הקדמה

השאלה מה יהיה החיבור ההיסטורי שייבחר לגיליון הראשון של כתב עת מבית קרן ברל כצנלסון נענתה במערכת במהירות. היה ברור שאין מתאים יותר מחיבור של ברל, האיש שדמותו ופועלו עיצבו לא רק את דרכה של תנועת העבודה אלא גם את זו של החברה הישראלית כולה. הגותו השלמה של ברל – כפי שנפרשה בנאומיו השונים, דבריו בישיבות כאלה ואחרות, מאמריו ומכתביו – לא כונסה במלואה מעולם. 12 הכרכים של כתביו וששת הכרכים של מכתביו שיצאו לאור לא יתפסו מקום רב בספרייה ממוצעת, אך הם מגלים תפיסת עולם עמוקה ורחבה על בנייתם של עם, חברה ואומה, ושל המדינה שבדרך. ולפני הכל ויותר מכל, הם חושפים בכל עמוד כי ״העיקר – טיפוס האדם״, כמו שצוטט ברל ביומנו של זלמן ארן. ואכן, עיקרו של המפעל הציוני היה האדם – לא זה המופשט, חסר הפנים והצורה, אלא הפועל, החקלאי, איש המעשה שיש בו גם רוח. ״אדם ומלואו״, בלשונו של ברל.

ברל, יליד ינואר 1887, עלה ארצה ב-1909 מבוברויסק (אז חלק מרוסיה וכיום בבלארוס). את פעילותו הציבורית החל במסגרת קבוצות של סוציאליסטים יהודים ועם עלייתו בימי העלייה השנייה עבד כחקלאי במושבות יהודה ובעין גנים. ב-1911 עבר לגליל, לחוות כנרת. הוא השתייך לקבוצת הפועלים ״הבלתי מפלגתיים״ וסייע בהקמתן של הסתדרויות הפועלים החקלאיים הראשונות. לאחר מלחמת העולם הראשונה ופעילותו בגדוד הארץ–ישראלי הקים יחד עם דוד בן–גוריון ויצחק בן–צבי את מפלגת אחדות העבודה. כבר אז התבלט כמתווה דרך, ניסח את מצע המפלגה וערך את ביטאונה, ״קונטרס״. במהרה זכה למעמד של מעצב דרכה הרעיונית של המפלגה ויש שכינוהו ״מחלקת השכל״ בתנועה.

ברל נמנה עם מקימיה וראשיה של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים ופעילותו התמקדה הן בהתוויית מדיניותה והן בעבודה רעיונית ותרבותית עבורה. הוא סירב לקבל עליו תפקידים ביצועיים או פוליטיים פורמליים, אך היה שותף, בתוקף מעמדו הרוחני, להכרעות המרכזיות בחיי היישוב ומילא תפקידי מפתח בהקמת מוסדות ומפעלים רבים, ובהם מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא״י), העיתון ״דבר״ (שברל היה עורכו הראשון), הוצאת הספרים ״עם עובד״, בנק הפועלים, המשביר, קופת חולים כללית וסולל בונה. סמכותו היתה מקובלת גם על ראשי ההגנה.

מרביתם של הדברים המובאים פה הושמעו מפיו של ברל במועצת ההסתדרות בינואר 1941. מעשית, הם מוקדשים לצורך בהקמת הוצאת ספרים לפועל העברי. מהותית, ברל משרטט בהם במכחול דק את חשיבותם של חינוך, השכלה והכשרה רעיונית להגשמת מטרותיה של ציונות העבודה.

16 שנים קודם לכן, ב-1 ביוני 1925, יצא לאור הגיליון הראשון של ״דבר״, מפעל חשוב מאין כמוהו בהיסטוריה של תנועת העבודה, בעריכתו של ברל. בעמודו הראשון כתב שהעיתון הוא ״יציר רוחה ופרי מאמציה של תנועת העבודה בארץ. בן לתנועה, אח למפעל, חבר ורע ליצירה״. עבור ברל לא רק שהמלה הכתובה לא היתה ההיפך משגרת היומיום, תחום ליודעי ח״ן מסוגרים במגדלי שן, אלא שהוא ראה בה – בהתגלמותה ב״דבר״ ובהמשך גם ב״עם עובד״ – ״המשך של אותה העבודה הגופנית, המשקית, התרבותית, האישית והחברתית אשר הפועל בארץ ישראל עושה יום יום מבלי הרף״.

ברל ביקש לבנות עבור הפועל העברי ״ארון ספרים״ עשיר בתוכנו ובהיקפו, שישמש יסוד משמעותי בהקמת בניין חברתי איתן. בהוצאת הספרים (ששמה העתידי יעיד על הקשר בין האידיאה למעשה) ראה כלי מרכזי בהגשמת הציונות, מפעל אח למפעלים המשקיים שעליהם שקדה ההסתדרות באותם הימים. הקמתה היתה עבור ברל צו השעה. ״בשבילי״, כתב, ״העניין של הוצאת ספרים, של חינוך נוער, של יצירת ספרות ילדים עברית בארץ, אף הוא פרק במלחמה על הגמוניה של העובד, של החלוץ, בציונות״. תנועה שמוותרת על הפיכת הסיפור שלה, על כשליו, ניסיונותיו והצלחותיו ״לקניין הדור״, טען, ״היא בעצמה מוותרת על יצירתה״.

כשנה לאחר הנאום, בתום תלאות אופייניות למפעל בסדר גודל שכזה, הוקמה הוצאת עם עובד. בשנה הראשונה לקיומה הוציאה לאור 36 ספרים, שהופצו ב-150 אלף עותקים – בעת שהיישוב היהודי בארץ ישראל מנה כ-450 אלף נפשות.

ברל היה עורכה הראשי של ההוצאה שנתיים. באוגוסט 1944 נפטר בירושלים והוא בן 57.

בראשית הייתה אידאה

(במועצת ההסתדרות, כ״ט בטבת, תש״א)

ברל נשא את הדברים במועצת ההסתדרות ב-28 בינואר 1941. הם מובאים במלואם בכרך ה׳ של כתבי ברל כצנלסון (הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תש"ז. עמ' 173-147).

אינני מתכוון להוצאה [לאור של ספרים] של ארגון מקצועי או זרם פוליטי – בשביל כך לא הייתי צריך לדבר מעל במה זו.

מועצת ההסתדרות היא המוסד העליון של ההסתדרות ובתוקף תפקידה מטפלת בנושאי חקיקה, החלטות הוועד הפועל (הגוף המרכזי שהיה אמון על פעילות ההסתדרות ועל הוצאה לפועל של החלטות המועצה) ועוד. חברי המועצה, שנבחרים אחת לארבע שנים, בוחרים את המוסדות העליונים של ההסתדרות. הוועידה מתכנסת אחת לכמה שנים. בראשית שנות ה-40, עת נשא ברל את הדברים הבאים, היתה ההסתדרות הגורם החברתי הדומיננטי ביישוב העברי והנאומים שנישאו במועצה ובוועד הפועל זכו לתשומת לב רבה בקרב הציבור בארץ.

דברים אלה עלולים להיעשות ונעשים על ידי כל מועצת פועלים, אגודה מקצועית, על ידי כל זרם פוליטי לעצמו.

בארץ היו בתקופה זו כמה הוצאות ספרים מפלגתיות ותנועתיות דוגמת ספרית פועלים של הקיבוץ הארצי–השומר הצעיר, שהוקמה ב-1939. דבריו של ברל מכוונים להקמת הוצאת ספרים של ההסתדרות, שאכן קמה ב-1942, כשנה לאחר נאומו במועצה ושמה – עם עובד.

אני מתכוון שההסתדרות תיגש למפעל זה כמו שניגשה לכמה מפעלים חלומיים חשובים, שההסתדרות תיקח על עצמה את התפקיד ליצור בעברית את הוצאת הספרים של העם. […] רצוני להסביר מדוע אין זה בשבילנו משאלה חסודה, תשוקה של אוהב–ספר, כי אם צורך חיוני.
מייסדי ההסתדרות, החבורות הראשונות של אנשי העלייה השנייה והעלייה השלישית, הביאו אתם צידה רוחנית מסוימת. לא זו השאלה אם הציוד היה מספיק, ודאי לא היה מספיק; אם הלם בדיוק את צרכי הארץ והבניין, ודאי לא הלם כל. אבל היה בו מטען רוחני מספיק לשנים. לא הספר ולא הלימוד היו העיקר בחיינו הרוחניים. המעבר מחיי ספר, או מחיי בטלה, לעבודה – הוא עצמו היה בו מאמץ רוחני מספיק, אשר כוחו אתו להעשיר את הנפש וגם את המחשבה. שמענו מפי משה [שרת] אתמול כיצד נדונה בחבורת התלמידים שאלת הוויתור על בית ספר גבוה.

ברל מתייחס לדבריו של משה שרת בדיוני המועצה שהושמעו קודם לכן על הנכונות של תלמידים מגימנסיה הרצליה בתל–אביב (ששרת היה בוגר המחזור הראשון שלה) לוותר על המשך לימודיהם בימים שקדמו למלחמת העולם הראשונה לטובת התגייסות להגנת הארץ.

בתקופות מסוימות יש שהוויתור על בית ספר גבוה הנהו פרי מאמץ אינטלקטואלי ומוסרי, פרי מחשבה ושיקולים ומלחמות פנימיות. דורות המייסדים – עולמם הרוחני לא היה תלוי כל כך במידת ההשכלה שלהם, והצרכים הטכניים והמשקיים שנולדו בתוך העבודה תבעו את סיפוקם יותר מאשר השכלה כללית או מדינית וחברתית. והפינה האינטימית היקרה אשר נוצרה אז בספרות העבודה, אותם נצנוצי מחשבה ושירה היו בשביל הקומץ הזה – היודע את קוצר ידו – כדי לרוות את הנפש.

בינתיים נעשינו מקומץ לעם, ומעולים ומהגרים, אשר בחלקם הם ניזונים עדיין מעולמות אחרים – לתנועה, אשר מרכזה הרוחני הוא בארץ. את ההשכלה צריך היה לקבל בארץ ואת הילד צריך היה לחנך פה. נעשינו לתנועה אשר בשביל חלקים רבים ממנה השפה העברית היא שפתם היחידה, שפת דיבורם ושפת השכלתם. והציבור הזה יש לו צרכים רוחניים שונים מאוד. יש לו צרכים אלמנטריים, ויש לו גם צרכים מורכבים ביותר. והציבור הזה, שהוא ארץ ישראלי מבחינת הלשון, מבחינת תוכן חייו, נשלח לחפש את מזונותיו הרוחניים בחוץ, במרחקים. אין זה מצב בריא לכשעצמו, באשר הוא דוחק את האדם לשפת לועז, ובאשר חומר חיצוני בעצם טעון עיבוד ועיכול, ולגבי רבים מן הדור הגדל בתוך התנועה פירוש הדבר לשלוח אותו למקורות נעולים בפניו. אם לאחר עשרים שנות קיום חשה ההסתדרות באמת בכל חומרת האחריות לעתידה, לגורל מעשי ידיה; אם ציבור הפועלים משקיע כוחות כל כך מרובים בחינוך ילדיו, בהחזקת זרם חינוכי עצמאי; אם אנחנו מקיימים כינוסים שונים לשאלות חינוך וטיפול בילד; אם מטפחים ארגוני נוער – ואין שוקדים על הגשת עזרה ספרותית לכל אלה, הרי זה כאילו מוציאים צבא לשדה המערכה בלי לתת לו מינימום הציוד המלחמתי הדרוש לו.

אין לשכוח שהדור הצעיר בארץ (ו"צעיר" – אין זה מושג של שנים בלבד) לוקה בשניים: מצד אחד לא ניתן לו להיעזר באותם מכשירי ההשכלה אשר היו בדרך כלל פתוחים לקודמיו. בין שהוא בא מחוץ לארץ, מתנאים של הרס וחורבן וגזירות ומניעת השכלה, ובין שהוא גדל בארץ והוא בגיל צעיר מאוד מפסיק את לימודו ונכנס לעבודה, ואפילו אם גומר בית ספר – אין צידה זו מספיקה לצרכים של דור העומד בשורות הראשונות של מערכה לאומית גדולה, והנדרש להקים בנין חברתי איתן. מאידך, גם אותו הרכוש הרוחני שהתנועה יצרה בארץ במשך שלושים וחמש שנה, ושנבלע ברוחו של דור מקימי ההסתדרות – הולך ונעשה כמעט למעין חתום בפני הקוראים הצעירים. עברו הימים כאשר כל קורא היה בקי בפינות חבויות של הספרות, הוקיר דפים ישנים וידע מה טמון בהם והיכן לחפש את החשוב לו. אולי יש עתה פחות זמן, אולי יש פחות אוירה. אינני מוכן להפליג בניתוח הדברים הללו. עובדה היא שיש צורך להושיט דברים בקנה, להגיש על כף היד, להקל על העיכול. ואם התנועה אינה מעריכה מה יש לה, אינה יודעת מה רכושה הרוחני, מה יצרה במשך השנים, ואינה מבינה לצרור את הדברים לאחר בירור וסינון ולעשותם לקניין הדור הגדל – הרי היא בעצמה מוותרת על יצירתה. הצורך הזה לתת לבן התנועה, להמוני התנועה ולילדי התנועה חומר מזין – אינו ניתן להיעשות באופן ארעי, איננו צריך להיעשות כעבודה קיקיונית. לא קשה לקיים הוצאת ספרים. יש מו"לים חרוצים, יש דברים שאפשר לתרגם בן רגע, יש דברים שאפשר לחבר על נקלה. מנדלי מוכר ספרים היה אומר כי גם בעולם הספרות יש "תרנגולת" המתעכבת רגע ומטילה ביצה ויש "פרה" הזקוקה לעיבור ממושך עד שהיא ממליטה עגלה.

שלום יעקב אברמוביץ, הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים (1917-1836), היה מחשובי הסופרים העבריים שכתבו ביידיש ובעברית בעת החדשה. ברל מתייחס לספרו "סוסתי", שיצא ביידיש ב-1873 ועשורים לאחר מכן תורגם על ידי מנדלי עצמו לעברית ולימים גם על ידי דן מירון.

יש פירות ספרותיים המבשילים על נקלה, בלי חרדה יתירה, בלי טיפול, ויש שדורשים חרישה עמוקה, וברירה ובדיקה ועיבוד. יש פעולות – וגם מוצלחות – שאינן מצריכות עבודת מחקר ועיון, ויש מפעלים הדורשים עבודת הכנה מרובה ומאמצים מיוחדים, את אלה מי יעשה?

[…]

בתנועת מדיניות וסוציאליות מצויה הנטייה להפריז בערכו של גורם אחד ולהקל ראש בגורם אחר – רעה חולה היא. ראינו באיזו מידה שילמו תנועות פועלים בעולם בעד הפרזתם בקצת מקומות בערך הפעולה המקצועית הארגונית, ובקצת מקומות – בערך הפעולה הפרלמנטרית.

ברל אינו מבאר את דבריו, אולם אפשר להעריך שהוא מתכוון לכמה אירועים באותן השנים, דוגמת הזעזועים שתקפו את מפלגת הלייבור הבריטית בשנות ה-30 והביאו אותה לשהות ארוכה באופוזיציה והמאבקים בתוך השמאל הגרמני בתקופה שקדמה לעליית היטלר לשלטון ב-1933.

וכמה שילמו בעד הזנחה בשדה החינוך במובן המצומצם ובמובן הרחב של המושג. ואם הדברים נכונים לגבי על תנועה גדולה, הם נכונים פי כמה לגבי תנועתנו. אם יש תנועה אשר אפשר לומר עליה: בראשית היתה האידאה – הרי זו תנועתנו. לא היינו באים לארץ אלמלא עולם רוחני מסוים של דורות שקדמו לנו. ודאי יטרחו להעמידנו על ההכרח האובייקטיבי שהיה בדבר, שכל הדרכים היו סגורות בפנינו. ודאי, אבל ההכרח הזה היה קיים לא רק בשבילנו, כי אם בשביל עוד מיליוני יהודים, מדוע הוא לא פעל עליהם? ההכרח קיים אך צריך לראותו, ולא כל היהודים ראו אותו. רק חלק ראה. רק חלק אשר תנועה רוחנית מסוימת פקחה את עיניו וכיוונה את לבו. ותנועה אשר עדיין לא הספיקה למצוא בסיס כלכלי מדיני חזק, אשר עדיין צריכה להילחם על זכויות אלמנטריות: על דונם אדמה, על אפשרות של חיים, על אפשרות של עליה; תנועה אשר צריכה עדיין להילחם על מלחמה ארוכה וממושכת על עצמאות, מן התא הנמוך המוניציפלי ועד התא העליון; תנועה אשר גם מה שכבשה נמצא עדיין תמיד בסכנה. תנועה כזאת אם אינה יודעת לחשל את עצמה, אם אינה יודעת לעמוד איתן נגד כפירה, נגד שפלות – מפקירה עצמה מראש לסערות אויבות.

בוויכוח שקדם לדבריי

כזכור, דבריו של ברל נאמרו במועצת ההסתדרות שבה נדונו נושאים שונים.

נזרקה כמה פעמים המלה הגמוניה – הגמוניה של הפועל, בעם, ביישוב. יש אשר דרשו את הדבר הזה לשבח ויש אשר דרשו את הדבר לגנאי. הגמוניה אין פירושה "אני ואפסי עוד"; הגמוניה אין פירושה גם דיקטטורה. הגמוניה אינה נקנית על ידי מכשירי שלטון דווקא. הגמוניה משמעותה: שליטה רוחנית, השפעה מכרעת, הליכה בראש בחיי העם. וכל תנועה הרואה עצמה לא כאגודה מקצועית גרידא שואפת להגמוניה. "בני משה" חתרו להגמוניה בחיבת ציון.

אגודה שנוסדה על ידי אחד העם (אשר צבי (הירש) גינצברג, 1927-1856) באודסה ב-1889 למען טיפוח לאומיות יהודית והכשרה רוחנית כהכנה להתיישבות בארץ ישראל.

רעיון העבודה אינו יכול להתגשם כלל אם לא יגיע להגמוניה בחיי העם. לא די שהפרט נושא הרעיון יבקש להגשימו בחייו, אין רעיון זה יכול להתקיים בלי שייהפך לקניין הכלל. כשתנועת הפועלים מגלה צורות מסוימות של התיישבות עובדת,

ברל מתכוון לקיבוץ, למושב, לקואופרטיב וכדומה.

כשהיא נלחמת את מלחמת הפועל במושבה,

ברל מתכוון למאבקים על שכר העובדים, עבודה עברית ועוד. אחד המאבקים המפורסמים התחולל בראשית שנות ה-30 בין נציגי הפרדסנים לנציגי הפועלים ונסב על קליטת פועלים עבריים לעבודה חקלאית בתקופת הקטיף.

כשהיא כובשת לפועל עמדות בחיים המוניציפליים, כשהיא נאבקת על עליה – הרי כל אלה הם גילויים של מלחמת רעיון העבודה על התגשמותו, ואין התגשמותו ניתנת אלא על ידי הגמוניה בתוך העם. ואני מודה: בשבילי העניין של הוצאת ספרים, של חינוך נוער, של יצירת ספרות ילדים עברית בארץ, אף הוא פרק במלחמה על הגמוניה של העובד, של החלוץ, בציונות.

[…]

אולם ראוי לדעת למי שמבקש לדעת: הסתדרות העובדים איננה מפלגה ואיננה כת ואיננה כנופיה, וגם הוצאת הספרים של ההסתדרות איננה נחלת מפלגה פוליטית, ולא כת אידיאולוגית ולא כנופיה ספרותית. הסתדרות העובדים מהווה את החטיבה החברתית הגדולה ביותר ביישוב, והיא כוללת גושים ומפלגות וזרמים בני זרמים, ולפיכך גם מפעליה אינם מפעלים של גוש או מפלגה או זרם, כי אם של הכלל הכולל אותם. ובהיות ההסתדרות, מתפקידה, שוקדת על כל פרט עובד, היא נושאת באחריות לגורל כלל העובדים ולעתידות האומה.

[…]

עם עובד מבקש לפרנס את צרכיו הספרותיים של הפועל.

מכאן ואילך מובאים דבריו של ברל המופיעים בכרך י"ב של כתביו, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תל אביב, תש"י, עמ' 36-29. בכמה אסופות של כתביו מופיעים דברים אלה בצמידות לדברים שאמר במועצת ההסתדרות המופיעים למעלה.

אך "צרכיו הספרותיים של הפועל" מה הם? יש אומרים: די לו לפועל בכמה קבים של ספרות כרזנית תעמולנית, אשר גושפנקה של "פועליות" טבועה עליה, ולשאר – "ידאגו אחרים", או "יש מי שידאג". ויש אומרים: פרנוס צרכיו הספרותיים של הפועל אינו בו למעט אלא לרבות, כי "הפועל" איננו יצור מופשט אשר לו צרכים "פועליים" גרידא, ובכלל צרכיו של הפועל החי – צרכיו הרוחניים של האדם מישראל בימינו.

ויכוח זה אינו מאתמול ואינו חל על ענייני ספרות בלבד. היו שביקשו שנים רבות ללמד את הפועל הארץ-ישראלי כי אין לו לפועל אלא איגודו המקצועי ומלחמתו בבעלים, ו"השאר" – היינו: עליה, בנין משק פועלי, עברית, ציונות – אינם מעניינו. לכך "ידאגו אחרים". ואם כי מטיפי תורה זו ראו עצמם נאמנים ביותר ל"אינטרסים של הפועלים" לא שמע להם הפועל הארץ-ישראלי.

זהו ויכוח שהתקיים במשך כל שנות קיומה של ההסתדרות, ועיקרו השאלה אם היא עליה להסתפק בתפקידה כאיגוד מקצועי גרידא או שמא לעמוס על שכמה גם משימות לאומיות רחבות. כאן מתייחס ברל בפרט לעמדה של השמאל הקומוניסטי, שתבע מההסתדרות להיות חוד החנית של "מלחמת המעמדות". השמאל הציוני, על מפלגותיו השונות, חתר לארגון בלתי מפלגתי של ההסתדרות וראה בה את המוסד המארגן של "המדינה שבדרך". ב-1924 הוצאה המפלגה הקומוניסטית משורות ההסתדרות. היא חזרה אליה ב-1941, לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות.

הוא ראה את ענייני חייו של העם כעניין שלו, של הפועל, הוא לא סמך על "האחרים" ש"ידאגו". וגם את עניינו שלו, "הפועלי", ראה מואר באור גאולת העם, ועל ידי כך קנה את עולמו וכבש את מקומו בהיסטוריה החיה של אומתו.

עם עובד הנהו "צד" בוויכוח זה. "צד" מובהק. הוא איננו מפריד בין צרכיו ה"פועליים" של העובד לבין צרכיו ה"אנושיים" וה"יהודיים". הוא רואה בפועל אדם ומלואו. ואם עוד יכולתו היום מועטת, הרי המטרה רומזת לו בכל היקפה. לעולם אין ההסתדרות פותחת אלא בהיענות לצרכי חבריה, ברובם צרכים פשוטים וראשונים. אלא שאין ההסתדרות נשארת עומדת במקום שהיא פותחת. היענותה הנאמנה נושאת בחובה את התנופה העתידה, את עובר הגדולות. אין ההסתדרות יכולה לפרנס את הצרכים החיוניים של חבריה בלתי אם על דרך החברות, ההדדיות, ההתנדבות והתנופה החלוצית. ודרך זו היא שעושה את האתחלות הזעירות לפרנס צרכים פשוטים של קומץ חברים למפעלים המפרנסים את כוח היוצר של האומה.

במה התחילה קופת חולים, למשל? בעשיה צנועה ביותר.

ראשיתה של "קופת החולים הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" ב-1911 וברל היה זה שהציע לייסדה בוועידה השנייה של "הסתדרות הפועלים החקלאיים ביהודה" בסוף אותה שנה. קופת חולים היתה גוף עצמאי מההסתדרות ומסי החבר שולמו לה ישירות, עד שבמחצית שנות ה-30 התאחדו שני הארגונים ומס אחיד נגבה עבור החברות בשניים שהיו לאחד. ב-1995 נותק הקשר בין שני הארגונים באמצעות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, וקופת חולים כללית נהפכה לעצמאית.

היא ביקשה להקל את סבלו של הפועל החולה, העזוב ומודח ללא קרוב וגואל, להצילו מבושת פנים שבפניה לגבאי צדקה, ולהגיש לו את מעט העזרה של ריפוי וטיפול אשר קומץ חברים המתפרנסים במסכנות יכול להגיש. וכך הניח קומץ פועלים, בחלקם מחוסרי עבודה, יסוד למפעל הגדול של בריאות העם. מתוך שחברי קופת חולים הם בני המחנה העובר לפני העם, הפונה לכל נקודת כיבוש והיאחזות, המסתכם בכל ביצה וכביש ויישוב של ספר, נעשתה קופת חולים חלוץ הבריאות הלאומית.

"סולל בונה" אף הוא הוקם לצורך מוגבל: הפועל היהודי ארב לו חוסר עבודה פרמננטי, קיומו לא היה מובטח לו אפילו יום אחד, לא היתה לו כל אפשרות לעמוד בהתחרות עם עבודה זולה אצל הקבלנים. לאחר כמה אכזבות וכשלונות התחילה מנסרת המחשבה שכדאי לו לפועל לנסות להיות "קבלן של עצמו".

סולל בונה הוקמה על ידי ההסתדרות הכללית ב-1924 כממשיכת "המשרד לעבודות ציבוריות ובניין", שנוסד ב-1921, בימי המנדט הבריטי, ושימש בעיקר לסלילת כבישים, ייבוש ביצות והקמת מפעלי השקיה. במארס 1924 נוסדה "סולל בונה – חברת פועלים עברית שיתופית לעבודות ציבוריות, בניין וחרושת", כאגודה שיתופית שמטרתה לאחד את הפועלים העוסקים בענפי הבניין, החרושת ועבודות ציבוריות על יסודות שיתופיים. לצד בניית הארץ שמה סולל בונה דגש על חינוך קואופרטיבי לחבריה. היא תפסה מקום מרכזי בענף הבנייה בארץ וקיבלה עליה תפקידים לאומיים-ציבוריים כמו הכשרה מקצועית, עבודות יזומות והעסקת מובטלים. בין מפעלותיה: מבני "חומה ומגדל", גדר הצפון ושדות תעופה וכבישים לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה.

מתוך מגמה זו נוצר בשעתו "סולל בונה" אשר נעשה בקרב הימים, לאחר כמה נפתולים ומשברים, מכשיר גדול לבנין הארץ. הוא מגלה מקורות עבודה סמויים, הוא עצמו יוצר מקורות עבודה, הוא מאמן את הפועל למלאכות אשר לא ידעו אבות אבותיו, והוא מחדיר את העבודה העברית למקומות שהפועל הפרט הנתון לחסדו של הקבלן הרכושני אין לו כל תקווה לחדור. ועדיין אין אלו אלא שלבים ראשונים בשליחותו של "סולל בונה" לגבי הפועל העברי ולגבי המשק הלאומי. אנו מצפים לראות את "סולל בונה" כנושא דינמי של הבניה העממית ושל חרושת פועלית, כגורם של הוזלת הבניה, של שיכון הרבים, של שיפור חיי הפועל בכללותם. לא רבים הם הגורמים הכלכליים להיאחזותנו הלאומית כמפעל ענקים זה שצמח מתוך קיבולת נועזה בשעתה בחלקת כביש קטנה.

[…]

לא אבוא עתה להמשיך בזה. בהזדמנות אחת קראתי על ההסתדרות את הכתוב "סולם מוצב ארצה וראשו…" עוד אנו חייבים בחיזוק שלבים ראשונים, אך כבר יכולים אנו לשאת עין אל ראשו של הסולם.

מתוך ספר בראשית, כח, יב: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".

בחיק מפעלו החלוצי של כלל העובדים, על יום-יומיותו, על מעמדיותו, מקופלת הצמיחה הלאומית על נופה וצמרתה. חבל שלא כל פועל ולא כל עסקן פועלים יודע וחש זאת בכל אשר הוא עושה.

אילו היתה ידיעה זו שולטת בכל מעשינו!