחזית המאבק לא רק את דרישותיהם לפיצוי בגין השחיקה בשכרם והתגברות עומסי העבודה, אלא גם את הדאגה לרפואה הציבורית כשירות אוניברסלי ושוויוני. המאבק למען כל אזרחי ישראל ותושביה ולמען זכותם לשירות ציבורי איכותי, שבתוכו גם דרישות לשיפור בשכר ובתנאים, נהפך למאבק חברתי רחב וזכה לגילויי תמיכה מכל גוני הקשת הפוליטית. גם שר הבריאות ומנכ"ל משרדו התייצבו לצד השובתים וכך גם ארגוני החברה האזרחית, ארגוני הסטודנטים ועוד. הרופאים השובתים לא מימשו את כוח השביתה שלהם במלואו ולא השביתו את מערכת הבריאות באופן מלא, אלא עבדו במתכונת חירום שסיפקה טיפול במקרים הכרחיים ודחופים בלבד. הודות לשתי הבחירות האסטרטגיות שעשו – הגבלת היקף השביתה (ה"מידתיות" המסורתית שלה) והכללת דרישות כלל-חברתיות (הסולידריות שלה) במטרות המאבק – הצליחו הרופאים להפנות את כעסו של הציבור הנפגע מהשביתה מן הרופאים השובתים אל הממשלה ואל העובדה שמדיניותה המפלה והמקטבת היא זו שפוגעת באחת ממערכות הסולידריות הבסיסיות – מערכת הבריאות. 

דוגמה חשובה נוספת היא שביתת עובדי טבע ב-2018 שבניגוד לשתי הדוגמאות הקודמות, התקיימה על ידי עובדים של מעסיק פרטי ולא ממשלתי. עובדי מפעלים רבים של החברה הוותיקה שבתו במחאה על כוונת ההנהלה לפטר רבים מהם. הפיטורים הוצגו על ידי החברה כחלק ממהלכי התייעלות אך אחרי שמניות החברה צנחו כתוצרה מסדרת השקעות שגויות, נתפסו מהלכי ה"התייעלות" כמהלכים מפוקפקים שמטרתם לשפר את השווי הכספי של החברה בעבור בעלי המניות שלה. השיבושים הקשים שנקטו העובדים כללו חסימת כבישים ופגעו באופן אנוש בפעילות הכלכלית של החברה, שבה מושקעות הפנסיות של רוב אזרחי ישראל. ובכל זאת, מאבק העובדים של טבע זכה לתמיכה וללגיטימציה ציבוריות רחבות שניכרו הן בהחלטת ההסתדרות לקיים שביתת הזדהות כללית עם העובדים והן בסיקור התקשורתי. הדרישה המרכזית שהפנו השובתים לבעל ההון, המעסיק הפרטי, היתה למנוע את התהליך שהעביר את הנטל הכלכלי מהחברה אל כתפי העובדים. כיוון שלא פגעה באף שירות ציבורי, ולכן לא נהפכה לנטל על הציבו, ואף שהיתה ללא ספק מחאה נקודתית, נתפסה השביתה כמאבק "מידתי" וראוי וזכתה לדעת קהל חיובית ולסולידריות בדמות השביתה האחות במגזר הציבורי.

הדוגמאות הללו מוכיחות באופן מובהק כי שביתה המאתגרת את השיטה השלטת ומציעה אלטרנטיבה סולידרית זוכה לתמיכה ניכרת, בעוד שביתה נקודתית שמשתפת פעולה עם הקיטוב והפיצול בין קבוצות חברתיות שונות סופגת גינוי ציבורי והגבלה שלטונית. מסקנה זו מביאה עמה קריאה לפעולה: הפיכת השביתה לזרוע הסולידרית של העבודה המאורגנת, זו ששמה את הטוב הכללי לפני הטוב הקבוצתי, תמקם את ארגוני העובדים לא רק במעמד של מבטאי קולם של העובדים, אלא גם כמוביליה של אלטרנטיבה כלכלית-פוליטית בישראל, חוד החנית בשינוי החברתי.

אסטרטגיה של סולידריות

קריאה זו לפעולה מציעה אלטרנטיבה לפוליטיקה של קיטוב ושיסוי, חלופה לעליונות "השוק החופשי" על פני החברה וצרכיה, חיבור בין קבוצות חברתיות שונות והדגשת החברה וצרכיה על פני מה שמוצג על ידי המעסיקים והממשלה כ"צורכי המשק". ביחסי עבודה חלופה זו באה לידי ביטוי בהרחבתה של זכות השביתה לכדי מאבק אולטימטיבי של עובדים נגד מדיניות פוגענית, המכוונת לחלקים רחבים בחברה ומשפיעה עליהם. על פי הצעתי, השביתה צריכה לכלול את ההשפעות החברתיות שיש לשוק, בין שהן נוצרות על ידי גורמים פרטיים ובין שעל ידי המדינה, כחלק מהגורמים שצריכים להביא בחשבון בשיקול ה"מידתיות" שלה. עוד תעמיד השביתה אלטרנטיבה לדרישה להפחתת עלויות חיצוניות (Externalities) באמצעות ביטולן או באמצעות העצמת כוחו של השוק, כשתציע להפחית עלויות חיצוניות באמצעות הפנמתן (Internalization) כחלק מפיתוח סולידריות חברתית, הרחבת הלגיטימציה להתאגדות וחתירה לתיקון עולם.

הדוגמאות הבולטות מהשנים האחרונות למאבקים המסתמכים על שביתה מהפרספקטיבה שהצעתי מסמלות הצלחות בהסטה של מדיניות ממשלתית לעבר פיקוח ציבורי והסדרה של שוק העבודה באמצעות השקעת משאבים ציבוריים: השביתה הכללית למען שיפור תנאי העבודה של עובדי ניקיון ושמירה המועסקים על ידי קבלנים בשנים 2013-2012 והשביתה הכללית למען קידום העסקה ישירה של עובדי קבלן בשנים 2018-2017 הובילו לשיפור תנאי העבודה של העובדים וקליטה של חלקם להעסקה ישירה בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים בשנה; האיום בשביתה כללית למען העלאת שכר המינימום במשק ב-2014 הביא לשיפור של כ-20% בדרגות השכר הנמוכות במשק בחמש השנים האחרונות; והאיום בשביתה כללית לשיפור תנאי הבטיחות של עובדי בניין ב-2018 החל מהלך אטי אך ממלא תקווה לפיקוח איכותי על הבטיחות בעבודה בענף. גם מהלך זה מתבסס על השקעת משאבים ציבוריים רבים, שמוערכים בתוספת של עשרות מיליוני שקלים בשנה. 

השינויים שהושגו בזכות שביתות ואיומים בשביתות של עובדים מאוגדים המועסקים במגזר הציבורי לא נעשו לטובת האחרונים, אלא בעיקר בעבור חבריהם המועסקים במגזר הפרטי, עובדים שתנאי עבודתם הם מהגרועים במשק ושאינם מאוגדים. שינויים אלה נעשו כחלק מאסטרטגיה סולידרית בסיסית. כוח האיום בשביתה של עובדים חזקים, השולטים על תחומים קריטיים לתפקוד המדינה, הביא עמו הידברות שוויונית יחסית ואפקטיבית עם קובעי המדיניות ותוצאות שהושגו בהסכמה. בהתאם, שביתות אלה זכו ללגיטימציה ציבורית רחבה, שבאה לידי ביטוי בשיח התקשורתי ואף בנטייה של בתי הדין לאשרן על אף התנגדויות של חלק מהמעסיקים. 

אין מדובר רק בניצחון העובדים על רצון מעסיקיהם, אלא גם ביכולת להגיע להסכמות ציבוריות ברורות ורחבות, גם אם אינן מפורשות; הסכמות שמבטאות איזונים ראויים בין זכות השביתה לזכות לשירות ציבורי, איזונים המצליחים לחבר בין הזהויות השונות הקיימות בציבור – זהות האזרח הזכאי לשירותים ציבוריים וזהות העובד הזכאי לזכויות. במסגרת האיזון המכיל זכתה זכות השביתה להגנה של החוק ובעיקר להגנה על ידי הציבור. זה הכיוון ההכרחי למאבק שמאלי, מאבק על התודעה והזהות הציבוריות ומאבק על הפנמה של עלויות חיצוניות כתהליך דמוקרטי המבטא סולידריות בין פרטים ובין חלקים שונים בחברה. ואלה צריכים להיות יעדיו העתידיים של מאבק זה:

כיוון שהרחבת ה"מידתיות" של זכות השביתה מאפשרת צמצום של האי-שוויון הכלכלי באמצעות ולצד קידום טוב חברתי בעבור ציבור רחב, היא צריכה להוות יעד לשינוי שמאלי בכלכלה הפוליטית. מול הקריאות להגביל את זכות השביתה צריכים ארגוני העובדים להפוך את האתגרים החברתיים והפוליטיים העומדים בפנינו ליעדים כלליים למאבק, לצד – ולא במקום – המאבקים על תנאי עבודה פרטיקולריים. החיבור בין השניים חייב לקרות כדי שתתקיים שותפות של אינטרסים. שותפות זו תוכל לייצר חיבור מהותי ובר-קיימא, שיאתגר בתורו את המערכת הפוליטית המפצלת והמשסה כולה. 

לצד מאבקים רבים של עובדים במגזר הפרטי והממשלתי למען זכויות, משבר האקלים המתעצם מעמיד איום גלוי על עתידנו וגם הוא דורש בחינה והרחבה של זכות השביתה לכדי מאבק חברתי על עתיד האנושות. האתגר של ארגוני העובדים בנקודה זו הוא החיבור בין אינטרסים שונים ובין זהויות מובחנות – באמצעות מאבק במפעל מזהם הפוגע בעובדיו ובסביבתו, שהיא פעמים רבות סביבת החיים של עובדיו, כמו גם כמשקל נגד ליחסי הכוח בין מעבידים לעובדים במקומות שבהם מתהווה האסון הסביבתי הבא בישראל – ממפעלי ים המלח, דרך מפרץ חיפה ועד קו צינור הנפט. הרמת הדגל הירוק לצד הדגל האדום על ידי ארגוני העובדים תפנה את תשומת הלב לגורם המסכן את החברה הישראלית (ובתוכה גם את העובדים) – בין שאלה בעלי המפעלים המזהמים בים המלח המבקשים לכרות פוספטים בשדה בריר ולסכן בכך את בריאותם של תושבי ערד, ובין שזו חברת כיל במפרץ חיפה המבקשת לצמצם עלויות של ניטור מזהמים וטיהורם לטובת רווח מיידי. 

ולבסוף, חיבור המאבקים שהוא בסיס הסולידריות באשר היא צריך לבוא לידי ביטוי בזירות נוספות שנשענות על אפליה ומייצרות אי-שוויון בשוק העבודה – בין גברים לנשים, בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים ללא-יהודים ובין אזרחים ללא-אזרחים. בראש כל אלה, המאבק השמאלי חייב להציב את החתירה ללגיטימציה של זכות השביתה כחלק מהרחבת הכוח של עובדים בפרט ושל הציבור בכלל להתנגד למהלכים שיובילו לפגיעה חברתית רחבה. כדי שזה יקרה, עלינו לדרוש מארגוני העובדים לגבש תפיסת עולם רחבה – מקיפה, עמוקה ובעיקר רדיקלית יותר – ביחס לסדר הקיים ולדרכים לשנות אותו.