תרבות ודמוקרטיה

הקדמה

אריק ארתור בלייר נולד ב-1903 בהודו במחוז בנגל – מקום עבודתו של אביו, שהיה פקיד זוטר בממשל הקולוניאלי הבריטי והשתייך למעמד הביניים הנמוך. מלגת לימודים איפשרה לבלייר הצעיר ללמוד בבית הספר הפרטי והיוקרתי איטון. בתום לימודיו שירת בלייר כשוטר בבורמה הקולוניאלית וחזר לבריטניה כשהוא נחוש להגשים את ייעודו – להיות סופר ו"להפוך כתיבה פוליטית לאמנות". בשנות הכתיבה הראשונות שלו חי מבחירה בקרב העניים ביותר בלונדון ובפריז. מתוך חיי היום-יום הללו צמח ספרו הראשון, "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון", שיצא לאור ב-1933. לאורך הספר ולרוחבו ניכרות תוצאותיה החברתיות של הכלכלה הקפיטליסטית: העוני, השפל הכלכלי והאבטלה ההמונית. הספר פורסם בשם עט: כך הגיח לעולם ג'ורג' אורוול, מחווה לנהר האורוול האנגלי שהיה אהוב על בלייר.

התחזקות הפשיזם בשנות ה-30 העסיקה רבים ברחבי העולם המערבי. עיניים רבות הופנו לספרד, אל מה שכונה אחר כך "החזרה הגנרלית למלחמת העולם השנייה". בקיץ 1936 נאבקה ממשלת הרפובליקה הצעירה – קואליציה של מפלגות שמאל ומרכז – במרד שבראשו עמד הגנרל פרנקו. המרד נתמך על ידי המעצמות הפשיסטיות בעוד שלהגנת הרפובליקה הצטרפו מתנדבים מהשמאל האירופי והאמריקאי (ואפילו הארץ-ישראלי). אורוול בא לברצלונה בדצמבר 1936 והצטרף למיליציה של מפלגת הפועלים המרקסיסטית המאוחדת (POUM). במאי 1937 יצא לחופשה ראשונה מהלחימה בחזית. המאבק המכוער בין הפלגים בצד הרפובליקאי שאליו נחשף אז, ובפרט מלחמת ההשמצות של הקומוניסטים נגד האנרכיסטים ונגד POUM, גרמו למי שיצא לקרב כלוחם בפשיזם לחזור מהחופשה כאויב הסטליניזם. עם שובו לחזית נפצע אורוול בצווארו מכדור רובה והורחק מהלחימה. הכדור הרחיק אותו לא רק מסכנת החזית. בהוראת השלטון במוסקבה החלו אז "טיהורים" של יריבים פוליטיים בשורות הרפובליקה. POUM הוגדרה כארגון לא-חוקי, מנהיגה נרצח ותומכי המפלגה פורקו מנשקם וחלקם נעצרו. לימים התברר שאורוול נכלל גם הוא ברשימת החשודים בחתרנות. ב-1938 יצא לאור ספרו "מחווה לקטלוניה", מסמך תיעודי מרתק של מי שהיה לוחם בחזית והמשיך כל העת לבחון, לפענח ולפרש את שדה הקרב, האמיתי והרעיוני, מן הצד.

כשחזר לבריטניה הצטרף אורוול ל"מפלגת הלייבור העצמית" ILP)) – מפלגה סוציאליסטית קטנה, ביקורתית וקולנית מאוד, שפרשה שנים קודם לכן מהלייבור הבריטי. "כל שורה ביצירה רצינית שכתבתי מאז 1936 נכתבה, באופן ישיר או עקיף, נגד הטוטליטריזם ובעד סוציאליזם דמוקרטי", הגדיר  את הנושאים המרכזיים שבהם עסק. ואכן, אורוול היה מהמתריעים הראשונים נגד הטוטליטריות וראה בדמוקרטיה צורת משטר שמגבילה את ניצול הכוח והשררה השלטונית. בסתיו 1941 יצא לאור "האריה וחד-הקרן" ובו מתח אורוול ביקורת חריפה על האינטלקטואלים מהשמאל, שסברו כי פטריוטיות היא שמרנות והחמיצו, לטענתו, את הרגש הכן שמעוררת הפטריוטיות. זו לא היתה הביקורת היחידה שלו על שכבת האינטליגנציה הבריטית, על השמאל או על מי שבחוגיהם ציפו שיסתופף. בין השאר, טען נגדם כי לקו ב"סגידה טיפשית לרוסיה". פעמים רבות התייחס לכך שהוא מבקר ללא הרף את הקהל שאמור לרכוש את ספריו. ב-1942 התפרסמו שני קטעים ארוכים מ"האריה וחד-הקרן" בעברית במסגרת האסופה "במלחמה ולאחריה: דברי סוציאליסטים אנגליים", שהופיעה בהוצאת עם עובד. עורך האסופה והראשון שהביא את אורוול לדפוס בעברית היה ברל כצנלסון. בהקדמה כתב ברל: "יריבותם של החוגים הרדיקליים לאימפריאליזם הבריטי ולשוביניזם הלאומי, שהיתה כרוכה על פי רוב – כרגיל בחוגי השמאל אצל האומות התקיפות – ביחס של ביטול לעצם תופעת הלאומיות, בוויתור מדומה על כל זיקה לאומית שהיא, ובחוסר הבנה לסבלותיהם ולעלבונותיהם ולצרכיהם של עמים מקופחים, מתחילה עתה להשתחרר מן ה'כורך' הרעיוני הזה".

אף כי בין "דפוק וזרוק" ל"מחווה לקטלוניה" יצאו ספרים נוספים של אורוול – "ימים בורמזיים" (1934), "שאו את נס האספידיסטרה" (1936) ו"הדרך לרציף ויגן" (1937) – עד אמצע שנות ה-40 הוא כתב ופירסם בעיקר מאמרים וביקורות ספרים בעיתונות השמאלית הבריטית. במאי 1942 פירסמה הוצאת הספרים של מפלגת הלייבור אסופת מאמרים דקה ששמה "Victory or Vested Interest?". האסופה התבססה על סדרת הרצאות שנישאו על ידי מחברי המאמרים במסגרת האגודה הפביאנית – תנועה סוציאליסטית בריטית שתמכה בסוציאל-דמוקרטיה כדרך המרכזית לקידומו של הסוציאליזם, בניגוד לקידומו באמצעות מהפכה. בין השאר, נכללו באסופה מאמריהם של הכלכלן וההוגה הרולד לסקי וההיסטוריון והתיאורטיקן ג'ורג' דאגלס הווארד קול וכן מאמרו של אורוול, "תרבות ודמוקרטיה", שמובא כאן לראשונה בעברית.  

בסוף 1942 התחיל אורוול לכתוב בקביעות ב"טריביון" ושנה אחר כך מונה לעורך המדור הספרותי שלו. בקיץ 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות והאחרונה נהפכה – באבחת חרב – לבעלת ברית חשובה מבחינת דעת הקהל הבריטית. הביקורת הגורפת על ברית הרשע שנוסדה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב התפוגגה. אבל גם אז היה אורוול היה אחד היחידים שהמשיכו לבקר את סטלין וחבר מרעיו. ב-1945 הוא שימש ככתב המלחמה של ה"אובזרוור". בהקדמה שחוברה בתחילת אותה שנה לספר שיצא בהמשכה כתב: "במשך כעשר השנים האחרונות סברתי שהמשטר הרוסי הקיים הוא בעיקרו דבר רע, ואני תובע את הזכות לומר זאת, חרף העובדה שאנחנו בעלי ברית של ברית המועצות במלחמה שאני מעוניין שננצח בה". בהקדמה זו, קצפו של אורוול על האינטלקטואלים מהשמאל לא יצא רק על האהדה הבלתי מסויגת שלהם לברית המועצות; הוא הוסיף עוד צליפת שוט אחת: "האנשים האלה אינם מבינים שאם אתה מעודד שיטות טוטליטריות, עשוי לבוא זמן שבו ייעשה בהן שימוש נגדך במקום למענך". ההקדמה נגנזה, אבל הספר הפך את אורוול מכותב פוליטי ותרבותי דק אבחנה, חד לשון, קצר סבלנות, מרגיז ומדויק אך מוכר (ולא-אהוד) בחוגים ספרותיים בלבד – לאחד הסופרים הפוליטיים הידועים והמשפיעים ביותר של המאה ה-20. שמו של הספר היה "חוות החיות".

ב-1949 התפרסם "1984" והביא איתו לעולם את "משטרת המחשבות", הפוליטיקה ה"אורווליאנית", "שיחדש", "חדר 101" ו"האח הגדול". אורוול, שחי בזמן הסערות הגדולות והאידיאולוגיות הגדולות של המחצית הראשונה של המאה ה-20 – מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הבולשוויקית, התפרקות הסדר האירופי, עליית הפשיזם, מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה וראשית המלחמה הקרה – וכתב על כולן בקריירת כתיבה שנמשכה  פחות מ-20 שנה, נעשה עתה גם לאביה מולידה של שפה פוליטית, שמאז ואילך שימשה את ההגות בחברה המודרנית.

בינואר 1950 נפטר אורוול בלונדון ממחלת השחפת, והוא בן 47.
***

תרגום: דפנה לוי

המלה "דמוקרטיה" משמשת בדרך כלל בשתי משמעויות נבדלות למדי, שאינן אפילו משלימות זו את זו, אבל משום מה נדמה שהן קשורות. האחת, הנפוצה יותר, משמשת לתיאור חברה שבה הכוח נמצא בידי האזרח הפשוט. המשמעות השנייה מעורפלת יותר, אבל אנחנו כמעט תמיד מתכוונים אליה כשאנחנו מדברים על דמוקרטיה. הכוונה היא לחברה שיש בה כבוד ניכר כלפי היחיד, מידה סבירה של חופש מחשבה, דיבור והתאגדות פוליטית, ומה שאפשר לכנות בשם הגינות בהתנהלות השלטון. לכך, ולא לשיטה פוליטית מסוימת, אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על דמוקרטיה, בניגוד למשטר טוטליטרי. 

ובכן, במאמר כזה, אין לי צורך לסתור את ההגדרה הראשונה. איני צריך לציין כי באנגליה או בכל דמוקרטיה מערבית, למעשה לא הכל נתון בידי העם. מצד שני, ובעיקר בחוגי שמאל, אני חושב שחשוב לומר כי דמוקרטיה במובנה השני – חופש הדיבור, כבוד ליחיד וכל השאר – אכן מתקיימת ויש לה חשיבות, ואי אפשר להתעלם ממנה באמצעות משחקי מלים. אין קל מלהוכיח במלים או על הנייר – בעיקר אם ביניכם ובין הסכנה חוצץ צי של ספינות קרב – שאין הבדל מהותי בין משטר טוטליטרי ובין דמוקרטיה "בורגנית". אין לי צל של ספק שכל אחד מקוראי אמר זאת בעבר. אני עצמי אמרתי זאת לעתים קרובות. אין קל מלהראות כי כל מה שנכפה על היחיד באופן גס וגלוי במדינה טוטליטרית – נכפה עליו בצורה מעודנת קצת יותר, באמצעות לחצים כלכליים, בחברה הדמוקרטית לכאורה. 

אחרי הכל, הגרמנים מפגינים אכזריות רבה כלפי הפולנים,

ב-1 בספטמבר 1939, רק ימים אחדים לאחר החתימה על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, פלשו צבאותיו של היטלר לפולין ומלחמת העולם השנייה החלה. המערכה בפולין הגיעה לסיומה בתוך שבועות ספורים. גרמניה סיפחה לשטחה חלקים נרחבים ממערב פולין (דנציג, המסדרון הפולני, שלזיה עילית ועוד) וברית המועצות – את מזרחה של המדינה. באזורים שנכבשו ולא סופחו לגרמניה הונהג "ממשל כללי" (גנרלגוברנמן), שבראשו עמד הפוליטיקאי הנאצי הנס פרנק. זמן קצר לפני שהחל "הפתרון הסופי" גורשו קרוב למיליון פולנים ויהודים מהשטחים הפולניים שסופחו לגרמניה בעוד הנאצים מבצעים טבח באוכלוסייה הפולנית (היהודית והלא-יהודית). במקביל, מאות אלפי פולנים נשלחו לעבודות כפייה בתעשיות גרמניות. הרעב הכבד, תנאי החיים הירודים והיד הנוגשת של המשטר הנאצי הביאו לכך שכשלושה מיליון פולניים נרצחו ונספו בזמן שלטון גנרלגוברנמן.

אבל גם ההתנהגות שלנו בהודו אינה נחמדה במיוחד.

בריטניה החלה לשלוט בהודו בראשית המאה ה-17. בתחילה היתה זו קולוניה של חברות סחר בריטיות וממחצית המאה ה-18 הונהג שלטון בריטי פורמלי בתת- היבשת ההודית, שלטון שהלך והתרחב בשטחו. אורוול מתכוון לתקופה המכונה "הראג' הבריטי" (או בשם הנפוץ יותר: האימפריה ההודית) שהתקיימה בשנים 1947-1858 ובה היתה הודו כפופה לפרלמנט הבריטי (ולכתר).

בגרמניה ישנם מחנות ריכוז, אבל האם אנו עצמנו לא כלאנו חפים מפשע רבים מאחורי גדרות תיל בשנה שעברה?

בהודו נמשך שנים ארוכות ובמסגרתו התנהלו מחאות אלימות ולא-אלימות רבות. רשמית, החל המאבק עם הקמת "הקונגרס הלאומי ההודי" (1885). אחד מביטויו המוכרים ביותר עד היום הוא המרי האזרחי שהוביל המנהיג הפוליטי והרוחני מהאטמה גנדי. בימי מלחמת העולם השנייה היתה התנועה הלאומית ההודית חלוקה בתוכה בנוגע לסיוע לכוחות הבריטיים שלחמו בנאציזם. לאחר שבריטניה כפתה על הודו מעורבות בלחימה לצדה, התפטרו חברי הקונגרס ההודי מתפקידם. גנדי טען כי אומה ששוללים מבניה את החופש אינה יכולה לקחת חלק אקטיבי במלחמה על הדמוקרטיה. באוגוסט 1942 קמה בהובלתו של גנדי תנועה מחאה גדולה ששמה "צאו מהודו" (Quit India). הקמתה הובילה לאלימות חסרת תקדים מצד הבריטים ולמעצרים המוניים של כ-100 אלף בני אדם. גנדי, שנעצר מיד עם הקמת התנועה, נותר בבית הסוהר עד 1944 ושוחרר עקב בריאותו הרופפת. שלוש שנים מאוחר יותר זכתה הודו בעצמאותה.

האס-אס והגסטפו אמנם מזוויעים, אבל אם הייתם חיים בשכונות העוני של ליברפול, קרוב לוודאי שלא הייתם רואים בשוטרים מלאכים. חירות המחשבה אינה מוגבלת, לכאורה, באנגליה, אבל למעשה כל כלי התקשורת המשפיעים נמצאים בידי קליקה זעירה של מיליונרים, שיכולים למנוע מכם להביע את דעתכם. אין כנס אחד של השמאל שבו הנושא הזה אינו עולה. אבל אני חושב שחיוני להבין כי אלה דברי הבל, ויותר מזה, אלה הבלים מהסוג שיכולים לומר רק אנשים שהרבה מאוד כסף וצי של משחתות חוצצים בינם ובין המציאות.

משום שאחרי שמצביעים על האי-חירות הבסיסית בחברה הדמוקרטית ועל הדמיון בינה ובין החברה הטוטליטרית, עדיין נותר שמץ של הבדל, כי במדינה כמו שלנו אנחנו לא מפחדים להתייצב ולומר מה אנחנו חושבים. קרוב לוודאי שבאנגליה פועלת משטרה חשאית, אבל אנחנו לא מפחדים ממנה. יכול להיות שבלשים מאזינים תכופות לנאומים שאני נושא, אבל אני יכול להתעלם מנוכחותם בבטחה. העובדה היא כי כל הניסיונות להוכיח שקיימת זהות בין משטר טוטליטרי לדמוקרטיה – שדמוקרטיה ופשיזם הם תאומים, כפי שאמר סטלין –  מסתכמים באמירה כי הבדלי דרגה אינם הבדלים כלל.

טענה זו חוזרת פעמים רבות בכתיבתו של אורוול והיא חלק אינטגרלי מביקורתו על השמאל הבריטי (ובעיקר על החלק הפרו-סובייטי/סטליניסטי שבו). הקומוניסטים טענו באותן השנים שאין הבדל של ממש בין ה"גחמות" הדמוקרטיות של הסוציאל-דמוקרטיה (מפלגת הלייבור, לדוגמה) לפשיזם הגרמני ושאלה גם אלה הם עבדים נרצעים של בעלי ההון ומגמות ההתפשטות האימפריאליסטיות שלהם. לא מעט אינטלקטואלים בריטים מהשמאל ספגו ביקורת מצד אורוול על מופרכות טענותיהם בסוגיה זו.

זהו רעיון מופרך שימיו כימי ההיסטוריה. יש לו אפילו שם יווני ששכחתי מהו. ייתכן כי אין חשיבות גדולה במיוחד לכך שאני יכול לכתוב כל מה שאני רוצה, עבור קהל מוגבל שהשפעתו מגעת אל עוד אי אלה מאות אנשים, אבל זה חשוב, לפחות ברמה העקרונית, שאחרי שנתיים של מלחמה, שבמהלכה נקלענו לצרות צרורות, איני מפחד לעשות זאת יותר מכפי שפחדתי לפני שנתיים. אפילו אם אפשר להוכיח כי אין הבדל ממשי בין דמוקרטיה ובין משטר טוטליטרי, ברור ומוכח כי אנשים בשני המשטרים אינם מאמינים שאין הבדל כזה. 

אני חושב שהדבר מוכיח כי לא רק שישנו הבדל של ממש בין צורות חברה נושנות כמו שלנו, שהיתה להן הזדמנות לפתח איזו הגינות בהתנהלות הפוליטית שלהן, ובין המדינות הטוטליטריות החדשות יותר,

גרמניה נשלטה על ידי המפלגה הנאצית שבראשה אדולף היטלר בשנים 1945-1933. ברית המועצות נוסדה בסוף 1922, חמש שנים לאחר המהפכות של 1917 שפירקו את האימפריה הרוסית. ב-1922 מונה יוזף סטלין למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית. ב-1924, עם מותו של ולדימיר איליץ' לנין – מנהיג מהפכת אוקטובר, מייסד ברית המועצות ומנהיגה הראשון – השתלט סטלין על הנהגת המפלגה הקומוניסטית ועל הנהגת ברית המועצות.

אלא שחברה כמו שלנו אינה מסוגלת להשתנות באופנים מסוימים אלא אם כן השינוי ייכפה עליה בכוח מבחוץ. ישנם ערכים שנדמה כי החברה אינה מאבדת אותם, אפילו ברגעי סכנה גדולה. אבל שימו לב, אני אומר רק כי דמוקרטיה כמו שלנו אינה יכולה להשתנות בצורות מסוימות מעצמה, לא שהיא אינה עשויה להשתנות כלל. ברור שעליה להשתנות, אחרת היא תיעלם. 

עקרון ההדוניזם

אם יש דבר אחד בטוח בעולם, הרי זה שדמוקרטיה קפיטליסטית

אורוול מתכוון לדמוקרטיות של חברת השוק ולמציאות החברתית שנוצרת בהן: אי-שוויון, פערים חברתיים, פערי מעמדות ועוד. בספריו ומאמריו הוא מרבה לבקר את הקפיטליזם.

בצורתה הנוכחית אינה מסוגלת לשרוד. דמיינו לרגע כי איננו נמצאים במלחמה וכי אנו שוב בימיו של צ'מברליין היקר והמנוח.

נוויל צ'מברליין היה יו"ר המפלגה השמרנית וראש ממשלת בריטניה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה ובשנה הראשונה למהלכה (1940-1937). צ'מברליין היה מהחותמים על "הסכם מינכן" (ספטמבר 1938), שאיפשר להיטלר לספח את חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה. מדיניותו מזוהה עד היום – לחיוב או לשלילה – עם "מדיניות הפיוס" כלפי גרמניה הנאצית.

בנסיבות כאלה, אילו הייתי צריך להוכיח שדמוקרטיה קפיטליסטית אינה מסוגלת לשרוד, נדמה לי שהיה עלי לעשות זאת על ידי ציון העובדה כי האומות שכינינו כעת בשם אומות דמוקרטיות אינן מתְרבוֹת. מרבית הילוּדה בעולם מתרכזת במדינות שאינן דמוקרטיות. ברגע שרמת החיים עולה אל מעבר לסף מסוים ולאנשים יש מידה של כוח לעשות מה שהם רוצים, שיעור הילודה צונח תמיד אל הרמה השלילית. והדבר אינו נובע מחוסר ביטחון כלכלי, כפי שאופנתי לטעון. זו שטות מוחלטת לומר שבבריטניה ובארצות הברית יש היום פחות ביטחון כלכלי מאשר במרכזי הילודה העצומים של סין והודו. להיפך, הדבר נובע ממה שמאפיין את הדמוקרטיה הקפיטליסטית – כלומר, עיקרון ההדוניזם. 

קצב הילודה שלנו קטן משום שאנשים לומדים לאמץ גישה צרכנית. המאפיין העיקרי של החיים בחברה קפיטליסטית ב-20 השנים האחרונות היה מאמץ אינסופי למכור סחורות שלעולם אין די כסף כדי לרכוש אותן. ולשם כך למדו אנשים מן השורה שדברים כמו מכוניות, מקררים, סרטים, סיגריות, מעילי פרווה וגרבי משי חשובים יותר מילדים. עם זאת, קיים טיעון מיידי יותר נגד הישרדותה של הדמוקרטיה הקפיטליסטית העולה מהיותנו במלחמה. […]

אני מעדיף להתעקש על קיומן של חולשות מסוימות הנגרמות לנו על ידי העיקרון הנהנתני, ועל ידי העובדה שבדמוקרטיה אנשים נקראים לבוא ולהצביע על דברים שבפועל אין הם יודעים עליהם דבר. אחד הדברים הגרועים ביותר בנוגע לחברה הדמוקרטית של 20 השנים האחרונות הוא הקושי לקיים איזשהו דיבור או חשיבה ישירה. 

תוצאה אחת של היעדר דיבור ישיר היתה חוסר יכולת מוחלט להתכונן למלחמה הנוכחית. איני מתכוון לחלקו של הימין בכך. זה מובן מאליו. אני מתכוון לחלק שמילא השמאל – שבגלל הסתירות המהותיות במפלגה הפוליטית הקיימת למעשה כדי להגן על השכר, אבל אוהבת לחשוב על עצמה כעל גוף שיש לו מטרות אינטרנציונליסטיות – הזיק לנו כמעט באותה מידה. למעשה, המדיניות של השמאל האנגלי היתה תמיד התפרקות מנשק והימנעות ממלחמה. השמאל תמך תמיד בשימת דגש על מדיניות חוץ, ללא נכונות או יכולת לציין בפני אנשים מן השורה שכדי לשלם תמורת פירוק החימוש, שבלעדיו אי אפשר לנהל מדיניות חוץ כזו, נדרשים קורבנות רבים. 

[…] גורם נוסף, פחות ברור אבל חשוב באותה מידה לטווח הארוך, הוא אופייה יוצא הדופן של האינטליגנציה שצומחת בדמוקרטיה קפיטליסטית עשירה. האינטליגנציה שלנו, כלומר המשכילים מהשמאל – ואנא שימו לב לכך שבעשור האחרון לא היתה באנגליה אינטליגנציה שאינה פחות או יותר "שמאלית" – היא בעיקרה תוצר של השקעת ממון. היא חייבת את ייחודה בחלקו לכך ובחלקו לביטחון יוצא הדופן של חיינו באנגליה. מה שמדהים אותי תמיד בנוגע לאינטליגנציה הבריטית הוא נקודת המבט השלילית להפליא, היעדר מוחלט של אמונות מוצקות או מטרות חיוביות, ויכולתה להאמין באשליות שלא היו מתאפשרות לאנשים במקומות מוגנים פחות.

 במאמר באורך כזה איני יכול להציג רשימה מלאה של כל האשליות של ציבור המשכילים הבריטי. לשם דוגמה, אתייחס רק לרעיון אחד מטופש, מוטעה בבירור, שהוא יוצא דופן כמעט כמו הציביליזציה האנגלו-סקסית – כלומר, הפציפיזם. פציפיזם כמו זה שבו דוגל, למשל, האיגוד לקידום השלום (Peace Pledge Union)

ארגון פציפיסטי שהוקם במחצית שנות ה-30 של המאה הקודמת במטרה לקדם פתרונות לא-אלימים לסכסוכים. בראשיתו תמך הארגון במדיניות הפיוס הבריטית והציע לרכך את התוקפנות הגרמנית באמצעות שינוי כולל של הסכם ורסאי (כלומר, החזרת השטחים שנלקחו מגרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה). עמדת הארגון כלפי גרמניה הנאצית לפני המלחמה עוררה ביקורת רבה באנגליה והיו שהשוו בינה ובין עמדותיהם של הפשיסטים הבריטים. אורוול האשים את האיגוד, שהתנגד למלחמת העולם השנייה, ב"התמוטטות מוסרית".

הוא שטותי כל כך, שמי שנאלץ אי פעם לחוות את המציאות לעולם אפילו לא ישקול אותו.

אורוול הרבה לבקר את הפציפיזם. במאמרו "הערות על הלאומנות" (בתוך "מתחת לאף שלך", הוצאת דביר, 2005) כתב: "רוב הפציפיסטים או שמשתייכים לכתות דתיות מעורפלות או שהם פשוט אנשים הומניטריים המתנגדים לנטילת חיים ומעדיפים לא לפתח את מחשבותיהם מעבר לאותה נקודה. אבל יש מיעוט של אינטלקטואלים פציפיסטים שנראה שהמניע האמיתי שלהם, אף שהם לא מודים בו, הוא שנאה לדמוקרטיה המערבית והערצת הטוטליטריזם".

כל מי שיש לו מושג קלוש כלשהו איך הדברים מתנהלים יודע כי ממשלה שאינה משתמשת בכוח עלולה תמיד להיות מופלת על ידי גוף, או אפילו אדם יחיד, פחות מצפוני. חברה כמו זו שאנו מכירים חייבת להתבסס, בסופו של דבר, על כוח. ילד בן שש מסוגל להבין זאת. אבל באנגליה חיינו בעשורים האחרונים במין מצב מוגן יוצא דופן שבו אפשר היה להעביר חיים שלמים מבלי, למשל, לראות אדם מת, מבלי לקבל מכה אפילו, מבלי לבלות ולו לילה אחד ללא קורת גג ובתחושת רעב – ולכן גם מבלי שנאלצנו להתבונן ביסודות שעליהם נשען קיומנו. באווירה חריגה כזאת מתאפשרות כל מיני שטויות ואלה עלולות להדביק אנשים שונים. 

שכבת משכילים מתוסכלת

אפשר לראות את תוצאות הגישה של האינטליגנציה הבריטית כלפי המלחמה הנוכחית, שהחלה, לדעתי, בערך ב-1935 או 1936, ובוודאי לא מאוחר מ-1936. בין 1935 ל-1939 כל האינטליגנציה השמאלית, כמעט כמו עדר כבשים, היתה בעד המלחמה. הם תמכו בעמידה נחושה מול גרמניה, אף שבאופן כללי הם גם התנגדו לחימוש. ברגע שפרצה המלחמה, האינטליגנציה מהשמאל החלה מתנגדת למלחמה.

רבים בשמאל הבריטי – שחלקו היה פרו-סובייטי – התנגדו להצטרפותה של בריטניה למלחמה בגרמניה בתחילתה משום שברית המועצות לחמה לצד הנאצים בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שבו הוסכם בין היתר על אי-תוקפנות בין שתי המדינות.

אני טוען כי הדבר נובע מהיחס הלא-מציאותי שיכולנו לפתח ב-20 השנים האחרונות ומעצם הנטייה לחוסר שביעות רצון, שמאפיינת כל אדם חושב בחברה מהסוג שלנו. המקום הטוב ביותר ללמוד בו על  תודעת השמאל האנגלי הוא השבועון "ניו סטייטסמן" המשמש סוג של נקודת מפגש שאותה חוצים זרמיו האינטלקטואלים של השמאל לגווניו.

כמגזין, ל"ניו סטייטסמן" יש בעיני ערך סמלי בלבד. אני קורא אותו בקביעות כבר שנים רבות ומעולם לא מצאתי בו מדיניות קוהרנטית או כל הצעה מעשית; למעשה, לא מצאתי בו דבר מלבד עגמומיות כללית וחוסר סיפוק אוטומטי מכל מה שבמקרה מתרחש באותה עת. אין הוא מבטא דבר מלבד העובדה שהאינטלקטואלים של השמאל האנגלי על כל גווניהם אינם אוהבים את החברה שבה הם חיים, אך בו זמנית אינם רוצים לנקוף אצבע או לקבל עליהם אחריות לשנות אותה. 

כעת שימו לב: כל מה שאמרתי עד כה יכול היה להיות מודפס באחד מאותם מאמרי דעות קטנים ומתנשאים ב"טיימס". הדברים נשמעים בדיוק כמו כל אותן מתקפות על ה"מלומדים", אשר א.פ. הרברט ודומיו כל כך מחבבים.

אלן פטריק הרברט היה סופר ומחזאי בריטי, אקטיביסט פוליטי וחבר פרלמנט עצמאי בשנים 1950-1935.

אבל חשוב מאוד להבין שישנו צד נוסף לשאלה הזאת. למה החברה הקפיטליסטית העשירה מולידה באופן טבעי, כנראה, שכבת משכילים בלתי מסופקת, שצומחת על גבה כמו איזו מין יבלת? הסיבה היא שבחברה כמו שלנו לאינטליגנציה אין תפקיד של ממש. ב-20 השנים האחרונות, בעיקר בבריטניה ובאמריקה ובמידה דומה גם בצרפת, לא היה תפקיד של ממש או מקום במבנה החברה לאדם החושב בתור שכזה. […] לאדם החושב לא היתה הזדמנות להועיל, או לחוש שהוא מועיל. 

המצב הזה נמשך אפילו כשהאומה נמצאת במלחמה ואפילו ברגעי המלחמה הנואשים ביותר. אני זוכר שבראשית המלחמה דיברתי עם עורכו של שבועון שמאלי והוא אמר לי: "אתה יודע, סר סטפורד קריפס כתב לממשלה ביום הראשון למלחמה והציע את שירותיו בכל תפקיד".

סטפורד קריפס היה דיפלומט ומדינאי בריטי. הוא השתייך לחוגי השמאל והלייבור הבריטיים וכיהן כשר בכמה ממשלות בשנות ה-40 של המאה הקודמת. בין שאר תפקידיו שימש כשגריר בריטניה בברית המועצות בשנים 1942-1940 ומילא תפקיד מפתח בבניית הקשרים בין ברית המועצות לבעלות הברית בזמן המלחמה.

אמרתי: "גם אני". חברי, בואו נקרא לו X, אמר: "גם אני, אבל ההבדל הוא שקריפס הוא בעל מעמד גבוה מספיק, ולכן הוא זכה לתשובה". התשובה היתה שלילית, כמובן. כך נראה מקומה המושפל של האינטליגנציה בחברה כמו שלנו. אם יש לממשלה שימוש כלשהו במשכילים, הרי זה לא בזכות הכישרונות שלהם בפועל אלא במקרה הטוב היא יכולה להפוך אותם למין חיילים פרטיים לא-מועילים או פקידים שאין לסמוך עליהם. 

ואם זה המצב בזמן מלחמה, בעתות שלום הדבר בולט עוד יותר. הביטו במפת העולם ותראו שכמעט רבע ממנה צבוע באדום. זוהי האימפריה הבריטית – וזכרו כי למרות הכל עדיף להיות בתוכה מאשר מחוצה לה. ובכן, כל האימפריה העצומה הזאת מנוהלת על ידי אנשים שאי אפשר לכנות אותם אינטלקטואלים במובן הצר של המלה, אנשים שאין להם קשר כלשהו לאינטליגנציה. ב-20 השנים האחרונות לא היה ביכולתה של האינטליגנציה לקחת חלק בתהליך הניהול, משום שהאימפריה וכל הקשור בה היו כל כך מיושנים, כל כך בלתי צודקים, שלא היתה למשכילים ברירה אלא להתקומם נגדה. הם חיו בחברה שגזלה מהם אוטומטית כל תפקיד ושהדרך הטובה ביותר לשגשג בה היתה להיות טיפש. זהו ההסבר לאי-שביעות הרצון הבלתי פוסקת שלהם. בכל מובן אחר היו להם הזדמנויות שמעולם קודם לא היו בעולם. היו להם נוחות, כסף, ביטחון, חופש מחשבה ואפילו חירות מוסרית שלמה יותר. 

החיים בבלומסברי ב-20 השנים האחרונות היו מה שמורדים מוסריים מכל התקופות חלמו עליו.

בלומסברי היא שכונה במרכז לונדון המזוהה עם תרבות ואמנות. בין השאר, נמצא בשטחה המוזיאון הבריטי. בעשורים הראשונים של המאה ה-20 פעלה והתגוררה בשכונה "קבוצת בלומסברי" – קבוצה של אמנים, סופרים, אינטלקטואלים ופילוסופים שהשפיעה רבות על חיי התרבות, ההשכלה והפוליטיקה באירופה. בין חברי הקבוצה היו הסופרת וירג'יניה וולף, ג'ון קיינס, והסופר א.מ. פורסטר.

ועם זאת, בסיכומו של דבר, האנשים שכל זה הורעף עליהם לא היו מאושרים, הם לא באמת אהבו את הדברים שהם לכאורה ביקשו. הם היו מעדיפים תפקיד של ממש בחברה, שאולי היה מעניק להם פחות אבל מביא ליחס רציני יותר כלפיהם. תיארתי בקצרה, כדוגמאות, רק אחת או שתיים מן החולשות המהותיות של הדמוקרטיה הקפיטליסטית. אם תציירו קריקטורה של דמוקרטיה קפיטליסטית, תקבלו תמונה כזאת בערך: בצמרת נמצא מעמד עשיר החי בעיקר על רווחי הון. עליהם חי צבא ענקי של אנשי מקצוע, משרתים, סוחרים, פסיכואנליטיקאים, מעצבי פנים וכיוצא באלה. חיה עליהם גם שכבת אינטליגנציה פרזיטית, המרוויחה את לחמה כשהיא מעמידה פנים שהיא בזה לאנשים המשלמים לה – ויש לה למעשה תפקיד דומה לזה שיש לפשפשים של כלב, שהאחרון נהנה למדי לנסות ולפלות אותם. ובתחתית ישנו מעמד הפועלים, שיש לו איכות חיים גבוהה באורח מלאכותי והשובת תמיד כדי שיוכל להרוויח די לרכישת מקררים, תנורים חשמליים, שפתונים ומכשירי רדיו.

במקור radiograms – רהיט עץ, שהכיל מכשיר רדיו ופטיפון.

זו תמונה שקרית, אבל זכרו כי היא שקרית רק במובן שבו קריקטורות אינן אמיתיות. כך מדינה עשירה כמו אנגליה נראית מבחוץ.

אני טוען כי חברה שיש לה חולשות כאלה, ובעיקר כשמצבה נואש, חייבת להשתנות או להיעלם. כל מה שאמרתי על בריטניה נכון עוד יותר בנוגע לארצות הברית. לעולם איני מעלעל בכתב עת אמריקאי או צופה בסרט אמריקאי מבלי לחוש שאם אלה באמת מייצגים את המתרחש באמריקה, חברה מסוגה לא תוכל לעמוד בהלם המלחמה ללא שינויים מהותיים […].

למה אין שייקספיר נאצי

תוך כדי הדיבור הזה על דמוקרטיה, התרחקתי מאוד מן המלה האחרת שבכותרת הפרק [המאמר] הזה – תרבות. גם למלה זו יש לפחות שתי משמעויות. אנשים מדברים על "תרבות" במובן אנתרופולוגי ובמובן אסתטי. למשל, כשמתגלה אי במקום כלשהו בים הדרומי ואנשיו עוסקים בקניבליזם ומעריצים את השמש, זו "תרבות מסוימת" [a culture]. אם אתם קונים עותק של אנתולוגיית השירה האנגלית של אוקספורד ולומדים בעל פה ציטוטים נבחרים, זוהי "תרבות" [culture]. אבל אם תחזרו למובן הראשוני של המלה, תמצאו קשר בין שתי המשמעויות. תרבות פירושה צמיחה מבוקרת. כל חלקת אדמה תצמיח צמחים אם היא תקבל די מים, אבל כל עוד הם צומחים פרא לכל עבר אנחנו קוראים לזה "טבע". ברגע שהאדמה נחרשת וצמחים נשתלים בשורות, אנחנו אומרים שהם "מתורבתים". […] אם תסתפקו בחריש של אדמה בתולית, לא תוכלו לגדל עליה תוצרת מוצלחת במיוחד. לא תוכלו להניב את היינות הצרפתיים המשובחים ביותר, ואפילו לא אפונה או אספרגוס מוצלחים. אם תעבדו חלקת אדמה די זמן, תחרשו אותה לעומק מספיק ותדשנו אותה כראוי, תוכלו לשנות את טבעה, מרקמה ואפילו צבעה. תעשו את זה רק אם אתם רוצים לגדל בה צמחים משובחים יותר, כך שערכה של האדמה נמדד בסופו של דבר באמצעות תוצריה. 

כך הדבר גם בציביליזציות ותיקות. אנחנו אומרים שציביליזציות הגיעו לשיא של תרבות כשכל דור מותיר מאחוריו משקעים שאפשר לתאר באופן כללי כאמנות וחוכמה. כמעט תמיד תרבות נשפטת על פי האמנות שהיא מותירה אחריה. אפשר אולי לדמיין תרבות גבוהה הקיימת לכאורה בחלל ריק, שכל דור בה נהנה להפליא מהחיים אבל אינו מותיר מאחוריו דבר. אבל מטבע הדברים, אין לנו ראיות שמשהו כזה התקיים אי פעם. מצד שני, כשחופרים באתר של איזו עיר הרוסה ביערות מרכז אמריקה ומוצאים פסלים מדהימים, אנו אומרים, פשוט על סמך הפסלים: "זו היתה ציביליזציה מפותחת. לאנשים הללו היתה תרבות גבוהה". אמנות היא סימן חשוב. היא עדות לגישתו של האדם כלפי היקום בכל רגע נתון. תרבות טובה תיצור עבודות אמנות טובות, לא כמטרתה העיקרית אלא כתוצר הלוואי החשוב ביותר שלה. ובציביליזציה יציבה באמת, זה יהיה נכון לא רק למה שאנו מכנים אמנות יפה, אלא גם לאמנות השימושית והביתית – רהיטים, בגדים, בתים, כדים, מוצרי זכוכית, כלים ועוד. כל אלה, עד לדברים קטנים כמו עיצוב הבולים והמטבעות, מאפיינים תרבות משגשגת. […] 

לומר שהעידן הנוכחי הוא חסר תרבות זה כמו לומר שאני חסר זקן. מעולם לא הנחתי לזקן שלי לצמוח, אבל הוא שם, פוטנציאלית, ואני אפילו יכול לומר לכם בערך איך הזקן שלי היה נראה אילו התקיים. אני יכול לומר לכם שהוא לא יהיה ג'ינג'י, למשל. כך הדבר גם בנוגע לתרבות. איני יכול לומר לכם איך תיראה התרבות שלנו בשנת 2200, אבל אני חושב שאני יכול לנבא חלק ממאפייניה. אני חושב שאני יכול לנבא, למשל, שעדיין נשתמש בשפה האנגלית ושעדיין יהיה לשפתנו משהו משותף עם האנגלית של שייקספיר, בהנחה, כמובן, שלא נכבשנו מבחוץ.

כרגע, זהו שיקול מכריע. אנחנו נמצאים, זמנית, במצב שבו אנו נאלצים להילחם כדי להגן על מה שנותר מן התרבות, אבל איני חושב שיש סיבה לפסימיות בנוגע להשפעות ארוכות הטווח של הגעת המכונה.

בחלק של המאמר שלא תורגם, אורוול קורא לעידן הנוכחי "עידן המכונה". לכאורה, הוא מסביר, מדובר בשינוי דרסטי ביחס לעידן שקדם לו, אך בעיניו אין זה שינוי דרמטי יותר ממעברים קודמים בין עידנים, למשל – מחברת ציידים-לקטים לחברה חקלאית. לכן, הוא טוען כאן, הוא משוכנע שהתרבות האנושית תשרוד גם אותו בשלום.

בסופו של דבר נתרגל אל המכונה. ואולם, אנחנו חייבים להגן על עצמנו מפני האיום הטוטליטרי שעשוי בהחלט להביא למותה החטוף של התרבות. למה כל מה שאנו מתכוונים אליו כשאנו מדברים על תרבות מאוים על ידי הטוטליטריות? כי הטוטליטריות מאיימת על קיומו של היחיד, וב-400 או 500 השנים האחרונות ייחדנו ליחיד מקום בולט כל כך, שקשה לנו לדמיין אותו מוסָר שוב מן המפה. 

כדי להדגים את השפעת הטוטליטריות על התרבות אציין רק אמנות אחת, הספרות, שבצורתה המוכרת לנו אינה יכולה להתקיים תחת משטר טוטליטרי. במבט ראשון נדמה כי הבחירה בספרות מחטיאה את המטרה, משום שספרות היא האמנות שבה קשה יותר מבכל אמנות אחרת להגדיר את הגבול שבין אמנות יפה ובין תעמולה, וכתוצאה מכך היא מושפעת מיד משינויים פוליטיים. אבל אם נבחן את ההשלכות, נגלה כי בכל אמנות – ואפילו אם נכלול בהגדרה הזאת קדרות או נגרות – האופן שבו הטוטליטריות מגבילה את רגשות היחיד הוא ממית באותה מידה.

למה ספרות אינדיבידואלית אינה יכולה להתקיים במשטר טוטליטרי? אנחנו נוהגים לומר כי הנאצים הם אויבי הספרות, אבל הם היו מעדיפים לא להיות אויביה אילו ידעו איך להימנע מכך. אילו יכלו פתאום להפיק שייקספיר ולומר "זה השייקספיר שלנו", הם היו עושים זאת בעונג רב. הסיבה היא שהכוח המניע של אמן הם רגשותיו, ורגשותיו אינם תואמים בהכרח את הצורך הפוליטי של העת. המדינה הטוטליטרית קיימת לשם האדרה של הקליקה השלטת, ופירוש הדבר הוא כי חברי הקליקה השלטת הם אסירים של כוחם שלהם ומחויבים לקיים כל מדיניות, גם אם יש בה סתירה פנימית, כל עוד היא תומכת בהישארותם בשלטון. ואחרי שהם מוציאים לפועל את המדיניות שלהם, הם מחויבים להצדיק אותה, כך שהמחשבה כולה נהפכת להצדקה של השינויים במערך הכוחות הפוליטי. 

אין זה נכון שאווירה שמרנית כשלעצמה אינה מאפשרת כתיבת ספרות. כדי להבין זאת די שתחשבו לרגע על ימי הביניים. בימי הביניים בני אדם חיו בתוך מסגרת מחשבתית שהיתה קשוחה, אני מניח, לא פחות מזו שבה אנשים חיים כיום בגרמניה. ועם זאת, לא רק שהם יכלו לכתוב ספרות טובה – ובימי הביניים המאוחרים זו היתה ספרות אישית להפליא – אלא שמה שמדהים אותי תמיד בסופרי ימי הביניים הספורים שאני מכיר הוא החופש היחסי של מחשבתם. האמונה הקתולית היתה, פחות או יותר, הכרחית. אבל הדבר לא שיתק אותם. ההבדל הוא, כמובן, שבימי הביניים השמרנות הנפוצה לא השתנתה, או לפחות לא השתנתה פתאום. 

זה כנראה לא משנה אם נכפית על בני אדם מסגרת מחשבה מסוימת. לכל אחד מאיתנו ישנן אמונות שהוא קיבל מבחוץ ללא כל צורך בהוכחה. אני, למשל, לא מסוגל להוכיח שהעולם הוא עגול. אני יכול למנות סיבות טובות לכך שאני חושב שהעולם אינו שטוח, אבל כדי להוכיח שהוא עגול יש צורך בחישובים מתמטיים ארוכים שאין לי יכולת להבינם. אבל האמונה הלא-מוכחת הזאת היא משהו שעמו גדלתי ומעולם לא הטלתי בו ספק, וכתוצאה מכך אין הוא מפריע לי רגשית. לעומת זאת, אם מישהו יכוון אלי פתאום אקדח טעון ויגיד לי שאני חייב להאמין שהיהודים אינם בני אדם, זה ישפיע על חיי הרגשיים באופן שבהכרח יזיק לכל ניסיון שלי ליצור. 

כמו פלישה ממאדים

ברור אם כך שיש הבדל ניכר בין דמוקרטיה קפיטליסטית בצורתה הנוכחית ובין משטר טוטליטרי. באנגליה, אפשר למצוא אינספור מקרים של חוסר היגיון מוחלט, אבל אינכם מחויבים להשלים איתם. לפני חצי שנה, למשל, סטלין היה האיש הרע בהא הידיעה. עכשיו הוא האיש הטוב בהא הידיעה.

הפלישה הגרמנית לברית המועצות ("מבצע ברברוסה") החלה ביוני 1941, פירקה את הברית בין המדינות וחיסלה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. במהרה השתנתה גם דעת הקהל בקרב האינטליגנציה הבריטית, הן השמאלית (כפי שקרה גם בקרב חוגים קומוניסטיים ושמאליים ברחבי העולם) והן הימנית/שמרנית. לצד ביקורתו על השמאל הבריטי ביקר אורוול גם את השמרנים. כאן הוא מתייחס לקיומם של חוגים שכל עוד התקיימה הברית בין היטלר לסטלין, הדעה הרווחת בהם היתה שסטלין הוא "האיש הרע". לאחר שהצטרפה ברית המועצות לבעלות הברית, נהפך סטלין ל"איש הטוב" בעיניהם.

לפני שנה הפינים היו הטובים. כעת הם הרעים.

מאז סוף 1939 לחמה פינלנד נגד ברית המועצות, שפלשה לשטחה במסגרת המערכה הצבאית המכונה "מלחמת החורף". במארס 1940 הובסה פינלנד ונאלצה לוותר על עשירית משטחה. לאחר "מבצע ברברוסה" הצטרפה פינלנד למדינות הציר – גרמניה, איטליה ויפן – במלחמתם נגד ברית המועצות. במחצית 1944 הצטרפה לבעלות הברית ולחמה נגד הכוחות הנאציים בלפלנד.

מוסוליני הוא רע ברגע זה, אבל זה לא מאוד יפתיע אותי אם בעוד שנה הוא ייחשב לטוב. אבל אחרי הכל, איש אינו מחויב לבלוע את כל זה. אם אני כותב ספר, איני חייב לומר שסטלין הוא טוב, איני חייב לחרוד שמא יתרחש שינוי פוליטי לפני שהספר יראה אור, וחיי הרגשיים אינם מנוהלים מבחוץ. במדינה טוטליטרית קשה לדמיין כתיבה החורגת מתחום התעמולה. […]

אני חושב שחייבים להסיק כי ספרות כמו זו שאנו מכירים אינה ניתנת להפרדה מקדושת היחיד, ולכן אינה יכולה בשום אופן להתקיים במסגרת אורח חיים טוטליטרי. ומה שנכון ביחס לספרות נכון גם ביחס לכמעט כל מה שאנו מונים תחת הכותרת תרבות. מכאן מתבקש להסיק כי אף שהדמוקרטיה שלנו תיאלץ להשתנות – ותוכל לשרוד, למעשה, רק אם תיהפך לסוציאליזם – כל מה שאנו רואים בו תרבות כרוך באופן שאין להפרידו בערכים הדמוקרטיים. הרס הדמוקרטיה יהיה לא רק אובדן של יתרונות מסוימים בתמורה ליתרונות אחרים, אלא קץ ממשי של התרבות המוכרת לנו. אנחנו חייבים להתגונן מפני זה, ממש כפי שעלינו להתגונן מפני פלישה ממאדים, מפני שאנחנו פשוט לא מסוגלים לדמיין את האפשרות האחרת. 

אבל אל תסיקו ממה שאמרתי כי בימים אלה יש לנו איזושהי תרבות להגן עליה. אנחנו רק נלחמים למען עתידנו. אנחנו נמצאים בתחתית הגל, אם כי אנו יודעים כי בקרוב הגל יחל שוב לטפס מעלה. איננו הפרחים של הציביליזציה, אבל אנחנו יודעים שבעזרת צמיחה והמשכיות יגיע הרגע שבו הציביליזציה תפרח שוב. בימינו אנחנו יכולים לכל היותר להיות הדשן של העתיד. ונראה כי בנימה מדכדכת זו כדאי שאסיים.