"אפילו זיוף אין כאן. אין כאן אלא כתיבת דבר-הבל אחד במקום חברו. רוב החומר שאתה עוסק בו אין לו כל קשר עם העולם הממשי, אפילו לא קשר מסוג זה המצוי בשקר גלוי" (ג'ורג' אורוול, "1984")

מאז הגיח האינטרנט לחיינו לפני עשורים ספורים הוא השפיע רבות על הדרך שבה אנו חיים ועל זהותנו, ובפרט על האופנים שבהם אנו משפיעים על אחרים ומושפעים מהם. הדבר בולט במיוחד בהשפעת הרשת על התחום הפוליטי. אם בעבר הלא-מאוד רחוק נדרשו קמפיינרים להפיק קמפיינים בעלי מסר אחיד שפורסמו בעיתונים ובשלטי חוצות או במקבצי תשדירים בטלוויזיה וברדיו, כיום הם מפיקים קמפיינים מפולחים ברמת דיוק גבוהה, שמאפשרת לחדד את המסרים של הפוליטיקאים כך שיתאימו לקבוצות קטנטנות ויהיו אפקטיביים הרבה יותר בעיצוב התודעה הציבורית. במקביל, קיים בלבול ציבורי עמוק – גם בקרב נבחרי ציבור – בנוגע לסמכויות הרגולציה והאכיפה מכאן והיכולת להפיץ מסרים תוך הסתתרות מאחורי גופים פיקטיביים מכאן.

אנחנו נמצאים בתקופה מעניינת ומדאיגה כאחת – תקופת המערב הפרוע של עידן התעמולה ברשת, שבה הכללים מטושטשים והחוקים מכופפים. ועוד מאפיין אחד מובהק של הזירה הזאת: שני הצדדים אינם שווים וניכרים הבדלים משמעותיים בין הדרך שבה בוחר השמאל להשתתף בה לדרך שבה מתנהל הימין. את הדרך שבה מתנהלת הזירה, על חוסר השוויון שבה, אפשר להכיר באמצעות הצצה קצרה מעבר לים, אל ידידתה החשובה ביותר של ישראל. הבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, שהתקיימו ב-2016, שימשו מעין קדימון לחשיפת כוחן והשפעתן של תופעות רשת עכשוויות, שהשפיעו בצורה ישירה, לטענת חוקרים מסוימים, על בחירתו של דונלד טראמפ. דיון בהן יאפשר היכרות גם עם המתרחש בישראל.

מציאות בהתאמה אישית

האפליקציה "אלה החיים הדיגיטליים שלך" נראתה ב-2016 כמו עוד משחק רשת תמים, כזה שמטרתו לבדר את המשתמש עם אבחוני אישיות באמצעות שאלות ותשובות. אלא ש-270 אלף משתמשי השאלון לא ידעו שהכניסה שלהם אליו דרך חשבון הפייסבוק נתנה למפתחי האפליקציה גישה למידע האישי בפרופיל שלהם, וגם של כל 87 מיליון חבריהם. פרשת "קיימברידג' אנליטיקה" התפוצצה ב-2018 וכך למדו משתמשי פייסבוק כי חברה פרטית שנעזרה בסטיב באנון, יועץ בכיר לשעבר של הנשיא טראמפ, פיתחה אפליקציית פייסבוק שנועדה לחשוף את המידע הפרטי של המשתמשים בה ושל חברי הרשת שלהם כדי לעשות בו שימוש לטובת קמפיינים פוליטיים.

במשך כמה חודשים אספה החברה מידע מתוך עמודי הפייסבוק של עשרות מיליוני משתמשים. חמושים במידע שנצבר, ניתחו אנשי החברה את התכנים שנכתבו ונקראו על ידי המשתמשים ובנו על בסיסו פרופילים פסיכולוגיים. הפרופילים שימשו צוותים מקצועיים רחבים שכללו פסיכולוגים, מעצבים, צלמים, אנשי חוויית משתמש ואנשי וידיאו לכתיבה והפקה של תכנים ממוקדים (או בעגה המקצועית: מטורגטים) במטרה להעלות את שיעורי ההצבעה לטובת טראמפ, שהיה אז מועמד לנשיאות. חזון הביעותים המתואר ב"1984" של ג'ורג' אורוול קם והיה לממשי באמצעות כלים טכנולוגיים חדשים המאפשרים להתאים מסר פוליטי לקהל מסוים. פרסום הפרשה העלה למודעות הציבורית את הדרכים שבהן נאסף מידע פרטי ברשתות החברתיות כבר שנים ואת יעדי הניצול שלו בחיים האמיתיים.

היכולת להוציא לפועל מיקרו-קמפיינים שמשפיעים על מערכות הבחירות במדינות שונות משמעותית במיוחד. כך, קמפיין שמציג את אהוד ברק כאביר ג'דיי יוכל להשפיע על מי שמכירים ואוהבים את סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים", אך לכל האחרים הוא יעבור מעל הראש. לפני כעשור, זיהוי של קבוצה כזאת לצורך יצירת קמפיין מותאם היה בעצמו בגדר מדע בדיוני, אך כשרובנו נמצאים היום ברשת ומשתפים רבים בתוכה בתחביבים, חופשות, סדר יום והעדפות קולינריות, האפשרות הזואת נעשתה לא רק מציאותית אלא גם קלה מאוד.

לכאורה, המציאות החדשה נושאת בשורה מצוינת: אפשר לדבר לכל קהל בשפה המועדפת עליו. חובבי מאפים יזכו לראות את השר אופיר אקוניס לש בצק לאפיית חלה ויחושו הזדהות ואהדה, וחובבי מרוצי מכוניות יוצפו בפרסומות שבהן מרב מיכאלי נוהגת בפורמולה 1. האפקטיביות של קמפיינים כאלה גדולה משמעותית מזו של עוד מסר גנרי, שמרוח על שלטי חוצות גדולים ותוכנו אינו פוגע באף אחד מכאן ואינו קולע לטעם של אף אחד מכאן. בפועל, במשך שנים השתדלו המפלגות הגדולות להימנע משימוש בתכנים שעלולים להרחיק את תומכיהן משתי הקבוצות הפוליטיות הגדולות – ימין ושמאל. אלא שכיום, כתוצאה מההתפתחות הטכנולוגית, הן יכולות לפנות לאלה ולאלה בנפרד ולהגיד לכל צד בדיוק את מה שהוא רוצה לשמוע – מבלי שייחשף למסרים שלא נועדו לו.

כך, מפלגת כחול לבן פונה לציבור הדתי-לאומי עם פוסטים שמבטיחים ש"לא תהיה עוד התנתקות", ובמקביל פונה למעמד הביניים החילוני כשהיא מדגישה את כוונתה לפעול בתחומי החקיקה של יחסי דת ומדינה. גם הליכוד פונה ברוסית לקהל יוצאי ברית המועצות לשעבר עם מסרים המותאמים בדיוק אליהם, אך בה בעת דואגת שקהל חרדי הגולש ברשת לא ייחשף למסרים הללו.

עם היכולת הטכנולוגית להתאים מסרים מפולחים עד דק הגיעו גם דרכי פעולה מפוקפקות יותר. בבחירות 2016 בארצות הברית הפיצו קמפיינרים מידע שקרי בקבוצות של תומכי תיאוריות קונספירציה. האפשרות להפיץ מידע מופרך כאמת מוחלטת היתה קלושה מאוד בערוצים המקובלים, אבל מי שרף הספק שלו נמוך מאוד, ידעו מפיצי המידע, יקרא, יאמין ויפיץ אותו הלאה באופן אורגני דרך החשבון שלו. הפצה כזאת כבר תשפיע אחרת על הציבור.

מפוסט פייסבוק לשער העיתון

ב-5 בדצמבר 2016 נכנס אדגר וולש, אזרח אמריקאי ואב לשניים, לפיצרייה המנומנמת "קומט פינג-פונג" בוושינגטון די-סי ופתח בירי לכל עבר. "פיצה גייט" או "פיצריית הפדופילים" של הילרי קלינטון הוא אחד המקרים המפורסמים ביותר בשנים האחרונות של קמפיין פייק ניוז, והירי של וולש היה התוצאה האלימה ביותר של קמפיין כזה. בלב הפרשה עמד השקר הגדול שעל פיו הפעילו בכירים במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית רשת של סחר בילדים למטרות מין מתוך פיצריה בוושינגטון. השמועות חילחלו עמוק לדעת הקהל עד כדי כך שסקרים שנעשו בקרב מצביעים רפובליקאים העלו ש-5%-10% מהם האמינו שמדובר באמת.

מקור השמועות היה כנראה "הסוכנות למחקר אינטרנט של רוסיה". מאחורי השם המכובד עמד למעשה מפעל טרולים – משתמשים שמתמחים בהרעלת השיח ברשת – בסנט פטרבורג, שממומן על ידי זרוע של ממשלת רוסיה ומעסיק מאות עובדים המפיצים פייק ניוז ומסרים העולים בקנה אחד עם האינטרסים שלה. כך, באמצעות לחיצת עכבר אחת, בקצהו השני של העולם קיבל הימין הקיצוני האמריקאי את השמועות בחיבוק חם והפיץ אותן בעצמו, תוך שלהוב הציבור בשקרים נוספים שהתקבלו כולם כאמת צרופה.

גם בישראל נעשה שימוש בשקרים קיצוניים כדי לקדם אג'נדה פוליטית. במערכת הבחירות הראשונה שלו באפריל 2019, נפל יו"ר כחול לבן בני גנץ קורבן לשלל קמפיינים מסולפים, שנועדו לפגוע בו ובבני משפחתו והודהדו בכלי תקשורת ימניים או מקורבים לימין, כוון על ידי קבוצות ותשתיות מאורגנות ברשתות החברתיות. הדוגמה המפורסמת ביותר היא זו של נאוה ג'ייקובס שטענה בפייסבוק כי גנץ חשף עצמו מולה כשהיו תלמידים בכפר הירוק לפני כ-40 שנה. במהרה התברר שהסיפור מלא חורים וכי מדובר בפעילת ימין בעלת עבר מפוקפק לכל הפחות – אם להתנסח בזהירות – בתחום אמירת האמת. כל זה לא הפריע ל"ישראל היום", הממומן על ידי פטרונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, לפרסם בהבלטה את עדותה על סמך הפרסומים ברשת, בלי להצליבה עם מקורות אחרים. גם כשכלי תקשורת אחרים העלו תהיות על אמינותה, ב"ישראל היום" לא סייגו את הדברים. חשבונות ברשתות החברתיות של גולשים פרטיים ושל אתרים, חלקם מקורבים בבירור למפלגות ימין, השתמשו בסיפור והקצינו אותו תוך הפצת רמיזות ושקרים פסולים ללא כל צנזורה או תחושת אחריות מינימלית. עוד התגלה כי לשכתה של שרת התרבות, מירי רגב, היתה מעורבות בפרסום.

דוגמה אחרת, שאומצה על ידי התקשורת הממוסדת והופצה והודהדה על ידי פעילי ימין, נוגעת לרעייתו של גנץ, רויטל גנץ, ותמיכתה בארגון מחסום ווטש. נניח לרגע בצד את העובדה שאין כל פסול בפעילותו של ארגון הנשים המתנגד לשליטה הישראלית בגדה המערבית ונתמקד בפרקטיקה עצמה – התמיכה בארגון הופצה כשמועה שמטרתה לחזק את תדמיתו של גנץ הבעל כ"שמאל חלש", כפי שכונה בקמפיין הבחירות של הליכוד. גם במקרה הזה, דרך הפעולה היתה הפצת השמועה ברשת וגיוס של "מובילי דעה" ימנים שיגדילו את תפוצתה ויביאו אותה אל השלב הבא: דיווח בתקשורת המיינסטרים. תהליך ההפצה הצליח מספיק כדי שהשר אקוניס יחזור על האמירה בראיון לגלי צה"ל ובעיתון "הארץ" ידווחו על העניין, תוך כדי ניסיון להזים את השמועה. מעטים בכלי התקשורת שעסקו בסוגיה טרחו להעלות את השאלה מה בכלל הבעיה בתמיכה בפעילות אזרחית נגד הכיבוש ומה הקשר בינה ובין דעותיו הפוליטיות העצמאיות של בני גנץ. גם הוא, כמובן, הגיב רק כדי לומר שמדובר בשקר.

כלי נוסף שמפיצי פייק ניוז בישראל עשו בו שימוש כדי לבסס את טענותיהם בקמפיין הבחירות של אפריל 2019 היה זיוף של פוסטים מכלי תקשורת פלסטיניים המביעים לכאורה תמיכה במועמד מגוש המרכז-שמאל. כך הופץ במערכת הבחירות פוסט שטען כי אבו מאזן תומך באופן מפורש במועמדותו של גנץ לראשות הממשלה. המטרה היתה ברורה: להשפיע על אנשי ימין שהתלבטו אם להצביע לכחול לבן. אם ה"אויב" טוען כי מועמד מסוים טוב לו, המסקנה היא שאותו המועמד רע לישראל.

הפגנה בחסות הממשלה

"גבולות בטוחים" היה שמו של דף פייסבוק של ארגון אמריקאי נגד הגירה לארצות הברית, שהיו לו 130 אלף אוהדים. הארגון היה פעיל מאוד במערכת הבחירות במדינה ב-2016 ובין השאר אירגן הפגנה נגד מהגרים באיידהו. ב-2018 נחשף "גבולות בטוחים" כארגון מזויף שהופעל במימון ובהכוונה של הממשלה הרוסית במטרה, כמו ב"פיצה גייט", להטות את הבחירות לטובת טראמפ. אלפי דפים, ארגונים והפגנות דומים התקיימו באותה מערכת בחירות.

תנועות גראסרוטס (grassroots) הן קבוצות המתארגנות באופן אורגני כדי לפעול למען מטרה משותפת – למשל, קבוצת תושבים שהתארגנו כדי להתנגד לבנייה של בנייני יוקרה שיביאו לתהליך ג'נטריפיקציה בשכונה שלהם וירחיקו את התושבים הנוכחיים או קבוצת אזרחים שהוקמה בניסיון לסכל את מכירת משאבי הטבע של המדינה לקבוצה מצומצמת של טייקונים. קבוצות גראסרוטס בדרך כלל אינן ממומנות על ידי גורם יחיד, והן מגייסות משאבים באמצעות פנייה לקרנות בעלות נטייה חברתית או לפלטפורמות של גיוס המונים. גם הפעילות המקוונת שלהן מסתמכת בדרך כלל על מתנדבים, ולרוב מתקיימים ויכוחים אידיאולוגיים ואסטרטגיים בין חברי כל קבוצה בנוגע לשאלות מה מותר ומה צריך לעשות כדי לקדם את המאבק שלשמו הוקמה. בישראל קיימות תנועות גראסרוטס רבות – מהמאבק הסביבתי נגד מפעל האמוניה בחיפה, דרך המאבק המתמשך למען דיור ציבורי ועד המאבק למען ההכרה בפרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן.

מול תנועות הגראסרוטס קמו ארגונים המתחזים לאותנטיים, אך למעשה ממומנים ומופעלים על ידי גופים עתירי משאבים ובעלי אינטרסים. אלה נקראים "אסטרוטרף", על שם יצרנית הדשא המלאכותי (לעומת גראסרוטס – מונח שהתרגום המילולי שלו מאנגלית הוא "שורשי דשא", כלומר, דשא אמיתי). "גבולות בטוחים" היה, כאמור, דוגמה אחת מני רבות לארגון כזה.

בישראל, דוגמה בולטת לארגון כזה היא תנועת "אם תרצו" שפעלה כתנועת שטח אך בפועל, כפי שפורסם בהרחבה, פעלה בתיאום עם לשכת נתניהו. ארגון אסטרוטרף ישראלי נוסף הוא "שורת הדין", שנאבק באמצעות כלים משפטיים בפעילי טרור פלסטינים. בתכתובות פנימיות של הממשל האמריקאי מופיע "שורת הדין" כארגון המופעל ישירות על ידי ממשלת ישראל, מקבל ממנה מידע מודיעיני ומתאם איתה את פעולותיו. יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, היה שכיר בארגון. כדי ליצור תדמית עממית, ארגוני האסטרוטרף אינם מקבלים מימון ממשלתי בתחילת דרכם, אך המממנים שמאחוריהם הם פעמים רבות אותם התורמים העומדים מאחורי חברי כנסת בולטים ושרי ממשלה. לא עובר זמן רב וגם משרדי ממשלה שונים מתחילים להזרים אליהם כספי ציבור, מה שהופך אותם בפועל ל"GONGO" – ארגונים חוץ-ממשלתיים המכוונים על ידי הממשלה.

פעילות הרשת של הארגונים הללו מקצועית יותר, מתוכננת יותר ומתוקצבת הרבה יותר מהפעילות של ארגוני גראסרוטס. כך, מתפרסמים קמפיינים גדולים שלהם בבת אחת בכמה אמצעי תקשורת וזוכים לסיקור נרחב יותר בתקשורת המיינסטרים, המחוברת גם היא לעטיניהם השופעים של בעלי ההון.

בולעים צפרדעים

"באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה כלב", אומר פתגם רשת ידוע. הזירה הפוליטית שבה ומדגימה אותו היטב על ידי פעילות אסורה או גבולית שמתקיימת בה ובאמצעות הפצת מסרים המשרתים קמפיינים שונים מבלי שיהיה מי שיקבל עליהם אחריות או ייתן עליהם את הדין. לדוגמה, במערכת הבחירות האמריקאית ב-2016 הודלפו לוויקיליקס כ-20 אלף תכתובות פנימיות מתיבת הדוא"ל של "הוועדה הדמוקרטית הלאומית", הגוף המנהל הרשמי של המפלגה הדמוקרטית. מטרת ההדלפה, מיותר לציין, היתה להביך את המפלגה ולפגוע בה בחודשים שקדמו לבחירות, ומי שהדליפו את התכתובות היו, כצפוי, האקרים רוסים שכוונו כנראה על ידי ממשלת רוסיה.

לאנונימיות היחסית שתחתיה אפשר לחסות ברשת יש תפקיד נוסף בקמפיינים פוליטיים. היא מאפשרת לגייס את דעת הקהל להעברת החלטות שקודם לכן נתפסו כקיצוניות וזאת באמצעות ניפוח שקרי שלהן והחזרתן למידותיהן המקוריות בהמשך. נניח שהממשלה מבקשת לפנות התנחלות כלשהי, החלטה שעלולה לגרום נזק אלקטורלי למפלגה מסוימת. לפתע יופיעו ברשת ידיעות מופרכות על פינוי מספר גדול של יישובים מעבר לקו הירוק, ואלה יהודהדו על ידי פרופילים בעלי זיקה פוליטית מובהקת המופעלים על ידי קמפיין מפלגתי ומשם קצרה הדרך לתקשורת המיינסטרים. לאחר שהידיעות צברו מספיק נפח תכריז אותה מפלגה שהמהלך יכול לפגוע בה כי הצליחה לצמצם את הפינוי הצפוי ליישוב אחד בלבד ותקצור שבחים ממצביעיה. מהלכים מסוג זה לא היו מתרחשים ללא שופר גדול מספיק. היכולת של מפלגה או ממשלה להגביר את עוצמתם של מסרים פוליטיים, לשייך אותם לפעילי שטח או למקורבים אנונימיים ולהשתיל אותם בשיח הציבורי יצרה אמצעי נוסף של שליטה בדעת הקהל.

תופעת רשת נוספת בעלת חשיבות אדירה בפוליטיקה היא הממים (memes). המם הפוליטי המפורסם ביותר כיום הוא, ככל הנראה, פפה הצפרדע – דמות מצוירת שהופיעה לראשונה בקומיקס ב-2005 ונהפכה לפופולרית מאוד בחוגי הימין הקיצוני בכלל ובקרב תומכי טראמפ בפרט. לפני מערכת הבחירות בארצות הברית ב-2016 תומכיו הפיצו את פפה במסגרת סדרות ממים לצד אנשי הלטאה – שידועים בקרב חובבי תיאוריות קונספירציה כשליטים האמיתיים של העולם – בצורה מתוזמרת וממומנת ברחבי הרשת והפכו אותו לסמל ימני מאוד ופופולרי מאוד. באותה שנה הכניסה הליגה נגד השמצה את דמותו של פפה לרשימת סמלי השנאה שלה. בישראל רק מעטים שמעו אז על פפה הצפרדע, אבל בארצות הברית שימשו הממים שלו ושל אנשי הלטאה כלי שרת להגחכת השמאל ולהסתה נגדו. חלק מהמסרים בממים מוסווים באמצעות שפה פנימית המובנת רק לקהילה מסוימת. מלבד השימוש בהם נגד השמאל, הממים מרדדים מאוד את הדיון הפוליטי כולו והופכים אותו לסמלי ושטחי.

בדומה לגנים בביולוגיה, הממים הם בעצם רעיונות שמתפשטים באמצעות אנשים המעבירים אותם מאדם לאדם וממקום למקום. באינטרנט, הממים הם תמונות שנהפכו למוכרות ומופצות ברשתות החברתיות בליווי כיתוב קצר שבנוי בדרך כלל בתבנית קבועה, אירונית, מצחיקה או ביקורתית. רבים מהממים המופצים ברשת אינם מזיקים: תמונות של חתולים עם כיתובים משעשעים, שקיעות יפות עם משפטים מלאי השראה וכדומה. אך ממים אחרים נמצאים בשימוש פוליטי וליוצריהם יש מטרות פוליטיות מובהקות.

לקראת הבחירות באפריל 2019 הופצו בישראל מאות אלפי ממים מכל הצדדים. חלקם קודמו גם על ידי חשבונות רשמיים של מפלגות, אך רובם נשארו במגרש הלא-רשמי והופצו באמצעות חשבונות שלכאורה אינם קשורים ישירות לקמפיינים הפוליטיים. זכור לרעה במיוחד המם ששיתף יאיר נתניהו שבו נראה המיליארדר היהודי-הונגרי הפרוגרסיבי ג'ורג' סורוס כשהוא שולט באיש לטאה, ששולט בדמות בעלת מראה יהודי, ששולטת באהוד ברק, ששולט באלדד יניב וכן הלאה. נתניהו ג'וניור לא יצר את המם, אבל המסרים שהעביר ככשיתף אותו היו ברורים. כך נראים הפרוטוקולים של זקני ציון במאה ה-21.

ממים, לצד פוסטים ויראליים, סרטונים וקישורים לאתרי חדשות מרכיבים את הסביבה הווירטואלית שכל אחד מאיתנו נחשף אליה מדי יום. העניין הוא שלא כולנו נחשפים לאותה סביבה. הופתעתם מהניצחון של טראמפ בארצות הברית ונתניהו בישראל? הפיד שלכם גרם לכם לחשוב שעוד רגע קמה ממשלת אחדות בראשות העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי? ברוכים הבאים ל-Eco chamber. "תאי תהודה" הם המרחב של רובנו ברשת, והם כוללים אנשים שמרביתם דומים לנו בדעותיהם. זה הטבע האנושי. אנשים נוטים להרגיש טוב יותר בקבוצות הומוגניות המהדהדות את הדעות שלהם ומחזקות את התחושה שהן נכונות. תעמולה טובה יודעת לחזק את תאי התהודה הללו ולהתאים את המסרים כך שיהדהדו היטב בקרב חבריהם. אלה, בתורם, יכבסו אותם כשישתמשו בהם כדעות אישיות בשיחות סלון שינהלו, בפוסטים שיכתבו ובוויכוחים שיקיימו ברשת ובחיים האמיתיים. כך מפסיקה תעמולה ממומנת להיות תעמולה ונהפכת לתפיסה פוליטית.

גם במקרה הזה, כמו בממים וכמו בפייק ניוז, מסרים פשוטים וחדים יפעלו טוב יותר ממסרים מורכבים הדורשים מחשבה מעמיקה, רצון לבחון ולחקור נתונים ועובדות ויכולת הטלת ספק. האלגוריתם של הרשתות החברתיות תורם לתופעה החברתית הזאת וגורם לכל מחנה להתכנס יותר ויותר בעצמו, כשהוא משוכנע לא רק בצדקת דרכו אלא גם בניצחונה הקרוב.

קמפיין בלתי פוסק

מאז שנבחר לתפקידו, טראמפ מצייץ בטוויטר כ-11 פעמים ביום, בממוצע, כאילו העובדה שכבר נהפך לנשיא עוד לא התקבעה וקמפיין הבחירות שלו ממשיך לרוץ. הוא לא היחיד: גם ראש הממשלה נתניהו משתמש בחשבונות הרשת החברתית שלו בתדירות גבוהה מאוד ולצרכים מפלגתיים לא-רשמיים. למעשה, אנחנו חיים בעידן שבו קמפיינים של בחירות אינם נגמרים לעולם, ויום הבחירות נהפך להיות רק עוד נקודת ציון בניסיונותיהם של נבחרי ציבור להיבחר שוב ושוב.

ואכן, מכיוון שהרשת מאפשרת המשכיות של קמפיינים במידות שונות של עצימות ובעלויות נמוכות יחסית גם לאחר סיומם הרשמי ביום הבחירות, אין צורך להפסיק את הקמפיין; אפשר רק להעביר אותו לאש קטנה. היכולת של מפלגות להגיב באופן מיידי לאירועים אקטואליים ולהגיע לקהל היעד של מסריהן ללא תיווך של עיתונאים ועורכים היא כלי תעמולה יקר ערך. היתרון במיקרו-קמפיינים שיטמיעו ביעילות רבה יותר את הדעות ה"נכונות" הוא ברור, אך המחיר שהחברה כולה משלמת הוא שהכל נהפך לקמפיין, ולמהות ולעשייה אמיתיות כבר אין משמעות של ממש בעולם הווירטואלי. כל החלטה פוליטית, גם כזאת שיש לה השלכות על חיי אדם, נמדדת בקריטריונים של עלות-תועלת לקמפיין. לכל מפלגה יש מקורבים אנושיים או מזויפים ברשתות החברתיות, שדרכם היא מפריחה בלוני ניסוי לפני הכרזה רשמית כדי למדוד את תגובת הקהל. הכרעות הרות גורל נמדדות ומתקבלות במונחי רווח והפסד פוליטיים, ולא כחלק מתוכנית ארוכת טווח לתועלתם של כל האזרחים.

מכיוון שבקרב קהל היעד מתפתחת עייפות טבעית מהקמפיין הבלתי פוסק, על מפעיליו להמשיך ולספק עניין על ידי הקצנת חלק מהמסרים, לעתים עד כדי שימוש בהוכחה על דרך השלילה. הדוגמה המובהקת ביותר היא ההדבקה של המיתוג "שמאל", הנחשב היום לנורא מכל בשדה הפוליטי בישראל, לכל מי שאינו מתיישר על פי הרצונות של בנימין נתניהו, כולל לפוליטיקאים שמגוחך להגדיר אותם כך כמו אביגדור ליברמן. האפשרות להשתמש בהגדרות חותכות שנושאות מסרים שליליים עבור קהל היעד קיימת משום שברור לכולם שהאמת הווירטואלית היא דבר זמני עד מאוד. רגע אחרי שתצא לאוויר העולם ותשכנע את מי שתשכנע, היא תתאדה ותישכח. ההבנה הזאת גם מאפשרת לפוליטיקאים לשקר מבלי להניד עפעף ויותר מכך, היא מבטלת את הצורך להתנצל גם אם נתפסו בשקר.

אחד המקרים הבולטים של השנים האחרונות הוא זה של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, בפינויו של הכפר הבדואי הלא-מוכר אום אל-חיראן ב-2017. באירוע נהרג תושב הכפר כשהשוטרים ירו לעבר רכבו. הרכב המשיך לנסוע, הרג שוטר ופצע שוטר נוסף. הטענה הראשונה של כוחות הביטחון היתה כי מדובר בפיגוע דריסה והנהג נהרג רק אחרי שביצע את הפיגוע. ארדן, הממונה על המשטרה, הגדיל לעשות וחזר שוב ושוב על הממצאים הראשונים כשהוא מוסיף להם פרטים לא-מאומתים ומתייחס לנהג כמחבל שנורה בעת ניסיון פיגוע. העדויות והממצאים בהמשך סיפרו סיפור אחר שעל פיו הנהג, יעקוב אבו אל-קיעאן, נרוה למוות על ידי שוטרים על לא עוול בכפו, אך ארדן המשיך לדבוק בגרסתו השקרית. הקמפיין הנמשך תמידית מאפשר לפוליטיקאים לעצב את הנרטיב המועדף עליהם גם בניגוד מוחלט לעובדות, שפעמים רבות הם עצמם שולטים בהפצה הראשונית שלהן. וכל עוד יש בנמצא מנגנון תעמולה שממשיך להפיץ את המסרים וישכיח את הסיפור כשיגיע סיפור מעניין יותר, סטייה מהנרטיב הראשוני רק תפגע בפוליטיקאי. על התנצלות ודאי שאין מה לדבר. בפועל, רובנו ניזונים ממקורות שאנחנו תופסים כאמינים, וכיום הם בהחלט לא חייבים להיות מקורות ממוסדים. ואם חוזרים בפנינו שוב ושוב במשך שנים על האמירה שהתקשורת שקרנית ושמקור המידע האמין היחידי הוא הקמפיין הפוליטי עצמו ומי שעומדים בחזיתו, בסוף נאמין לכך.

דוגמה אחרת נוגעת לשרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, שפירסמה ב-2014 פוסט נזעם נגד פלסטינים אזרחי ישראל בעקבות שמועה ברשתות החברתיות שעל פיה הוצת בית הקברות היהודי ביפו. השמועה, שעשתה לה כנפיים, לוותה בתמונה מזויפת ובה נראה כביכול בית הקברות לאחר ההצתה. גם חברה למפלגה, נפתלי בנט, יצא במסע הסתה ברשת בעודו מכהן כשר החינוך, בעקבות שמועות שעל פיהן מאחורי גל השריפות הגדול ברחבי הארץ ב-2016 עמדו אזרחים ערבים. אף אחד משניהם לא טרח להתנצל או לחזור בו.

הקמפיינים נהפכו מאמצעי למטרה בפני עצמה וזו אחת הסכנות הגדולות ביותר במערב הפרוע האינטרנטי. אם קרל מרקס ופרידריך אנגלס דיברו על "המהפכה המתמדת", שעל פיה המהפכה הבורגנית אינה יכולה להתבצע על ידי הבורגנים עצמם, היום אפשר לדבר על זה שמציאות חיינו הפכה ל"תעמולה מתמדת", כך שהיא לעולם אינה משקפת את המציאות או פועלת לטובתה. כשאין יותר הבדל בין אמת לשקר, אין הבדל גם בין עשייה לזיוף עשייה או בין צמיחה אמיתית ובין נתונים שמעוּותים ונקראים גם הם צמיחה. כשכל מה שחשוב הוא הקמפיין, הסקר האחרון והבחירות הבאות, אין כל מחשבה מהותית על העתיד. המהות מושלכת הצדה והמשאבים שחשבנו כי יושקעו בנו, האזרחים, מופנים לטיפוח התדמית ובהתאם לכך ניכרת ההשפעה על הדמוקרטיה: אפשר להרעיל את השיח, אפשר להסית נגד מוסדות המדינה הדמוקרטית, אפשר להחריב את התקשורת העצמאית ולהפוך אותה לתלויה ולמגויסת. כשהקמפיין אינו מסתיים לעולם, אין מה לדאוג לטובת המדינה ואזרחיה, אלא צריך לדאוג רק לניצחון הבא, זה שיאפשר להמשיך ולהחזיק בכוח ובשררה.

המציאות הזאת מבטאת התנהלות חסרת אחריות וסופה לקרוס, בדרך זו או אחרת, לתוך עצמה. "תעמולה מתמדת" מביאה להקצנה מתמדת, אך גם להקצנה כזאת יש סוף. עם זאת, אל לנו לטעות לחשוב שהקריסה תגיע בבת אחת, כמו נפילה אל תוך מחילה. סביר יותר שמדובר בהידרדרות במדרון החלקלק והיא כבר החלה. סימניה המובהקים נמצאים מול עינינו, ביסודות הדמוקרטיים המצויים היום תחת מתקפה חסרת בושה ותקדים: בית המשפט העליון, התקשורת הממוסדת וזכות ההצבעה בפרטיות.

השמאל על הגדר

בתוך השדה הפוליטי-אינטרנטי של המערב הפרוע חסר העכבות הזה ניצבים היום שני צדדים שאינם שווים בכוחם, משום שהשמאל יושב על הגדר. אמנם גם הוא משתמש בחלק מהכלים שהוזכרו כאן, אבל בעצימות נמוכה בהרבה ובהצלחה מועטה. כך, לדוגמה, בדיקת עובדות שנעשתה לנשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה מצאה כי אמר 18 שקרים בוטים במשך שמונה שנות כהונתו בבית הלבן. בדיקת עובדות של הנשיא טראמפ מצאה כי הגיע ל-18 שקרים בוטים כבר בשבוע השלישי לכהונתו, וכיום, לאחר שלוש שנים בבית הלבן, מאחוריו לא פחות מ-12 אלף שקרים כאלה. לשימוש השונה בשיטות הללו יש סיבות שונות. מחקרים שנעשו בארצות הברית, למשל, הראו שהציבור הימני מאמין לפייק ניוז בשיעור גבוה הרבה יותר ממצביעי שמאל. נוסף על כך, ציבור זה גם נאמן למחנה שלו יותר מאנשי השמאל ויש לו נכונות רבה יותר להפיץ תכנים שמהדהדים את עמדותיו – ולא משנה אם הם אמיתיים או שקריים. בישראל, כאמור, המצב אינו שונה מהותית. גם כאן בדיות מוצגות כעובדות, אמת היא שקר ושקר הוא אמת.

סיבה נוספת בגללה השמאל מסרב לעשות שימוש זהה בכלי הנשק של המערב הפרוע הווירטואלי היא הרצון לשחק על פי הכללים, באופן הוגן ומוסרי, גם אם המשחק השתנה. דוגמה קטנה לכך אפשר היה למצוא בדיון החוזר ונשנה שהתנהל באחרונה בקשריו של אהוד ברק עם הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין. מעבר לעיסוק בכך בתקשורת הממוסדת, הסיפור הופץ הן על ידי מפלגת השלטון, הליכוד, והן באמצעי התקשורת המקושרים לחברי המפלגה. קשה לחשוב על מהלך מקביל, רחב היקף וחובק פלטפורמות, שהיה מבצע השמאל. נתניהו ממשיך לזרוק אבנים מתוך בית הזכוכית שלו והשמאל ממשיך להסתתר מפני המטח.

אפשר להבין את הדילמה של השמאל הישראלי אם להמשיך להיות נאמן לדמוקרטיה המהותית ולדבוק באמת או להצטרף למשחק השקרים והשנאה המלוכלך שמוביל הימין. אך מה שמתרחש היום בזירה הפוליטית דומה לניסיון של שחקן שחמט לשחק על פי הכללים המסורתיים בעוד יריבו ממציא כלים חדשים שיכולים לנוע מעלה ומטה ולירות חצים, ומנענע את הלוח בכל פעם שהוא מרגיש שהמצב אינו מתאים לו. לא רק שלוח המשחק אינו מאוזן והשחקנים אינם פועלים על פי אותם הכללים, אלא למעשה שני הצדדים אינם משחקים באותו המשחק.

הפתרון המתבקש, זה שהיה מאפשר לשמאל לשמור על טוהר המידות הדמוקרטי שלו, הוא הגברת הרגולציה על שימוש בכללי משחק זהים והענשה על חריגה מהם. שורש הבעיה של הרגולציה על תעמולה ברשת מצוי בעובדה שחוק הבחירות, שנחקק ב-1959 ומרסן את פעילות התעמולה במערכות בחירות, אינו מתייחס לשינויים הטכנולוגיים בעשרות השנים האחרונות, ששינו בכל מובן את פניה של התעמולה הפוליטית.

מדובר במצב של ביצה ותרנגולת: כל עוד הימין בשלטון אין לו שום אינטרס להצר את מרחב הפעולה הווירטואלי שמאפשר לו להחזיק במושכות, וכל עוד לא ננקטים צעדים שיאזנו את המגרש – גוברים הסיכויים שהימין ימשיך ויישאר בשלטון. אבל קיימת בעיה נוספת, חמורה יותר: תמיכה ברגולציה מוגברת מביאה עמה תמיד את הסיכון להגבלה ופגיעה בזכויות האזרחים. ישנן מדינות שמתערבות, בין היתר, בתכנים של קמפיינים ומגבילות אותם ואת דרכי הפצת המידע של האופוזיציה. אף אחד מאיתנו אינו קורא להן מדינות דמוקרטיות. כלומר, במובנים מסוימים, הרגולציה עשויה להביא אותנו למצב שבנקודת הפתיחה שלו אנחנו מצויים היום, שבו המפלגה או המפלגות שבשלטון נוהגות ברשת כבשלהן, רק אולי לאחר הרחבת הרגולציה יהיה להן פחות צורך להסתתר מאחורי ארגונים וחשבונות פיקטיביים. זו תהיה פגיעה חד-משמעית בחופש שלנו כאזרחים. במידה מסוימת ובמובנים מסוימים, הגבלת חופש אינה חייבת להיות תמיד רעה, אך זה מחיר שהתומכים בהגברת הרגולציה ברשת צריכים להביאו בחשבון.

השמאל, אם כן, ניצב היום בפני דילמה אמיתית: בצד האחד שלה, מאבק להגברת רגולציה שספק אם יישא פרי ושהצלחתו עלולה לכרסם הערכי זכויות אזרח ואדם; ובצד השני שלה, החלטה לשחק באופן לא-דמוקרטי, שמנוגד לעמדותיו של השמאל במשחק שכלליו ממילא נשחקו. אין מדובר בבחירה פשוטה ותהא אשר תהא, היא תשפיע על המציאות החברתית והפוליטית. אבל ישיבה על הגדר כבר אינה אופציה. האקדחים שלופים. החול בשעון החול הולך ואוזל והחלטה חייבת להיעשות עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.