"דוקטור, אתה חייב לעזור לי!" הפציר בתחינה גבר בא בימים, תוך שהוא מדדה לאיטו בהליכה שחוחה ומאובנת אל תוך המרפאה. "בוא, קח נשימה עמוקה וספר לי מה הבעיה", עודד אותו הרופא בחיוך מרגיע ומסביר פנים. "הרגליים", סיפר הישיש בדמעות, "הן בקושי עובדות. עד לפני כמה שנים הייתי עושה צעדות ארוכות בשכונה, עולה את כל המדרגות בבניין שלי ופה ושם אפילו מפזז לצלילי הזומבה במתנ"ס השכונתי. אבל התחלתי להתעצל, בכל זאת, הגיל עושה את שלו, ועכשיו – תראה אותי. קשה לי ללכת. אתה מבין? הראש שלי צלול לגמרי ברוך השם, אני קורא בחמש שפות כולל נורדית חדשה וסודנית עתיקה, ואפילו התחלתי לכתוב אלבום ראפ פרוגרסיבי, ככה בשביל הנשמה. אבל אני יודע שאני חייב לדאוג גם לגוף כדי לשמור על הבריאות. ורציתי לשאול אותך אם אולי קצת פיזיותרפיה תוכל לעזור לי להיכנס שוב לכושר…" – "בדיוק להפך!" פטר הרופא את דבריו בחיוך רחב. "למה להשקיע במה שלא עובד? במקום לבזבז את הזמן על צעדות, תקרא יותר ספרים". "אבל, מה עם האיזון בין השניים?" הקשה הזקן, "ובכלל, האם אשאר בחיים כדי לפתח את האינטלקט אם לא אמנע מהגוף שלי להתנוון? בכלל, התשובה שלך מזכירה לי קצת ארכיטקט שהכרתי, שכאשר היסודות בבניין שאותו תכנן החלו להתערער הוא ניסה לתקן את המצב על ידי הרחבה ושיפוץ מסיבי של דירת הפנטהאוז שעל הגג". "עזוב", אמר הרופא, "עכשיו כבר ברור לי שכל הדיאלוג בינינו הוא רק משל כדי לפתוח את המאמר".

אם ההיגיון המנחה את הרופא והארכיטקט באלגוריה הקצרה והספק חיננית שלמעלה נראה לרובנו תמוה במישור האישי, הרי שבמישור הפוליטי משום מה לא מעט מאתנו נוטים לאמץ אותו באופן בלתי ביקורתי. "המחנה המשותף", מאמרו של הלל בן ששון לגיליון השני של "תלם", "דמוקרטיה – הוראות הפעלה", הוא ניסיון אמיץ ומרשים לשרטט קווי מתאר ליסודות רעיוניים שיוכלו ללכד קבוצות שונות סביב פרויקט ליברלי משותף, כדרך חיונית לשיקום מחנה השמאל. אלא שמאמר זה, על אף היותו עשיר בתוכנו הרעיוני ומורכב בניתוח שהוא מציג, לוקה באותו היפוך כפול – בין מחלה לתרופה ובין מסד לטפחות – כשהוא מציע בתור מתכון להתאוששות השמאל הישראלי את הניתוק מהציבור הרחב שהביא לדעיכתו מלכתחילה.

ליברליזם עם פיצול אישיות

הזיהוי הכוזב של אחד מהגורמים למצבו הקשה של מחנה השמאל עם הדרך לריפויו בא לידי ביטוי בשתי פניו הסותרות של הליברליזם, באופן שבו הוא מוצג במאמר. כבר בהקדמה מציע הכותב ליברליזם אידילי, העולה בקנה אחד גם עם סוציאל דמוקרטיה ועם ערכים קולקטיביים. ליברליזם כזה, שנדמה לי שכל אשת או איש שמאל ציוני יוכלו לסמוך עליו את ידיהם, מכיר בכך שחירות הפרט אינה קיימת במנותק מזכויות חברתיות ושמימוש עצמי של היחיד כרוך באופן בלתי ניתן להפרדה גם בהשתייכות לחברה שבה הוא חי.

נראה כי גרסה מתוקנת זו של ליברליזם תיאורטי מובאת בעיקר כדרך ליישב את הניגודים המונחים ביסוד הליברליזם הממשי, ההיסטורי, שאת תמורות העומק שחולל בחברה הישראלית המאמר סוקר. מצד אחד, הפיכתה של ישראל בכלל והשמאל בה ספציפית לליברליים יותר באה לידי ביטוי ברגישות מוגברת לזכויות הפרט, לאפליה נגד מיעוטים ולחשיבות המאבק לשוויון אזרחי ותרבותי עבור קבוצות שונות. מנגד, היא הביאה לזניחה של ערכי סולידריות ומחויבות לכלל ושל המאבק על זכויות חברתיות וחתירה לשוויון, ולהחלפת מדינת הרווחה שגילמה את כל אלה בג'ונגל הדרוויניסטי, הפרוע, שבמסגרתו מופקרות החברה והכלכלה לגחמותיהם המשתנות של כוחות השוק.

בן ששון אמנם מתייחס, בהערת אגב, לקונפליקט המובנה בליברליזם כפי שיושם בפועל, בהיותו פרוגרסיבי מבחינה אזרחית וריאקציונרי מבחינה חברתית-כלכלית. אולם את אותו ליברליזם ממשי חסר, ולא את זה התיאורטי המתוקן, הוא מציע בתור מכנה משותף ניטרלי לאומית וכמעט ניטרלי כלכלית שיאחד, לפחות בתור בסיס התחלתי, את הקבוצות השונות המרכיבות את השמאל בישראל כיום. רק התלכדות סביב הפרויקט האזרחי הזה תוכל לבלום, לשיטתו, את הסחף הפופוליסטי המאיים לפגוע ביסודות הדמוקרטיה הליברלית. למעשה, בן ששון מקבל בתור נקודת מוצא את ההנחה שכדי לשוב לזירה ככוח פוליטי משמעותי, השמאל מוכרח להפוך לקואליציה של מיעוטים המושתתת על מכנה משותף רופף בלבד. המאמר מיועד לספק צידוק רעיוני למגמה זו, שאותה תופס הכותב ככורח המציאות.

 תכנית פעולה זו היא בעיקרו של דבר אסטרטגיית היחלצות מהמלכוד שבו נתון השמאל כתוצאה מניתוקו הממושך והגובר מהזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית. ישנה כמובן חשיבות מכרעת לטיפוח זהות אזרחית משותפת ומכילה לכלל חלקי החברה הישראלית. אך צמצום המחנה לברית חלקית ושטוחה בין קבוצות שונות ולעתים מנוגדות, תוך ויתור על גרעין מהותי ומעמיק יותר, אינו אלא היאחזות מוגברת באותה גרסה עקרה של ליברליזם שהובילה להצטמקות השמאל מצד אחד והזינה את הפופוליזם העכשווי מצד שני.

מגמת הירידה העקבית של התמיכה הציבורית בשמאל הישראלי תישאר בעינה כל עוד יישמר הנתק בינו לבין המעמדות המוחלשים. כמו לאחר המשבר הכלכלי העולמי במאה הקודמת, גם בימינו ניזונות צורותיה הפופוליסטית והקדם-פשיסטית של הלאומנות מהתמהיל המסוכן של כאב, מצוקה וחוסר ודאות קיומי מתמשך של שכבות נרחבות בחברה. הליברליזם החלול מסתפק בדאגה לזכויות פוליטיות פורמליות אך אינו מתעניין בזכות האנושית לקיום בכבוד, ברווחה ובביטחון, ולפיכך אינו מסוגל לענות על מצוקותיו הגוברות של הציבור בעתות משבר. בהתאם לכך, הוא גם עיוור לתחושת המשמעות והשייכות שגילוייה התודעתיים של אותה סולידריות, כגון לאומיות, מספקים ליחידים, ולהיותם של אלו חיוניים לכינונה של חברה מלוכדת, הגונה, אנושית ושוויונית. אוזלת יד זו היא שהופכת אותו לפגיע אל מול כוחות המציעים לרוב המדוכא פיצוי בדמות יתרון יחסי על מיעוטים, באמצעות אפלייתם, ובמחיר של אובדן חירותו גם במובנה הליברלי, ונשענים על זהות לאומנית גזענית ומדירה המשקפת את היתרון הזה.

צמרת ללא גזע ושורשים

הליברליזם המינימליסטי שאותו מציע בן ששון אינו היסוד שעליו יוכל המחנה לבנות עצמו מחדש, אלא להפך, קורת הגג של הבניין העתידי. מתן חותמת הכשר רעיונית לשמאל ליברלי מופשט, המתעניין במיעוטים אך מותיר את העיסוק במצוקותיו ותקוותיו של הרוב לימין, יהיה בגדר ויתור סופי על יכולתו להיות רלוונטי לזרם המרכזי של החברה הישראלית.ללא יסודות כלכליים בדמות סדר יום סוציאל-דמוקרטי מקיף (להבדיל מהסתפקות בהצהרות כלליות על הכרה בזכויות חברתיות) ורגשיים בדמות זהות לאומית המלכדת את רוב הציבור הישראלי, לקומה העליונה והחיונית של ליברליזם המרחיב את אלו לכדי שותפות ושוויון כלל-אזרחיים לא יהיה דבר להישען עליו.

על השמאל לזנוח את האשליה שלפיה יוכל לרחף באוויר כצמרת של שותפות אזרחית, ללא גזע ושורשים של סולידריות חברתית וכלכלית ושל הרגש הלאומי המלווה אותה. במקום זאת, עליו להציב חלופה לקיטוב המעמדי, השיסוע המגזרי והניכור הבינאישי בדמות לאומיות סוציאל-דמוקרטית המקדמת שוויון וסולידריות ומצמיחה מתוכה שותפות כלל-ישראלית מכילה ורחבה יותר. לאומיות כזו תהיה מבוססת בהכרח על זהות משותפת ורגשות אחווה ושייכות. הדרך הזו ארוכה, קשה ומאתגרת יותר מאשר הסתפקות ביצירת בריתות פוליטיות אד הוק. אבל רק הליכה בה תאפשר לשמאל הישראלי לבנות עצמו מחדש בטווח הארוך בתור כוח פוליטי משמעותי.