ביקורת ספרים: בעל חזון

ד"ר יורם חזוני, פילוסוף ישראלי-אמריקאי, מיצב את עצמו בשנים האחרונות כדמות מרכזית בעולם המחשבה הימני. בין היתר, ייסד את מרכז שלם, ייעץ לראש הממשלה בנימין נתניהו, ועומד היום בראש "מכון הרצל" בירושלים וקרן אדמונד ברק האמריקאית. את הרעיונות שלו מפיץ חזוני בעיקר מחוץ לכותלי האקדמיה – מהרצאות במכוני המחקר ומוסדות ההכשרה המזוהים עם המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית ועד לפגישות עם מנהיגי הימין הפופוליסטי העולמי, ובהם נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ וראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן. תוך שנים ספורות הצליח להפוך לאינטלקטואל הבית של תנועה פוליטית שאחד ממאפייני היסוד שלה הוא עוינות עזה כלפי אינטלקטואלים.

בספרו החדש "בשבח הלאומיות", לוקח חזוני על עצמו משימה שמעטים לפניו צלחו: לנסח באופן בהיר את תפיסת העולם של הימין האנטי-ליברלי החדש ולהתקדם מעבר לאוסף הסיסמאות השחוקות נגד הממסד, האליטות, התקשורת, השופטים והפקידים. בכך, ולא באיכויותיו המדעיות המפוקפקות – הוא עמוס בשגיאות היסטוריות, אי-דיוקים פילוסופיים וטענות בלתי-מבוססות – טמונה חשיבות הספר. במקביל לפרסום הספר, השיק חזוני ב-2019 תנועה פוליטית בשם "לאומיות שמרנית"  שנועדה לקדם את רעיונותיו בקרב הממסד הפוליטי בארצות הברית. ההדים שעוררו הספר והתנועה החדשה הפכו את חזוני לכוכב בחוגי הימין האמריקאי: כלי תקשורת מובילים כמו ה"ניו יורק טיימס" וה"ניו רפבליק" מקדישים לו כתבות פרופיל, ביקורות וראיונות, מנהיגי ימין מהללים ומצטטים אותו, והרצאותיו ממלאות אולמות.

לאור הפופולריות וההשפעה הפוליטית שצבר, ניתוח רציני של תפיסת העולם של חזוני הוא משימה חיונית למי שמבקשים להילחם בגל האנטי-ליברלי הנוכחי. לקורא הישראלי משימה זו דחופה במיוחד לאור מעורבותו של חזוני באליטה האינטלקטואלית הימנית בישראל. ספרו, שעתיד להתפרסם בעברית במהלך 2020, צפוי להרחיב את השפעתו למעגלים נוספים. 

רומאים, נאצים וליברלים 

את הטענה המרכזית שלו מציג חזוני באמצעות נרטיב היסטורי. לטענתו, משחר תולדות האנושות מתחולל מאבק איתנים בין שתי תפיסות מנוגדות באשר לסדר הפוליטי הרצוי בעולם. לפי אחת – השמרנית-לאומית – הסדר הפוליטי הבינלאומי הרצוי מורכב ממדינות לאום הומוגניות, שגבולותיהן קבועים וברורים, ושבני ובנות הלאום החיים בהן קשורים אלה לאלה ביחסים כמו-משפחתיים וחולקים דת, תרבות, היסטוריה ושפה משותפות. כל מדינה יכולה לחוקק לעצמה חוקים, לקבוע את צורת המשטר המתאימה לה – דמוקרטיה ממש אינה הכרחית – ולפתח את התרבות שלה כראות עיניה. מקור התפיסה הזו מצוי במסורת ה"יודו-נוצרית". התנ"ך הוא התשתית שלה וישראל המקראית היא דוגמה לחברה קדומה שהחזיקה בה: השאיפה של נביאי ישראל, טוען חזוני, הייתה לכונן בארץ ישראל מדינה אחידה בתרבותה, שפתה ודתה, בשטח שגבולותיו שורטטו בידי אלוהים (מיותר כמעט לציין שזהו תיאור אנכרוניסטי, על סף השקרי, של התיאוקרטיה היהודית בתקופת המקרא). כך או כך, הנצרות הפרוטסטנטית הפיצה את התפיסה הזו מעבר לים, ולמרות ניסיונות חוזרים ונשנים לשנות את הסדר הבינלאומי המושתת על מדינות לאום – על-ידי פשיסטים, אנרכיסטים, נאצים או קומוניסטים – הסדר נותר על כנו פחות או יותר. 

מנגד ניצבת התפיסה האימפריאליסטית, שבאילן היוחסין שלה חזוני כולל את בבל העתיקה, האימפריה הרומית וגרמניה הנאצית. לפי חזוני, כל אלה חולקות את ההשקפה כי הדת, האידאולוגיה, הגזע או התרבות של האימפריה היא "אוניברסלית", ולכן יש לכפות אותה על שאר העולם באמצעות כוח צבאי, אינדוקטרינציה רעיונית, סנקציות כלכליות וכדומה. את רוב תשומת הלב ממקד חזוני באימפריאליזם ספציפי, המהווה בעיניו את הסכנה הגדולה ביותר לסדר הפוליטי הלאומי: האימפריאליזם הליברלי. על אף שאת תפיסת העולם הליברלית ניסח הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, ההוגה המכונן של הליברליזם, במאה ה-17, במהלך 300 השנים שעברו מאז, טוען חזוני, תפיסת העולם הזו נותרה מרוסנת יחסית. נקודת המפנה אירעה עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי בסוף שנות ה-80. 

ב-30 השנים שחלפו מאז שנפלה חומת ברלין, מוסדות אקדמיים כל-יכולים, גופים בינלאומיים שיכורי כוח כמו האו"ם והאיחוד האירופי ותחושת אופוריה כללית –הפכו את הליברליזם לתו התקן האוניברסלי של האנושות, ונתנו דרור למאווייו האימפריאליסטיים. החזון האימפריאלי החדש קודם על-ידי מנהיגים משני צדי המתרס הפוליטי: בוש האב וקלינטון, בוש הבן ואובמה, טוני בלייר ודיוויד קמרון, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. את הסיפור ההיסטורי לכאורה – הנשען על אינספור קביעות פשטניות ושגיאות עובדתיות – מסיים חזוני באירועי השנים האחרונות. הניצחון של דונלד טראמפ, ההחלטה של בריטניה לפרוש מהאיחוד האירופי והתפשטות הפופוליזם הימני – כל אלה הצליחו לתקוע מקלות בגלגלי האימפריאליזם הליברלי, ולשמש נקודת מפנה נוספת בקרב הניטש בין מדינות הלאום לבין אימפריות שאינן יודעות שובע.

הסיפור הזה, ההיסטורי לכאורה, משמש כרקע עבור הטיעון המרכזי של חזוני בעד מה שהוא מכנה "לאומיות" או "לאומיות שמרנית". לפי חזוני, בני אדם הם יצורים חברתיים הפועלים במסגרות קבוצתיות כמו משפחה, שבטים ומדינות לאום. ההתהוות וההישרדות של הקבוצות הללו תלויות בגורם אחד מרכזי – נאמנות, מצב שבו אינדיבידואל מתייחס לאדם אחר כחלק ממנו, כחלק מהזהות שלו, ורואה באדם שמולו ובו-עצמו ישות אחת. כשאינדיבידואלים לא רואים באחרים חלק מעצמם, המפגש עם האחר מעורר אצלם קנאה, איבה ופחד, ואלה יוצרים תחרות. רק כשאנשים קשורים אלה לאלה בקשרי נאמנות הם מסוגלים לפעול יחד למען מטרה משותפת, להילחם נגד אויבים ולהקריב את עצמם. מדינת הלאום, טוען חזוני, היא היחידה הגדולה ביותר המאפשרת לקיים בתוכה קשרי נאמנות קבוצתיים. אימפריות נאלצות תמיד להשתמש בדיכוי ואלימות, מפני שאלה האמצעים היחידים שיש בידיהן כדי לכפות על ערב-רב של קבוצות מגוונות את התרבות, השפה והדת של האימפריה. לכן התפשטות אימפריאלית גוזרת על העולם אי-יציבות תמידית. מנגד, בסדר בינלאומי המבוסס על מדינות לאום, המלחמות הפורצות בין מדינות הן לכל היותר מלחמות "פריפריאליות" – עימותים זניחים שאינם מאיימים על הסדר הקיים, מכיוון שכל מדינה שואפת לשמר אך ורק את מה שכבר שייך לה ולא להתרחב על חשבון האחרות. סדר בינלאומי יציב, אם כן, הוא המעלה העיקרית שחזוני מייחס למדינות הלאום.

אם מדינת הלאום היא המצב שאליו יש לשאוף, והתכונה האנושית הבסיסית המקיימת את מדינת הלאום היא נאמנות – המסקנה המתבקשת היא שכדי לקיים את הסדר הפוליטי, צריך לשמר נאמנות בין חברי הקבוצה. איך? לדבריו, נאמנות נשמרת בעזרת אחדות לאומית, שמאפשרת לבני הלאום לפעול לאורך זמן למען מטרה משותפת. על אחדות – או יותר נכון: על אחידות – העם אפשר לשמור באמצעות העברה מדור לדור של הדת, התרבות והשפה המשותפים (את רוב תשומת הלב מקדיש חזוני למרכיב הדתי של המסורת הלאומית). בקיצור: מסורת יוצרת אחידות, שמביאה לאחדות, שמשמרת את מדינת הלאום ואת הסדר הבינלאומי המושתת עליה. לעומת זאת, פלורליזם בתוך מדינת הלאום – קיום של מגוון קבוצות, עמדות ותפיסות  לגבי האופי הרצוי של המדינה ואופן הניהול שלה – מסכן את יכולת האזרחים להיות "נאמנים למדינה" ומכאן את הפרויקט הלאומי כולו. 

מה המקום של הליברליזם בכל הטיעון הזה? לפי חזוני, הליברליזם מנוגד באופן עמוק לערך הנאמנות, משום שהוא אנטי-מסורתי במהותו, ולכן מסכן את עצם קיומה של מדינת הלאום. מדוע? חזוני לא מפרט. הגם שהספר עוסק בסכנות הנובעות מתפיסת העולם הליברלית, המחבר שומר על עמימות במהלך רובו של הספר לגבי הגדרת הליברליזם. בהערת שוליים לקראת סוף הספר, הוא מספק את ההגדרה הפשטנית והלא מדויקת הבאה: "ליברליזם היא תאוריה פוליטית רציונליסטית המתבססת על ההנחה שבני אדם הם חופשים ושווים מטבעם, ושחובת הציות של האזרחים למדינה ולמוסדות המדינה מושתת על הסכמתם של האזרחים למשטר. בגלל שליברליזם היא תאוריה רציונליסטית, הכללים שלה אמורים לחול מבחינה אוניברסלית בכל זמן ובכל מקום". אם נניח לרגע, לשם הדיון, שזוהי אכן ההגדרה של ליברליזם, אפשר להבין מדוע תפיסת העולם הזו עומדת בסתירה למודל הנאמנות של חזוני: תיאוריה המציבה בבסיסה אינדיבידואל רציונלי א-היסטורי, מנותק מחברתו או מתרבותו, לא מותירה מקום לפיתוח קשרי נאמנות קבוצתיים. זוהי, כמובן, לא ביקורת מקורית של חזוני – טיעונים מסוג זה לגבי האינדיבידואל הליברלי מושמעים כבר שנים ארוכות בידי הוגים מימין ומשמאל בצורה רצינית ומעמיקה בהרבה.  

סתירה תיאורטית עמוקה 

ומה בדבר הזכות של קבוצות מיעוט לאומיות להגדרה עצמית? אם חזוני מייחל כל-כך לסדר בינלאומי יציב המבוסס על מדינות לאום הומוגניות, ניתן היה לצפות כי יתמוך בה. אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד: לטענתו, לא לכל הקבוצות בעולם מגיעה הגדרה עצמית, אלא רק בהינתן "תנאים מסוימים" – כלכליים, ביטחוניים וכדומה – שעליהם הוא אינו מרחיב. הפלסטינים, שלא במפתיע, אינם עומדים בתנאי הקבלה למועדון מדינות הלאום. זוהי דוגמה טובה לסתירה העמוקה בתיאוריה שבבסיס הספר. כזכור, חזוני מצדיק את הסדר הבינלאומי המבוסס על מדינות לאום בטענה שהוא יוביל ליציבות וימנע מלחמות. אלא שהמציאות מלמדת כי במדינות שכוללות מיעוט לאומי בעל שאיפה להגדרה עצמית – כמו יוגוסלביה לשעבר, בריטניה, ספרד, ישראל, טורקיה ועוד – היציבות הזאת אינה מתקיימת בפועל, כל עוד הזכות להגדרה עצמית נשללת מקבוצת המיעוט. במקרים כאלה, מדינת הלאום נכפית על המיעוט בכוח ולא מתקיימת על בסיס קשרי נאמנות, ולראיה, נהרות הדם שנשפכו בעשורים האחרונים בישראל ומעבר לים במסגרת מאבקים על הגדרה עצמית. במלים אחרות, כל עוד קבוצות מסוימות זוכות בהגדרה עצמית ואחרות לא, המערכת סובלת מאי-יציבות מתמשכת והסדר נשמר אך ורק באמצעות דיכוי ואלימות. 

עוד ניתן היה לצפות שכדי למנוע שפיכות דמים ואי-יציבות, חזוני יתמוך בהכנה הדרגתית של מיעוטים "לא בשלים" ליום שבו יהיו מוכנים להקים מדינת לאום משלהם – למשל, על-ידי מתן אוטונומיה תרבותית, יצירת מערכות חינוך נפרדות או הקמת מוסדות שישמשו תשתית למדינת הלאום העתידית. ובכל זאת, חזוני טוען כי כדי לשמור על האחדות הלאומית, יש לדרוש מקבוצות המיעוט להשתלב בתרבות הרוב ולוותר על שאיפותיהן הלאומיות – ואם אינן מסכימות לכך, יש לדכא אותן בכוח. איך יכול חזוני לתמוך – בשם היציבות הפוליטית וההתנגדות לדיכוי – בסדר פוליטי הכרוך באי-יציבות מתמשכת ובדיכוי מתמיד? הוא יכול לעשות זאת רק על-ידי הפניית עורף לעקרונות שעומדים במרכז התיאוריה שלו-עצמו.

בשורה התחתונה, חזוני מקדם תפיסה לאומנית – ולא לאומית – המפלה מיעוטים. בעוד שלאומיות היא השאיפה להגדרה עצמית של קבוצות בעלות היסטוריה, שפה ותרבות משותפים, העולה בקנה אחד עם תפיסות ליברליות ודמוקרטיות, לאומנות שוללת את ההגדרה העצמית של האחר ומאדירה את עליונותן של קבוצות לאום מסוימות על פני אחרות. חזוני מדגיש שהוא מתנגד לתנועות אמריקאיות המצדדות בעליונות הגזע הלבן או לגזענות באופן כללי – אבל העניין הוא שלא צריך להיות גזען כדי להיות לאומן. לא בכדי חזוני מביע תמיכה בכל מיני צורות משטר שאינן מייחסות כל חשיבות לזכויות מיעוטים. תפיסת עולם הקובעת כי הזכאות לזכויות פוליטיות – כמו זכות הצבעה, חופש תנועה או היכולת להתחתן – תלויה בשייכות לקבוצה לאומית כלשהי, מצדיקה בהכרח אפליה שיטתית של מי שאינם משתייכים לקבוצת הרוב במדינת הלאום. לא משנה איך יקרא חזוני למשנה הפוליטית שלו – "לאומיות שמרנית" או "לאומיות של דובוני איכפת-לי" – בסיכומו של דבר, זוהי אותה לאומנות מסוכנת המוכרת לנו היטב מההיסטוריה, התומכת בעליונות של קבוצות מסוימות על פני אחרות.

עם זאת, כדי לעמוד על הסכנה האמיתית הטמונה במחשבה של חזוני, יש ללכת צעד אחד הלאה. כשליברלים נתקלים בתפיסות עולם לאומניות, הם נוטים לבחון קודם כל כיצד הן משפיעות לרעה על מיעוטים. ככלל, זהו אינסטינקט מבורך, אבל הוא מסיט את תשומת הלב מהכוונות האמיתיות של חזוני ודומיו. חשוב להבין  שדיכוי של תנועות מיעוט לאומיות אינו עומד בלב הפרויקט האינטלקטואלי של חזוני ושל תנועות ימין אחרות הצוברות כוח בימינו: מה שמטריד אותם באמת הם ליברלים לאומיים המשתייכים לקבוצת הרוב ומאמינים כי כל בני האדם נולדו שווים וחופשיים.

הוויכוח שמתחת לפני השטח 

חזוני מתיימר להגן על הלאומיות – רעיון שהפך, לטענתו, למילה גסה בעולם המערבי. בנוסף, הוא מבקש להציב אלטרנטיבה לסדר הליברלי הדמוני הנשען על גלובליזציה ניאו-ליברלית, מלחמות לא צודקות בעיראק ואפגניסטן, ואליטה אקדמית מנותקת המצדדת באזרחות קוסמופוליטית. הבעיה המרכזית בטיעון הזה היא שבניגוד מוחלט לדבריו של חזוני, ליברלים רבים תומכים ברעיון הלאומי, וחלק ניכר מהם אף מתנגדים לכל התופעות שחזוני מייחס לליברליזם. הוגים ליברלים רבים בעבר ובהווה תומכים בסדר בינלאומי של מדינות לאום, רואים בהגדרה עצמית זכות טבעית של עמים, וסבורים כי שייכות לעם, תרבות וקבוצה היא תנאי חשוב ליכולת של בני האדם לבטא את עצמם ולשלוט בגורלם. לא רק שהרעיון של מדינת הלאום אינו זר בשום צורה לתפיסת העולם הליברלית, אלא שלמעשה, הוא נולד כשהוא קשור אליה בטבורו. 

לאורך הספר כולו, חזוני לא מצליח, ואף לא מנסה, להראות איך כל התופעות שהוא יוצא נגדן – מהגלובליזציה ועד המלחמות ההרסניות במזרח התיכון – הן תולדה של ליברליזם. הכישלון התיאורטי הזה זועק לשמים, בעיקר לאור העובדה שחזוני עצמו מכיר בכך שמדינות לאום ליברליות התקיימו שנים ארוכות לפני נפילת חומת ברלין, שהוא מסמן כנקודת מפנה היסטורית. מדוע, אם כן, האימפריאליזם החדש והנורא שחזוני מבקר הוא אימפריאליזם ליברלי דווקא? מדוע הוא מתייחס לליברליזם ולאימפריאליזם כאילו היו ישות אחת? לא מדובר בבורות. לחזוני יש דוקטורט בפילוסופיה פוליטית, והוא למד בכמה מהמוסדות האקדמיים המובילים בעולם. אין ספק כי הוא מכיר את הטיעונים הליברליים בעד לאומיות והגדרה עצמית ונגד גלובליזציה דורסנית ומלחמות בלתי-מוצדקות.

מועצת יש"ע – גרסת הפילוסופיה

לכן אין מנוס מלתת תשובה אחרת והיא מניפולציה אינטלקטואלית. הוויכוח האמיתי שחזוני מסווה מאחורי מושגים עמומים כמו "אחדות לאומית" ו"מסורת לאומית" הוא, למעשה, ויכוח אידיאולוגי בין ליברלים לאנטי-ליברלים. המאבק ההיסטורי של מדינות לאום באימפריות מדומיינות אינו מעניין אותו כהוא-זה. לחזוני יש סיבה טובה לטשטש את השאלה שבבסיס הדיון. בוויכוח רציני וכן בין לאומיות ליברלית ללאומיות אנטי-ליברלית הוא עלול להפסיד: קל בהרבה לטעון נגד גלובליזציה מאשר נגד זכויות אדם. חזוני מנצל את הסנטימנט כנגד תחלואי הגלובליזציה כדי להכתים את תפיסת העולם הליברלית, באמצעות מסגור הדיון כ"לאומיות – כן או לא". אבל השאלה שמעסיקה אותו באמת היא אילו ערכים אמורים לארגן את החיים במדינת הלאום הזו. בתוך כך, הוא מצליח לבסס את המשוואה שלפיה מי שתומכים בלאומיות הם רק אלה שתומכים גם בתפיסה המסורתית של המשפחה, בתפיסה האורתודוכסית של דת, בנרטיב לאומי מסוים וכדומה. הישראלי (או האמריקאי) הליברל – זה שמאמין בזכויות אדם, שתומך בזכויות להט"ב ובהפרדת דת מדינה, שסבור כי כל בני האדם חופשיים ושווים ושמגן על זכויות מיעוטים – הוא האויב האמיתי שנגדו חזוני מציג את טיעוניו; הוא המודל של אזרח שחזוני רוצה להעלים מעל פני האדמה. לכן, "הסדר הליברלי" הוא הבעיה האמיתית, והדרך היחידה שבה יוכל להביס את יריבו הליברל, היא באמצעות הצגתו הכוזבת כאימפריאליסט אנטי-לאומי, אליטיסטי, מנותק ומבולבל.

במהלך שלושת העשורים האחרונים השקיע חזוני מאמצים רבים ביצירת תשתית רעיונית משותפת לימין המתחזק בארצות הברית ובישראל. לפיכך, העובדה שתפיסת העולם שלו, והאסטרטגיה המניפולטיבית המשמשת להצדקתה, דומות כל-כך לזו של הנהגת הימין בארץ – מנאומי ההסתה של נתניהו ועד הקמפיינים הארסיים של "אם תרצו" – לא צריכה להפתיע. כזכור, חזוני טוען כי אחדות לאומית היא תנאי הכרחי לשימור מדינת הלאום – והדרך לשימור אחדות לאומית היא טיפוח והגנה על המסורת. ומהי המסורת? חזוני משיב לשאלה זו על דרך השלילה:  את המקורות לערעור הסדר הפוליטי של מדינות לאום ניתן למצוא "בנטישה הפרוגרסיבית של העמדה לפיה המשפחה, השבת וההכרה הציבורית בסמכותו של האל הם מוסדות שעליהם כל ממשלה לגיטימית צריכה להגן ולטפח כחלק מהדרישות המינימליות שלה". חזוני יוצר משוואה לפיה מי שלא תומך בערכי ימין, מסכן את הקיום של מדינת הלאום. הדרך מהתרגיל האינטלקטואלי הזה להאשמת ליברלים בבגידה קצרה במיוחד. אין פלא שזהו המהלך המאפיין יותר מכל את הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון: קריאה לאחדות מזויפת – תוך כדי סימון בוגדים.

במאמרו בגיליון הראשון של "תלם", הראה אסף שרון כיצד קריאת ל מנהיגי הימין הישראלי ל"אחדות" לאורך השנים, בשילוב האזהרה החוזרת ונשנית מפני מלחמת אחים, הציבה בפני השמאל משוואה קבועה: או שעמדתם תתקבל – ותושג "אחדות" – או שתפרוץ מלחמת אזרחים שתרסק את מדינת הלאום של העם היהודי. זוהי שיטה המקבעת את העמדה של הימין כעמדת האחדות הלאומית – ואת כל האחרות כעמדות של אלו המבקשים להחריב את הפרויקט הלאומי המשותף. אבל מניפולציית האחדות אינה מוגבלת לסוגיה המדינית. בשנים האחרונות, החל הימין הלאומני  להשתמש במניפולציה הזו לא רק במסגרת המאבק המדיני על ארץ ישראל השלמה, אלא גם נגד התרבות החילונית-ליברלית בכללה: זרמים לא-אורתודוכסיים של יהדות, הקהילה הגאה ונרטיבים היסטוריים המבוססים על ציונות ליברלית. מתנגדת להדרת נשים? את פוגעת באחדות העם. תומך בתחבורה ציבורית בשבת? אתה עושה דווקא. מתנגדים לחדירה של עמותות מתנחלים למערכת החינוך הממלכתית? שכחתם מה זה להיות יהודים. המסורת היהודית והאחדות היהודית היא אחת ויחידה – ימנית, לאומנית, אורתודוכסית. ומי שחולק עליה, חותר תחת יסודות מדינת הלאום היהודית. 

התיאוריה ההיסטורית של חזוני בנוגע למאבק בין אימפריות לבין מדינות לאום היא, בסופו של דבר, עוד מופע לא מקורי במיוחד של ספרות אנטי-ליברלית לאומנית ישנה וטובה. במקרה הישראלי, האויב הוא הליברלי הלאומי – חילוני או דתי – הרואה ערך בתרבות יהודית ועברית אבל מאמין בהפרדת דת ומדינה, שתופס את הציונות – וגם מדייק היסטורית – כתנועה לאומית מודרנית חילונית, ומאמין שהזכויות והחובות של אזרחים במדינה לא יכולות לנבוע מהשייכות הקבוצתית של הפרט אלא מעיגון בחוק של שוויון זכויות לכל, ללא הבדל דת, גזע מין ומגדר. הליברל הישראלי הזה עשוי להתנגד לגלובליזציה במתכונתה הנוכחית, לצדד בבדלנות ולתמוך בחוק השבות. כל זה לא משנה לחזוני: אין ביכולתו להתמודד מול ליברלים ממשיים, בשר ודם, שתפיסת עולמם אינה קשורה בשום צורה ל"אימפריאליזם הליברלי" האפל של הספר שלו. התפיסה העומדת במרכז "בשבח הלאומיות", ובבסיס הפרויקט הפוליטי האנטי-ליברלי של חזוני, של הטראמפיזם האמריקאי ושל הימין החדש בישראל שונה מאוד מהתפיסה הימנית ששלטה בעולם ב-30 השנים האחרונות. היא גם שונה בתכלית מהימין הליברלי הישראלי, ששלט בליכוד עד לפני עשור. האויב המרכזי שלה הוא הסדר הליברלי – זכויות אדם, שוויון, חופש. לא גלובליזציה.

ש״י אגמון הוא דוקטורנט לתיאוריה פוליטית באוניברסיטת אוקספורד ועמית מחקר במכון מולד.