"צדק צדק תרדוף", מאמרה של ד"ר מאיה מארק המנתח את המתקפה של הימין הדתי על בית המשפט העליון, הוא קריאת גיוס ליצירתו של מחנה ליברלי-דמוקרטי שיעמוד נגד הימין הדתי המבקש לערער על אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מארק טוענת כי הפוליטיקה בישראל כיום מתחלקת למעשה בין רוב המחזיק באידיאולוגיה דמוקרטית וליברלית למיעוט המצדד באידיאולוגיה אנטי-דמוקרטית ואנטי-ליברלית. לדבריה, החלוקה המסורתית בין הימין לשמאל אינה משקפת את החלוקה הזאת ולכן "יש צורך בחלוקות מהותיות נוספות ובראשן חלוקה על פי עמדותיו של הציבור בכל הנוגע לערכים דמוקרטיים, ערכים ליברליים וחופש דת". על פי מארק, החלוק לגושי הימין והשמאל אינה יכולה להביא לשינוי פוליטי נגד המגמות האנטי-דמוקרטיות שהימין הדתי מניע, ובראשן המתקפה על בית המשפט העליון, ומשום כך יש ליצור קואליציה חוצת גושים על בסיס הסכמה "בסוגיות של דמוקרטיה, ליברליזם, חופש דת, צביון השבת, הדתה במערכת החינוך ובצה"ל, שוויון זכויות לנשים ולקהילת הלהט"ב ומעמדו של בית המשפט העליון".

הנעדרים המיידיים מהרשימה שמונה מארק הם שני הנושאים המכריעים ביותר בחברה הישראלית: הניאו-ליברליזם והכיבוש. חוסר ההתייחסות שלה אליהם חושף את הניתוק של ההצעה הפוליטית שלה מסוגיות יסודיות של מדינת ישראל והופך אותה לחסרת תועלת בשינוי המציאות הפוליטית.

הכיבוש והניאו-ליברליזם היו התהליכים המרכזיים בעיצוב החברה ישראלית ב-50 השנים האחרונות. בהתאם לניתוחו המוכר של פרופ' דני גוטוויין ("הערות על היסודות המעמדיים של הכיבוש", "תיאוריה וביקורת" 24, 2004), בין שני אלה קיימים יחסי גומלין עמוקים: הניאו-ליברליזם שהימין קידם פגע בבסיס התמיכה שלו בקרב המעמדות הנמוכים, בעיקר המעמד הנמוך המזרחי, ומדיניות ההפרטה ופירוק מדינת הרווחה יצרו והעמיקו אי-שוויון. ההתנחלויות סיפקו לשכבות באוכלוסייה שנפגעו מהסדר הניאו-ליברלי "מנגנון פיצוי" בדמות מדינת רווחה אלטרנטיבית מעבר לקו הירוק, לצד מנגנון פיצוי נוסף בדמות המיגזור (ראו: גוטוויין, "הדיאלקטיקה של כשל השוויון: השמאל הישראלי בין ניאו-ליברליזם לסוציאל-דמוקרטיה", "מקרוב" 3, 2000).

ככל שהתחזק הניאו-ליברליזם, כן גבר מעמדן של ההתנחלויות, ואיתו כוחו הפוליטי של הימין הדתי. ואולם, ככל שהאי-שוויון גבר, העוני החריף ואוכלוסייה גדולה יותר נהייתה תלויה במנגנון הפיצוי, כך הוא פסק לפעול ביעילות. זאת, משום שיעילותו של המנגנון בנויה על החלקיות שלו ואין ביכולתו לשמש תחליף מלא למדינת הרווחה. תהליך זה דחף את שלטון הימין בראשותו של בנימין נתניהו לפתח מנגנון פיצוי חלופי בדמות "שלטון נאמנות",[1]  מנגנון החותר תחת רעיון האוניברסליות המונח בתשתיתם של המשטר הדמוקרטי ומדינת הרווחה (ראו: גוטוויין, "שלטון הנאמנות: ההתנחלויות ומיסוד ההיגיון האנטי-דמוקרטי של משטר ההפרטה הישראלי", "תיאוריה וביקורת" 47, 2016). עיקרון זה מוחלף בנאמנות כקריטריון העיקרי להקצאת משאבים על פי מדרג של "יהדות" ונאמנות לשלטון הימין. "שלטון הנאמנות" הוא למעשה גרסה מקומית לפופוליזם ההולך וגובר כיום בעולם בתגובה למשבר המתמשך של הניאו-ליברליזם ולהעמקת האי-שוויון הכלכלי-חברתי.

לתהליכים האלה לא קמה עד היום אלטרנטיבה שמאלית אפקטיבית – לא במישור הרעיוני, לא בשיח הציבורי ולא בפוליטיקה. יש לתלות זאת בהתמכרותו של השמאל-מרכז לניאו-ליברליזם ולשירותים המופרטים ובהתבססותו האלקטורלית על העשירונים העליונים. המרוויחים העיקריים מפירוקה של מדינת הרווחה ומהפרטתם של השירותים החברתיים הם מצביעי מפלגות השמאל והמרכז. אלה אינם יכולים לבקר את הסדר הקיים ולהעמיד חלופה אפקטיבית במקומו, בראש וראשונה מפני שמיקומם הכלכלי המועדף תלוי בו ופגיעה בו עומדת בסתירה לאינטרסים הכלכליים שלו.

הסדר החברתי-פוליטי הקיים שמארק מבקשת להגן עליו אמנם עדיף על פני הסדר הפופוליסטי האנטי-דמוקרטי שהימין שואף לכוננו, אבל הוא סדר שמרבית האזרחים בישראל נפגעים ממנו. במסגרתו מתקיימת מציאות כלכלית שבה עבודה אינה מחלצת מעוני, אנשים צריכים לעבוד יותר ויותר רק כדי "להחזיק את הראש מעל המים", האי-שוויון הולך ומעמיק, השירותים החברתיים נשחקים בהתמדה, החוב של משקי בית גדל עוד ועוד, וצעירים אינם יכולים לדמיין עתיד כלכלי בטוח. זוהי מציאות עגומה שקורבנותיה העיקריים הם עניים, פגיעים וכל מי שאינם משתייכים למעמד מסוים בעל עוצמה כלכלית. יתרה מכך, הסדר הפופוליסטי שמארק מבקרת אותו נולד מתוך הסדר הניאו-ליברלי שעליו היא מבקשת להגן. ככל שהאי-שוויון וההזנחה גדלים, כך נפגעי הסדר הקיים מחפשים לו אלטרנטיבה ומתנכרים לערכים הליברליים שבשמם פועלת המערכת שפוגעת בהם. בלא קיומה של חלופה פוליטית שמאלית, האלטרנטיבה הפופוליסטית בדמותו של "שלטון הנאמנות" היא המוצא הפוליטי היחיד שנמצא על סדר היום.

אי-התייחסותה של מארק לאף אחת מהסוגיות הללו בקריאת הגיוס שלה וההתמקדות שלה בבית המשפט העליון כחזות הכל הן בחירה מודעת שלא לתת את הדעת למציאות החברתית-הכלכלית הממשית בישראל. זוהי למעשה קריאה המכוונת למעוזי הבורגנות, למי שסוגיות כשכר מינימום או שירותי רווחה אינן נוגעות לו ברמה היום-יומית. לכן, בלא הצעה לתיקון חברתי שפועל למען רוב האזרחי המדינה, רעיונותיה הפוליטיים של מארק נידונים להיכשל ולהישאר נחלתו של מיעוט שבע שכל עניינו הוא שימור האי-שוויון הכלכלי. אין ביכולתו לגייס לעזרתו את נפגעי הסדר הקיים. ההצעה להתמקד בסוגיות ליברליות כמעמד בית המשפט, הדתה ושוויון זכויות לנשים ולקהילת הלהט"ב אינה יותר מאשר עוד פוליטיקה מבית מדרשו של "הניאו-הליברליזם הפרוגרסיבי", פוליטיקה שאין ביכולתה לבלום את עליית הפופוליזם (ראו: ננסי פרייזר, "סופו של הניאו-ליברליזם הפרוגרסיבי", "העוקץ", 06.02.2017).

מי שמבקש להילחם בעוני, בהמשך הכיבוש ובשחיקת הדמוקרטיה, צריך לאמץ את ההבנה כי הדרך לשינוי המציאות החברתית-פוליטית בישראל עוברת בשאלות של חלוקת העושר. כדי לבנות שמאל שיעמיד אלטרנטיבה לימין יש להציב מדיניות שבמרכזה מאבק לשוויון בשלושת הנושאים הבאים: שוויון לאומי – סיום הכיבוש ופתרון שתי המדינות; שוויון כלכלי – מאבק בהפרטה והלאמה מחדש של שירותים חברתיים, הגדלת ההוצאה הציבורית וחיזוק העבודה המאורגנת; ושוויון אזרחי – מאבק לחיזוק הדמוקרטיה והרחבתה נגד שלטון הנאמנות.

הניסיון שלא להתעמת עם שאלת חלוקת העושר והניגודים המעמדיים שקיימים בישראל ולא לגעת בסוגיית הכיבוש אינו יכול לשמש אלטרנטיבה פוליטית לפופוליזם מימין. כל ניסיון להתמקד בסוגיות ליברליות מבלי לדון בשאלות חברתיות-כלכליות אינו אלא מסך של חול המטשטש את המציאות.

בועז גרפינקל – חבר אסיפת הנציגים של כוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי, חבר בחוג יסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית)