תרגום: רוני כספי

השבוע השני של יוני 2019 היה אולי מהשבועות החשובים ביותר באחת ממערכות הבחירות החשובות ביותר בהיסטוריה של המפלגה הדמוקרטית. אליזבת וורן הייתה במגמת עלייה: הסיקור התקשורתי של הצעות המדיניות שלה והמאמצים המרוכזים שהשקיעה בקמפיין קידמו אותה למקום השני אחרי ג'ו ביידן בכמה מדינות ובסקר ארצי אחד לפחות, כשהיא דוחקת משם את ברני סנדרס. ביום רביעי באותו שבוע נשא סנדרס נאום חשוב, שבו הגדיר מהו "סוציאליזם דמוקרטי" – התווית האידאולוגית המועדפת עליו שמבדילה אותו מוורן ה"קפיטליסטית עד לשד עצמותיה", על-פי הגדרתה. כל אחד מהם מציע לאגף הפרוגרסיבי המתעורר של המפלגה הדמוקרטית שני נתיבים אפשריים ושונים להתמודדות מול ג'ו ביידן בפריימריז המפלגתיים ומול דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות.

אבל מאז שסנדרס נכנס למרוץ, פרשנים רבים טוענים שאין כמעט הבדלים מהותיים בין השניים. "למה שמצביעים דמוקרטיים יבחרו בסנדרס, אם וורן מתמודדת?", תהתה מוירה דונגן ב"גרדיאן" הבריטי בפברואר של השנה שעברה. "האידיאולוגיה שלהם אולי לא זהה, אבל ההבדלים ביניהם בנושאי מדיניות מרכזיים – הרגולציה על שירותים פיננסיים והצורך להרחיב את מדינת הרווחה – מינוריים יחסית, בוודאי בהשוואה לשאר המועמדים".

כל זה נכון באופן עקרוני, במיוחד בכל הנוגע למדיניות פנים. ממשל בראשות סנדרס יקדם לא מעט מההצעות המדיניות של וורן – ממס עושר פרוגרסיבי ועד השקעה נרחבת בדיור בר-השגה. וורן, מצדה, הביעה תמיכה בביקורת של סנדרס על מדיניות ההעסקה של אמזון, ושני המועמדים תומכים ב"ניו-דיל הירוק", התוכנית השאפתנית להתמודדות עם משבר אקלים. עם זאת, קיים הבדל משמעותי בעמדה שלהם לגבי אחת מסוגיות המפתח של המרוץ: וורן אמנם תומכת בתוכנית "מדיקייר לכל" של סנדרס – הרחבה של ביטוח הבריאות הממלכתי לכלל אזרחי ארצות הברית – אבל טרם הודיעה אם היא תומכת גם בקריאה של סנדרס לחסל את תעשיית הביטוח הפרטית, סעיף שגם מועמדים אחרים שתומכים בהצעה מהססים לגביו או מתנגדים לו נחרצות.

האם קיימים הבדלים עקרוניים נוספים בין השניים, מעבר לנקודות השוני הספציפיות הללו? אחת הסיבות שדונגן ואחרים מעדיפים את וורן על פני סנדרס היא חוסר הנוחות שהוא מביע כלפי פוליטיקת זהויות. בפברואר 2019, למשל, סנדרס ספג ביקורת על התבטאות שעסקה בייצוג הפוליטי של נשים ומיעוטים. "אנחנו צריכים לבחון מועמדים לא לפי צבע עורם, העדפותיהם המיניות, המגדר שלהם או הגיל שלהם", אמר בראיון. סנדרס הביע גם דאגה לגבי אימוץ של מדיניות הגירה מתירנית מדי, וסירב לתמוך במתן פיצויים לצאצאי עבדים, הצעה שוורן תומכת בה.

חשוב לומר גם כי וורן וסנדרס מדברים באופן שונה על מדיניות החוץ האמריקאית. בנאום ב"אמריקן יוניברסיטי" בנובמבר האחרון וורן הסבירה שבשלב כלשהו בשנות ה-80 מדיניות החוץ של ארצות הברית נשבתה בידי אותם גורמים פיננסיים, שלטענתה גם עיוותו לטובתם את חוקי המשחק של המערכת הכלכלית כולה. קבוצות האינטרס האלה ניפחו את התעשייה הצבאית במדינה ודחפו את הממשל לצאת למבצעים צבאיים פזיזים ויקרים מעבר לים, שהניבו תוצאות הפוכות מהצפוי. "תעשיית ההגנה אמורה לקבל מקום ליד השולחן – לא להיות הבעלים שלו", אמרה וורן בנאום. "הגיע הזמן להבין אילו תוכניות תורמות לביטחון של ארצות הברית במאה ה-21 ואילו נועדו אך ורק לריפוד הכיס של קבלני התעשייה הצבאית – ואז לשלוף סכין חדה ולקצץ" .

באופן כללי, הביקורת של סנדרס על מדיניות החוץ האמריקאית מעמיקה יותר ומתחילה לפני שנות ה-80. בנאומים שהוא מקדיש לנושא, סנדרס מדבר על עשורים שלמים של כישלונות ואסונות מוסריים – מהתמיכה האמריקאית בהפיכה הצבאית באיראן ב-1953 ועד הפלת הנשיא הצ'יליאני סלבדור איינדה, שנבחר באופן דמוקרטי, 20 שנה לאחר מכן – וטוען כי מדיניות החוץ האמריקאית הרת אסון כבר זמן רב, תחת ממשלים דמוקרטיים ורפובליקניים כאחד. "לעתים קרובות מדי ההתערבות והשימוש בכוח צבאי מצד ארצות הברית הביאו לתוצאות בלתי-צפויות וגרמו לנזק בל ישוער", אמר סנדרס בנאום בווסטמינסטר קולג' ב-2017. "כן, זה די קל להנדס הפלה של ממשלה. הרבה יותר קשה לצפות את ההשפעות ארוכות הטווח שיהיו לפעולה כזאת". עם הזמן, סנדרס הפך גם ביקורתי יותר ויותר כלפי ישראל, עד כדי כך שבאפריל של השנה שעברה אמר כי המדינה מונהגת כיום בידי "ממשלת ימין, שהיא – אני מעז לומר – גזענית", ואז הוסיף: "אני לא אנטי-ישראלי. אבל האמת היא שנתניהו הוא פוליטיקאי ימני, שלדעתי מתייחס לפלסטינים באופן לא הוגן בצורה קיצונית".

הניו דיל – הדור הבא

אבל הניגוד הבולט ביותר בין שני המועמדים קשור לאופן שבו הם מציגים את עצמם אידיאולוגית. סנדרס מגדיר את עצמו כסוציאליסט; וורן מזדהה כקפיטליסטית. על-פי התפיסה המסורתית, שתי האידאולוגיות האלה, לפחות מבחינה תיאורטית, מנוגדות לחלוטין זו לזו. או שאתה מאמין כי אמצעי הייצור במשק צריכים להישלט בידי העובדים או המדינה – או שאתה לא. אבל סנדרס מסבך את העניינים. לפי הדיווחים, ראשי הקמפיין שלו שוקלים שורה של הצעות מדיניות שירחיבו את הבעלות והניהול העצמי של עובדים על חברות. בנוסף, סנדרס יזם בעבר חקיקה שנועדה לספק תמיכה כלכלית והדרכה לחברות בבעלות עובדים. יחד עם זאת, לעת עתה לפחות, בעלות עובדים אינה חלק מרכזי מהאופן שבו סנדרס מגדיר סוציאליזם במסע הבחירות.

המשמעות של החזון הסוציאליסטי שסנדרס פרש בנאום שנשא ביוני 2019 ובהזדמנויות אחרות היא השבה לחיים של ליברליזם בנוסח הניו-דיל של פרנקלין רוזוולט. "הנשיא רוזוולט והקואליציה הפרוגרסיבית שלו גייסו למאמץ את אזרחי ארצות הברית – וכך הצליחו להוציא לפועל את הניו-דיל, לזכות בארבע קדנציות, וליצור מערכת כלכלית שעובדת עבור כולם ולא רק עבור מעטים", אמר סנדרס בנאום. "היום, תוכניות שהיו חלק מהניו-דיל, כמו ביטוח לאומי, דמי אבטלה, הזכות להתאגדות, שכר מינימום, הגנה על חקלאים, הרגולציה על וול סטריט והשקעה מסיבית בתשתיות – נחשבות לעמודי התווך של החברה האמריקאית". סנדרס הציג בנאום "מגילת זכויות כלכליות עבור המאה ה-21" בהשראת "מגילת הזכויות השנייה" שרוזוולט הזכיר בנאום מצב האומה שלו ב-1944, הכוללת את הזכות לעבודה בשכר הוגן, שירותי בריאות איכותיים, דיור בר-השגה, חינוך, סביבה נקייה ופנסיה מובטחת.

יכול מאוד להיות שהנאום נועד בראש ובראשונה להדיפת ביקורת מימין. "ברור לי שאני ופוליטיקאים פרוגרסיביים אחרים נעמוד מול מתקפה אדירה מצד מי שמשתמשים במילה 'סוציאליזם' ככינוי גנאי", אמר סנדרס. "אבל אני גם יכול להגיד לכם שעמדתי מול מתקפות כאלה במשך עשרות שנים והתגברתי עליהן – ואני לא היחיד". הוא המשיך ופירט רשימה של מתקפות פומביות כאלו ובהן ההתבטאות של אל סמית' – דמוקרט שמרן שהיה מושל ניו-יורק ומבקר חריף של הניו-דיל – שטען ב-1936 כי המצע של המפלגה הדמוקרטית בראשות רוזוולט דומה למצע של המפלגה הסוציאליסטית האמריקאית. למרבה הפלא, זו הייתה ההתייחסות היחידה של סנדרס בכל הנאום לתנועה הסוציאליסטית בארצות הברית. סמית' אכן השתמש במושג 'סוציאליזם' ככינוי גנאי, אבל סנדרס לא רמז בשום שלב שהיה משהו טוב או ראוי לשבח במצע של המפלגה הסוציאליסטית. הוא חלק שבחים לתוכניות החברתיות של הנשיאים הדמוקרטיים הארי טרומן ולינדון ג'ונסון, אבל לא הזכיר אפילו לא פעם אחת את יוג'ין דבס – מועמד המפלגה הסוציאליסטית לנשיאות חמש פעמים ואדם שסנדרס עצמו כתב עליו בעבר תוכנית תיעודית לרדיו.

במקום, סנדרס בחר להגדיר מהו סוציאליזם באמצעות דיכוטומיה. מצד אחד, "סוציאליזם דמוקרטי" – מערכת של תנאים ושירותים חברתיים למען אנשים עובדים מן השורה. "אנחנו חייבים להכיר בזה שבמאה ה-21, במדינה העשירה ביותר בתולדות העולם, זכויות כלכליות הן זכויות אדם", אמר בנאום. "לזה אני מתכוון כשאני אומר 'סוציאליזם דמוקרטי'. כמו שד"ר מרטין לותר קינג אמר, 'אתם יכולים לקרוא לזה דמוקרטיה, אתם יכולים לקרוא לזה סוציאליזם דמוקרטי – אבל חייבת להיות חלוקה טובה יותר של ההון במדינה הזאת עבור כל ילדי האל'". לדברי סנדרס, החלופה היא "סוציאליזם תאגידי", מערכת שבה תאגידים גדולים ואזרחים עשירים נהנים מהטבות מס, סובסידיות וכניעה רגולטורית. "האמת היא שאמריקה התאגידית מקבלת תמיכה פדרלית של מאות מיליארדי דולרים מדי שנה מאותם אנשים שמנסים, ממש באותו זמן, לקצץ בתוכניות שמיטיבות עם אמריקאים מן השורה", אמר סנדרס. "חברות נפט, שפליטות הפחמן שלהן הורסות את כדור הארץ, מקבלות מיליארדים בסובסידיות ממשלתיות, כולל פטורים מיוחדים ממס ומתמלוגים, מימון למחקר ופיתוח ושלל פרצות מס. תעשיית הפרמקולוגיה מרוויחה הון עתק על פטנטים לתרופות שפותחו במימון משלם המסים".

טראמפ, לדברי סנדרס, הוא הסוציאליסט התאגידי האולטימטיבי. "זה ההבדל בין דונלד טראמפ לביני", אמר בנאום. "הוא מאמין בסוציאליזם תאגידי שפועל לטובת העשירים והחזקים. אני מאמין בסוציאליזם דמוקרטי שעובד עבור המשפחות העובדות במדינה הזאת".

היועצת הפוליטית של סנדרס, ויניפרד וונג, צייצה בטוויטר לפני הנאום: "כך נראה #סוציאליזםדמוקרטי בפעולה: מדיקייר (ומדיקייר לכל), מכללות ציבוריות חינם, שירות הדואר האמריקאי, ספריות ציבוריות, המשרד הפדרלי לענייני חיילים משוחררים, החיסון נגד פוליו, פארקים לאומיים, מכבי אש. אלו מרכיבי היסוד של חברה הוגנת". מי שקורא את הרשימה הזאת עשוי לקבל את הרושם שארצות הברית היא ברובה מדינה סוציאליסטית – פרט לכמה חלקים יוצאי דופן. למען האמת, גם באמריקה של היום וגם באמריקה שסנדרס הציג בקמפיין שלו עד עכשיו, אזרחים פרטיים ממעמד מסוים הם הבעלים של רוב החברות במשק ונהנים מהשפעה בלתי-פרופורציונלית על קבלת ההחלטות הכלכליות במשק – אפילו אם המציאות המועדפת על סנדרס כוללת תמיכה חזקה בהרבה בעובדים, חלוקה מחדש של ההון ויותר רגולציה. זה עדיין קפיטליזם.

מהפכה מול רפורמה?

לשם הבהרה, שווה לחזור לעמדה של רוזוולט עצמו לגבי הניו דיל והמשק האמריקאי. "זהו [הניו דיל] המענה ההולם גם לצורכי השעה וגם לדרישות המסורת", אמר רוזוולט ב-1938, "אם הממשלה שואפת לחבר יחד כסף וכוח אדם שעומדים בטלים, להגדיל את העושר הציבורי ולחזק את כוחו ובריאותו של העם – ולסייע למערכת שלנו, המבוססת על יוזמה פרטית, לחזור לתפקד". במלים אחרות, רוזוולט טען שהמדיניות שלו תתקן את המערכת הקפיטליסטית ותשקם את יכולתה למלא את צורכי המדינה. זאת בדיוק הגישה של וורן בקמפיין שלה. "אני מאמינה בשווקים", אמרה בראיון ל-CNBC בשנה שעברה. "אני לא מאמינה בגניבה. אני לא מאמינה ברמאות. זה ההבדל. אני אוהבת את מה ששווקים יכולים לעשות. אני אוהבת את מה שכלכלות מתפקדות יכולות לעשות. הן עושות אותנו עשירים. הן יוצרות הזדמנויות".

קפיטליזם, כמובן, לא הופך את כולם לעשירים, ובאופן בלתי-נמנע לא לכל האזרחים יש גישה שווה להזדמנויות שמציעה השיטה: תמיד יהיו מנצחים ומפסידים, לא משנה כמה קשה יתאמצו מתקני החברה להקהות את הכאב הכרוך בהפסד. השמאל האמריקאי – הסוציאליסטים האמיתיים, שרובם תומכים בסנדרס – הולכים ומתרבים. המיתון הכלכלי, האי-שוויון המאמיר והאסון האקולוגי הקרב – כל אלה מביאים אמריקאים רבים, בעיקר צעירים, לשאול את עצמם האם מערכת שבה רוב ההחלטות הכלכליות מתקבלות על-ידי בעלי ומנהלי הון היא מערכת צודקת באופן עקרוני. זהו דיון מעמיק יותר מהוויכוח שאנחנו יכולים לצפות לו במהלך המירוץ, במיוחד בהתחשב בכך שסנדרס, לפחות עד כה, נזהר שלא להעלות את השאלה הזו באופן ישיר.

נוכח ההססנות הזו, יש מי שמציירים את הפער בין סנדרס לוורן כהבדל בין מהפכה לרפורמה. סנדרס מוביל תנועת המונים נגד שורה של אויבים המנצלים את המשק האמריקאי לצורכיהם – "מהפכה פוליטית, שבמסגרתה מיליוני בני-אדם הופכים למעורבים בתהליך הפוליטי ותובעים מחדש את הבעלות על הדמוקרטיה שלנו", כפי שאמר ביום רביעי האחרון – ואילו וורן מעדיפה לפעול בתוך המערכת. "כמעט כל מה שסנדרס אומר ועושה נובע מאמונה בסיסית בכך שאנשים עובדים מן השורה יכולים להתמודד עם האליטה הקפיטליסטית בכוחות עצמם", טענה מייגן דיי בכתב העת הסוציאליסטי "ג'קובין" באפריל 2019. "כפי שסנדרס מנסח זאת, 'שינוי אמיתי לעולם לא מתרחש מלמעלה למטה. הוא קורה תמיד מלמטה למעלה'". אלא שגם וורן – ודמוקרטים רבים אחרים – משתמשים במילים דומות כדי לגייס את הציבור לפעולה. "אני לא יכולה לעשות את זה לבד", אמרה לא מזמן במישיגן, באחת ההופעות הציבוריות שלה. "זה חייב להיות כולנו יחד. העניין הוא כזה: יש לנו סיכוי, יש לנו צ'אנס, יש לנו הזדמנות – יחד". וורן גם נוקבת בשמם של רבים מהיריבים שסנדרס מדבר עליהם – וול סטריט והבנקים הגדולים, ענקיות התרופות, תאגידים כמו וולמארט ואמזון והאמריקאים העשירים ביותר באופן כללי. "מעמד הביניים האמריקאי נמצא תחת מתקפה", הכריזה וורן בסרטון השקת הקמפיין שלה. "איך הגענו לכאן? מיליארדרים ותאגידי ענק החליטו שהם רוצים עוד מהעוגה. והם גייסו פוליטיקאים כדי שיחתכו להם פרוסה גדולה יותר. הם פגעו באיגודי העובדים כדי שאף אחד לא יוכל לעצור אותם, חיסלו את החקיקה הפיננסית שנועדה להגן עלינו אחרי השפל הגדול, וקיצצו את שיעור המס שהם משלמים, כך שהיום הם משלמים פחות מס מהמזכירות והשרתים שלהם".

היה יכול להיות קל לסיים כאן את ההשוואה ולהסיק שברני סנדרס ואליזבת וורן הם, בשורה התחתונה, שני פוליטיקאים פרוגרסיביים דומים למדי, שרק דמוקרטים פרוגרסיביים יתעקשו להתעמק בקומץ המחלוקות השוררות ביניהם. אבל זו הייתה טעות. עד כמה שוורן וסנדרס באמת מאבחנים באופן דומה את האתגרים הקולקטיביים שעומדים מולנו ומציעים להם פתרונות דומים – קשה להעלות על הדעת שני אנשים שונים יותר זה מזה. בסופו של דבר, הצעות המדיניות והרטוריקה שמאפיינים את הקמפיינים שלהם חשובות פחות ממי שהם ומי שהיו בעבר.

וורן, משפטנית ותיקה, היא רפובליקנית לשעבר, ששינתה את השקפת עולמה בעקבות המחקרים האקדמיים שערכה בנושא מדיניות פשיטות הרגל בארצות הברית של שנות ה-80 וה-90. המחקר חשף את וורן למעמסה ולמתח הכלכליים שמהם סובל מעמד הביניים האמריקאי, והפגיעות הכלכלית שזיהתה הייתה בעיניה סימן לכך שהכלכלה האמריקאית לא עובדת עבור משפחות רגילות כפי שהיא עובדת עבור בנקאים. בהמשך דרכה התעמתה ראש בראש עם תעשיית הפיננסים, כשהובילה את הקמת הסוכנות הפדרלית להגנת הצרכן והחל מ-2012 כסנאטורית. "עשיתי את כל מה שהאקדמאים בתחום שלי עשו – עקבתי אחר התיאוריה", אמרה וורן ל"פוליטיקו" באפריל האחרון. "מהר מאוד גיליתי שלא רק שהתיאוריה שגויה, אלא שהיא מוליכה אנשים שולל בצורה עמוקה". המטרה שלה היא שיקום של איזון מערכתי שהיא מאמינה בקיומו. היא פוליטיקאית פרוגרסיבית שנזקקה להוכחה לפגמים של המערכת – למחקרים, לנתונים – לפני שפתחה במסע הצלב שלה.

סנדרס, לעומת זאת, הוא אדם בעל אמונה פוליטית יוקדת, שנמצא בשמאל, כך נראה, מהרגע שפיתח תודעה פוליטית. הוא מונע למן הרגע הראשון בידי חזון מוסרי ברור לגבי האופן שבו העולם אמור להתנהל. רוב חייו, הגרסה של החזון הזה שהוא הפיץ וקידם הייתה סוציאליזם דמוקרטי אמיתי. "אנחנו יודעים מה הכיוון שבו אנחנו צריכים לנוע", אמר סנדרס לעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת וורמונט ב-1987. "דמוקרטיה משמעה בעלות ציבורית על אמצעי הייצור המרכזיים. דמוקרטיה משמעה ביזור. דמוקרטיה משמעה אנשים שמעורבים בעבודה שלהם. במקום שיהיו מנהלים ועובדים, תהיה, ככל האפשר, שליטה דמוקרטית על מפעלים". עוד אמר סנדרס כי בתור סטודנט באוניברסיטת שיקגו ב-1960, הוא נגעל מהנשיא קנדי. "קנדי היה צעיר ומעורר עניין וליברלי כביכול, אבל בנקודה הזו בזמן, ההבנה של מיהו באמת ומה זה ליברליזם באמת הייתה צעד משמעותי בשבילי בדרך למסקנה שפוליטיקה קונבנציונלית או ליברליזם אינם רלוונטיים".

סביר להניח כי לברני סנדרס של 1960 או 1987 לא הייתה יותר מדי סבלנות לברני סנדרס של 2019. אבל ייתכן בהחלט שסנדרס הבוטה והרדיקלי יותר הוא מי שברני עדיין עמוק בפנים או בחייו הפרטיים. אחרת, קשה מאוד להבין את הדבקות העמוקה שלו במילה "סוציאליזם" או את התעקשותו להישאר מועמד עצמאי כשאינו מתמודד בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית.

הפריימריז הדמוקרטיים היו עד כה מבוססי-מדיניות במידה יוצאת דופן. כתוצאה מכך, הם התאפיינו בעיסוק מועט בנושאים ששולטים בדרך כלל בפוליטיקה נשיאותית או לפחות בסיקור התקשורתי שלה – האישיות, המזג והעבר של המועמדים. אפשר להתייחס להיבטים האלה של זהות המועמד כשטחיים, אבל הם יכולים גם להיות מאירי עיניים. לבית הלבן נכנס אדם – לא אוסף של הצעות מדיניות – ופוליטיקאים הם, בסופו של דבר, יותר מסך הבטחותיהם. אי-אפשר לחזות כיצד מועמדים ינהגו כשיתמנו לתפקיד – איך יגיבו נוכח מצבים בלתי-צפויים ובעיות סבוכות, אילו נושאים יקדמו ובאיזו מידה של כוח – בלי שיש לנו מושג לגבי התשוקה המפעמת בלבם.

פנייה משמעותית שמאלה

וכך, למי שמעוניין בנשיא שפעל רוב חייו מחוץ וכנגד הפוליטיקה הקונבנציונלית ושלהוט לקדם סוציאליזם בארצות הברית – או למי שמתחיל, לכל הפחות, לפקפק ביכולת שלנו להטליא ולתקן את הקפיטליזם האמריקאי עד שיחזור לעבוד שוב – יש סיבות מצוינות לתמוך בברני סנדרס, מועמד שהיה פעם חסיד אדוק של סוציאליזם אמיתי, אפילו אם הוא ממעט להתייחס לכך היום. אם אתם מתנגדים לסוציאליזם או אמביוולנטיים כלפיו – או שאתם מעדיפים לראות בבית הלבן אישה עם רקע מקצועי ואקדמי – שווה לכם לשקול את אליזבת וורן, המאמינה באופן ערכי ועמוק כי ניתן לתקן את חוליי המערכת הכלכלית הקיימת.

הבחירה בכל אחד כמועמד של המפלגה לנשיאות תסמן תנועה משמעותית של המפלגה כלפי שמאל. תזוזה מסוג זה תחזיר את הדמוקרטים פחות או יותר למיקום האידאולוגי לא רק בתקופת הניו דיל אלא גם בהיסטוריה הפחות רחוקה של שנות ה-70. באותה תקופה, דמוקרטים מלב המיינסטרים המפלגתי, כמו טד קנדי ויוברט המפרי, קידמו יוזמות ממשלתיות שאפתניות כמו שירות בריאות ממלכתי והבטחת עבודה לכולם. השתלטות הקלינטוניזם הניאו-ליברלי על המפלגה הייתה מוחצת כל-כך, שכיום הזיכרון היחיד שנותר מהפרק הזה הוא ההפסד של הליברל הגאה ג'ורג' מקגוורן לריצ'רד ניקסון בבחירות 1972 – סיפור שמסתובב בשורות המפלגה בעיקר כאזהרה.

למזלם של וורן וסנדרס, המועמד הרפובליקני שניצב מולם כיום פופולרי הרבה פחות מניקסון באותה תקופה – והאלקטורט שבאמונו הם מנסים לזכות הוא הליברלי ביותר ב-70 השנים האחרונות, על-פי ממצאים שפורסמו באחרונה בידי מדען המדינה ג'ים סטינסון. האם ציבור הבוחרים הזה מוכן לבחון לעומק ולקחת בחשבון את ההבדלים בין ליברליזם לשמאלנות – זו כבר שאלה אחרת.