השעון מצלצל ב-06:00 בבוקר, אולי לפני. היא קמה, מתארגנת, מכינה סנדויצ'ים, מעירה, מלבישה, מסרקת. נותנת נשיקה ונכנסת לאוטו. בינתיים גם הוא קם, בודק רגע הודעות בטלפון, נותן לילדים משהו קטן לאכול לפני שיוצאים, מכניס לאוטו ומפזר בגנים או בבית הספר. 

בזמן הזה היא כבר בפקקים, בלחץ להגיע לעבודה עד 08:00, עדיף לפני, כדי שתוכל לצאת מוקדם לאסוף את הילדים. בזמן העבודה היא מזמינה לגדולה תור לרופא עיניים ורושמת את האמצעי לחוג אנגלית. מוקדי השירות נפתחים אחרי שהיא מגיעה לעבודה ונסגרים לפני שהיא מגיעה הביתה, אז היא חייבת לעשות את הסידורים האלה עכשיו, אפילו שלא נעים לה מהעבודה, אפילו שכבר העירו לה פעם. בבית, אחרי הצהריים, היא עוזרת עם שיעורי בית, קוראת סיפור לקטן, מכניסה מכונה, פורקת מדיח ומכינה ארוחת ערב. מקלחת, עוד סיפור ולמיטות. 

הוא מגיע לעבודה ב-09:00 בבוקר, וצולל פנימה. ב-18:00 הוא מתחיל לחשוב על לצאת הביתה אבל הבוס עוד שם והוא לא אוהב לצאת לפניו. זה לא מקובל שם. אז הוא יוצא ב-19:00 ומתפלל להספיק לראות את הילדים לפני שהם הולכים לישון. הוא מתגעגע, כמעט לא ראה אותם השבוע. אבל הפקקים כל כך גרועים שאין סיכוי. כשהוא מגיע כולם ישנים.  

בערב שניהם מסדרים קצת את הבית, אוספים צעצועים, מקפלים כביסה שהיא לא הספיקה לטפל בה. היא פותחת את המחשב לסיים כמה דברים לעבודה, הוא עונה למיילים מהנייד. הם קורסים למיטה אבל קשה לו להירדם, הוא מוטרד מהמינוס ומהציונים של הגדולה. הוא דווקא טוב במתמטיקה, חבל שאין לו זמן לשבת איתה קצת.    

זאת מציאות החיים של רוב המשפחות הצעירות בישראל. בחלקן זה אולי נראה קצת אחרת – חלוקת התפקידים קצת שונה, מישהו עובד קצת פחות או קצת יותר – אבל זה המודל. הסקר החברתי של הלמ"ס לשנת 2018 מספר את אותו הסיפור במספרים: לפי הסקר, במשקי בית שיש בהם ילדים קטנים ושני בני הזוג עובדים, 45% מהאבות עובדים 50 שעות בשבוע או יותר – מצב שמוגדר על ידי ארגון העבודה הבינלאומי כ"עבודת יתר" והוכח כסכנה בריאותית. רבע מהאימהות במשקי הבית האלה מועסקות במשרה חלקית, ורובן עושות את זה כדי לטפל בילדים ובבית. האחרות עובדות במשרה מלאה, 44% מתוכן עם שעות נוספות. מעל 30% מההורים לא מרוצים מהמצב הכלכלי, וכרבע מהם לא סוגרים את החודש. 20% מהם נוסעים מעל שלושת רבעי שעה לעבודה בכל בוקר, ושוב בחזרה. 40% מהאימהות ו-32% מהאבות לילדים קטנים העידו שהם סובלים מדאגות מפריעות שינה. 

מה המחירים של המצב הזה ומי משלם אותם? מה יכול לשנות את המציאות ומי צריך לעשות את זה? מי אחראי על איכות החיים שלנו, על הזמן שנשאר לנו לבלות עם הילדים ולעזור להם לגדול?  

תחושת כישלון תמידי

במציאות הישראלית של ימינו, המשימה הצנועה שהמשפחה הזאת הציבה לעצמה – להתפרנס, לחיות ברווחה, לגדל ילדים – היא קשה מאוד. בהרבה מקרים קשה מדי. חייהם של הורים עובדים בישראל כרוכים בשעות עבודה מרובות בהשוואה למדינות אחרות, בזליגה בין עולם העבודה בשכר לעולם המשפחה, ובתחושה ששני התחומים באים בהכרח אחד על חשבון השני. זאת לא בעיה פרטית – מאז אמצע שנות התשעים, המשק הישראלי מאופיין בקושי הולך וגובר להתפרנס מעבודה ובצמצום הביטחון התעסוקתי של העובדים, לצד מחירים גבוהים של דיור ומוצרי צריכה והיקף מצומצם של שירותים חברתיים. הקושי הכלכלי מהווה תמריץ נוסף לעבודה אינטנסיבית ומרובת שעות אשר מעצימה את הקונפליקט בין העבודה למשפחה.

ברמה האישית, כל אחד מבני המשפחה הזאת משלם מחיר. האימהות, שבכל חברה, בכל מגזר ובכל מעמד חברתי, עדיין נתפסות כאחראיות העיקריות לעבודות הטיפול, החינוך ומשק הבית, חוות ביתר שאת את הקושי לשלב בין עבודה בשכר לבין מחויבויותיהן המשפחתיות ומשלמות על הקונפליקט הזה מחיר תעסוקתי גבוה. האבות, שהציפיות החברתיות ושוק העבודה התובעני לא מאפשרים להם להקדיש מספיק זמן לבית ולמשפחה, משלמים מחיר הורי ורגשי. והילדים, שהמציאות הזאת מותירה אותם עם זמן הורי מועט ולחוץ, ובאמצע שבוע כמעט ,תמיד בלי אבא, ובטח שלא עם שני ההורים יחד. 

באופן כללי, נשים נדרשות להכפיף את תפקידן בשוק העבודה בשכר לטובת תפקידן כאימהות וכעקרות בית, והן נוקטות לשם כך במגוון של שיטות: הפחתה של היקפי משרה, בחירה במשלחי יד המאופיינים בגמישות או בשעות עבודה מועטות – גם אם השכר בהם נמוך, ויתור על הזדמנויות תעסוקתיות לטובת שיקולים אחרים של משק הבית, ועוד. בנוסף, נשים עובדות מעידות על זליגה בין הספירה הביתית לספירה התעסוקתית – הן עובדות בלילה כדי לסיים את העבודה והן גם עושות סידורים על חשבון העבודה כי אין זמן אחר. כל הדברים הללו משפיעים על פוטנציאל ההשתכרות של נשים, והופכים רבות מהן לתלויות במידה כזו או אחרת בפרנסה של בן זוגן. כמובן, שזהו מצב לא רצוי כשלעצמו, אך במקרה הלא נדיר שבו התא המשפחתי מתפרק הוא מהווה סכנה אמיתית.

המחיר שמשלמות האימהות מועצם במיוחד במציאות הישראלית, שמאופיינת בשיעורי תעסוקה גבוהים של אימהות, בשיעור ילודה גבוה לצד אתוס חזק של אימהוּת ובהשקעה נמוכה בשירותים חברתיים בכלל ובחינוך לגיל הרך בפרט. כתוצאה מכך, רבות מהן נמצאות באופן תמידי בתחושה של כישלון – מצד אחד הן מרגישות שאינן מצליחות לעמוד בסטנדרטים החברתיים שמגדירים מי היא אמא טובה או כמה נקי הבית צריך להיות, ומהצד השני הן גם לא מצליחות להתקדם ולהתפתח מקצועית בשוק העבודה, בשל המגבלות שמציב תפקידן הכפול כעובדות בשכר ועובדות במשק הבית.

גם המחיר שמשלמים הגברים גבוה מדי. בעוד שנשים נאלצות להקריב שכר, עניין והזדמנויות בשוק התעסוקה, גברים רבים חשים שהעומס גובה מהם מחיר גבוה במישור המשפחתי. יותר ויותר גברים מעידים על כך שהיו מעוניינים לבלות זמן רב יותר עם משפחותיהם, ומספרים על מעסיקים שלא רואים בעין יפה עובד שמבקש לצאת מוקדם מהעבודה או להיעדר לצורך טיפול בילד – גם כאשר הדבר מקובל כשמדובר בעובדות שהן נשים. ככלל, כפי שהחברה רואה נשים כאחראיות העיקריות לטיפול בילדים כך היא מתייחסת לאבות כאל "הורים משניים", ולא שמה דגש על זכותם לאבהות פעילה ומעורבת. יחס זה ניכר גם ברמת המעסיקים והנורמות התעסוקתיות, וגם ברמת המדיניות והחקיקה. 

העומס שחווים הורים עובדים בישראל, והמחירים שהמשפחות הצעירות משלמות עליו, הם לא בעיה אישית או משפחתית. היקף התופעה והנורמות שמכוננות אותה מוכיחים שמדובר בבעיה חברתית רחבה, ולכן פתרונות פרטיים ברמת משק הבית לא יספיקו. כל אפשרות שעומדת היום בפני ההורים הצעירים אינה טובה מספיק, כל אפשרות תגבה מהם מחיר תעסוקתי גבוה מדי או מחיר משפחתי גבוה מדי, או את שניהם גם יחד. העומס הרב שמוטל על כתפיהם של הורים הוא תוצאה של מדיניות ושל שיטה כלכלית, ושם – במדינה ובכלכלה – גם נמצא הפתרון. 

אבל רגע לפני שנצלול לפירוט הגורמים לבעיה ולפתרונותיה, כדאי לעצור ולשאול אם העומס הזה והמחירים שהוא גובה ממשפחות פרטיות אמורים בכלל לעניין את המדינה? האם זה התפקיד שלה לפתור אותו? עבור מי שמאמין שלמדינה יש תפקיד מוסרי למקסם את רווחת האזרחים שלה ואת איכות החיים שלהם, התשובה היא בוודאי כן. אבל במקרה הזה, התשובה צריכה להיות חיובית גם בעיניו של מי שלא רואה בשיפור איכות החיים של הפרט סיבה מספקת להתערבות ממשלתית. זאת, מפני שהמחירים החברתיים, הציבוריים והכלכליים שגובה מצב העניינים הנוכחי גבוהים לא פחות מהמחירים האישיים והמשפחתיים.

מהפכה לא מושלמת

ברמה המשקית, חוסר האיזון המובנה בין שוק התעסוקה לבין חיי המשפחה לא מאפשר לנו להשלים את אחת המהפכות הכלכליות הגדולות ביותר של העת החדשה – כניסתן של נשים לשוק העבודה. למרות השתלבותן רחבת ההיקף בתעסוקה בשכר ולמרות השינוי המשמעותי שחל בתפיסות חברתיות הנוגעות לתפקיד האישה, המודל המשפחתי הנוכחי רחוק מלהיות שוויוני. זאת, משום שהמערכת הכלכלית לא התאימה את עצמה למצב שבו שני ההורים עובדים ומחזיקים בתפיסות שוויוניות יותר. 

כדי להשלים את המהפכה לא מספיק להכניס את הנשים לשוק העבודה, צריך גם להכניס את הגברים הביתה. כדי לעבור מהמודל המסורתי של מפרנס אחד למודל מודרני ושוויוני של שני מפרנסים – צריך שגם עבודות הטיפול ומשק הבית יתחלקו בצורה שוויונית. נורמות העבודה הקפיטליסטיות, שקובעות שעובד טוב נשאר עד מאוחר ושם את העבודה לפני הכל, פשוט לא מאפשרות את זה. במצב הנוכחי, כדי שמשפחה תוכל להתפרנס מישהו חייב להיות בעבודה עד הערב וברוב המשפחות זה הגבר. וכדי שנוכל לגדל ילדים מישהו חייב להיות יותר בבית, וברוב המשפחות זאת האישה. כל עוד שוק העבודה לא מאפשר לשני בני הזוג גם להתקדם בעבודה וגם להיות הורים, תפקידן המסורתי של נשים יישמר. וזהו מצב לא צודק, לא כלכלי ולא יעיל.

הגישה הכלכלית רואה במשפחה יחידה אחת הפועלת באופן רציונאלי כדי למקסם את הרווחה של כל החברים בה. מתוך נקודת המבט הזאת היתה רווחת בעבר טענתו של הכלכלן היהודי-אמריקאי גארי בקר, לפיה לגברים יש יתרון יחסי בשוק העבודה ולנשים יתרון יחסי בתחום הטיפול, ולכן חלוקת התפקידים המגדרית ממקסמת את הרווחה הכלכלית של משק בית שיש בו שני הורים, גבר ואישה. אך התיאוריה הזאת, מלבד התעלמותה ממבני-משפחה שונים שהולכים ונפוצים בעולם המערבי, מתעלמת מהאפשרות ש"היתרון היחסי" של נשים בטיפול ושל גברים בתעסוקה אינו יתרון מולד, אלא בעצמו תולדה של נורמות ארוכות שנים ושל יחסי כוח לא שוויוניים שאינם תואמים בהכרח את הכישורים הטבעיים שלהם. 

למעשה, לא רק שחלוקת התפקידים המגדרית לא ממקסמת את היתרונות היחסיים של בני הזוג, אלא שהיא מתעלמת מהם לחלוטין בכך שהיא מניחה אותם מראש על סמך מגדר בלבד. כך למשל, גם במשק בית שבו האישה מחזיקה בכישורים טבעיים המתאימים יותר להצלחה בשוק העבודה והגבר מחזיק בכישורים טבעיים המתאימים יותר לטיפול, קיים סיכוי גדול שהם יקחו על עצמם את התפקיד המנוגד לכישוריהם. כל מי שמאמין שמקסום הכישורים של כל פרט בחברה הוא הדרך להגדלת הרווחה והצמיחה הכלכלית, חייב יהיה להודות שהתעלמות מהכישורים הללו וקביעתם על סמך קריטריון לא רלוונטי כגון מגדר, הוא מצב לא יעיל ברמה המשקית.

ואכן, גם נתונים כלכליים יבשים תומכים בחוסר היעילות של השיטה הנוכחית. ארגונים כלכליים מתייחסים לפערי השכר בשוק העבודה כאל תת-ניצול של ההון האנושי הנשי, ואומדים את אובדן ההכנסה שהם שווים למשק במיליארדי שקלים. כך למשל, דו"ח שפרסמה קרן המטבע הבינלאומית במאי 2018 מנתח את פערי השכר המגדריים בשוק העבודה הישראלי ומראה שצמצום הפערים החודשיים במחצית יביא לתוספת של 22% בתפוקה הכוללת של החברות במשק. במקביל, מחשבון של ארגון העבודה הבינלאומי מראה כי צמצום פערי השכר המגדריים יביאו לתוספת של כ-900 דולר בתוצר לנפש בישראל.

בספרו של הסוציולוג גוסטה אספינג-אנדרסן "מהפכה לא מושלמת: הסתגלות לתפקידן החדש של נשים", הוא טוען שעליית הפמיניזם והתקדמות התפיסות החברתיות הנוגעות למגדר, הוציאה את החברה המודרנית משיווי משקל. הערבוב שנוצר בין הנורמות החדשות לפיהן גם נשים יכולות להשתלב ולהצליח בשוק העבודה לבין התפיסות המסורתיות על תפקידן של נשים במשק הבית, מייצר מודל כלכלי לא יציב ולא יעיל.  

טענה חשובה שעולה בניתוח של אספינג-אנדרסן, היא שהמצב הנוכחי מעמיק לא רק את האי-שוויון בין נשים לגברים אלא את אי השוויון בין משקי בית המשתייכים למעמדות סוציו-אקונומיים שונים. נכון להיום, הנורמה השוויונית יותר בנוגע לתפקידן של נשים, מאומצת בשיעורים גבוהים יותר בקרב אוכלוסייה חזקה. זאת, לא רק בשל הבדלים בתפיסות המגדריות אלא גם בשל הבדלים ביכולת הכלכלית. במסגרת הנורמות הנהוגות כיום בשוק העבודה, משק בית שמעוניין לאפשר לשני בני הזוג להתקדם ולהצליח ייאלץ לשלם, במידה כזו או אחרת, עבור שירותים של טיפול בילדים וביצוע עבודות הבית, או להיעזר בבני משפחה. הפריבילגיה הזאת, שאינה מצויה בידיהם של רבים, מאפשרת להגדיל את פרנסת המשפחות החזקות יותר ובכך היא מעמיקה את אי השוויון החברתי-כלכלי במדינה.  

מצב העניינים הנוכחי מייצר פגיעה נוספת בכלכלה ובשוויון, והיא גם ככל הנראה החמורה ביותר: הפגיעה בתהליך החינוך והטיפול בילדים. במאמר חשוב שתורגם והתפרסם במגזין "הזמן הזה" (אוגוסט 2018), טענה החוקרת הפמיניסטית ננסי פרייזר שעבודת גידול הילדים, או כפי שהיא מכנה אותה – "מלאכת השעתוק החברתי", מצויה במשבר במסגרת הסדר הקפיטליסטי הקיים. פרייזר מסבירה, כי על אף שהשעתוק החברתי הכרחי לתפקודה של המערכת הכלכלית, לא מיוחס לו ערך כספי וישנה ציפייה שיבוצע בחינם. בתוך תביעותיו התעסוקתיות והצרכניות של המשטר הקפיטליסטי הנוכחי, הציפייה הזאת מאיימת על יכולתן של משפחות ושל פרטים לשאת בנטל העבודה הזאת. המסקנה החשובה של פרייזר היא שהמשבר של ההורים העובדים אינו רק סוגיה של "איזון בית-עבודה", אלא שפתרונו כרוך ב"ארגון-מחדש מהותי של היחסים בין מערכת הייצור הכלכלית לשעתוק החברתי: דרישה להסדרים חברתיים שייאפשרו לכל אדם, ללא הבדל מעמד, מגדר, צבע ומין, לשלב פעילויות של שעתוק חברתי עם עבודה בטוחה, מתוגמלת היטב ומעניינת". 

גם אספינג אנדרסן התייחס למשבר החינוך והטיפול כאל תולדה של המערכת הקפיטליסטית הקיימת והיעדרן של מערכות מדינתיות משלימות. היות שפיתוח היכולות הקוגנטיביות והרגשיות של ילדים הם הבסיס להצלחתם בעתיד, הם מהווים לדבריו את הבסיס לכלכלה משגשגת. כל עוד משפחות רבות אינן יכולות להעניק לילדיהן את הבסיס הזה לא רק הילדים בבגרותם, אלא החברה כולה, ישלמו את המחיר.

מעבר להשלכות הכלכליות והחברתיות שנסקרו עד כה, נורמות העבודה הנוכחיות גובות מחיר משקי נוסף. הספרות המחקרית קושרת בין ריבוי שעות עבודה לבין פריון עבודה נמוך, או במילים אחרות היא מוצאת ששעות עבודה מרובות פוגעות בתפוקה וביעילות של העובדים. לאור זאת, טוענים חוקרים כי מסיבות פיזיולוגיות, נפשיות וארגוניות, לצמצום שעות העבודה צפויה להיות השפעה חיובית על פריון העבודה. ואכן, ישראל, שמאופיינת בשעות עבודה רבות מאוד ביחס לעולם המערבי, סובלת מפריון עבודה נמוך בכ-25% מהממוצע בקרב מדינות ה-OECD. גם מדינות אחרות ששעות העבודה בהן ארוכות מהממוצע סובלות מפריון נמוך בהשוואה בינלאומית.

אל מול הקורלציה בין פריון נמוך לשעות עבודה מרובות, יש הטוענים דווקא לקשר סיבתי הפוך לפיו הפריון השעתי הנמוך מחייב שעות עבודה רבות יותר כדי להגיע לרמת תוצר סבירה. מחקר שנערך בקרב 18 מדינות מערביות הפריך את ההשערה הזאת בכך שמצא שכל שעת עבודה נוספת מצמצמת בשיעור גבוה יותר את התועלת המצטברת מיום העבודה. הממצאים מראים, למשל, שעבור עובד המועסק 1,925 שעות בשנה, תוספת של 1 אחוז בשעות העבודה תוביל לפגיעה בתפוקה של 0.9 אחוז. כלומר, בשעת העבודה הנוספת הזאת, הוא מייצר 10% בלבד ממה שייצר בשעות העבודה הראשונות שלו. מספר השעות הזה דומה למספר שעות העבודה הממוצע לעובד בישראל, העומד על 1,910 שעות בשנה, כאשר עבור עובדים במשרה מלאה המספר גבוה עוד יותר. 

השקעה נמוכה, מחירים גבוהים

התיאור שפתח את המאמר הזה משותף לאינספור משפחות בישראל. התמונה הגדולה מורכבת אמנם מחלקים רבים, אך ניתן לזהות כמה מנגנונים מרכזיים שמייצרים את בעיית העומס ואת השלכותיה, שנידונו כאן בהרחבה.

הגורם הראשון והבסיסי ביותר לתופעת העומס, הוא ריבוי שעות העבודה המאפיין את המשק הישראלי. העובדים והעובדות בישראל נמצאים בעבודה יותר שעות מאשר בכל מדינה מערבית אחרת. ישראל ממוקמת חמישית מבין מדינות ה-OECD במספר שעות העבודה של עובדים ועובדות במשרה מלאה – מיד אחרי קולומביה, מקסיקו, טורקיה וצ'ילה. עובד בישראל נמצא בעבודה מדי שבוע 5.3 שעות יותר מהממוצע ב-OECD, ועובדת ישראלית עובדת בשבוע 3.4 שעות יותר מהממוצע לנשים ב-OECD.

נכון לשנת 2019, אורכו של שבוע העבודה הרשמי בישראל עומד על 42 שעות עבודה שבועיות לעובדים במשרה מלאה – משמעותית יותר מהמקובל במדינות אירופה, ששבוע העבודה הרשמי הממוצע בהן עומד על 38 שעות בלבד. אמנם, גם בישראל וגם באירופה, עובדים במשרה מלאה נמצאים בעבודה בממוצע יותר שעות מהמספר הקבוע בחוק, אך מספר שעות העבודה הרשמי משפיע על מספר שעות העבודה בפועל. זאת, הן משום שקיימים מגזרים ותפקידים שבהם לא נהוג לעבוד שעות נוספות, הן בשל העלות הכלכלית של תשלום עבור שעות נוספות והן בשל ההשפעה של החוק הרשמי על הנורמות הכלליות הנהוגות בשוק העבודה.

מדד נוסף לעומס העבודה הוא מדד "איזון בית משפחה" של ה-OECD, אשר מורכב משני משתנים: "עבודת יתר" – שיעור העובדים/ות המועסקים 50 שעות או יותר בשבוע ו"שעות פנאי" – מספר השעות אשר מוקדש לפנאי וטיפוח עצמי. ישראל ממוקמת רביעית מהסוף במדד הכולל, והיא סובלת משיעור גבוה במיוחד של עבודת יתר – בעיקר בקרב גברים, ומשיעור נמוך במיוחד של שעות פנאי – בעיקר בקרב נשים.

מחולל נוסף של בעיית העומס הוא הפער הגדול בין זמני הפעילות של מערכת החינוך לאלו של שוק העבודה. הפער בין ימי החופש של התלמידים לימי החופש של ההורים בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי, והוא נוצר גם בשל ריבוי יחסי של ימי חופש במערכת החינוך, אך בעיקר בשל מיעוט ימי חופשה שנתית להם זכאים עובדים ועובדות בישראל. בעוד שממוצע ימי החופשה השנתית הנהוג בעולם המערבי, לעובד ללא ותק, עומד על כ-20 ימים בשנה, בישראל עובדים זכאים ל-12 ימי חופשה בלבד בחמש השנים הראשונות להעסקתם בכל מקום עבודה חדש.

גם הפער בין שעות הלימודים לשעות העבודה גדול. יום הלימודים הרשמי בגנים ובבתי הספר היסודיים מתחיל סביב השעה 8:00. בגנים הוא מסתיים בשעה 14:00, ובכיתות הנמוכות בבתי הספר היסודיים הוא מסתיים בדרך כלל אף מוקדם יותר, סביב השעה 13:00 (זמן הסיום בבתי הספר אינו קבוע). בשנת 1997 נחקק בכנסת חוק יום חינוך ארוך ולימודי העשרה – התשנ"ז, שקבע כי אורכו של שבוע הלימודים יעמוד על לא פחות מ-41 שעות, אך יישומו המלא נדחה מאז בחוק ההסדרים. נכון לשנת 2019, החוק מוחל ביישובים בעלי דירוג סוציו-אקונומי נמוך בלבד, וחל על כ-20% מילדי הגנים ובתי הספר היסודיים. בעקבות תיקון שהתקבל בשנת 2009, גם במוסדות שבהם חל יום חינוך ארוך, יום הלימודים מסתיים לאחר שבע שעות בלבד. 

על מנת לתת מענה להורים העובדים, מופעלות ברחבי הארץ מסגרות השלמה הקרויות "צהרונים", הממומנות בעיקרן על ידי ההורים. הצהרונים בישראל פועלים במגוון צורות ומפוקחים באופן מלא או חלקי על ידי גופים שונים. בשנת 2014 פרסם מבקר המדינה דוח בנושא, שביקר בחומרה את היעדר הסטנדרטים להפעלת צהרונים ואת היעדר האחריות הכוללת של המדינה על תחום חשוב זה. 

המחולל השלישי של בעיית העומס הוא עלות המחייה הגבוהה בישראל, ובפרט הוצאות החינוך הרבות להן נדרשים הורים לילדים. בעיית "יוקר המחייה", המורכבת ממחירים גבוהים של מוצרי צריכה ושירותים מצד אחד, ומשחיקה משמעותית של השכר מהצד השני, עמדה בשנים האחרונות במרכז העיסוק הציבורי והפוליטי. בעיה זו משותפת אמנם כמעט לכל תושבי ישראל, אך הורים לתינוקות ולילדים קטנים סובלים ממנה במיוחד משום שהם נדרשים לשאת בשורה של הוצאות נוספות. 

מעבר לעלות מוצרי צריכה כגון טיטולים או מזון לתינוקות, ההורים בישראל נושאים בנטל כספי גדול במיוחד בכל הנוגע לטיפול בילדים. בעוד שבמדינות ה-OECD ההוצאה הציבורית על חינוך לגיל הרך מהווה כ-70% מההוצאה הלאומית – כלומר מכל מה שמשקי הבית והממשלה משלמים יחד, בישראל רק 16% מההוצאה הלאומית על גילי 0-6 ממומנים על ידי המדינה, ואילו ההורים נושאים ב-84% מהנטל.

עיקר הפער בין ישראל לעולם טמון בהשקעה ממשלתית נמוכה במיוחד, אפסית כמעט, בגילי לידה עד שלוש. למעשה, בישראל לא קיימת כלל מערכת חינוך ציבורית לילדים עד גיל שלוש, למעט מספר מעונות בהפעלה פרטית הנמצאים בפיקוח משרד העבודה והרווחה ואשר נותנים מענה לכ-24% בלבד מהילדים בגיל זה. באשר ל-76% הנותרים, מדינת ישראל אינה יודעת ואינה בודקת באילו מסגרות, אם בכלל, הם מבלים את ימיהם.

ההשקעה הציבורית האפסית בגילי לידה עד שלוש, היא לא פחות מהפקרה ממוסדת של התינוקות והפעוטות בישראל. הורים לילדים בגילים אלה מוציאים בדרך כלל סכום שנע בין 2500 ל-4500 ש"ח בחודש עבור מעונות פרטיים, לא מוסדרים ולא מפוקחים. מעבר לנטל הכספי העצום, מדובר במצב חברתי בעייתי במיוחד, אשר תולה את איכות החינוך בגילים הצעירים והקריטיים ביותר להתפתחות בהיצע המסגרות של השוק הפרטי וביכולתם הכלכלית של ההורים.

הוצאות החינוך הגבוהות של הורים בישראל לא מסתיימות בגיל שלוש. הפער הגדול בין שעות העבודה לשעות הלימודים מחייב הוצאה נרחבת על צהרונים, שמחירם מגיע לכ-1000 ש"ח בחודש, על בייביסיטר ועל חוגים. הפער בין ימי העבודה לימי הלימודים מחייב הוצאה משמעותית על קייטנות ופתרונות אחרים. הורים מעידים על הוצאות של אלפי שקלים במהלך החופש הגדול, כאשר אפילו מחירן של הקייטנות העירוניות נע סביב 2000 ₪ לילד

בית, בית ספר, מקום עבודה

מאז תחילתו של משבר הדיור והמחאה החברתית של שנת 2011, מוענקת תשומת לב ציבורית ופוליטית לא מבוטלת למצוקתן של משפחות צעירות בישראל. פוליטיקאים ומקבלי החלטות אחרים מרבים להתבטא בנושא, ובשנים האחרונות אף קודמה שורה של צעדי מדיניות במטרה להביא לשיפור במצב. צעדים אלו, על אף ששווקו לעתים כמהפכניים, לא הצליחו להביא לשינוי משמעותי בהיקף הבעיה כפי שמתבטא במדדים שהוצגו לעיל.

פרט להרחבת התחולה של חוק חינוך חינם לגיל שלוש ובמידה פחותה – תכנית בית הספר של החופש הגדול, צעדי המדיניות של השנים האחרונות לא עסקו בהגדלה משמעותית של השירותים החברתיים שמעניקה המדינה להורים. הצעדים שננקטו – וביניהם התכניות "נטו משפחה" ו"מחיר למשתכן" וחוק הפיקוח על הצהרונים – התמקדו בהיבטים צרכניים צרים הקשורים ליוקר המחייה, מבלי להציע שינויים מערכתיים רחבים ומבלי להתייחס לעומס הרגשי שחווים הורים ולקושי המתמשך שלהם לשלב בצורה מיטבית בין הבית לבין העבודה.

כדי לפתור באמת את העומס שחווים ההורים העובדים בישראל ולצמצם בצורה משמעותית את המחירים הפרטיים והחברתיים שהוא גובה, צריך להבין שמדובר בבעיה רחבה ורב-ממדית. צריך לשחרר את התפיסות ששוכנענו שהן חוק טבע או כורח המציאות ולהעז לדמיין עולם אחר. 

בעולם האחר הזה, יום העבודה מתחיל בבוקר ונגמר בשעות אחר הצהריים המוקדמות. בעולם הזה, יום הלימודים מתחיל חצי שעה לפני יום העבודה ומסתיים חצי שעה אחריו – והוא כולל גם חוגים והעשרה שיחסכו מההורים ומהילדים להיגרר לחוגים עד שעות מאוחרות וגם יאפשרו לכל הילדים את ההעשרה שכיום היא מנת חלקם רק של אלה שידם משגת. בעולם הזה, עובדים בעבודה ובבית מבלים עם המשפחה. בעולם הזה, גם גברים וגם נשים יכולים לעבוד במשרה מלאה ומתגמלת וגם להיות הורים מעורבים ופעילים. בעולם הזה החברה לוקחת אחריות משותפת על הטיפול והחינוך של ילדים בגיל הרך מתוך ההבנה שהחברה כולה תרוויח מהתוצאה, והילדים מקבלים חינוך איכותי בלי קשר לבית שנולדו אליו. 

העולם הזה הוא לא פנטזיה, אבל הוא לא יכול להתקיים בתוך כלכלה ניאו-ליברלית שמקדשת את יום העבודה הארוך מצד אחד ומהצד השני מסרבת לספק את השירותים שיאפשרו להורים לעבוד. אם רק נצליח להשתחרר מהמחשבה השגויה לפיה השיטה הכלכלית הנוכחית מאפשרת חיים טובים ליותר מאשר קומץ של אנשים, כמה צעדי מדיניות פשוטים יחסית יעמדו בינינו לבין העולם הזה.

הצעד הראשון, הוא לשנות את איך שיום העבודה שלנו נראה. בשביל זה, צריך יהיה לפעול במקביל גם לקצר את מספר שעות העבודה הרשמי וגם לשנות את הנורמות הבלתי פורמליות שנהוגות בשוק העבודה. זה אולי נראה רחוק מאיתנו, אבל במדינות אירופה שבוע העבודה הרשמי עומד בממוצע על 38 שעות, ואין סיבה שזאת לא תהיה השאיפה גם כאן. במהלך הדרגתי, שלא מטיל את העלות כולה על המעסיקים, ניתן בהחלט להגיע לשם. משמעות מהלך כזה היא הפחתה של ארבע שעות שבועיות לעומת המצב הנוכחי, כך שיום עבודה מלא יעמוד על 7 שעות ו-35 דקות. על העלות המידית של המהלך ניתן לפצות באמצעות הקפאות שכר זמניות ושיפוי של מעסיקים, בדומה למודל שנוסה בהצלחה בצרפת במסגרת רפורמה שקיצרה את שבוע העבודה שם ל-35 שעות שבועיות בלבד.

כדי להביא להפחתה אמיתית של שעות העבודה לא מספיק רק לשנות את ההגדרה החוקית של משרה מלאה. את השינוי הפורמלי יש ללוות בצעדים לשינוי הנורמות הבלתי פורמליות שנהוגות היום בשוק העבודה וביניהם ייזום קמפיין ממשלתי לעידוד מעסיקים לקיצור שעות העבודה ולאימוץ פרקטיקות לאיזון בית-עבודה, החלת תכנית ממשלתית לליווי עסקים, שמטרתה לסייע להם לבנות תכנית מותאמת לקיצור שעות העבודה והגבלת האפשרות להעסיק עובדים במודל של תגמול גלובלי עבור שעות נוספות – מודל שמשמעותו היא שלשעת עבודה נוספת אין כל עלות עבור המעסיק, כך שהוא מהווה תמריץ מובהק להעסקת יתר.

מעבר להפחתת העומס, מהלך של קיצור שעות העבודה צפוי להוביל לצמצום אי השוויון המגדרי, ולשיפור בבריאות הציבור ובשורה של מדדים חברתיים נוספים. בשל הקשר השלילי בין ריבוי שעות עבודה לבין פריון העבודה במשק, אימוץ הפיתרון צפוי להביא להעלאת הפריון והיעילות המשקית, ובתוך כך לקזז חלק לא מבוטל מהעלויות הצפויות של יישומו – כפי שאכן קרה ברפורמה הצרפתית. בנוסף, קיצור יום העבודה יצמצם את הפער הקיים בין שעות העבודה לשעות הפעילות של מערכת החינוך ומסגרות הטיפול לגיל הרך, ובכך הוא יקטין חלק ניכר מהעלויות בהן נושאים היום ההורים ויצמצם במידה מסוימת את היקף ההשקעה הציבורית שתידרש לביצוע הצעדים הנוספים שיוצגו כאן. 

הצעד השני, הוא להתאים ככל הניתן את השעות והימים של מערכת החינוך לאלה של שוק העבודה. במדינות מערביות רבות, לא רק שמספר ימי החופשה להם זכאים העובדים לפי חוק גבוה בהרבה מבישראל, אלא שהורים לילדים קטנים זכאים גם לחופשות נוספות. אין הצדקה למספר ימי החופש המזערי להם זכאים העובדים בישראל, ובאופן כללי יש לשאוף להגדילו באופן משמעותי עבור כלל העובדות והעובדים. אך בשלב ראשון, בשל הקושי המועצם שמצב זה מייצר עבורם, יש לאפשר להורים לילדים עד גיל 9 עשרה ימי חופשה נוספים בשנה במימון משולב של המעסיקים, העובדים והמדינה. בטווח הרחוק, יש לבחון מימון מלא של המדינה עבור ימים אלה, על מנת למנוע פגיעה בעובדים ועובדות ששכרם הכולל נמוך במיוחד ומחיר הוויתור אפילו על חלק קטן ממנו עלול להיות גבוה מדי עבורם. בהקשר זה יש לציין, שהשוואה שנערכה במסגרת סקירה של שדולת הנשים בישראל, מראה שממשלת ישראל משקיעה היום מעט מאוד, בהשוואה בינלאומית, במימון חופשות לידה והורות. 

הוספת ימי החופשה להורים תצמצם במידת מה את הפער בין ימי החופש של הילדים לימי החופש של ההורים, אך במקביל אליה נדרש גם צמצום בפער השעות בין יום הלימודים – שמסתיים בשעות הצהריים – לבין שעות העבודה, שנכון להיום מסתיימות בערב. במסגרת הרפורמה הכוללת שמוצעת במאמר זה, יום העבודה הרשמי בישראל ייארך 7 שעות ו-35 דקות. הארכת יום הלימודים במקביל, כך שיתחיל בשעה 7:45 בבוקר ויסתיים ב-16:30 אחר הצהריים, תשלים את הרפורמה ותאפשר לשני ההורים גם לעבוד במשרה מלאה וגם לבלות עם ילדיהם בשעות אחר הצהריים. במסגרת השעות שיתווספו, יש לכלול חוגים והעשרה בנושאים מגוונים, באופן שיחסוך את הצורך לשלוח את הילדים לחוגים פרטיים בשעות אחר הצהריים וינתק את הקשר החזק שקיים היום בין היכולת הכלכלית של ההורים לבין תכני ההעשרה שהילדים נהנים מהם.

אפשרות נוספת שיכולה לעלות על הפרק בהקשר זה, היא מעבר לשבוע לימודים של 5 ימים בשבוע, בתמורה לצמצום ימי החופש במערכת חינוך במהלך השנה, כפי שהומלץ לאחרונה בדו"ח של בנק ישראל. על פניו, נדמה שאין הצדקה למצב בו ההורים עובדים חמישה ימים בשבוע והילדים לומדים שישה, אך במצב הנוכחי – לאור ריבוי שעות העבודה בשאר ימי השבוע קיים חשש שאימוץ מהלך כזה יכביד עוד את העומס על ההורים, אשר מנצלים את יום שישי למנוחה ולעריכת סידורים שאינה מתאפשרת במהלך השבוע. בעתיד, אם שעות העבודה אכן יקוצרו באופן שיאפשר לשני ההורים להתפנות בשעות אחר הצהריים, ביטול הלימודים בימי שישי בתמורה להפחתת מספר ימי החופש במערכת החינוך יהיה צעד נכון. 

מעבר ליתרונותיו בהפחתת העומס המוטל על ההורים, הארכת יום הלימודים מהווה הרחבה משמעותית של השירותים האוניברסליים שניתנים כיום על ידי המדינה. בשל כך, בכוחו של צעד כזה להביא לצמצום פערים חברתיים ולשיפור איכות החינוך ביישובים חלשים. אימוצו צפוי גם להוזיל משמעותית את העלויות שבהן נושאים כיום ההורים, ובפרט עלויות של צהרונים, חוגים, בייביסיטר ומסגרות השלמה אחרות. מהצד השני, ראוי לציין כי מעבר לעלותו התקציבית הגבוהה, זהו צעד שצפוי להיתקל בקשיי יישום מעשיים לאור המחסור הקיים כבר היום בעובדים ועובדות במסגרות ההשלמה. קשיים אלו אינם מבטלים את הצורך והחובה בהארכת יום הלימודים, אך משמעותם היא שיישום המהלך ידרוש היערכות יסודית וממושכת יחסית מצד משרד החינוך.

מהפכת הגיל הרך

קיצור יום העבודה, הוספת ימי חופש והארכת יום הלימודים יצמצמו במידה ניכרת את הפער בין שעות וימי הפעילות במערכת החינוך לבין הנורמות הנהוגות בשעות העבודה וגם יביאו להפחתה מסוימת בעומס הכלכלי שמוטל על ההורים ומהווה, כאמור, חלק משמעותי מהבעיה הכוללת. אך על מנת להשלים את הרפורמה יש צורך להתייחס להיבט נוסף, כבד ומשמעותי, של העומס הזה – עלות מסגרות החינוך והטיפול לגיל הרך.  

לכן, הצעד השלישי הנדרש להשלמת הרפורמה שמוצגת כאן, הוא הרחבה משמעותית של אחריות המדינה למימון ואספקת שירותי חינוך וטיפול לגיל הרך או במילים אחרות – הקמת מערכת חינוך ציבורית לגילי לידה עד 3. צעד כזה מהווה מהפכה של ממש במערך השירותים החברתיים שהמדינה מספקת, וצפויות לו השלכות מרחיקות לכת לא רק על צמצום ההוצאה הפרטית של ההורים אלא על אופייה של החברה הישראלית כולה. 

בהיעדר מערכת חינוך לגיל הרך לא ניתן להימנע ממצב בו ילדים מבתים אמידים יותר זוכים לחינוך ולטיפול איכותיים יותר. במציאות שבה למעלה מ-30% מהילדים חיים מתחת לקו העוני, קשה להניח שכלל ההורים מצליחים לממן עבור ילדיהם מסגרות פרטיות איכותיות. בשל ההשפעה האדירה של איכות החינוך בגילים הצעירים על מיומנויות חיים ולמידה בעתיד, למצב העניינים הזה ישנן השלכות דרמטיות על השוויון בהזדמנויות העומדות בפני ילדים מרקעים שונים, על סיכויי המוביליות החברתית של ילדים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, ובטווח הרחוק – על הצמיחה הכוללת של המשק. לקיחת אחריות ממשלתית על תחום החינוך והטיפול לגיל הרך הוא צעד שכרוך אמנם בעלויות תקציביות גבוהות ובהקמת מערך ציבורי כמעט יש מאין, אך הוא צעד הכרחי, והניסיון מלמד שכשהממשלה מעוניינת בכך גם רפורמות גדולות הן אפשריות. 

בעת הזאת, בהלך הרוח הניאו-ליברלי השורה לא רק על מקבלי ההחלטות אלא על הציבור בכלל, הצעדים שהוצעו כאן נראים כמו אוטופיה בלתי אפשרית. תהליכים של פירוק הסולידריות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית שהועצמו בשנים האחרונות בכוונת מכוון, משפיעים גם הם לרעה על היכולת לשכנע את הציבור בנחיצות ובהיתכנות של מהלכים כאלו ובנכונותו לשאת בנטל המימון הציבורי שיידרש כדי להוציאם לפועל. אך החברה הישראלית כבר ידעה מהפכות גדולות יותר. 

ממשלה בעלת אג'נדה חברתית ותפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית תצטרך וגם תוכל להוציא לפועל את הצעדים הללו, שקורים כבר היום במדינות מערביות רבות. המחיר התקציבי שהם דורשים אינו בלתי אפשרי והוא מחיר לא גבוה עבור התמורה שבצדם – שינוי מקצה אל קצה של חוויית החיים היומיומית של הורים וילדים בישראל, מתן אפשרות לכל אדם להגשים את עצמו בשוק העבודה ובחייו האישיים’ קידום השוויון המגדרי והשוויון החברתי בישראל והבטחת שגשוג כלכלי וצמיחה בת קיימא למשק כולו.