מערכת בחירות אחר מערכת בחירות עסוקים הפרשנים הפוליטיים, יחד עם ראשי מחנה המרכז-שמאל ופעיליו המרכזיים, בחישובים טקטיים של חיבורים בין סיעות וסיסמאות קמפיין. שמות המפלגות עוברים ריענון. קנאות ישנות ועלבונות חדשים נמהלים אלה באלה. "שחקני רכש" משוריינים במקומות אטרקטיביים בתקווה לקרב ציבורים שפנו לשדות זרים. אין להמעיט בחשיבותם של כל אלה, אך יש להכיר בכך שהם משמשים מסך עשן לבעיות היסוד של המחנה, שעתידה של מדינת ישראל תלוי בהן. עם כל החשיבות שבקמפיינים מבריקים, במנהיגות אחראית ובעלת ניסיון, ובאיגום משאבים מפלגתיים לריצה משותפת, אין הם משמשים תחליף לעבודת עומק פוליטית. האופן שבו תנועות פוליטיות הגשימו את מטרותיהן מאז ומעולם תקף גם בעידן הנוכחי של עליית האינדיבידואליזם: דרך גיבוש רעיוני, שכנוע מצביעים והרחבת שורות, וצבירת כוח ומשאבים. היום, לאחר שנה שהביאה עמה שתי מערכות בחירות עוקבות, מתישות ומזיקות, מן הראוי לקחת צעד אחורה ולהביט על התמונה הרחבה. 

כפל בעיות עומד ביסוד משבר הכוח של המחנה הדמוקרטי-ליברלי, המכונה בדרך כלל מחנה המרכז-שמאל. הראשונה מביניהן נעוצה בתהליך סוציו-פוליטי שלא הושלם ועניינו התמורה משמאל סוציאליסטי לשמאל-מרכז ליברלי בישראל. חלק מהתמורה הזאת נוגעת להרחבה מבורכת של גבולות השוויון והחירות כפי שהוגדרו על ידי תנועת העבודה בראשיתה וחלקה מבטא היחלשות של ערכים קולקטיביים (ועוד אשוב לכך בהמשך). הבעיה השנייה נוגעת לוואקום רעיוני-פוליטי, שנובע בחלקו מהבעיה הראשונה: המחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל אינו מקדיש תשומת לב מספקת להתוויית סדר היום הבסיסי שאותו הוא מבקש לקדם. שתי הבעיות גם יחד מקשות עד מאוד לסמן את גבולותיו של המחנה הפוליטי הדמוקרטי-ליברלי, וכתוצאה מכך מאיינות את יכולתו להשפיע על עיצוב המרחב הציבורי דרך מוסדות השלטון. 

בחלק הראשון והשני של מאמר זה אנתח בקצרה את שתי הבעיות הללו – תהליך הליברליזציה שלא הושלם מחד גיסא, והזנחת המאמץ לנסח סדר יום רעיוני משותף למכלול הכוחות במחנה זה מאידך גיסא. בחלקו השלישי של המאמר אבקש לשרטט את קווי המתאר האפשריים לגבולותיו של המחנה הדמוקרטי-ליברלי הישראלי ואת התשתית לסדר יום ופעולה משותפים. הדברים האלה רחוקים מלספק את החזון הנדרש בכללותו, אולם הם בבחינת קומת בסיס הכרחית לבניית המחנה ולמענה אפקטיבי לבעיות הזמן. 

אך ראשית כל, חשוב להבהיר בקצרה מהי אותה דמוקרטיה ליברלית וכיצד אני תופס את היחס בינה ובין עמדות סוציאל-דמוקרטיות. דמוקרטיה ליברלית היא צורת משטר שבוקעת מתוך מחויבות שווה לשוויון ולחירות, ומבקשת להגשים דרך פעולתה את שני הערכים הללו גם יחד. הדמוקרטיה הליברלית חותרת ליצור איזון עדין בין מימוש רצונו של העם והריבונות שלו ובין ההגנה על הפרטים והקבוצות המרכיבים אותו – הן מפני הנציגים הנבחרים והן מפני קבוצות חזקות אחרות בתוכו. משום כך, עניינה הראשון של הדמוקרטיה הליברלית הוא קביעת גבולות בני הגנה – גבולות פיזיים ממש וגבולות חוקתיים, בצורת חוקה. הגדרה זו מבהירה, כך אני מקווה, כי הסוציאל-דמוקרטיה היא עמדה מרכזית בתוך המחנה הדמוקרטי-ליברלי הרחב, ולא עמדה המנוגדת לו.

מקיבוץ לפירוק

הקמתה של מדינת ישראל התאפשרה כתוצאה מברית בין כוחות סוציאליסטיים חלוציים ובין הון פרטי, שהגיע מגורמים בורגניים בתוך ההסתדרות הציונית ומחוץ לה. עם זאת, וגם לשיטתם של אלה המצמצמים את משקל הסוציאליזם בהתנהגות שלטון השמאל הציוני, הכל יסכימו כי ישראל בעשוריה הראשונים התנהלה באופן קואופרטיבי-קיבוצי הרבה יותר מבימינו. הדבר בא לידי ביטוי בכמה מישורים: שייכות לאיגודי עובדים, לתנועות נוער ולמפלגות הגדירה לא פעם את מעגל הזהות המשמעותי של הפרט; מעורבות הממשלה במשק בדמות חברות ממשלתיות, סובסידיות, רגולציה על ייצוא וייבוא, ותכנון משקי מקרו-כלכלי; אחדות תרבותית בטלוויזיה, צרכנות, אופנה, מוזיקה ועוד. המרכז הליברלי בדמותם של הציונים הכלליים ושל המפלגה הפרוגרסיבית לא הצליח באותם עשורים להשפיע באופן משמעותי על סדר היום הישראלי. בהתאמה, הלכו מפלגות המרכז הליברלי ונטו בעשורים הראשונים למדינה לימין הליברלי, עד שבסדרה של מיזוגים התאחדו לתוך מה שנהפך למפלגת הליכוד. 

כמו בכל תהליך חברתי ארוך, מורכב והדרגתי, קשה לאתר נקודת שבירה יחידה ל"יחד" הישראלי. הקובץ "שיח לוחמים" של בני האליטה הקיבוצית שיצא באוקטובר 1967, אח זר וכואב לאלבומי הניצחון שאחרי מלחמת ששת הימים, ביטא ניצנים של ספקות ביחס למיתוס הקבוצתי של השמאל הציוני הסוציאליסטי, ושלל התוצרים התרבותיים שבאו בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים שיקפו קינון מתמשך של אותם ספקות. לאחריהם ביטא המהפך של 1977 נקודת ציון נוספת בדעיכת השמאל הסוציאליסטי, נקודה שמשקלה הועצם פי כמה בעקבות הרפורמה הכלכלית של 1985 שהונהגה על ידי ראש ממשלה שהשתייך למה שהיה המחנה הסוציאליסטי. אולם תהא אשר תהא נקודת המפנה בשקיעת השמאל הסוציאליסטי, נדמה שאפשר לסמן את שנות ה-90 כעשור הליברלי הישראלי: קץ המלחמה הקרה יחד עם שנות האינתיפאדה הראשונה, ותוצאות הקואליציה הערבית-מערבית לשחרור כוויית, הולידו מציאות ותודעה חדשות בקרב מי שצמחו בציונות הסוציאליסטית.

את הביטוי לתחושת הניצחון המוחלטת של הליברליזם נתן באותן השנים ההוגה פרנסיס פוקויאמה בספרו "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" (הוצאת אור-עם, 1993): "ייתכן כי אנו עדים לא רק לתום המלחמה הקרה או לתום העידן ההיסטורי שלאחר מלחמת העולם השניה, אלא לקץ ההיסטוריה עצמה… כלומר, [ייתכן כי הגענו] אל נקודת הקצה של האבולוציה הרעיונית של המין האנושי, ולהפיכתה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית לצורה הסופית והאוניברסלית של שלטון אנושי [באשר הוא]". כהד מקומי לפוקויאמה, אמר ראש הממשלה יצחק רבין בנאום השבעת ממשלתו ב-1992: "בעשור האחרון של המאה ה-20 שוב אין האטלסים וספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה מציירים את תמונת המצב העדכנית… חובתנו כלפינו וכלפי בנינו היא לראות את העולם החדש כפי שהוא עכשיו… אין אנו עוד בהכרח עם לבדד ישכון, ואין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבינלאומי, הדוהר בימים אלה על פני הגלובוס כולו, שאם לא כן, נישאר אחרונים ובודדים בתחנה". 

הליברליזציה של ישראל בכלל ושל השמאל הציוני בפרט, שנדמתה – כפי שמעידים הציטוטים של פוקויאמה ורבין – יותר כהכרח היסטורי ופחות כבחירה ערכית-רעיונית, התבטאה בשלל מישורים: במישור הסימבולי, חלה ירידה דרמטית בכוחם של הקיבוצים כאליטה חברתית, והיא לוותה במשברים כלכליים פנימיים בתנועה והתבטאה לאחר מכן במהלכי הפרטה גוברים של הקיבוץ; במישור הכלכלי, הפריט רבין כראש ממשלה יותר חברות ממשלתיות מכל ראש ממשלה שכיהן אחריו; בעשור זה גם ירד משמעותית שיעור העובדים הישראלים המאוגדים באיגודים מקצועיים (יותר מ-80% בתחילת שנות ה-80 לעומת כ-25% בימינו); זאת ועוד, לאחר עשורים של משבר פירק חיים רמון, בן לתנועת העבודה, את ההסתדרות מכוחה וממבני השליטה שלה במשק ובמפלגה; במישור הפוליטי התרחש איחוד שקודם לכן היה בלתי נתפס בין מפלגת שינוי הליברלית, מפלגת רצ היונית-ליברלית ומפלגת מפ"ם הסוציאליסטית; ונוסף על כל אלה, הלכו ותפסו נושאים של חירויות פרט (להט"ב, נשים, ערבים, יהדות ליברלית) יותר ויותר מקום בסדר היום של מפלגות השמאל והמרכז הליברלי, דרך פעילות משפטית, ציבורית, אקדמית ופוליטית.  

מפתה לבחון את תהליך הליברליזציה של השמאל הציוני כביטוי להתפרקותה של תנועה פוליטית ורעיונית. ספרי פרוזה כמו "הביתה" של אסף ענברי (ידיעות ספרים, 2009) ומחקרים אקדמיים דוגמת "ההסתדרות מעל לכל" מאת לב גרינברג (הוצאת נבו, 1993) מחזקים את התחושה כי התמורה שעבר השמאל הציוני היא בסופו של דבר תבוסה שלו. ואכן יש צדק בנקודת המבט הזאת, במיוחד אם מתמקדים בשקיעה הכפולה – הן במקומה של האליטה הקיבוצית והן בכוחן של מפלגות השמאל הציוני המובהקות מאמצע שנות ה-90 ועד ימינו. ואולם, בה בעת יש לזכור כי במובנים רבים אחרים הליברליזציה של השמאל בישראל אינה תבוסה אלא התרחבות מתבקשת ואף מבורכת, שכן הליברליזציה הזאת מבטאת את ההכרה כי אפשר, ואף הכרחי, להחיל את השאיפה לשוויון ולחירות שעמדה בבסיס תנועת העבודה מראשיתה גם על קהלים, ציבורים ותחומי חיים נוספים. התפשטות השוויון בעידן הליברלי מרחיבה את המאבק ממאבק לשוויון מעמדי-כלכלי בלבד ונענית לקריאה למען שוויון מגדרי, שוויון להט"בי ושוויון אזרחי ואתני. אם נוציא מהמשוואה את שאלת השוויון המגדרי, לשאר המאבקים לא היה מקום בשמאל הציוני הקואופרטיבי של ימים עברו. באותה המידה, ממאבק לחירות או עצמאות לאומית (שלא פעם התעלם מחירויות בסיסיות של פרטים וקבוצות אחרות), התפשטות החירות בעידן הליברלי מעניקה הכרה לחירות הביטוי של המזרחים (ושל כל אחת ואחד אחרים), לחירות התעסוקה של נשים ערביות, לחירות הפרט של עצירים ועוד.   

וכך, לא רק השמאל נהפך לליברלי יותר במגוון היבטים, אלא שבהדרגה חזר המרכז הפוליטי, שנעלם בשנות ה-60 וה-70, והיה כעת ליברלי בהשקפת עולמו ביחס לדת ולפרט, מעורה בכלכלת השוק החופשי, ותומך (גם אם תמיכה אמביוולנטית) בסיום הכיבוש הישראלי ובהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. כפי שמראים נתוני ההצבעה בישראל, מרכז זה שואב את עיקר כוחו האלקטורלי מהמעוזים שתמכו לפנים בשמאל הסוציאליסטי. 

ואולם, הליברליזציה של ישראל בכלל ושל השמאל הציוני בפרט חטפה מכה ניצחת עם ההתנקשות ברבין. מעבר לתפקידו כגנרל שמניח את הנשק ואוחז בענף עץ הזית, היה רבין מנהיג שאיפשר – דרך אישיותו, הביוגרפיה שלו והרטוריקה שלו – לגשר על הפער שבין השמאל-ימין הישן ובין ישראל הליברלית של המחר. אמנם הליברליזציה הישראלית בכלל, והליברליזציה של השמאל בפרט, המשיכה את תהליך הבשלתה גם לאחר ההתנקשות ברבין, אולם היא עשתה זאת במקוטע, עם האפיזודות של הממשלות בהנהגת אהוד ברק ואהוד אולמרט, ומבלי ליהנות מהתבגרות סבלנית והדרגתית. כתוצאה מכך, גם האזורים הליברליים ביותר של השמאל הציוני לשעבר סובלים מבלבול מושגי וארגוני. 

בד בבד, הסוציאל-דמוקרטיה לא נעלמה כליל מן הזירה הישראלית. מחקרי דעת הקהל מראים כי הציבור הישראלי על כל שדרותיו, לרבות אלה שעברו ליברליזציה, עדיין תומך במדיניות רווחה מרחיבה, בהוצאה ציבורית משמעותית ובצמצום אקטיבי של פערים בשוויון. במישור הציבורי, המחאה החברתית שפרצה ב-2011 סימנה בעבור רבים את התקווה לחזרתו של השיח הסוציאל-דמוקרטי למרכז הבמה הישראלית. לפתע הופקע השיח הכלכלי-חברתי מההקשר הטכנוקרטי שבו היה אפוף זה זמן רב וחזר לשמש נושא מרכזי מבחינה פוליטית. מאבקי המשך שנולדו מן המומנטום של קיץ 2011, דוגמת המאבק במתווה הגז והצמיחה בשיעור העובדים המאוגדים (בין היתר, דרך ארגון "כוח לעובדים" החדש והנמרץ), הוכיחו כי אין מדובר באפיזודה בלבד, אלא בלבלוב של שכבה סוציאל-דמוקרטית צעירה ונחושה.

לתמורות חברתיות ורעיוניות אלה קיים ביטוי פוליטי מובהק במפה הישראלית. תנועת העבודה, שבמרכזה אשכול המוסדות הפוליטי של השמאל הציוני הסוציאליסטי, כבר אינה מה שהיתה פעם. בסיס הבוחרים הוותיק שלה מתפצל כיום בין מה שנותר ממפלגת העבודה, שמאל ליברלי (שתומכיו חונים כיום ברשימת המחנה הדמוקרטי), מרכז ליברלי בדמות התלכיד שמרכיב את רשימת כחול לבן, וכוחות נוספים שטרם הכריעו מה יהיה ביתם המפלגתי הזמני בעת הזאת. 

בצדן של התפתחויות אלה, תמורות משמעותיות חלו בציבור הערבי בישראל: בתהליך הדרגתי הלכה והתפתחה בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל שכבת הנהגה חדשה המעניקה ביטוי לתודעה פוליטית מחודשת בעלת גוון ייחודי. תודעה זו, שבאה לידי ביטוי בראשיתי במסמך "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" שפורסם על ידי ועדת המעקב של ערביי ישראל וועד ראשי הרשויות המקומיות הערביות ב-2006, גאה בזהות הלאומית הפלסטינית ובה בעת חותרת להשתלבות בחברה הכללית בישראל. אך האם מלבד ההתנגדות לימין הלאומי בהנהגת ראש הממשלה נתניהו או מי מיורשיו הקיצונים יותר, יש מה שיאחד את המחנה הזה? 

שתיקת הזרם המרכזי

לצד הפיצול הרעיוני של המחנה הפוליטי שהיה פעם השמאל הציוני הוא סבל גם מפירוק מוסדי, כאשר הריק הרעיוני מהווה בו זמנית גם סיבה להתפרקות המוסדות וגם תוצאה של תופעה זו. מנהיגי השמאל הסוציאליסטי ופעיליו המרכזיים פעלו תמיד בתוך מסגרת רעיונית רחבה, ששימשה מצפן לדרכם בהנהגת הציונות והמדינה. מאז ראשית המאה ה-20 החלו לעלות ארצה חלוצים ופעילים סוציאליסטים, תחילה בזרזיף של מספרים קטנים שגדל בהתמדה ובהדרגה לאחר מכן. והנה, למרות ההבדלים הרבים בין הסיעות והקבוצות השונות בתנועת העבודה, חתרו כולן יחד לממש ביישוב ההולך ונבנה משנה רעיונית ששילבה בין בניין אומה עצמאית ובין הגשמת ערכים של שוויון ושיתוף. לכל אלה היה ברור כי הן מבקשות להביא את בשורת הסוציאליזם (או הסוציאל-דמוקרטיה) בתצורתה הלאומית מהזירה האירופית אל ארץ חדשה ואל חברה חדשה. משנה רעיונית זו, על כל הלבטים הפנימיים שבה ועם כל ההבדלים בין הסיעות השונות בתנועה, סיפקה לתנועת העבודה את הקרקע ההכרחית להצמחת מנגנון מפלגתי ומבנה מדינתי יעילים לתפארת. 

אשר על כן, החל בראשית פעולתה ועוד קודם שהשיגה דומיננטיות בתנועה הציונית, הקימה תנועת העבודה סדרה של מוסדות שעסקו בגיבוש רעיונות ובהפצתם. מוסדות אלה שקדו על גיבוש סדר יום רעיוני מפורט ופעילות נמרצת בתחום החינוך הפוליטי. לאחר שתפסה את עמדות ההנהגה בהסתדרות הציונית המשיכה תנועת העבודה וחיזקה מוסדות אלה. החל בחוות ההכשרה שנוסדו ברחבי העולם היהודי, עבור בהוצאת עם עובד והעיתון "דבר", דרך מועדוני התרבות של ההסתדרות וכלה בחוגים הרעיוניים שקמו בתוך המפלגה וסביבה – העיסוק הרעיוני והחינוכי נלווה תמיד לעיסוק הפוליטי. בין השניים שררה הזנה הדדית כאשר הכוח הפוליטי מאפשר את קיומם של המוסדות הרעיוניים והללו בתורם מזינים את השחקנים הפוליטיים באידיאולוגיה, בנרטיב שנגזר ממנו ובמדיניות שפורטת את שני אלה למטבעות מעשיים בזירות פעולה שונות. 

הזנה הדדית זו המשיכה גם בחלוף השנים. כך, הוקם "חוג 77" כחוג רעיוני במפלגת העבודה לאחר המהפך הפוליטי שהתחולל באותה שנה גורלית. חברי החוג, ובהם סופרים ואנשי רוח ואקדמיה, ביקשו באמצעותו להשפיע על המפלגה לאמץ קווים יוניים במישור המדיני וסוציאליסטיים יותר במישור הכלכלי-חברתי. אף בסוף שנות ה-80, חוגי "משוב" ו"הכפר הירוק" הולידו את "השמינייה" במפלגת העבודה והתניעו במידה רבה את תהליך אוסלו וההסכמים שבאו בעקבותיו.

ואולם, בשני העשורים האחרונים חלה תמורה ממשית במבנה שתואר כאן: חלק ניכר ממוסדותיה של תנועת העבודה נסגרו, וחלק אחר מהם עומד בימינו ריק מתוכן ואינו מושקע עוד בבניין כוחו הפוליטי של המחנה. למעט המרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון, המוסדות הקיימים כמעט אינם עוסקים כיום בהכשרת מסודרת של עתודה מנהיגותית, וקל וחומר שאינם מקיימים עבודה עיונית רצינית שתאפשר התחדשות רעיונית. 

מחוץ למוסדות התנועתיים, החברה האזרחית הצמיחה כמה מכוני מחקר המזוהים עם השמאל ועם המחנה הליברלי הישראלי. יש ביניהם מכוני מדיניות מצוינים (כגון מרכז אדוה, מרכז טאוב והמכון הישראלי לדמוקרטיה) ומספר מצומצם של מכוני חשיבה והתחדשות רעיונית חשובים (מרכז מולד ומכון ון ליר), שמשפיעים על השיח הרעיוני בחלקים מן המחנה. עם זאת, ההזנה ההדדית בין הרעיוני לפוליטי רחוקה מלתפקד כבימים עברו. זאת ועוד, גם חלק ניכר מחוקרי האקדמיה מחזיקים בנטיות ליברליות, אולם מעטים מהם עוסקים בתרגום העבודה האקדמית שלהם לרעיונות פוליטיים אקטואליים, ומעטים עוד יותר נרתמים למאמץ הכרוך בתרגום הרעיונות לפורמט בר שימוש בעבור קהלים רחבים או בידיהם של נבחרי ציבור. 

הסתיידות העורקים הרעיונית בשמאל בפרט ובמחנה הליברלי בכלל עומדת בניגוד משווע לפעילות הקדחתנית מימין, הכוללת מכוני מחקר ומדיניות, תוכניות מנהיגות והכשרות רעיוניות לכל הדרגים והציבורים, כתבי עת ואתרי פרשנות ועוד. אלה מאפשרים לימין הישראלי לבדוק רעיונות ואת מידת התקבלותם על ציבורים שונים לאורך זמן ולתקן את הטעון תיקון, לגבש רעיונות והצדקות חדשים לקווי מדיניות ישנים (למשל, לא עוד "ארץ ישראל השלמה", כעת מטרת הימין היא "ריבונות"), ולחנך דורות של מנהיגים בהווה ובעתיד על ברכי הרעיונות האלה, תוך מתן גב מוסדי רציף לעבודתם הפוליטית. 

ריק רעיוני וניוון מוסדי מזינים זה את זה בצד הדמוקרטי-ליברלי במעגל של חוסר אונים. המציאות המוסדית העגומה מתבטאת במישור הרעיוני בשתי מגמות המשלימות זו את זו. הראשונה ביניהן נוגעת לסטגנציה הרעיונית של הזרם המרכזי במחנה הליברלי. דשדוש זה בא לידי ביטוי בכך ששפתו הפוליטית של השמאל הישראלי לא התעדכנה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, וגם לא הסיפור שנלווה אליה. בין ה"אין פרטנר" ובין "המזרח התיכון החדש" שנקבר תחתיו, מעט אם בכלל התחדש בסיפור שהליברלים הישראלים מבקשים לשווק לציבור. ריבוי היוזמות המדיניות שיצאו תחת ידיהם של נבחרי ציבור בשנים האחרונות רק מחזק את תחושת החידלון. מאחוריהן עומדים כמה סיפורים שאין להם קשר עם המציאות, דוגמת "אם יימשך הכיבוש, ניוותר מבודדים בין האומות", או אחרים שנגועים באבק של גזענות ושומטים את הקרקע תחת התקווה לישראל דמוקרטית וליברלית, כמו הטיעונים המצדדים בשימור הרוב היהודי או "תרחישי האימים" של ראש ממשלה ערבי. אין משמעות הדבר כי יש לנטוש את רעיון שתי המדינות, אולם חובה לספק לו הקשר והצדקות גיאו-פוליטיות, ערכיות, כלכליות וזהותיות עמוקות ומעודכנות יותר מאלה הנוכחיות. 

המגמה השנייה, המשלימה את הסטגנציה, היא השתלטות השוליים על מרכז השיח. זו אולי החמורה והכואבת שבבעיות המחנה הליברלי. שתיקתו הרעיונית של הזרם המרכזי בשמאל ובמרכז איפשרה למגוון של זרמי מחשבה וגישות רעיוניות לנדוד מהשוליים ולתפוס את הבמה המרכזית בשיח – כאלה הם חלקים משיח הזהויות שמאיצים את הפרגמנטציה של המחנה הליברלי; כאלה הן יוזמות פוסט-לאומיות המקדמות פתרון של מדינה אחת וממעיטות במשקל המרכיבים הלאומיים של כל קולקטיב; כאלה הן יוזמות שחותרות לבטל את הפוליטי למען חתירה לטוב משותף מדומיין בין כל חלקי החברה הישראלית; וכאלה הן יוזמות שאין להן דבר וחצי דבר עם הפוליטיקה, אולם משמשות כתחליף שלה בשביל אלה שמבקשים להפנות עורף לפעולה ציבורית ולהתמקד בטהרת העצמי – מרגולציה של הרגלי אכילה ועד תרגולים רוחניים וספורטיביים.

בתוך החלל הרעיוני הריק הזה מהדהדים בעוצמה רעיונות שמבקשים לערער על עצם היכולת של מחנה ליברלי לפעול כמחנה כדי לשנות את הספרה הציבורית.

עקרונות ויריבים

בין הטהרנות הכיתתית שמבקשת להפריד את הטהור והנכון מן הטמא והמוטעה, ובין החתירה לטוב משותף כללי ורזה מדי, ניצבת דרך שלישית. דרך זו היא יצירת מכנה משותף רחב המאפשר למכלול חלקיו של המחנה הדמוקרטי-ליברלי להזדהות עמו, אולם בה בעת הוא בעל תוכן רעיוני מוצק וככזה ממילא מייצר יריבים ומטרות מובחנות וברורות. 

יש הסבורים כי דמוקרטיה ליברלית היא עניין טכני של מבנה המשטר. אין טעות גדולה מזו. קודם לכל וכפי שכבר נאמר לעיל, דמוקרטיה ליברלית היא צורת משטר שבוקעת מתוך מחויבות שווה לשוויון ולחירות, ומבקשת להגשים דרך פעולתה את שני הערכים הללו גם יחד. מחויבות רעיונית וערכית זו היא הסיבה שבגללה משמשת הדמוקרטיה הליברלית כמכנה המשותף שעליו ניצבים כל חלקי המחנה הליברלי הישראלי, אלה המדגישים את היבט החירות ואלה המדגישים את היבט השוויון. 

כשאנו חורטים את החירות על דגלנו, איננו משמשים בית רק לליברלים מושבעים המצדדים בחירויות פרט וזכויות אזרח ואדם. אין אנו גורסים כי החירות העירומה והשלילית, המניחה לכל אדם ולכל תאגיד לעשות ככל העולה על רוחו ועל שורת הרווח שלו, היא ערך יחיד וכולל. חירות אישית וחירות של חברה וקהילה, על פי הדמוקרטיה הליברלית, הן תכלית שאי אפשר לממשה ללא מידה הגונה של שוויון. בהתאמה, אנו סבורים כי אדם עני, רעב, מודר ומוחלש אינו יכול לממש אף חירות שהיא, גם אם כולן מוקנות לו באופן תיאורטי. המשבר המהדהד של הליברליזם במערב כולו בימינו מבטא יותר מכל את החובה שלא להפקיר את השוויון במרוץ לעבר החירות, משום שצמצום הפערים וקידום כל האזרחים אינם אלא אמצעי הכרחי בהבטחת החירות – האישית וגם הקולקטיבית. 

בה בעת, חסידי השוויון המזהים חירות עם אנוכיות פסולה לא ימצאו גם הם את מקומם במחנה הדמוקרטי-ליברלי. עריצות וטוטליטריות, בין אם הן של רוב, של מפלגה או של מנהיג, הן אויב לדמוקרטיה הליברלית. אנו, כולנו, הליברלים מהשמאל, מהמרכז ומהימין, רואים גם בחירות תכלית, שכן החירות היא הביטוי הפוליטי העמוק ליכולת ולאחריות של כל אדם לפתח את עצמו, מצד אחד באופן אוטונומי ומצד שני באופן לא-אטומיסטי, תוך הכרה בכל זיקות הגומלין בינו ובין יתר בני האדם הסובבים אותו. כך החירות האישית והתלות ההדדית מתבטאות בעבורנו במחויבות לעולם שלם של חירויות וזכויות: החופש לחשוב ולהתבטא באופנים שיאתגרו את הדיון הקיים ויאפשרו לשכנע אחרים בעמדותיי; החופש לנוע ולעסוק בדברים שמבטאים בעבורי לא רק את כישרונותיי ורצונותיי, אלא גם את המחויבויות הערכיות והחברתיות שלי; החופש לבוא בברית משפחתית ולהקים מסגרות קולקטיביות חדשות עם כל מי שלבי חפץ, מכל מין, מגדר ודת שהם.

הדמוקרטיה הליברלית היא שיטת משטר המוּנַעַת מחשד כפול, שצורף ונצרב מתוך מאות רבות של שנות ניסיון אנושי מר. את החשד הראשון אפשר להסביר באמצעות משפטו של סוקרטס. הפילוסוף, שהואשם בהשחתת נפשותיהם של צעירי אתונה, נשפט בדמוקרטיה, ישירה ומלאה (לכל הגברים היוונים בעלי הרכוש, כמובן; לא לכל היתר). את גזר דינו פסקה אסיפת העיר הדמוקרטית, בהשפעת התובע המוכשר מליטוס. הוא הוצא להורג בהרעלה. ממשפטו של סוקרטס, ומאינספור מקרים דומים וחמורים בהרבה שוודאותם ההיסטורית מוצקה מזו של המשפט המדובר, ירשה הדמוקרטיה הליברלית חשד עמוק ביחס לוודאות של הרוב בדרכו שלו. כשוודאות כזאת מיתרגמת להפעלת כוח כלפי יחידים או מיעוטים, ריבונות נהפכת לעריצות ומחלוקת נהפכת לרדיפה אלימה. 

את החשד השני שמניע את הדמוקרטיה הליברלית ניתן לאתר בניתוח המבריק של מחבר ספר שמואל, פרק ח'. בפרק זה, שנודע בשם "משפט המלך", מתאר המחבר כיצד תמיד הנתין הוא זה שישלם את מחירה של השררה – ולא משנה בידי מי היא נתונה. גם בדמוקרטיה ייצוגית, כך מבינה הדמוקרטיה הליברלית, מקנים הבוחרים כוח רב-ממדים לנבחרים שלהם. כך, מי שאמורים לא רק לייצג את רצון הבוחרים ולהוציאו לפועל אלא גם לספק לבוחרים (כלומר לעם, שהוא הריבון) את ההגנה על חייהם, רכושם וכל היקר להם – עלולים ואף עתידים להפוך לגרועים שבאויבים של האזרח והאזרחית. 

לפיכך, הדמוקרטיה הליברלית מבקשת ליצור איזון עדין בין מימוש רצונו של העם והריבונות שלו ובין ההגנה על הפרטים והקבוצות המרכיבים את העם הזה – הן מפני הנציגים הנבחרים והן מפני קבוצות חזקות אחרות בתוכו. באיזון הזה יש מתח פנימי משמעותי בין רצון להימנעות, בין מימוש לאיפוק. הדמוקרטיה הליברלית הוכרזה כמנצחת הגדולה של המלחמה הקרה. אך לאחר עשור של אופוריה ליברלית הגיעה ההתרסקות בצורה של טרור פונדמנטליסטי מבחוץ, מחאה גואה מבית נגד מהגרים ומבקשי מקלט, ומחאה כואבת (שהושתקה זמן רב מדי) של מעמדות דחויים ומקופחים שהליברליזם כשל בסיפוק הבטחתו לרווחה ושגשוג בעבורם, ושהובילה לגל של פופוליזם וביקורת על ה"אליטות", ובצד כל אלה, שבו הדת והלאומנות למרכז השיח.

השילוב בין האופוריה להתפכחות ממנה, בין ההגמוניה הדמוקרטית-ליברלית ובין המתקפות הקטלניות שפוגעות ביעילות בבטן הרכה שלה, הוביל ליצירת דימוי שלילי מאוד של המושג הזה ושל העמדה שעומדת מאחוריו. אך בניגוד לדימוי השלילי שדבק בה, הדמוקרטיה הליברלית אינה נאיבית וגם אינה טכנוקרטית. היא זהירה אבל גם נועזת – מונעת מאופטימיות ביחס לטבע האדם בעודה פסימית באופן עמוק בנוגע למימושו של טבע זה במציאות. ככזאת, היא מוזנת מנטיות שמרניות אבל הפעולה שלה ליצירת מבנה משטרי שחותר לקדם שוויון וחירות, חירות ושוויון, היא פעולה פרוגרסיבית באופן עמוק, פעולה שאינה מגלה כל סובלנות לחוסר צדק בעודה נזהרת מחתירה למימוש אוטופיסטי של צדק. 

גם בישראל סובלת הדמוקרטיה הליברלית מאותו הדימוי שממנו היא סובלת ביתר הדמוקרטיות המפותחות. ואולם בניגוד אליהן, כאן מעולם לא נוסתה דמוקרטיה ליברלית הלכה למעשה. במרבית שנות קיומה לא התיימרה ישראל להיות דמוקרטיה ליברלית, ולמעט שנים אחדות – כאמור, בשנות ה-90, ומספר קטן יותר של שנים באמצע העשור הראשון של המאה ה-21 – אף נעשו מעט מאוד צעדים כדי לקדם את הפוליטיקה הישראלית בכיוון זה. לכן, השאלה המרכזית שעלינו לשאול את עצמנו אינה שאלה של נוסטלגיה, אלא שאלה המכוונת לעתיד: לא כיצד נראתה הדמוקרטיה הליברלית בישראל, אלא כיצד עשויה להיראות הדמוקרטיה הליברלית בישראל. 

גבולות פיזיים וחוקתיים

כמערכת שמבוססת על מימוש של כוח בצד הגבלתו של הכוח, עניינה הראשון של הדמוקרטיה הליברלית יהיה קביעת גבולות – גבולות פיזיים ממש וגבולות חוקתיים, בצורת חוקה. גבולותיה הפיזיים של המדינה יהיו כאלה שכל מי שייכלל בתוכם יהיה אזרח שווה – בשוויון אזרחי מלא – של המדינה, למעט מהגרים ובעלי מעמד מיוחד של פליטים ומבקשי מקלט. משום כך, כיבוש צבאי של אוכלוסייה אזרחית אינו מתיישב עם דמוקרטיה ליברלית. גבולותיה החוקתיים של המדינה – החוקה – יידרשו לכלול כמה יסודות: א) הסדרת סמכויותיהן של רשויות השלטון השונות זו ביחס לזו, ובתוך כך הגדרת סמכויות בית המשפט העליון ועצמאותו, כך שיאפשר הגנה לאזרחים מפני נבחריהם; ב) הסדרת מעמדו של הפרט, חירויותיו וזכויותיו מול המדינה ומול פרטים וקבוצות אחרים; ג) הסדרת מעמד המדינה כמקום שבו מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, בצד הסדרת מעמדו של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל, כולל זכויותיו הקיבוציות כמיעוט. 

מכאן נפרטים סדרה של נושאי משנה, שנכללים גם הם בתפיסה של ישראל כדמוקרטיה ליברלית ונובעים ישירות מהעיקרון הבסיסי של עיבוי מושג האזרח וזכויותיו: 1. חתירה להקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל בטוחה; 2. שלטון החוק ושוויון בפני החוק; 3. ביטול כל אפליה ומאבק בה – אפליה עדתית, לאומית, גזעית, מגדרית ועוד; 4. רשת רווחה שתבטיח את החירות הבסיסית של כל אזרח ואזרחית לקיום מכובד; 5. מתווה להסדרת יחסי דת ומדינה (לוקליזציה, הפרדה חלקית, פלורליזציה וכדומה); 6. כלכלת שוק חופשית עם פיקוח ורגולציה.

בעבור מי שמאמינים במכלול המטרות ששירטטתי לעיל, מחנה מגוּון המקדם ישראל דמוקרטית-ליברלית הוא החלופה היחידה; לא רק בשל גודלה הבלתי מספק של כל אחת מקבוצות המשנה של המחנה הזה, אלא גם, ובעיקר, משום שהדמוקרטיה הליברלית משלבת במהותה את הרצון לקדם גם חירות וגם שוויון. אם נוותר על אחד מצמד הערכים האלה, אף אחת מהקבוצות המרכיבות את המחנה הדמוקרטי-ליברלי – שמאל ציוני סוציאל-דמוקרטי, שמאל ציוני-ליברלי, מרכז ואף מרכז-ימין ליברלי ושמאל פלסטיני-ישראלי – לא תוכל לממש את משנתה. בכך אני מאמין באמונה שלמה: הדמוקרטיה הליברלית היא קומת המסד לכל בניין חברתי ופוליטי שמבקש לשלב שוויון וחירות במינונים משתנים. 

צר מאוד הוא הגשר המחבר בין כל חלקי הקואליציה התיאורטית שתעמיד חלופה להנהגת הימין הנוכחית – בין המרכז הליברלי לשמאל הסוציאל-דמוקרטי, בין השמאל הציוני לנבחרי הציבור הערבים ובין מתנגדי הכיבוש לציבורים השואפים לליברליזם בענייני דת דוגמת יוצאי חבר המדינות. קשה לחשוב על איזושהי לוליינות טקטית או פרסונלית שתצליח להביא את כולם לחדר אחד, קל וחומר להצטרף לממשלה שיש לה קווי יסוד בעלי תוכן ממשי. הסיבה לקושי הזה נעוצה בטענה שהצגתי בפתח המאמר ועל פיה הקבוצות שהוזכרו כאן נעדרות סדר יום רעיוני, רחב ובסיסי שסביבו הן יוכלו להתלכד לעשייה שלטונית משותפת. 

אך דומני כי הבחירה בדמוקרטיה ליברלית יכולה לשרטט בעבור כולן הן את גבולותיו של המחנה הפוליטי שכולן שייכות אליו והן את המכנה התוכני המשותף להן. המחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל הוא רחב אך מובחן. ידורו בתוכו (מי בנוחות גדולה יותר ומי באי-נוחות מסוימת) פלסטינים-ישראלים לא-ציונים לצד יהודים ישראלים ציונים, חרדים ודתיים המחילים על עצמם קטגוריות ליברליות יוכלו להשתלב בו בנוחות, וליברלים מבחינה כלכלית וסוציאל-דמוקרטים (משעה שהאחרונים יתגברו על הקושי להסתגל למלה "ליברלי") יסכימו על קווי היסוד שלו גם אם לא על שלבי ההמשך הנובעים ממנו. בז'רגון הנוכחי, אלה קווי המתאר המחנאיים של הקואליציה להגנה על בית המשפט העליון, אולם זהו ניסוח פשטני המעיד על הריק הרעיוני שבו צמח משום שכאמור, בין הקבוצות האלה ישנו מכנה משותף תוכני רחב מכך. 

כל הקבוצות יחד יכולות לממש את החשובים שביעדי הדמוקרטיה הליברלית: ראשית, ניסוחה של חוקה המבטיחה את זכויות האדם והאזרח ומסדירה את סמכויות רשויות השלטון ואת המגבלות על סמכויות אלה; ושנית, סיום השליטה הישראלית בפלסטינים וחתירה להסדר שלום קבוע. עוד יכולים הציבורים הללו להגיע להסכמה יסודית על הצורך להסדיר את יחסי הדת והמדינה בישראל באופן שיעניק יותר חירויות לאזרחי ישראל ויקצה את משאבי התמיכה של המדינה בדת ובתרבות בצורה שוויונית יותר. ולבסוף, כל הקבוצות יכולות להסכים על רשת ביטחון של רווחה ושירותים ציבוריים שמממשים את עיקרון השוויון בהזדמנויות, גם אם לא את החתירה לשוויון בתוצאות. 

מחוץ למחנה המובחן הזה, תוכנית וצורנית, ייוותר כל מי שמקדם אי-שוויון ואפליה; כל מי שמתעקש כי מדינת ישראל היא כלי למימוש תכלית דתית שאליה צריך להכפיף פרטים ואזרחים; כל מי שמחליש מוסדות דמוקרטיים מאזנים ושומרי סף בשם הכרעת הרוב העירומה; כל מי שמבטל חירויות וזכויות של פרטים בשם כל מטרה ועניין; כל מי ששוויון היא מלה מגונה בעיניו. אלה כוללים, בעת הזאת, את החלקים האנטי-ליברליים בציבור החרדי והדתי-לאומי ובציבור המוסלמי, הגורמים הלאומניים בימין היהודי והערבי בישראל, הפופוליסטים הימנים המבקשים לקעקע את המגבלות על נבחרי ציבור מצד מערכת המשפט והמגזר הציבורי, השמאל האנטי-ליברלי שרואה בליברליזם צורה נוספת של דיכוי זהויות ופרטים, והימין האנטי-ליברלי שמבקש לממש חירות ליהודים בלבד, ללא מגבלות של שוויון. 

קרקע פורייה

בקיץ 2018 כתב המשפטן האמריקאי ג'דדיה פרדי מסת ביקורת קולעת על גל הצעות השיקום לדמוקרטיה הליברלית שפורסמו בארצו. הוא מצא אותן מסוגרות, מצומצמות ואליטיסטיות מדי: "כל סופרי משבר הדמוקרטיה הם חסידים של 'נורמות' – אותם כללים לא-כתובים שמונעים מיריבים פוליטיים לשסף זה את גרונו של זה, ושהם תנאי לתפקודה של הישות הפוליטית" (המסה פורסמה בעברית במגזין "הזמן הזה", בנובמבר 2018). פרדי טוען, ובצדק, כי הדמוקרטיה הליברלית היא מבנה רזה מדי, שאין די בתיקונים קלים כדי להופכו לצורת משטר צודקת, ראויה ובעיקר – כזאת שתזכה לתמיכה פוליטית רחבת היקף. 

אכן, הדמוקרטיה הליברלית היא בבחינת מעט מדי. היא רק קומת קרקע בבניין החברה הטובה – בין שזו החברה המאפשרת והחופשית של הליברל הקלאסי, החברה ההגונה של הליברל הפרוגרסיבי, החברה הצודקת של הסוציאליסט או החברה הסולידרית של הממלכתי. ואולם, היא הקומה שמשרטטת את גבולות ההסכמה של מחנה פוליטי חדש, שיכול וצריך לאחד את השמאל והמרכז הישראליים. היא הקומה שמעולם לא נבנתה לישראל ועל כן הפכה אותה למדינה שמתקשה להתמודד עם לאומנות, פופוליזם, גזענות ושבטיות סקטוריאלית. היא הקומה שמשותפת לכולנו. 

התרשים שלפניכם מדגים כיצד הדמוקרטיה הליברלית יכולה לשמש כתשתית רעיונית משותפת למנעד רחב של זרמים פוליטיים. קומת הקרקע (בכחול) מבוססת על תרגום של עקרונות היסוד הדמוקרטיים-ליברליים למציאות הישראלית, ועל גביה ניתן להקים בניינים שונים. לדוגמה, על עקרון היסוד של רשת ביטחון חברתית לחלשים, המבטיחה שוויון כלכלי מינימלי בין האזרחים, אפשר לבנות בניין ליברלי רזה שמותיר את חלוקת ההון בידי כוחות השוק – או לחילופין מדינת רווחה מפותחת הכוללת השקעה ממשלתית משמעותית בשירותים ציבוריים, ביטוח חברתי אוניברסלי (כלומר, לא רק לאוכלוסיות מוחלשות) ושיתוף פעולה ממשלתי הדוק עם איגודי עובדים. מטרת התרשים היא להדגיש מצד אחד שיש היתכנות למציאת בסיס רעיוני משותף בין הקבוצות הפוליטיות שונות, ומצד שני שקבוצות אלה יוכלו להמשיך להתחרות ביניהן במישורים רבים על האופן שבו יפותחו הקומות הגבוהות יותר של הבניין הפוליטי המשותף.

להקמתו של המחנה הזה נדרשים כעת שורה של צעדים תודעתיים, מוסדיים, חינוכיים ורעיוניים: בתחום התודעתי, עלינו להרגיל את עצמנו לעשות שימוש בזיהוי הדמוקרטי-ליברלי מבלי לחשוש כי הדבר מקפח את זהותנו המדויקת יותר ועלינו לראות בדמוקרטים-ליברלים אחרים שותפים לדרך ולמאבק, גם אם אנו חולקים עליהם בשאלות יסוד הנוגעות לאופייה של מדינת ישראל; בתחום המוסדי, עלינו לשקם מוסדות קיימים ולהקים מוסדות חדשים שייהפכו לעמוד השדרה של המחנה הדמוקרטי-ליברלי – מוסדות חינוך והכשרה, גופי תקשורת המונים ובמות לדיון רעיוני, מוסדות סעד וצדקה, מוסדות תרבות ודעת, מוסדות מפלגתיים ומוסדות עבודה מאורגנת; בתחום החינוכי, עלינו לבנות תוכניות מקיפות לחינוך ילדי ישראל בכלל וילדי החינוך הממלכתי בפרט לאור החזון הדמוקרטי-ליברלי וכן עלינו להוציא ספרי לימוד ולהכשיר מורים, לתרגם ולהנגיש חומרים לימודיים לשכבות רחבות באוכלוסייה ולהציב גם גרסאות של חינוך דמוקרטי-ליברלי בלתי פורמלי – בתנועות, בארגוני נוער ומחוץ להם; בתחום הרעיוני, עלינו לשקוד עוד רבות כדי להדק וללטש את הדמוקרטיה הליברלית בלבושה המקומי הישראלי, להתגבר על נקודות העיוורון שלה ולנסח אותה בקשת של ניסוחים שונים המתכתבים זה עם זה. אכן, קומת הקרקע היא הקומה הקשה מכולן לבנייה, אבל בלעדיה לא ייכון לעולם אף בניין.