ביום סתווי אחד בשלהי 1971 ארז טומי אונגרר, מאייר צרפתי, את חפציו, עזב את ארצות הברית ונשבע שכף רגלו לא תדרוך יותר במדינה הזאת. הוא הפר את שבועתו רק ב-2013, כשבא לפתיחה של תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של עבודותיו בניו יורק.

כשעזב אונגרר את ארצות הברית, הוא היה סופר ומאייר ספרי הילדים הפופולרי ביותר במדינה. ספריו – וביניהם "קריקטור הנחש הטוב”, "שלושת השודדים" ו"החיה המוזרה של מסייה ראשין" – נמצאו בבתים רבים בה, הוא היה מכרה זהב לבית ההוצאה שלו וחייו היו נעימים וטובים.

אלא שאונגרר, שהגיע לניו יורק כ-15 שנים קודם לכן עם "מזוודה מלאה איורים ועשרים דולר בכיס" לא יכול היה להישאר אדיש לשינויים שעברה המדינה מאז אמצע שנות ה-60. מלחמת וייטנאם והגזענות כלפי השחורים לא נתנו לו מנוח. את האי-שקט שלו תיעל לעשייה, והמהמחצית השנייה של שנות ה-60 יצר כרזות מחאה נגד כל מה שהטריד אותו. "היו ימים שעשיתי שתיים או שלוש כרזות באותו יום", סיפר בראיון, "ואז הייתי רץ להדפיס אותן ומפזר אותן ברחובות".

והיה מי שלא אהב את הכרזות הללו. חברת קונגרס רפובליקאית העלתה את העניין לדיון ותהתה כיצד יכולה המדינה לתת לילדיה לקרוא ספרים של אורח מבחוץ, שארצות הברית קיבלה אליה ברוב טובה ועכשיו מרשה לעצמו למחות בקול נגדה. כך עברה החלטה "לאומית" לאסור את הפצת ספריו, והם נאספו מהספריות הציבוריות ברחבי ארצות הברית.

באותם ימים החל גם "המדינה נגד ג'ון לנון", משפטו של מנהיג הביטלס. בדומה למקרה של אונגרר, טען ממשל ניקסון שפעולות מסוימות של לנון, כמו השתתפותו במופעים נגד מלחמת וייטנאם ופעילותו למען שחרורם מהכלא של אקטיביסטים שחורים, חותרות נגד המדינה ועליה לשלול את אישור השהייה שלו ולגרשו משטחה. בסופו של דבר, אחרי משפט ארוך, מעקבים וציתותים של הסי-איי-אי אחרי לנון במשך שנים אחדות – וגם התפטרותו של ניקסון בעקבות פרשת ווטרגייט – הוא זוכה מההאשמות נגדו וקיבל אישור להישאר בארצות הברית, שבה נרצח ב-1980.

חובתו של הרוב לאפשר למיעוט להביע את דעתו, הנמצאת בבסיס הדמוקרטיה המערבית, נתפסת לא פעם כבעייתית כשהמיעוט הוא אדם יוצר, בעל כושר ביטוי חריף ויכולת העברת מסרים חדה ומדויקת. כשמוסיפים לכך פופולריות לא-מבוטלת ואמצעים טכניים המאפשרים הפצת רעיונות – או התנגדות לרעיונות אחרים – לקהלים רחבים, עבור אנשים מסוימים, ודאי כאלה שנמצאים במסדרונות השלטון, העניין נהפך למורכב אף יותר.

על רקע הפרספקטיבה האמריקאית הזאת, אין ספק ששפר גורלו של דוד טרטקובר לפעול בישראל משנות ה-70 ועד ימינו. בשנות העיצוב הפוליטיות העיקריות שלו היתה הקרקע הישראלית נוחה מאוד לפעילות מחאתית – החל בביקור אנואר סאדאת בישראל ב-1977, דרך מלחמת לבנון הראשונה ושנות ה-80, האינתיפאדה הראשונה שהחלה ב-1987, היבחרו של יצחק רבין לראשות הממשלה ב-1992 וההתנקשות בחייו ב-1995, ועד האינתיפאדה השנייה שפרצה בשנת 2000. כן, בישראל של הימים שלפני השרה מירי רגב נשמרה זכותם העקרונית של יחידים וקבוצות קטנות להביע את דעתם הפרטית במרחב הציבורי, ללא הפרעה כמעט – כל עוד הם יהודים, כמובן. התנגדות אזרחית לקיומן של מחאות פוליטיות מסוימות היתה נפוצה פחות ונעשתה על ידי יחידים שהרגישו שהם "מוכרחים לעשות משהו". אלה היו מקרים מעטים, אך בדרך כלל אלימים. הרשויות טיפלו בהם בצורה עניינית. הקיצוני בהם היה, כמובן, הרצח של אמיל גרינצווייג על ידי יונה אברושמי בהפגנה של אנשי "שלום עכשיו" מול הכנסת ב-1983. המפגינים דרשו מהממשלה לקיים את מסקנות ועדת כהן בעניין הטבח בסברה ושתילה, שפורסמו חודשים אחדים קודם לכן.

ההשוואה בין ארצות הברית לישראל מספקת נקודת מבט אחרת על הכרזה "ישראל זה לא אמריקה" שיצר טרטקובר ב-1978, והיא גם מציעה הזמנה להתבוננות מחודשת בגוף עבודתו הפוליטית-אקטואלית הכולל של האיש שהטביע במשך שנים ארוכות את החותמת "תוצרת הארץ" על עבודתו.

שיעור בעיצוב ישראלי

אפתח בווידוי, מה שנקרא "גילוי נאות": טרטקובר הוא חבר שלי. אני מקווה שאני יכול אפילו להרהיב עוז ולומר חבר קרוב. אבל עוד לפני שאני מרשה לעצמי להתהדר בנוצות שכאלה, טרטקובר הוא מורי ורבי. גם אני מעצב גרפי העוסק בעיצוב פוליטי ואקטואלי, ואת רוב מה שאני יודע על המקצוע שלי למדתי מטרטקובר בקורס שנמשך חצי סמסטר בלבד, בשנה האחרונה ללימודיי בבצלאל. זה היה ב-1990. מזמן. הקורס נקרא פשוט "עיצוב ישראלי" וזה בדיוק מה שלמדנו שם – שכל אחד פועל במרחב שבו הוא חי, במציאות הסובבת אותו, בתרבות שהוא סופג ובמקרה שהוא טוב, גם נהיה חלק ממנה. למדנו מה זה להיות טרטקובר.

20 שנה מאוחר יותר, טרטה (אקרא לו כך מכאן והלאה, כי כך אני קורא לו אם אני רואה אותו ברחוב או כשאנחנו מדברים בטלפון) צילצל אלי וביקש לדבר על הספר ששקד עליו באותם ימים – ספר שכמו הקורס ההוא, נקרא בשם פשוט, "טרטקובר" – ומקבץ, בצורה לא-כרונולוגית אבל עם היגיון טרטקוברי פנימי, את גוף עבודתו. 500 עמודיו של הספר הזה (הוצאת עם עובד, 2011) הם ההגדרה המילונית המדויקת ביותר למלה "טרטקובר", אבל הם אינם מגדירים רק אותו.

טרטה אמר אז: "נו, תכתוב לי משהו לכריכה של הספר, אתה הרי יודע לכתוב. אבל אני אשים את זה בצד הקדמי של הכריכה, לא מאחור. הרי בלתי אפשרי שאבחר עבודה אחת שעשיתי, שתוכל להגדיר 40 שנות עשייה".

אז כתבתי: "דוד טרטקובר נולד בחיפה, גדל בירושלים וחי בתל אביב. בגיל 18 הלך לצנחנים, משם לבצלאל, ובגיל 22 נסע ללונדון ללמוד עיצוב גרפי. הוא שב משם לירושלים, אחר כך ירד לתל אביב והתיישב לעבוד. מאז הוא לא חדל. טרטקובר הוא מי שאנחנו. עבודתו היא מראה המשקפת את החברה הישראלית ואת התרבות שלה ב-40 השנים האחרונות. את מראה פנינו. לעתים כמו שהיינו רוצים להיראות, פעמים אחרות כפי שאנחנו נראים באמת".

אני חושב שזה כל מה שצריך לדעת על טרטה. הוא מי שאנחנו. הוא אכן הגיע לתל אביב לפני עשרות שנים, התיישב בדירה וסטודיו בנווה צדק ומעולם לא עבר לשום מקום אחר, ממש ילד ירושלמי ואיש תל-אביבי. הוא אכן לימד בבצלאל עשרות שנים, דורות שלמים של מעצבים, ואת כולם חינך להסתכל על המקום שבו הם חיים ולהתייחס אליו.

ב-1990 הציג המוזיאון הפתוח בתפן תערוכה על ארבעה מעצבי כרזות ישראלים – רפי אתגר, ירום ורדימון, דן רייזינגר וטרטה. כל אחד מהם הכין כרזה לכבוד התערוכה. טרטה לקח תצלום של חמור מהאנציקלופדיה העברית והסיט את פלטות הדפוס כך שנתקבלו ארבעה חמורים בארבעת צבעי הדפוס הבסיסיים – ציאן, מג'נטה, צהוב ושחור. במקרא הצבעים הוא נתן לכל מעצב את החמור שלו. קשה להעלות על הדעת אמירה מדויקת יותר על מעצבים במרחב המקומי. אפילו אם נדמה לי ששלושת המעצבים האחרים נעלבו מעט מההשוואה.

מה שעושה את טרטה למעצב הישראלי הפוליטי החשוב ביותר בתרבות שלנו הוא השילוב המשולש שמתקיים בו – הומניסט, אזרח ומעצב. כמעצב מסחרי, עבודתו מלווה את כולנו המון שנים גם בלי שנדע. דפדוף קצר אחד במדף אלבומי המוזיקה הישראלית מראשית שנות ה-70 ועד היעלמותם של תקליטי הוויניל מהעולם (לפני שזכו לחזרה אופנתית) מספק רטרוספקטיבה מצוינת לעבודה הזאת – החל ב"ארץ ישראל הישנה והטובה" של אריק איינשטיין, דרך "שבלול" ו"פלסטלינה" של אריק ושלום חנוך, "התקליט עם הפעמון" של מתי כספי, "הלילה הוא שירים" של חוה אלברשטיין, "יחס חם" של דני ליטני ועד המאפרה מלאת הבדלים על עטיפת "מחכים למשיח" של שלום, שבתצלום אחד במבט-על מצליחה להעביר את החום, הלחות והייאוש של חבורת ישראלים אובדי עצות ודרך לא פחות מכפי שעשה השיר עצמו.

אבל מעבר לקיום היום-יומי, לצורכי הפרנסה ולאהבת התרבות המקומית שבתוכה הוא חי, מעבר ללוגואים ולפוסטרים לתיאטרון ולקולנוע, לעטיפות התקליטים והספרים, לקירות האמנותיים, לתערוכות הבינלאומיות ולהוראה ארוכת השנים, טרטה התעורר מדי בוקר כאזרח ישראלי החי במרחב ובמציאות נתונים; אזרח המחזיק – כמו כל אחד אחר – בדעות ותפיסות משלו, שיש בהן גם רצון ותקווה למציאות שתהיה טובה יותר בעיניו ונכונות להיאבק ללא הפסקה על הרצון והתקווה האלה.

ובכלל, גם אם לעתים עבודתו אירונית או צינית, גם אם היא לפרקים זועמת, התקווה תמיד שזורה איפשהו בין הדימויים והמלים של טרטה, במשך כל חייו המקצועיים.

היא פשוטה, נקייה וברורה כשמסתכלים על פוסטר "השלום" שלו. זה הפוסטר ששלח טרטה לתחרות כרזות יום העצמאות ה-30 למדינה והגיע למקום השלישי. שבועיים מאוחר יותר, כשסאדאת הודיע כי יגיע לירושלים, נשלף הפוסטר שוב על ידי ועדת השרים לענייני טקסים וסמלים, נהפך לכרזה הרשמית של מדינת ישראל לשנת ה-30 ובהמשך – לאחד האייקונים המזוהים ביותר עם ישראל של שנות ה-70.

אותה כמיהה לשלום, שהיתה אחת הסיסמאות המרכזיות שעליהן גדלו דורות שלמים בישראל וכל ילד בה צייר וכתב אותה אינספור פעמים בשנות בית הספר שלו, גם אם לא זכה להיהפך בסופן לטרטקובר, לא היתה יכולה להיות מובעת בצורה בהירה ומלאת תקווה יותר מאשר בפוסטר הזה. "שלום" על רקע שמי תכלת, בגופן קורן התנ"כי (שמעצב הגופן, אליהו קורן, סידר לטרטה בעצמו) כשהאות ל' מייצגת את ה-30 לעצמאות המדינה. בלי דגל ישראל, בלי הכותל, בלי משפחת עולים חדשים שמנשקת את האספלט בנתב"ג.

האם הגיע לטרטה איזה מידע פנימי מלשכת נשיא מצרים, שבגללו החליט להקדיש את הפוסטר של שנת ה-30 למדינה לשלום דווקא בימים שבהם עלה הליכוד לשלטון? לא. האם ידע משהו על הבאות? האם הוא נביא? גם לא. אבל השאלה הזאת חזרה על עצמה, שחור על גבי לבן, בראיון שנערך עשרות שנים מאוחר יותר, דווקא בגלל פוסטר אחר.

שריטה על מרצדס

כבכל שנה, גם בפרוש שנת תשנ"ו הכין טרטה פוסטר ברכה לראש השנה. זה היה בסוף ספטמבר 1995. על כל שטח הכרזה מופיע דימוי ענקי, תצלום ריאליסטי לגמרי של אקדח, ומתחתיו הטקסט: "Happy New Fear".
40 ימים אחר כך התנקש יגאל עמיר בראש הממשלה.

הכרזה, אמר טרטה בראיון לסרטו הדוקומנטרי של שחר רוזן (2009), "היתה תגובתי לאלימות הגואה בחברה הישראלית. גברים רצחו נשים, נשים רצחו גברים, אלימות במשפחה ואלימות על רקע לאומני-פוליטי. האלימות המושלטת על ידי צה"ל והמתנחלים בשטחים הכבושים מחלחלת לכל תחומי החיים בארץ. אקדח 'נשר המדבר', מגנום 357 מתוצרת התעשייה הצבאית של ישראל היה עבורי סמל להתעצמות האלימות וההסתה". ככה.

מעצב טוב ניחן בכושר התבוננות – הן התבוננות מסביב, במרחב, והן פנימה, לדעתו על מרחב זה ואז גם להיבטים הוויזואליים של דעתו. זה מה שהביא את טרטה לתקווה המנשבת מפוסטר השלום ב-1977 ולדאגה ולכאב בפוסטר ראש השנה ב-1995. זה מה שהביא אותו גם לפוסטר הראשון שעיצב עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987ובו תצלום של צלם רויטרס ג'ים הולנדר, המראה חייל צה"ל חולף בסמטה צרה בשכם ומתוך חצר מביטה עליו אשה פלסטינית. טרטה הניח עליה את המלה "אמא" באותיות שבלונה צה"ליות. הפוסטר ההומניסטי הזה הוא שילוב מדויק של חמלה וראיית האחר. ב-1989 הוא נבחר לאחד מ-200 הפוסטרים של בכירי מעצבי הכרזות בעולם שהוציאה ממשלת צרפת לכבוד יום העצמאות ה-200 של הרפובליקה, תחת המוטו הצרפתי "חירות, שוויון ואחווה".

במשך השנים הביע טרטה את דעתו בדמותם של פוסטרים הן באופן פרטי, בכל פעם שמצא לנכון להגיב למתרחש, והן כחלק מהשמאל הישראלי. כרזות רבות שלו עוצבו לארגוני שמאל, או אומצו על ידיהם – למשל, "שלום עכשיו", "בצלם" ו"יש גבול" – לאחר מעשה והוצבו בחזית הוויזואלית של מאבקיהם במרחב הציבורי. טרטה ידע להקשיב לפנייה שהגיעה אליו, להבין את המהות שמאחוריה, לזקק אותה ולהביע אותה כך שתגיע ליעדה – הציבור. זה מה שמעצבים עושים.

עיצוב פוסטרים הוא נישה בעולם העיצוב. הוא דורש תמצות ודיוק. פוסטר אינו שואל שאלות, אלא קובע עובדות. מאמר או דיון יכולים לעסוק בבחינת נושא מסוים תחת השאלה "טוב או רע", בעוד פוסטר טוב קובע: זה טוב או זה רע. גם כשעל הפוסטר עצמו מופיע משפט שאלה, הוא משמש רק כאמצעי לנקיטת עמדה. למשל, בפוסטר "אבא מה אתה עושה בשטחים" שעיצב טרטה ל"יש גבול" ב-1989. אף שהמשפט מעלה כביכול שאלה, אין סימן שאלה בסופו. הדובר, הילדים של כולנו, אינו שואל אלא אומר: אבא, זה לא טוב, אל תהיה שם.

העבודה למען ארגונים פוליטיים, שמבקשים להפיץ את מסריהם ברבים, הביאה איתה מטבעה ניסיונות הגבלה וניצנים של צנזורה במרחב הציבורי עוד הרבה לפני חוקי הנאמנות והצרות הצעדים של השנים האחרונות. ב-2002 עיצב טרטה פוסטר נוסף ל"יש גבול", הפעם לציון 35 שנים לכיבוש. התנועה ביקשה לתלות את הפוסטרים ברחבי תל אביב ובעקבות סירוב העירייה נאלצה לפנות לבית המשפט המחוזי. השופט פסק לטובת "יש גבול" והדגיש כי העירייה שגתה כשאסרה את פרסום הכרזה ולא נתנה את הדעת לעיקרון חופש הביטוי.

פוסטר אינו יכול לשנות סדרי עולם, אבל הוא יכול לשלהב, להפיץ ידע ולאגד ציבורים. בזמן מרד הסטודנטים בפריז במאי 1968 פעלה קבוצת סטודנטים לעיצוב תחת השם "הסדנה הפופולרית" (Atelier Populaire) – היא עיצבה והדפיסה פוסטרים בכל ימי המרד. הם עיצבו בימים, הדפיסו בסדנת ההדפס של בית הספר בלילות והדביקו ברחובות לפנות בוקר. וכך, כשיצאו המפגינים בכל יום לרחובות קיבלו את פניהם כרזות שנשאו סיסמאות מאבק וביקורת על השלטון. בשנה שעברה הוצגה בפריז תערוכה גדולה של הכרזות האלה במלאות 50 שנה למרד. להשפעה שלהן על הלך הרוח במהלכו נודעת חשיבות גדולה במרחב הצרפתי.

פוסטר יכול גם להרגיז את מי שהוא אמור להרגיז. לא פעם, כשאני מסיים הרצאה, עולה מן הקהל השאלה: "אבל אתה באמת חושב שפוסטר יכול לשנות?" לא, אני משיב את התשובה הקבועה, "אבל נניח שמישהו הולך ברחוב ורואה מרצדס חדשה לגמרי שממנה יוצא איש הנראה עשיר מדי ושבע מדי ונעלם לתוך מסעדה מפוארת. ונניח שעובר האורח מרים מסמר חלוד מהמדרכה ושורט את המכונית לכל אורכה. זה נכון שהשריטה לא תפריע למכונית להמשיך ולנסוע, אבל הבעלים שלה ממש יתבאס".

השריטה הזאת, שבניגוד לזו שגורם מסמר חלוד היא חוקית לגמרי כשהיא מופיעה בצורת פוסטר, היא לעתים מה שפוסטר טוב יכול לעשות – להצביע על כך שמשהו לא-תקין או לא-סביר, להתריע. טרטה משמש שנים ארוכות מצפון של החברה שלנו, מתריע בשער. הוא מנכיח את המציאות ומבקש מהצופה לראות אותה כפי שהיא ואז להרהר בה – בכיבוש, בהרג ילדים, באי-צדק. הוא נושא תפקיד שמינה את עצמו אליו מכורח צו מצפונו.

ציור נוף

"האדם", כתב שאול טשרניחובסקי, "הוא תבנית נוף מולדתו". כשהאדם הוא מעצב, מערכת היחסים בינו ובין התבנית דו-צדדית: במקביל לכך שהוא נוצר ונוצק לתוכה, הוא גם יוצר ומעצב אותה על פי תפיסתו ומגדיר אותה מחדש. אנשים אחרים שיבואו בעתיד ייווצקו לתוך תבנית שחתימת ידו של המעצב מוטבעת בה.

אהבתו של טרטה למרחב הישראלי הקונקרטי, זה שהצמיח כאן חברה ותרבות ב-150 השנים האחרונות, הביאה אותו לאסוף את מיטב "תוצרת הארץ" המודפסת – אריזות מוצרים, משחקי ילדים, כרזות, מודעות, קופסאות, צעצועים, כרטיסי ברכה, קלפי משחק ומה לא. אלפים רבים של פרטים, שעשו אותו לא רק למי שמעצב אותנו אלא גם למי שמקטלג ומארכב אותנו ומשמר היבט מסוים בהיסטוריה של כולנו, וגם מגדיר מחדש את מי שאנחנו.

את הפן הזה של טרטה – החיבה הנוסטלגית לכל עטיפת מסטיק או משחק ריכוז משנות ה-50 – רבים מאיתנו מכירים בזכות הספר "איפה היינו ומה עשינו" (הוצאת כתר, 1996), שיצר יחד עם אמנון דנקנר. זהו מעין מילון נוסטלגי, אל"ף-בי"ת של ישראל של שנות הקמת המדינה, הצנע ושנות ה-60, מסע בזמן שמעורר תחושת התרפקות שאינה שייכת רק לבני הדור שגדל בישראל ההיא. גם אנשים צעירים, שלא נולדו עדיין בעת פרסום הספר, משוטטים בין דפיו ומעבירים אצבע על תצלומי ה"פרסים" ואופני השלושה-גלגלים, כאילו הם נזכרים באופניים האלה בדיוק שהיו להם לפני 60 שנה.

עבודתו של המעצב היא עבודה של סוליסט. למעשה, אפשר להגדיר אותה במדויק במשפט הפולני "אני כבר אשב לבד בחושך", שכן המעצב עובד עם עצמו בחדר סגור. אבל משמעות העבודה שלו נובעת מתוך הדיאלוג עם סביבתו, כשהיא מסתיימת ויוצאת אל האור, תרתי משמע.

המשפט הפולני הזה, אגב, יכול היה להיות שם מצוין לספר של טרטה עם יאיר גרבוז, על המקום המטפיזי שממנו כולנו באים, אבל יש ספר-דיאלוג אחר, ישראלי לגמרי, שכדאי להזכיר עכשיו.

"פלוגה ג', מחלקה 3" (הוצאת כנרת, 2003) מתעד שבועות ארוכים של שני הצנחנים עלי מוהר ודוד טרטקובר במילואים בסיני במלחמת יום הכיפורים. הטקסטים של מוהר, הרישומים של טרטה. התוכן – מדבר, חול ושמש, מנות קרב וג'ריקנים עם מים, רעש מנועים ושריקות פגזים, וטיפוסים, בני אדם, מכל המקומות והמעמדות – החברה ישראלית בימים שבהם רגעי המשבר עוד יצרו אווירת ביחד.

הקריאה וההתבוננות בשלושת הספרים האלה – הדיאלוג עם מוהר על רקע המלחמה ב"פלוגה ג', מחלקה 3", הדיאלוג עם דנקנר על רקע הילדות ב"איפה היינו ומה עשינו", והדיאלוג עם עשרות אנשים על רקע חיים שלמים ב"טרטקובר" (תגיעו לסוף הספר לראות מי מתייחס שם לעבודתו של טרטה: יורם קניוק, אלכס ליבק, איתמר לוי, האוצר יונה פישר, מיכאל ספרד, תום שגב, רפי לביא, רוני סומק ועוד שורה ארוכה של אנשי תרבות, תקשורת ואקדמיה) – מציגות לנו טרטה על כל גווניו: הנה האהבה העצומה לנוכחות המקומית הזאת של הילדות, הנה האנושיות הפשוטה, הבסיסית והיום-יומית של הישראליות שנקלענו אליה, והנה הביקורת, המחאה, ההצלפה, המעורבות האקטיבית במעשה טוויית החיים, שבהן בוחר אדם לעסוק במשך שנים ארוכות ושבהן ההתרפקות הנוסטלגית על העבר מפנה את מקומה לכאב על ההווה ולדאגה מפני העתיד לבוא.

הדיאלוג בזמן הווה מעולם לא היה מוחשי יותר אצל טרטה מאשר בסדרת "I'm Here" – גוף עבודה גדול שבו "שתל" את עצמו בתוך "נוף" צילומי של אחרי פיגוע ברחבי ישראל בשנות ה-90 ובראשית שנות ה-2000 כשהוא עוטה וסט כתום שעל גבו מתנוסס הכיתוב "אמן" (בדומה לכתובות על בגדיהם של אנשי הצלה), הופך את עצמו לחלק מתיעוד מחודש של האירועים. הנה הוא בנתניה במאי 2002 והנה בתל אביב באוקטובר 1994, בבאר שבע, ירושלים וקלקיליה. תמיד לאחר מעשה, תמיד עם הכיתוב "אני כאן" והתאריך והמקום.

אף שאין זה הסדר הכרונולוגי של היווצרות הסדרה, אפשר לומר בכל זאת שהיא "נפתחת" בעבודה שיצר טרטה ב-2004 על הימים שאחרי רצח רבין. בעבודה הזאת מופיע תצלום מהעיתון של שחזור הרצח ועל גביו שתל טרטה את עצמו וכתב: "אני כאן, ישראל, 4.11.1995". הפעולה מהדהדת שני מעשים של "דיווח" בשני מישורים מקבילים: האחד, אותו הרגל שליחת גלויה של תיירים ברחבי העולם – הנה גונדולה בתעלה בוונציה, הנה מגדל אייפל בפריז או חיילי משמר המלכה עם כובעים מצחיקים בלונדון והנה התנקשות בראש ממשלה בתל אביב, כאילו ביקש טרטה לומר כי זו התיירות שלנו; השני – מענה סימבולי לתגובה האנושית הבסיסית ברגעים, בשעות ובימים שאחרי פיגוע או אסון טבע, הדאגה והרצון לשמוע שאיש מבין מכרינו אינו נמנה עם הנפגעים. ההמתנה המותחת ואנחת הרווחה שנשמעת עם צלצול הטלפון המודיע שאכן היה פיגוע בדיזנגוף או מפולת שלגים בהימאליה, אבל אני הייתי בדיוק בדרום העיר או בגסטהאוס כשזה קרה.

טרטה לוקח את סך התחושות האנושיות האלה שמתרחשות אצל כולנו באירועים היסטוריים נקודתיים שנהפכים לנקודות ציון על מפת רצף אחת – אישית, תרבותית, חברתית, אנושית. הוא ממקם את עצמו על פני הרצף הזה ומשייך את עצמו אליו. אלינו. כמו כולנו, גם טרטה לא ידע רגע לפני פיצוץ שבעוד רגע יתרחש האירוע הזה, אבל הוא יודע שיהיו עוד רגעים כאלה, ומבין שגם ההתייחסות אליהם בדיעבד יוצרת איזו נוכחות של הווה מתמשך, בלתי נגמר, שהוא מנת חלקנו.

כיבוש זה לא תרבות

בסרט תיעודי שנעשה ב-2012 מתאר טומי אונגרר את שנות ילדותו ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. בין השאר, הוא מספר כיצד עם כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, אספו חיילי הרייך השלישי מהבתים ומבתי הספר את כל ספרי הילדים בצרפתית, הספרים שהיה קשור אליהם כל כך, שרפו אותם בכיכר העיר ומילאו את הספריות הריקות בספרי ילדים בגרמנית. בתום המלחמה והכיבוש הנאצי, כשהשלטון הצרפתי חזר לאזור, הגיעו אנשיו, אספו את כל ספרי הילדים בגרמנית, הספרים שבינתיים למד הילד טומי לאהוב, ושרפו אותם באותה כיכר ממש. "וכך", מספר אונגרר, "למדתי שהאכזריות אינה שייכת לאף אחד באופן אקסקלוסיבי, אלא יכולה להיות מנת חלקו של כל אדם, אם רק יימצאו בידיו התנאים ותינתן לו ההזדמנות לכך".

את הדיון במסכת הדיאלוגים של טרטה אני רוצה לסיים בדיאלוג אחד בינינו. ב-2014 זכיתי בפרס משרד התרבות והספורט לעיצוב. אין מדובר במשהו גדול; מי שזכה בפרס יכול להיעזר בו פחות או יותר כדי להחליף את המחשב הישן שלו באחד חדש. אבל בכל זאת זה פרס.

במסגרת הפרס הזה מוצגת מדי שנה במוזיאון תל אביב תערוכה של הזוכים בתחומים השונים. לכבוד התערוכה בחרתי ליצור כרזות חדשות ולהדפיס אותן כך שמבקרים יוכלו לקחת עותקים שלהן מתנה. יצרתי שלוש כרזות, שנשאו עליהן את המשפטים "כיבוש איננו חינוך", "כיבוש איננו תרבות" ו"כיבוש איננו ספורט". בתחתית הכרזות הופיע הכיתוב: "פוסטר זה הודפס באדיבות משרד התרבות והספורט".

באופן מעניין ומאכזב מעט, אלפי עותקים במוזיאון לא הביאו לשום התייחסות של הממסד; אפילו לא זכיתי לאיזה פוסט פייסבוק לרפואה של "הצל" או מי מאנשיו.

שנתיים אחר כך, חודשים אחדים לפני פתיחת תערוכת הרטרוספקטיבה הגדולה שלו במוזיאון תל אביב, צילצל אלי טרטה ואמר: "נו, תביא לי עותק של הפוסטר 'כיבוש איננו תרבות'. אני רוצה להציג אותו בתערוכה שלי, אולי הפעם הוא יעשה את הברדק שהיה צריך לעשות".

לא עשה. הפוסטר, כמו התערוכה כולה, כשלעצמה מעשה מופת של אוצרות ועריכה, עברו בשקט תקשורתי. איש לא תקף אותה, איש לא איים בקיצוץ תקציבים למוזיאון, לא נערכו הפגנות, לא הוגשו שאילתות בכנסת. ב-2002 קיבל טרטה את פרס ישראל לעיצוב. לחיצת היד הרשמית שלו לראש הממשלה אז, אריאל שרון, בטקס קבלת הפרס הביאה למיני-סערה בכוס המים של השמאל. טרטה – בצדק – ביטל אותה בהינף אותה היד שלחצה את ידו של שרון. "שיפסיקו לבלבל בשכל", אמר, "אם ראש הממשלה שלי, שעשיתי נגדו כל כך הרבה פוסטרים, מוכן ללחוץ את היד שלי, אני מוכן ללחוץ את שלו". גם הפעם, כשהעבודות הפוליטיות החריפות שלו תלויות זו לצד זו ואומרות הכל, כמו תמיד, בפרצוף, והפוסטר שלי יושב ביניהן ומחכה לפיצוץ – לא נאלץ טרטה לארוז את חפציו ולגלות מפה עקב מעשיו. עדיין לא, אולי צריך לומר. ואולי – כך אפשר לקוות על כל פנים – לא יצטרך אף פעם.

להב הלוי הוא מעצב גרפי ומרצה באקדמיה בצלאל