בראשונה השכר מטפס תמידית, כל עובד ועובדת הם נכס, והאתגר המרכזי של מקומות העבודה הוא שאלת העבודה ההיברידית בעולם שאחרי הקורונה. בשנייה, עוד לא התאוששו מהחל״תים של המגפה ומהכמעט־מחיקה של ענפי תעשייה שלמים. ברוב מקומות העבודה, עובדות ועובדים ממשיכים להיות כאלה שאפשר להחליף ברגע מבחינת היחס אליהם, וגם אם לא – לא מורגש צורך ארגוני בהשקעה בטיפוח או בגידול והכשרה שלהם. 

אבל לא מדובר רק בעולם עבודה נפרד לגמרי. בעוד חבריה של חברת ההיי־טק מתרחקים מהמערכות הציבוריות של המדינה לרפואה פרטית ולבתי ספר חצי פרטיים, למשל, בחברה שמחוץ לבועת ההיי־טק, יוקר המחיה ומצב הדיור מקשים על צעירים ועל משפחות לתכנן לעצמם חיים איכותיים שיש בהם מרחב נשימה ומערכות החינוך, הבריאות והרווחה מתפוררות ואיכות השירותים שהן מצליחות לספק פוחתת. כל זה בזמן שהעובדים – ובעיקר העובדות – במערכות הללו קורסים תחת הנטל, זוכים לתנאים ולשכר נמוכים בהרבה מהראוי ונתונים תחת מתקפות של חוסר שביעות רצון ציבורית. 

הבעיה, צריך לומר, איננה ההייטקיסטים, אלא סדרי העדיפויות של הממשלות לאורך השנים.

אותן הממשלות שידעו ביד אחת להקים כמעט יש מאין את תעשיית ההיי־טק, מתוך הבנת השעה והצורך – בניגוד מוחלט לטענה של הימין הכלכלי שהיי־טק התפתח ונסק ללא מעורבות של המדינה – הן הממשלות שכבר שנים ארוכות מהדקות ביד השנייה עוד ועוד את ברז ההשקעה בשירותים הציבוריים. הבעיה היא שהמדינה מעודדת את השגשוג ההייטקיסטי ועושה זאת במחיר הפסד הכנסות שיכולות היו – ואלה רק דוגמאות ספורות – לבנות עוד כיתות, להכשיר עוד רופאות, ולהשקיע יותר בתחבורה ציבורית. הבעיה היא שכשראש הממשלה לפיד אומר ״מיליון עובדים להיי־טק״, הוא מעודד את המגמה שבה כל מי שיכול או יכולה לעזוב את המקצוע – מאנשי תקשורת, דרך מורות למתמטיקה ומדעים, ועד משרתות ציבור במשרדי הממשלה – אכן עוזבים להיי־טק, ומקצועות בעלי תפקידים חשובים לקיומה של כל חברה מדלדלים. 

קו ישר מתוח בין המסיבות הגרנדיוזיות לשביתות המתמחים, המורות והסייעות ונהגי האוטובוסים. ככל שהסטארט־אפ הולך ונפרד מהניישן, כך המערכות הציבוריות הולכות ונשחקות והחברה הישראלית כולה הופכת לפחות שוויונית וסולידרית. לא מדובר בכוח טבע, אלא במדיניות ממשלתית, והיא יכולה וצריכה לייצר שיווי משקל ראוי שיהפוך את ההשפעה להדדית וטובה לשני הצדדים.

ולכן, אנחנו חייבים לדבר על ההייטק. על מה שמאפשר אותו ועל המחירים שכולנו משלמים על תרבות ההערצה שנוצרה סביבו ומשמרת את המדיניות שמפרידה אותו מכולנו. בנושא הזה מרוכזת החטיבה הרעיונית המרכזית של גיליון תלם הנוכחי. לפניה ואחריה מופיעים מאמרים שעוסקים בסוגיות יסוד אחרות וחשובות לא פחות.

הגיליון נפתח במאמר של הכלכלן תומא פיקטי, בו הוא פורס את קווי המתאר וסוגי המדיניות המרכזיים של המערכת הכלכלית שצריכה להחליף את ההיפר־קפיטליזם של תקופתנו: מערכת סוציאליסטית שחותרת למימוש שוויון, על כלל סוגיו, באמצעים רדיקליים.

השער הראשון נושא את החטיבה הרעיונית העוסקת במשמעויות החברתיות הרחבות של תעשיית ההיי־טק הישראלית. רן וסיביל היילברון טוענים כי הדיון על ההיי־טק חייב לעבור פוליטיזציה ומסבירים את שלושת התחומים בהם מציב ההיי־טק אתגר לשמאל הסוציאל־דמוקרטי; דן ברזניץ נותן סימנים בארבעת המודלים הקיימים לחדשנות ומסביר למה המודל הישראלי חייב להשתנות; ארז מגור מראה איך הפכה תעשיית ההיי־טק מתעשיית מוצרים לתעשיית שירותים ומדוע השינוי הזה משפיע על כולנו; סופיה גודפרנד מראה איך הדרך בה אימצו יחידות הטכנולוגיה של צה״ל התנהלות של חברות סטארט־אפ משנה את תפיסת הסכסוך של הצעירים המשרתים ביחידות האלה; ערן תמיר חושף את הדרכים בהן מבקשת תעשיית ההיי־טק – ובמובנים מסוימים מצליחה – לעצב את מערכת החינוך על פי הערכים והאינטרסים העומדים בבסיסה; ואורני פטרושקה מצביע על הסיבות שבגללן עשירי ההיי־טק מסרבים לתרום למטרות מזוהות פוליטית גם במחיר של שחיקת הדמוקרטיה וסכנת פגיעה ממשית במוסדותיה.

השער השני כולל שלושה מאמרים העוסקים בנושאים אקטואליים. עידית שפרן מראה כיצד ההתנגדות של חלקים בשמאל למאבק לקידום שוויון מגדרי בצה״ל היא תמונת מראה להתנגדות מימין – שתיהן מכפיפות את השוויון המגדרי לקידום של נושאים ״חשובים״ יותר; נסרין חדאד חאג'־יחיא מפרקת את רכבת ההרים ביחסי יהודים־ערבים בשנתיים האחרונות וטוענת כי השינויים הללו כולאים את הצד הערבי במלכוד כפול; ועומר עינב ואבנר ענבר מראים מדוע מפעל ההתנחלויות איננו בלתי־הפיך וכיצד תוכל ממשלה שתרצה לקדם שלום לבצע תהליך פינוי נטול אלימות.

את השער השלישי פותח מדור הראיונות ״שמאל Talk״ במסגרתו משוחחת נטע דנציגר עם ההיסטוריונית מרגרט או'מרה, שמסבירה את הפער בין ההיסטוריה של עמק הסיליקון לנרטיב שלו ואת ההשלכות של הפער הזה, מנתחת את יחסי ההערצה־ביקורת של כולנו עם התעשייה ומבארת את קווי הדמיון והשוני בין ההיי־טק האמריקאי לזה הישראלי. 

הטקסט ההיסטורי המוער של הגיליון הוא נאום חריף שנשא יגאל אלון ב־1980 על ההשלכות האפשריות של המהפכה הטכנולוגית השנייה, ולמה הישגי המדע חייבים להיות נתונים לפיקוח דמוקרטי.

במדור ביקורת התרבות כותב ניב שטנדל על סדרת מערכוני ה״הייטקס״ של ארץ נהדרת ומראה מה הוביל ליצירתה ומדוע כולנו – כולל האנשים שעמדו במרכז הביקורת של המערכונים הללו – נהינו אחריה.

הגיליון נחתם בשתי ביקורות ספרים. סונדוס סאלח כותבת על ספרו של נזיר מג'לי וטוענת כי הניסיון שלו לייצר סימטריה באחריות של המדינה והחברה היהודית ושל החברה הערבית למצבה של זו האחרונה, היא בעצם מעשה שמעיד על הפנמת הדיכוי של החברה הערבית. ניר רייזלר כותב על האוטוביוגרפיה של חיים ר מון ומראה כיצד בכל אחד משלושת הנושאים המרכזיים בהם טוען רמון שחתר תחת המיינסטרים, הוא היה, למעשה, נציגו המובהק.

הגיליון הנוכחי יוצא לאור בתוך תקופת המתנה נוספת לבחירות כלליות. אנחנו מקווים שתוכנו יסייע לא רק בהרחבת השיחה הפוליטית כשלעצמה, אלא גם בסימון הרעיונות וכיווני המחשבה והמדיניות בהם צריך השמאל הישראלי לעסוק 

בעת הזו.

טל ויינטראוב ואדם רז