ביולי 2019, חודשיים לפני הסבב השני של הבחירות, כינס עמיר פרץ מסיבת עיתונאים מתוקשרת. למגינת לבם של רבים במחנה השמאל שקיוו לאיחוד כלל-מחנאי, פרץ הודיע שמפלגת העבודה תאחד כוחות עם מפלגת גשר בראשות אורלי לוי-אבקסיס. הצעד, הוא הסביר, יאפשר למפלגה לקדם אג'נדה חברתית שתתעלה מעל לחלוקה הישנה בין ימין ושמאל ותמשוך קהלים חדשים. כעבור מספר שבועות, המפלגה הציגה תכנית כלכלית-חברתית שאפתנית לפי עקרונות סוציאל-דמוקרטיים מובהקים, בהם העלאת מיסים לבעלי הכנסות גבוהות, הרחבת שירותים חברתיים ציבוריים, העלאת שכר המינימום והגדלת קצבאות רבות. המהלך, אנו יודעים כעת, כשל בקלפי. פרץ ולוי-אבקסיס משכו מעט קולות חדשים וזכו בשישה מנדטים, מספר זהה לשפל ההיסטורי שהשיגה המפלגה רק מספר חודשים לפני האיחוד. 

חוסר הצלחה אלקטורלי של קמפיין שנבנה בעיקר סביב אג'נדה סוציאל-דמוקרטית איננו דבר חדש. בבחירות 2013, עם רוח גבית ממחאת האוהלים שהתרחשה שנה וחצי לפני כן, ניהלה מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' קמפיין כלכלי-חברתי מודגש תוך הצנעה מכוונת של עמדותיה המדיניות. הקמפיין הניב 15 מנדטים בלבד, כישלון יחסי עבור העבודה דאז, בעוד אנשיה צופים בעיניים כלות בנסיקתו של יאיר לפיד ערב הבחירות. למרות אימוצם העקבי של עקרונות סוציאל-דמוקרטיים, נדמה כי גורלו האלקטורלי של השמאל הישראלי נתון לחסדי סוגיות אחרות, בראשם תדמיתו ההיסטורית והסוגיה המדינית. 

כפי שהדוגמאות הללו ממחישות, כל דיון רציני על עתיד הסוציאל-דמוקרטיה בישראל צריך להתמודד עם שאלות מעשיות לגבי סיכוייה המעשיים בזירה האלקטורלית. האם כלל קיימת תמיכה ציבורית במדיניות סוציאל-דמוקרטית מעבר למעגלים הפנימיים של השמאל? האם רוב הישראלים מבינים את משמעותה המלאה של האג'נדה הזו? והאם, בסופו של יום, התפיסות הכלכליות הללו משחקות תפקיד משמעותי בהחלטה למי להצביע בבחירות?

בשונה מטיעונים אידיאולוגיים כאלו ואחרים, מטרתי במאמר היא לבחון את התשובות לשאלות הללו באופן ניטרלי על בסיס סקרי דעת קהל מייצגים מהשנים האחרונות. האם יש לסוציאל-דמוקרטיה בסיס תמיכה פוליטי בישראל הנוכחית? הנתונים משרטטים תמונה מורכבת אשר מסמנת הן הזדמנויות והן מכשולים שחשוב לזהות ולקבל בעת גיבוש מפת דרכים פוליטית מעשית. מצד אחד, קיימת בישראל תמיכה ציבורית רחבה מאוד בעד הגדלת מדינת הרווחה והשירותים הציבוריים בארץ. התמיכה הזו חוצה מחנות פוליטיים ופותחת פתח לקידומן של יוזמות חברתיות רחבות ובין-מפלגתיות. מצד שני, חלקים גדולים מהציבור אינם מכירים במלוא משמעויותיה של התפיסה הסוציאל-דמוקרטית. יתרה מזו, רוב המצביעים לא בוחרים בקלפי לפי אידיאולוגיה כלכלית-חברתית. הדרך הלאה, לפיכך, כוללת אתגרים כגון כריתת בריתות בין-מפלגתיות סביב ההסכמות המשותפות אך גם העמקת השיח הציבורי על הטרייד-אופים הכלכליים-חברתיים ההכרחיים במציאות של ימינו. לא פחות חשוב, הנתונים גם מצביעים על הבעייתיות שבציפייה שאג'נדה סוציאל-דמוקרטית תפרק את הימין והשמאל הישנים ותסחף קהלים חדשים בקלפיות פשוט כך. 

העם דורש צדק חברתי

ראשית, האם יש בכלל תמיכה ציבורית במדיניות סוציאל-דמוקרטית? התשובה איננה מובנת מאליה. מצד אחד, מדינת הרווחה הישראלית ושירותיה הציבוריים יציבים ומרכזיים בחיי האזרחים על אף הרפורמות והקשיים התקציביים שחוותה. היציבות הזו עולה בקנה אחד עם מחקרים השוואתיים שמראים שמדינות הרווחה המודרניות עומדות איתנות וזוכות לגיבוי ציבורי יציב גם בעידן הניאו-ליברלי למרות הלחצים המתגברים נגדן. פירוק עמוק של מדינת הרווחה התברר לאורך השנים כמהלך התאבדותי פוליטית עבור פוליטיקאים רבים, גם מהימין הכלכלי, ולכן הוגבל לקיצוצים נקודתיים או לשינויים הדרגתיים שניתן לטשטש את האחריות הפוליטית להם. מצד שני, מאז שנות ה-80, וביתר שאת בתחילת שנות ה-2000, ממשלות ישראל פנו לנתיב של ליברליזציה, הפרטה והקפאת שיעור ההוצאה החברתית. מחקרים עדכניים מלמדים שצמצום מתמשך של מדינת הרווחה ועליית אי-שוויון כלכלי משנים לאורך זמן את האינטואיציות המוסריות של אזרחים רבים ומנרמלים את אי-השוויון כטבעי והוגן, גמול ראוי עבור מי שמוכשר ועובד קשה מאחרים. בנוסף, בשנים האחרונות נדמה שמסרים ליברטריאניים זוכים ליותר בולטות בשיח הציבורי בישראל, גם אם עדיין בקצותיו. האם חל נרמול דומה גם בישראל?

התשובה לשאלה זו היא "לא" מהדהד. רוב גדול של הציבור הישראלי, הן בשמאל והן בימין, מעוניין במדיניות חברתית נדיבה מצד הממשלה. התמיכה הזו קיימת הן ברמה הסמלית והן ברמת המדיניות. סקר הבחירות הלאומי של ישראל (The Israeli National Election Survey), שנערך ע"י אוניברסיטת תל אביב מדי מערכת בחירות מזה עשורים, שואל שאלה חוזרת וישירה מאז תחילת שנות השמונים: "בקשר למבנה החיים הכלכליים בארץ, האם אתה תומך יותר בגישה סוציאליסטית או בגישה קפיטליסטית?" הנתונים, שמוצגים בגרף, מראים שיעור תמיכה עקבי ואף גדל בעד הגישה הסוציאליסטית—כמעט 70 אחוזים בשנים האחרונות—מזה ארבעה עשורים. (סקרים עדכניים עם נוסח שאלה מעט שונה מעלים שיעורי תמיכה דומים גם לאחר 2015.) גם יציבותה של התמיכה מאלפת. השנים היחידות בהן הגישה הקפיטליסטית זכתה לעדנה ציבורית היו בין סוף שנות השמונים ואמצע שנות התשעים – תקופה שבאה לאחר משבר כלכלי חריף, תכנית החירום לייצוב המשק ואחריהם השגשוג הכלכלי והאופטימיות שליוו את תחילת תהליך אוסלו. 

הנתונים הללו מעניינים במיוחד משום שמדובר בשאלה פשוטה מאוד, כזו שמדגישה את הכותרת האידיאולוגית-סמלית. המילה "סוציאליזם", כך נראה, מקובלת על רוב גדול של אזרחי המדינה למרות מטענה ההיסטורי. יתרה מזו, כפי שהמספרים הגבוהים מרמזים, מדובר ברוב חוצה מחנות פוליטיים. הגם שהתמיכה בגישה הסוציאליסטית גבוהה יותר בקרב מצביעי השמאל, התפיסה הקפיטליסטית נמצאת בעמדת נחיתות גם בקרב שאר המחנות הפוליטיים בארץ, בהם מצביעי הימין. 

ואולם, לא מדובר רק באישור סמלי. אחוזי התמיכה נותרים גבוהים מאוד גם כאשר אזרחי המדינה נשאלים על עקרונות כלכליים-חברתיים ספציפיים. רוב מוחץ—מעל 70 ולעתים מעל 80 אחוזים—מנשאלי סקר הבחירות של 2015 הסכימו שעל הממשלה לדאוג שלכל אדם תהיה עבודה ורמת חיים סבירה ושעל הממשלה להוציא יותר כספים על חינוך, בריאות וקצבאות רווחה בהשוואה למצב הקיים. גם כאן, התמיכה חוצה מחנות פוליטיים באופן מובהק. אין זה מובן מאליו: לשם השוואה, אחוזי התמיכה בהרחבת ההוצאה הממשלתית על ביטחון ומשטרה זוכים לרוב קטן יותר, ואילו הוצאה ממשלתית על מוסדות דת ועל התיישבות בשטחים אינה פופולרית ומתפלגת לפי מחנות פוליטיים. למעשה, סקר השוואתי שנערך במקביל במספר מדינות בשנת 2016 (The International Social Survey Programme) מגלה שאחוז הישראלים שתומכים בהרחבת ההוצאה הציבורית על בריאות, חינוך ותוכניות רווחה הינו דומה, ולעתים אף גבוה יותר, למדינות מערב-אירופה ואפילו למדינות הרווחה הסקנדינביות המפורסמות. אזרחי ישראל גם בולטים בהשוואה למדינות אחרות בתחושתם שהממשלה, ולא המשפחה, השוק הפרטי או עמותות חברתיות, היא זו שצריכה לספק לציבור שירותי בריאות, חינוך וסיוע חברתי. 

כל הנתונים והמספרים הללו מספקים תשובה חד-משמעית לשאלה הראשונה: למרות הקיצוצים ומגמת הליברליזציה בישראל בשנים האחרונות, קיימת תמיכה ציבורית רחבה וחוצה מחנות בעד אחריות ממשלתית עמוקה והשקעה גבוהה יותר במדיניות חברתית. אפילו עצם הכותרת "סוציאליזם" זוכה לתמיכה ציבורית משמעותית ואינה מרתיעה רוב גדול של האזרחים. אג'נדה סוציאל-דמוקרטית במובהק, על פניו, אמורה להתקבל בברכה בקרב אזרחי ישראל.

ועם זאת, כפי שהתוצאות הפושרות בבחירות מדגימות, מוקדם לחגוג. בחינה של דעת הקהל בישראל חושפת שני מכשולים מרכזיים בפני קידומה של אג'נדה כזו בפועל: ראשית, ההבנה והנכונות של רוב הציבור לקבל את המשוואה הסוציאל-דמוקרטית במלואה, ושנית, משקלו של השיקול החברתי-כלכלי בעת ההצבעה בקלפי. 

אתגר המיסוי

הקושי הראשון מופיע כאשר בוחנים את התמיכה הציבורית בשאר חלקי המשוואה. מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית מבוססת על מספר עקרונות, בהם מדיניות חברתית נדיבה ואוניברסלית לכל האזרחים הממומנת באמצעות מיסים גבוהים ופרוגרסיביים. הטרייד-אוף יחסית פשוט: שירותים חברתיים עולים כסף. לפי התפיסה הניאו-ליברלית המתחרה, עדיף שהשירותים הללו יסופקו דרך השוק החופשי. במקום לגבות מיסים גבוהים, ניתן לאזרחים לשמור על נתח גדול יותר משכרם ולרכוש באמצעותו שירותים פרטיים כראות עיניהם ולפי יכולתם הכלכלית. תפקיד המדינה, לפי התפיסה הזו, מוגבל לפיקוח על השוק ולאספקת רשת ביטחון בסיסית לאזרחים מוחלשים אשר הוכיחו שאינם יכולים לפרנס את עצמם לבד. האידיאל הסוציאל-דמוקרטי, מנגד, מעדיף שהמדינה תספק את מרבית השירותים החברתיים לכולם באופן מרוכז ושוויוני. במקום לשלם מכיסם על שירותים פרטיים, האזרחים ישלמו ישירות למדינה דרך מערכת המיסים בתמורה לשירותים חברתיים אוניברסליים ושוויוניים יחסית במחיר מסובסד או בחינם. הטרייד-אוף הזה יסודי והכרחי: שירותים ציבוריים רחבים דורשים יותר הכנסות למדינה ובאים על חשבון היכולת (וההכרח) של האזרחים לשים כסף בצד כדי לרכוש אותם באופן פרטי בשוק החופשי. 

בעוד רוב הציבור בישראל תומך בהשקעה בשירותים ציבוריים רחבים, כלומר בחלקה הראשון של המשוואה, חלקה השני אינו פופולרי בעליל. שתי סוגיות בעייתיות במיוחד: העלאת מיסים ומתן הטבות באופן אוניברסלי. שאלת המיסים רגישה במיוחד. רוב הישראלים נרתעים כאשר הם נשאלים אם יהיו מוכנים שיעלו את המיסים בכדי לטפל בבעיות איתן מתמודדת המדינה. בחינת שיעור התמיכה לשאלה הזו לאורך זמן, שוב בהתבסס על שאלה חוזרת בסקרי בחירות לאורך השנים, מגלה התנגדות עקבית ועמוקה להעלאת מיסים מצד 70 ולעתים 80 אחוזים מהנשאלים. בדומה לתמיכה בתוכניות רווחה, ההתנגדות הזו רחבה וחוצה מחנות פוליטיים. אמנם יש פתיחות רבה יותר להעלאת מיסים בקרב מצביעי השמאל, אבל גם במחנה זה הם בעמדת מיעוט.

העוינות למיסים גבוהים יותר איננה רק מתוך חשש לכיסם הפרטי של הנשאלים. בסקר ההשוואתי משנת 2016, שהוזכר קודם לכן, השיבו רוב הנשאלים הישראליים שנטל המיסים על כל המעמדות, כולל על העשירים, גבוה מדי או מתאים כמו שהוא כעת ולכן לא דורש העלאה. התחושה שעול המיסים מספיק או גבוה מדי לכולם, כולל לעשירים, גבוהה יותר בישראל בהשוואה לרוב מדינות המערב האחרות. מדובר בנתון משמעותי במיוחד כאשר לוקחים בחשבון שנטל המיסים בישראל כיום דווקא נמוך מהממוצע במדינות המפותחות. 

גם השוויוניות שבבסיס התפיסה הסוציאל-דמוקרטית מותנית עבור ישראלים רבים. ההתניה, באופן לא מפתיע, קשורה במגזר אתני-דתי. אמנם, רוב הישראלים מביעים תמיכה בעקרון הכללי של הקטנת פערים והענקת זכויות חברתיות שוות לכל האזרחים. ועם זאת, כאשר הם נשאלים במפורש, רוב הישראלים מתנגדים לאפליה מתקנת לטובת אוכלוסיות חרדיות וערביות בשל חולשתן הכלכלית. באופן דומה, רוב מוחץ תומך במתן זכויות חברתיות נוספות לפי תרומה למדינה, דוגמת שירות צבאי או לאומי, מגורים בקו התפר וכדומה, שלרוב אינה רלוונטית לחרדים ולערבים מבחירה או מכפייה. 

נקודה זו ממחישה את המרכזיות של הפרויקט הציוני-לאומי במדינת הרווחה הישראלית ובאינטואיציות שנוצרו אצל חלק גדול מהציבור. תוכניות חברתיות רבות בישראל אכן מעניקות זכויות מורחבות לאוכלוסיות שמקדמות את המטרות הלאומיות, בהן עולים (יהודים) חדשים, חיילים משוחררים, ניצולי שואה, נכי צה"ל ומשפחות שכולות – וזאת למרות שרבים מצרכיהם בפועל זהים לצברים, אנשים שלא שירתו בצבא (מבחירה או לא), קשישים ונכים "רגילים" או משפחות שאיבדו את יקיריהן ללא קשר לצבא או טרור. התפיסה שתרומה או קורבן למען המדינה מצדיקים סיוע נוסף דרך מדינת הרווחה לגיטימית בעיני רבים ואינה מענייננו כאן. החשיבות לדיון היא בחוסר-התאמתה לעקרון הסוציאל-דמוקרטי לפיו זכויות חברתיות הינן שוויוניות ואוניברסליות ואינן נגזרות ממבחני נזקקות או תרומה קודמת. 

המכשול הראשון שעומד בפני תומכי הסוציאל-דמוקרטיה בישראל, אפוא, הוא חוסר קבלה של המשוואה האידיאולוגית במלואה. ראשית, הנתונים חושפים חוסר-קוהרנטיות יסודי בתפיסותיהם החברתיות-כלכליות של חלקים גדולים בציבור: רוב הישראלים מעוניינים בהרחבת תפקיד המדינה והיקף השקעתה בתוכניות חברתיות אך גם מתנגדים להעביר לה נתח גדול יותר משכרם בכדי לממן זאת. חוסר הקוהרנטיות הזו פועל גם לכיוון ההפוך, כמובן: רוב הישראלים אמנם רוצים להפחית את נטל המיסים, אבל גם פוסלים את העברת האחריות החברתית לשוק הפרטי או לעמותות חברתיות. חוסר העקביות הזה ממחיש, אולי, את מקומו המשני של השיח הכלכלי-חברתי בזירה הציבורית לאורך השנים, ודאי בהשוואה לסוגיות מדיניות, ביטחוניות או זהותיות. שנית, הרעיון הסוציאל-דמוקרטי לפיו כל אדם, ללא קשר לתרומתו, נזקקותו או מגזרו, זכאי לזכויות חברתיות שוויוניות ובלתי-מותנות גם הוא נוגד את תפיסותיהם של רוב מאזרחי המדינה. לצד התמיכה במדינת רווחה רחבה, קיימת אצל רבים גם הציפייה שיותר הטבות יתועלו לכיוונן של אוכלוסיות שתורמות למדינה ונמצאות במיינסטרים הציוני-לאומי. ועם זאת, לא מדובר במכשול היחיד. 

הסכסוך מעל לכל

המכשול השני, והמשמעותי יותר, קשור בדפוסי ההצבעה בישראל. העובדה שהתמיכה בהרחבת מדינת הרווחה גבוהה וחוצה מחנות פוליטיים היא חיובית במובנים רבים, אבל גם מסמנת חלק מהבעיה: היא בבירור אינה מתורגמת להצבעה עבור מחנה מסוים, ובפרט עבור מחנה השמאל שמבקש לקדם מדיניות כזו באופן המפורט והחד-משמעי ביותר. 

הנתק בין תפיסות כלכליות-חברתיות ובין הבחירה בקלפי ניכר כאשר בוחנים סקרי דעת קהל עדכניים. לדוגמא, גרף העמודות המצורף מבוסס על סקר שביצע המכון לדמוקרטיה בפברואר 2019, כחודש לפני סבב א' של הבחירות האחרונות. הסקר שאל מדגם מייצג של אזרחים למי הם מתכוונים להצביע בבחירות אפריל 2019 הקרבות, נתון שמאפשר לנו להפריד את הנשאלים לפי הגוש האידיאולוגי המועדף עליהם בקלפי. העמודות הכחולות משרטטות את אחוז הנשאלים שתומכים ביותר מעורבות ממשלתית בכלכלה לשם צמצום פערים כלכליים-חברתיים. באופן דומה, העמודות הכתומות מראות את אחוז הנשאלים שמסכימים להעלות מיסים בכדי שהממשלה תספק יותר שירותים חברתיים כמו רווחה ובריאות. 

הדפוס העיקרי שעולה מהגרף הוא היעדרו של דפוס עיקרי. למרות הבדלים של אחוזים בודדים, מצביעי כל הגושים מפגינים תמיכה גבוהה במדינת רווחה רחבה והתנגדות משמעותית להעלאת מיסים. במילים אחרות, התפיסות הללו אינן מנתבות מצביעים לגוש אחד על חשבון האחר. יתרה מזו, גם חוסר העקביות הפנימי בין הוצאה ציבורית גבוהה ופחות מיסים שכיח בכל הגושים. עמדות פרוגרסיביות חברתית-כלכלית, לפיכך, אינן מספיקות כדי לקבוע למי אדם נתון יצביע. 

מדוע אין קשר חזק בין עמדות כלכליות-חברתיות ובין הצבעה? התשובה המשכנעת ביותר לא תפתיע רבים. במשך עשורים ארוכים, הפוליטיקה האלקטורלית והמחנות הפוליטיים בישראל התעצבו לאורם של הסכסוך הערבי-ישראלי ושאלת ארץ ישראל השלמה. מדעני המדינה אשר אריאן ומיכל שמיר תיארו את הציר הזה כמורכב משני פנים משלימים: הפן החיצוני מתייחס לחילוקי דעות בנוגע לעתיד השטחים וגבולותיה הפיזיים של המדינה, ואילו הפן הפנימי למתח בין אופייה הדמוקרטי ואופייה היהודי של המדינה. יחד, שני הממדים הללו מגלמים את הציר המרכזי שמפריד בין שמאל וימין מזה עשורים. יתרה מזו, לאורך השנים הציר הזה סיפח לתוכו מתחים וזהויות קבוצתיים נוספים: יהודים מול ערבים, מזרחים מול אשכנזים, חילונים מול דתיים, לאומנות מול אזרחיות, יהדות מול ישראליות ומרכז מול פריפריה – כמעט כולם נחתכים לפי אותם קווים אידיאולוגיים. 

הציר הזה, על השאלות והזהויות הקבוצתיות שנקשרו בו לאורך השנים, קשור קשר הדוק להחלטה של רוב האזרחים לאיזה גוש אידיאולוגי להצביע. חשוב מכך, חשיבותו לא פוחתת כיום למרות הקיפאון בתהליך המדיני והירידה בהיקף הפיגועים ביחס לעשור הקודם. גם ההצבעה בבחירות האחרונות, שנסובו לדעת רבים כמעט אך ורק סביב שאלת עתידו הפוליטי והמשפטי של בנימין נתניהו, עדיין משקפת את אותן השאלות הקלאסיות של ימין ושמאל. כפי שגרף העמודות הנוסף ממחיש, מספיקה שאלה אחת שנוגעות בליבת הוויכוח האידיאולוגי בין ימין ושמאל—במקרה זה, אם להחיל ריבונות ישראלית בשטחי יהודה ושומרון—כדי למצוא הבדלים ברורים בין הגושים האידיאולוגיים הגדולים. בניגוד לכלכלה, העמדות של אדם נתון בנושא השטחים מספקות רמז לא רע אם יצביע לימין או לשמאל-מרכז. 

הדיון בדיכוטומיה הישנה בין ימין ושמאל איננו שלם מבלי להתייחס לעלייתו של גוש המרכז בשנים האחרונות. זוהי שאלה מעניינת באופן כללי, אך רלוונטית במיוחד לדיון החברתי-כלכלי הנוכחי. אחד ההסברים הנפוצים להצלחתן של מפלגות המרכז, במיוחד מפלגות כמו "יש עתיד" ו"כולנו" אבל גם מפלגות נישה כמו הגמלאים, טוען שמצביעים רבים מבעבר מעדיפים להתמקד בסוגיות חדשות וחברתיות יותר, בהן יוקר המחייה, מחירי הדיור ומדיניות חברתית. הצלחתו הראשונית של יאיר לפיד, למשל, קושרה על-ידי רבים למחאת האוהלים שקדמה לה ולפניותיו הנרגשות למוחים כאל "אחי העבדים". 

האם מפלגות המרכז מבשרות על התחזקות בהצבעה לפי העדפות כלכליות-חברתיות בשנים האחרונות? מחקר שערכתי לאחרונה מטיל ספק באפשרות הזו. ניתוח סטטיסטי של נתוני דעת קהל מהעשור האחרון מעלה שמצביעי המרכז אינם מחזיקים בעמדות כלכליות-חברתיות פרוגרסיביות באופן יוצא דופן, ולמעשה, בניגוד לרטוריקת סולידריות העבדים של לפיד, מפגינים ברובם תפיסות כלכליות שמרניות יותר ממצביעי השמאל. יתרה מזאת, הנתונים אינם תומכים בטענה שמצביעי המרכז מייחסים לכלכלה חשיבות גבוהה יותר ממצביעים אחרים, בפרט ממצביעי השמאל. במקום זאת, המאפיין הכי חזק שמבדיל את מצביעי המרכז בעשור האחרון הוא תחושותיהם הסותרות כלפי הסכסוך. הנתונים מראים שהחל מאמצע שנות ה-2000, גדל מספר המצביעים שאיבדו אמון בכוונות הפלסטינים מחד אבל גם שוכנעו עוד יותר שצריך להיפרד מהם מאידך. חלק גדול מהמצביעים האלו נדדו לגוש המרכז משמאל ומימין עם הקמתה של "קדימה". רובם נשארו שם גם אחרי שהמפלגה התמוססה ועברו ממנה למפלגות מרכז אחרות שבאו והלכו. מצביעי המרכז, במילים אחרות, מתאפיינים בדחייה בו-זמנית של חזון הימין שנתפס כמשיחי ושל הפרקטיקה של השמאל שנתפסת כנאיבית. היעדרה של אג'נדת מרכז פוזיטיבית ויציבה, למעט ביקורת על השמאל ועל הימין, ממחיש את הנקודה הזו ביתר שאת. נראה, אם כן, שבסופו של כל פתק בקלפי עדיין יושב הסכסוך הישראלי-פלסטיני עם נרגילה ובקבוק תבערה. 

אשליית המפלגה החברתית

הנתונים שהוצגו כאן נועדו לספק הבנה טובה יותר של סיכוייה הפוליטיים המעשיים של אג'נדה סוציאל-דמוקרטית בישראל של ימינו. ובכן, מהי התוחלת האלקטורלית של אג'נדה כזו כיום? ומה יש לעשות בנדון? אין לי תשובות חד-משמעיות לאף אחת מהשאלות, אולם המידע כן מעלה מספר תובנות כלליות. 

ראשית, יש ביקוש ציבורי גדול למדיניות חברתית רחבה יותר מהמצב הקיים. למרות הקולות הליברטריאניים המעטים-אך-קולניים ברשתות החברתיות, רוב גדול מהמצביעים בישראל רוצים שהממשלה תהיה יותר מעורבת ותיקח יותר אחריות על הפערים החברתיים מהמצב כיום. חשוב מכך, התמיכה הזו קיימת לרוחב הספקטרום הפוליטי, כולל בקרב מצביעי הימין. לפיכך, גם תחת מצב הגושים הקיים, יתכן וניתן לקדם חלקים מהאג'נדה הסוציאל-דמוקרטית דרך בריתות בין-מפלגתיות. למעשה, לא מדובר בערוץ פעולה חדש, כפי שיעידו תכניות כגון חיסכון לכל ילד, הרחבת ביטוח שיניים לילדים או בלימת העלאת גיל הפרישה לנשים, שקודמו בשיתוף פעולה בין-גושי ותחת ממשלות בהנהגת הימין. ועם זאת, הדוגמאות הללו יחסית קטנות מבחינת גודלן ומשמעותן. קידומן של רפורמות חברתיות מקיפות יותר באמצעות קואליציות בין-מפלגתיות ובהיעדר מפלגה סוציאל-דמוקרטית גדולה נותר אתגר פתוח שיש לברר יותר לעומק.

שנית, הצלחתה האלקטורלית של מפלגה כזו איננה פשוטה ודורשת התגברות על מספר מכשולים. שתי בעיות מרכזיות עולות בבירור מהנתונים: היעדרן של תפיסות כלכליות-חברתיות קוהרנטיות בקרב רוב גדול של הבוחרים ומקומן השולי בשיקולי ההצבעה בפועל. בשני המקרים, עתידה של האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית תלוי ביכולת לרתום את התמיכה הרחבה במדינת הרווחה לעמדות כלכליות מגובשות ובעלות משקל רב יותר. 

הבעיה הראשונה, חוסר-העקביות הפנימי בהעדפותיהם הכלכליות-חברתיות של רוב המצביעים, מדגישה את היעדרו של שיח כלכלי-חברתי משמעותי שדן בתפיסות העולם השונות, עקרונותיהן היסודיים והטרייד-אופים ההכרחיים שעומדים בבסיסן. גם הצצה זריזה בדיוני הרשתות החברתיות מגלה לא מעט בורות ונתונים מעוותים. לכן, יתכן ודרוש מאמץ מרוכז מצד שמאל בקידומו של שיח כזה בכדי לתרגם את התמיכה הרחבה במדיניות חברתית לעמדות אידיאולוגיות חד-משמעיות יותר. 

שינוי כזה ייקח זמן, אם כלל יצלח. בינתיים, בהינתן התפיסות הסותרות הקיימות, קידומן של יוזמות חברתיות רחבות מחייב התחשבות ברתיעה העמוקה שחשים רוב המצביעים מפני העלאות מיסים. בהקשר זה, ניתן לציין שתי מגמות משלימות בסקרי דעת הקהל. ראשית, מספר סקרים מהשנים האחרונות מגלים רוב קטן של מצביעים—בין 50 ל-60 אחוזים—שתומך בהסטת כספים מתקציב הביטחון לתקציבים חברתיים. הרוב הזה מושפע באופן מסוים משיוך פוליטי ומשקף מידה לא קטנה של בלבול: מצביעי השמאל והמרכז נוטים לטובת העברה כזו, מצביעי הימין חצויים בערך באמצע וכחמישית ממצביעי כל המחנות אינם בטוחים מה דעתם. קיים, אמנם, חשש שהתמיכה הזו שבירה ועלולה להצטמצם במהלך תקופות ביטחוניות מתוחות או עקב קמפיין הפחדה של מערכת הביטחון, אולם נראה שרבים מוכנים להציב את מדינת הרווחה מעל תוספת לתקציב הביטחון. שנית, למרות התחושה שנטל המסים גבוה מדי בישראל, סקרים אחרים מראים תמיכה רחבה יחסית בכך שבעלי הכנסות גבוהות צריכים לשלם יותר מיסים. גם מיסוי של העשירים מאוד, אפוא, נתפס כלגיטימי יותר ממקורות אחרים. יתכן, לפיכך, שהצבעה על שני ערוצי המימון הללו, כפי שאכן ניסו אנשי העבודה-גשר בסבב השני של הבחירות האחרונות, תזכה ליותר תמיכה ציבורית מאשר התבססות על העלאת מיסים רחבה.

הבעיה השנייה מורכבת יותר. בקצרה, אין תמיכה אמפירית ברעיון שמפלגה עם אג'נדה חברתית מובהקת תגרוף מספר גדול של קולות משמאל ומימין. הרוב הגדול של הבוחרים עודו מצביע לפי השסע המסורתי בין שמאל וימין, בין ארץ ישראל השלמה והיהודית ובין מדינת ישראל הדמוקרטית והמערבית. התקווה שיותר מצביעים יבחרו מאחורי הפרגוד לפי דעותיהם הכלכליות-חברתיות מניחה שיוכלו וירצו לקלף מעל עצמם שכבות אידיאולוגיות, זהותיות וקבוצתיות שנבנו לאורך עשורים. הסיכויים לכך אינם נראים גבוהים.

השימוש המצליח ביותר בשיח כלכלי בשנים האחרונות הגיע דווקא ממפלגות מרכז, רובן מפלגות אופנה זמניות וחלקן, דוגמת "יש עתיד", מדלגות בין אג'נדות שונות מדי מערכת בחירות. ואולם, הנתונים מגלים שגם הצבעה למרכז משקפת בראש ובראשונה תפיסות ייחודיות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם אם הן מבולבלות ובעיקר מבטאות דחייה של העמדות הקלאסיות מימין ומשמאל. יועצים פוליטיים מנוסים ייטיבו ממני לגבש דרכי התמודדות עם הבעיה המהותית הזו. יתכן וחלקם ייעצו למפלגות השמאל לערפל את המסרים המדיניים היוניים, להתמרכז ולפנות אל הבוחרים המסויגים שנעים כבר כמה שנים ממפלגת מרכז למפלגת מרכז. ועם זאת, ניסיונות העבר מלמדים שקשה למפלגות השמאל להתנתק מתדמיתן ה"סמולנית" ושמצביעי המרכז אינם נמשכים למצע סוציאל-דמוקרטי שחורג מהטבות נקודתיות למעמד הביניים. יועצים אחרים יציעו לקבל את המציאות הזו ודווקא לשוב ולכרוך את האג'נדה הסוציאל-דמוקרטית עם חתירה מפורשת למשא ומתן מדיני לשלום. כפי שהציע אבישי בן ששון-גורדיס בגיליון הראשון של "תלם" ("הימין אמר להרים ידיים"), יתכן ועל השמאל להתמקד בשכנוע מצביעי המרכז ביכולת להשיג הסדר מדיני בפועל בכדי למשוך אותם חזרה. בסופו של יום, יתכן שעתידה של הסוציאל-דמוקרטיה בישראל עובר בהכרח דרך פתרון הסוגיה המדינית ופינוי מקום לזהויות אידיאולוגיות-מפלגתיות מגוונות יותר. האפשרות הזו איננה אופטימית במיוחד, ואולם, בהתחשב בנתונים בשטח, חשוב להכיר בה ולדון במשמעויותיה ברצינות.