היום שאחרי הסיפוח

עד לפני שנים ספורות המושג "סיפוח" לא היה חלק מהלקסיקון הפוליטי הישראלי. הימין לא תמך בו, השמאל לא חשש ממנו, הבית הלבן לא עסק בו. תפיסת הימין הפוליטי בכל הנוגע לסכסוך הייתה סטטוס קוו. מעשית- הימין בנה בהתנחלויות והקים מאחזים. מדינית- הוא אפילו לא שקל לספחם לישראל. הימין הליברלי לא עשה זאת מטעמים דמוקרטיים- איך נספח שטח מבלי לתת לתושביו אזרחות, אמרו מנהיגיו. הימין הפרגמטי, בראשו נתניהו, מטעמים ריאליים ודיפלומטיים- למה להוסיף עוד גפרור למדורת הסכסוך שלנו עם העולם הערבי וליחסי ישראל-ארה"ב. מיותר. והימין הדתי, האידיאולוגי, מתוך העדר דמיון פוליטי. אנשיו לא שיערו שמיעוט מתנחלי שמהווה כ-5% מהאוכלוסייה בישראל יכול לא רק לקבוע עובדות בגבעות השומרון אלא גם בבית הלבן.

אבל אותו ימין דתי, שכל סקר עמדות רציני מגלה כמה רחוקות עמדותיו מעמדות הציבור, שמפלגותיו נוחלות פעם אחר פעם כישלון בקלפי, שעד לאחרונה מעולם לא פרסם תכנית מדינית ולא עסק ביחסי חוץ, בדיוק כמו שלא עסק במשפט ובמדיניות כלכלית, החליט לשנות כיוון. תמונתו של עודד רביבי- ראש המועצה המקומית אפרת, התנחלות שחיים בה 10,000 תושבים ורוב מוחלט של הישראלים מעולם לא ביקרו בה, יושב ליד נתניהו רגע אחרי המפגש עם טראמפ, מדגים מצוין את מהות השינוי הזה. הפיכת הסיפוח לתכנית רשמית של הבית הלבן מחייבת להזכיר שוב את תולדותיו.

לאחר ההתנתקות מעזה, הימין הדתי החליט להפוך ממש"ק הדת של הימין הפרגמטי שפינה אותו מביתו למפקד שמתווה לו את הדרך. הימין הזה היה מצוי אז בשפל הפופולריות שלו. שפל עמוק בהרבה מזה של השמאל היום. אלא שאז הוא החל בתהליך ממושך ועקבי של בניין כוח שהפך אותו תוך שנים אחדות לעמוד האש לפני מחנה הימין כולו. הוא בנה את כוחו באמצעות הצבת חלופה לא רק לשנוא נפשו – השמאל, אלא גם לימין הישן נטול הרעיונות הממשיים. הוא הציע סיפוח במקום סטטוס קוו. פסקת התגברות במקום הפרדת רשויות. חוק לאום במקום מראית עין של שוויון. כששקד ובנט פרסמו ב-2013 את תכנית הסיפוח שלהם זה נתפס קוריוז. אבל כאשר קבוצה של ראשי התנחלויות ומוסדות חינוך, עיתונאים ופוליטיקאים מהימין הדתי הדהדו את רעיון הסיפוח וניצלו את הוואקום הרעיוני בשאר חלקי הימין, הוא הפך תוך שנים ספורות לדגל רשמי של המחנה.

מבחינה מוסדית בנה את כוחו הימין הדתי באמצעות פעולה לעיצוב מחדש של מוסדות המדינה: צה"ל, מערכת המשפט, השירות הציבורי והמערכת הפוליטית במטרה להטמיע רעיונות ימין מובהקים כמו סיפוח בקוד הגנטי שלהם, וכן באמצעות הקמה של מוסדות מחקר ומדיניות, חינוך והכשרה, תקשורת ודעת קהל, המקדמים את אותם רעיונית ומכשירים דור פוליטי המשמש סוכן שלהם.  

רעיון הסיפוח, חשוב להדגיש, לא נהגה על-ידי נתניהו. הוא לא נזרק יום בהיר אחד לחלל האוויר בישיבת קמפיין חפוזה. לא הדיפלומטיה הפכה אותו לרעיון מדיני אלא האידיאולוגיה, נישאת על גבי בניין הכוח של הימין הדתי. זהו רעיון שטופח במשך שנים במוסדות חשיבה ימניים, הוטמע בקרב דור חדש של מנהיגים במחנה והחל להיות מיושם בתקופתה של איילת שקד במשרד המשפטים. כך הוא הפך לעוגן מדיניות מרכזי של הימין כולו ולתכלית פועלו המדיני של נתניהו- פוליטיקאי שמעולם לא דגל בסיפוח- אל מול הממשל האמריקאי. כך הוא מוכשר כעת בדעת הקהל של הימין הרך והמרכז, וזאת בגרסתו המכוערת ביותר- החלת החוק הישראלי על התנחלויות שיתפקדו בפועל כבנטוסטנים בסגנון דרום אפריקה- מובלעות שקיומן מבסס את השליטה שלנו בשטחים תוך התעלמות מהפלסטינים היושבים בהם. אמת, לישראלים, גם למצביעי הימין, אין רבע עניין במעמדה המשפטי של ההתנחלות אדורה בהר חברון. אבל כשמדברים סיפוח מבוקר עד ערב זה הוא הופך לעניין. 

אז למה הסיפור הזה חשוב? ולמה חשוב לדבר עליו דווקא עכשיו? ראשית, כדי להבין שגם אם בשנה האחרונה הפוליטיקה שלנו לא עוסקת ברעיונות אלא בפרסונות, רעיונות הם אלו שמשנים את ההיסטוריה. ושינוי העמדה האמריקאית לגבי ההתנחלויות והחלה אפשרית של ריבונות זה חתיכת היסטוריה. עגומה, מסוכנת לעתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל היסטוריה. שנית, כדי לזכור שעם כל הכבוד לשאלת גודלה של כחול-לבן כמי שמובילה את המחנה שניצב מול הימין, השאלה החשובה באמת במאבק על נשמתה של ישראל היא עתידו של השמאל, ובבחירות הקרובות- כוחה של רשימת העבודה-גשר-מרצ. כפי שהסיפוח לא היה בא לעולם ללא ימין דתי נחוש ועקבי, התקדמות לעבר צדק חברתי, התקדמות מדינית ושוויון אזרחי לא תושג ללא שמאל חזק.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

לא המיינסטרים של הליכוד ולא זה של כחול-לבן ישנו את כיוון ההיסטוריה. התנועות האידיאולוגית לצידן – הימין הדתי והשמאל הציוני, הן היחידות שיכולות לעשות זאת. דווקא משום שרעיון הסיפוח כל כך מסוכן, חשוב כל כך לחזק את הכוח הפוליטי שיכול באמת להציב לו חלופה ממשית – השמאל.

הסיבה השלישית שחשוב ללמוד את סיפור הפיכתו של הסיפוח מרעיון שולי בציבוריות הישראלית לבסיס התכנית המדינית האמריקאית, היא כי הירידה בכוחו של השמאל הישראלי מביאה אנשים רבים טובים במחנה- פוליטיקאים, מוסדות ופעילים, לחשוב שהדרך לשיקום המחנה ולהשפעה פוליטית עוברת בדיאטה. דיאטה אידיאולוגית שתכליתה אימוץ מושגים רזים יותר ומחייבים פחות- אנחנו לא שמאלנים אלא מתונים, ליברלים או ממלכתיים. דיאטה אסטרטגית שמשמעה הפיכת ההגנה על מוסדות המדינה הנמצאים תחת התקפה פרועה מימין לתמצית ההוויה הפוליטית. שטחים? מדינת רווחה? יום אחד נחזור לעסק בזה- מה שחשוב עכשיו זה לשמור על המוסדות הדמוקרטיים. ודיאטה פוליטית שבאה לידי ביטוי בנהייה למרכז ובהצבעה לכחול-לבן ובמחשבה כאילו הדבר החשוב ביותר אינו בניית מחנה השמאל אלא עמעום מכוון של ההבדלים בינו לבין המרכז.

ובכן, ההיסטוריה הפוליטית מגחכת על האסטרטגיה הזאת. הציונות המדינית והפלמ"ח, הפנתרים השחורים וגוש אמונים, השמינייה במפלגת העבודה שהביאה למיינסטרים הישראלי את פתרון שתי המדינות והימין הדתי פוסט ההתנתקות שהביא עלינו את רעיון סיפוח, כולן היו קבוצות נחושות, מסורות וממוקדות ששינו את פני ההיסטוריה. הקבוצות הללו הבינו היטב שפוליטיקאים ואנשי מדיניות המכוונים למרכז לעולם יישמו מדיניות שגובשה בשמאל או בימין. יגאל אלון אמר "המתגדרים בבקעת הריאליזם כביכול, סופם לשקוע בה עד צוואר". או במלים אחרות, טוב שיש מרכז פוליטי שקורא תיגר על שלטון הליכוד ונתניהו. אבל הכוח החשוב באמת בימין שיהיה פה הרבה אחרי נתניהו הוא הימין הדתי, יוצר ומיישם הרעיון האווילי וההרסני של הסיפוח כאבן דרך מרכזית בפרויקט בניין הכוח שלו. השאלה החשובה באמת בפוליטיקה ובחברה הישראלית היא מי יעמוד מול הימין הזה. מי יגבש רעיונות מתחרים וחזקים ויילחם עליהם, יבנה מוסדות אזרחיים שיהדהדו אותם ויכשירו אנשים שיקדמו אותם וייכנס למערכות ההשפעה בשירות הציבורי ובפוליטיקה כדי ליישם אותם. התשובה לכך היא רק השמאל. הדיבורים על סיפוח הם לא סיבה להתייאש. אבל הם כן הזדמנות להבין לעומק את המהלך של הימין הדתי ולחשוב מחדש על האסטרטגיה הפוליטית של אנשי שמאל. זו צריכה להישען על שלושה מרכיבים מרכזיים: בניית כוח, בניית כוח ובניית כוח. עד שננצח.