חינוך רע

מגזר ההיי־טק – או כפי שהוא מכונה במקומותינו, ״קטר ההיי־טק״ – נסק בשלושת העשורים האחרונים ונהפך למגזר התעסוקתי הנחשק ביותר, שמעניק לעובדיו משכורות גבוהות במיוחד ויוקרה מקצועית ללא תחרות. אם בעבר הלא רחוק כונו בנקי ההשקעות ששלטו בוול סטריט ״מלכי היקום״, אזי כיום שרביט המלכות עבר לחברות הענק הטכנולוגיות (אפל, מיקרוסופט, גוגל, פייסבוק, אמזון ואחרות), שמחזיקות בידיהן ידע, עוצמה, עושר והשפעה ללא אח ורע בהיסטוריה האנושית.

למי שאינו בקי בתחום החינוך, הזיקה בין מגזר ההיי־טק ועובדיו למערכת החינוך נראית מוגבלת, אולם בין שתי המערכות מתקיים קשר בכמה רבדים, בעוצמות משתנות ובאופן א־סימטרי. במאמר זה אעמוד על האופן שבו מנסות חברות הטכנולוגיה להשפיע על מערכת החינוך, אבחן בקצרה השפעות גלויות ונסתרות שלהן על בתי ספר, ואנסה להסביר מדוע מעורבות שחקנים חיצוניים בכלל ותעשיית ההיי־טק בפרט בעת הזאת זוכה לתמיכה ולעידוד באמצעות מדיניות חינוך ניאו־ליברלית, ששמה במרכז תהליכי הפרטה, מיקור חוץ ואוטונומיה למנהלים. נוסף על כך, אנסה לבאר מה היתה תרומת הממשלות בשנים האחרונות, ובמיוחד זו של שרי החינוך והביטחון, ליצירתו של הקשר בין חברות היי־טק למערכת החינוך ולחישולו, ולבסוף אנסה להסביר מדוע העיסוק בכל הנושאים הללו צריך להיות חשוב לכולנו.

אבל עוד קודם לכן, אבקש לטעון שאי אפשר להבין ולא נכון לדון במעמדן הדומיננטי, יש שיגידו ההגמוני, של חברות הטכנולוגיה בכלכלה, בתרבות, בחברה ובפוליטיקה ללא הבנה של הבסיסים האידיאולוגיים המניעים את פעולתן ותומכים בה.

האידיאולוגיה שמאחורי הטכנולוגיה

פיתוחים טכנולוגיים הציתו תמיד את דמיונם והתלהבותם של בני אדם. טכנולוגיות חדשות נתפסות לרוב כמתוות דרך ברורה להתקדמות ליניארית, הן ברמת הפרט והן ברמת החברה, ולכן יש נטייה לראותן כבעלות השפעה מכרעת על התפתחות

הקִדמה האנושית והצמיחה הכלכלית. במקביל, מתקיימת הדחקה של ממש של ממדים בעייתיים הכרוכים בעיצוב הטכנולוגיה ובגיבוש דפוסי הפעלתה. כך היה עם המצאות הדינמיט, הדפוס, מנוע הקיטור, הטלגרף, הטלפון, החשמל, הביקוע הגרעיני, הרדיו, הטלוויזיה, המחשב והאינטרנט. כיום, חברות הטכנולוגיה תופסות עצמן כבעלות יכולת לפיתוח פתרונות כמעט לכל בעיה אנושית וחברתית שבנמצא, והן אכן הולכות ותופסות מקום דומיננטי יותר ויותר בכל זירה של ידע ועשייה אנושיים – החל בארגון ידע ואחזוּרו, בניית כלים ליצירה וחיזוק של קשרים חברתיים והיכרויות, וניהול מערכות ביורוקרטיות או תחבורתיות; עבור בפיתוח כלי נשק וסייבר ומעקב אחר מגפות; וכלה במתן כלי ניהול ובקרה ועיצוב פתרונות חדשניים לשיפור תהליכי חינוך ולמידה.

במקביל לנקודת המבט הרציונלית והאוניברסלית שהמגזר הטכנולוגי מבקש לספק לאנושות על מגוון התמודדויותיה, הוא מפשט בדרך לפתרונות בעיות ומקלף מהן שכבות משמעות היסטוריות ופוליטיות, בין שמבחירה ובין שמאילוץ. הוגי אסכולת פרנקפורט, שהתפתחה במחצית הראשונה של המאה ה־20, איתגרו את התפיסה הרואה בפתרונות טכנולוגיים כאלה המסוגלים לספק מזור לכל חוליי החברה. יתרה מכך, הם האירו במיוחד את הצל האפל המלווה את המוטיבציות האנושיות להמצאות טכנולוגיות ואת השימושים המגוונים הנעשים בהן לדיכוי הרוח האנושית וההומניזם. דוגמה מפורסמת היא המצאת הדינמיט על ידי אלפרד נובל, שהחזיק בדעות פציפיסטיות וצבר הון אדיר מהמצאה שבעזרתה קיווה לקדם פיתוח אזרחי כלכלי, אך הובילה גם להרס ומוות בקנה מידה נרחב.

רוצים לקבל את מיטב המאמרים והעדכונים שלנו?

אני מאשר/ת קבלת עדכונים ממגזין תלם לתיבת המייל שלי

שליחה

כמעט 100 שנה אחרי היווסדה של אסכולת פרנקפורט, היתרון במוצרים הטכנולוגיים של חברות ההיי־טק ברור לכל, אך הדיונים בשאלת הסיכונים הכרוכים בהשתלטותן השקטה על כל מרחבי הפעילות האנושית נדחקו לשוליים. כך, מנוע החיפוש של גוגל או השירותים החברתיים של פייסבוק, שניתנים לכאורה בחינם, נושאים עמם תג מחיר סמוי של חשיפה עצמית למערכות מעקב דיגיטלי עמוק, בלתי פוסק ודורסני אחר ״משתמשים״, מעקב שכולל צבירה של ידע עצום על הרגלים, אמונות, תפיסות עולם וגם זיהוי הסודות הכמוסים ביותר ושימוש פרוע במידע זה לצורכי פרסום, שיווק, מכירה ותעמולה פוליטית. כדי להעצים את כוחם, מוצרי הטכנולוגיה מתוכננים ומעוצבים בקפידה בעזרתם של אנשי מדע כך שילבו נטיות התמכרות ויגבירו את זמן השהייה מול המסך, צד שמרביתנו מעדיפים להתעלם ממנו או להתכחש לו, ומוביל בין השאר לתלות העמוקה במוצרים הללו.

לבסוף, לקשר הגורדי שבינינו ובין חברות הטכנולוגיה ומוצריהן נוספה הערצה חסרת גבולות ליזמי הטכנולוגיה שהקימו אותן, לשיטות העבודה שהונהגו בהן, לתפיסות הארגוניות והחברתיות שקידמו ובעיקר לעושרם האגדי, שנצבר בתקופה של שנים ספורות. כלומר, אנו עדים לתהליך מרתק שבמסגרתו חברות טכנולוגיה, המנכ״לים שלהן ומוצריהן מוטענים בהון סמלי של עליונות תרבותית וכלכלית, שסוכנים חברתיים בשדות אחרים, כמו שדה החינוך, מבקשים קרבה אליו או מחפשים דרך לזכות בו מתוך תקווה שיוכלו להעתיר על עצמם מעט אבק כוכבים ולפתור בסיועו, ולו חלקית, אתגרים ובעיות שמערכת החינוך כשלה בפתרונן במשך השנים.

באג במערכת

הקשרים בין חברות הטכנולוגיה הגדולות למערכת החינוך מתקיימים בכמה מישורים. ראשית, במישור הגלוי, ידוע כי מערכת החינוך משמשת קַניין ציבורי משמעותי של מערכות מחשוב ותוכנה (תוכניות ״מחשב לכל ילד״ או ״טאבלט לכל ילד״ הן שתי דוגמאות מבין רבות). ראוי גם לציין את ההשפעה הספציפית של חברות ה־EdTech, שהוקמו כדי לייצר ולספק מוצרים שמטרתם המוצהרת היא ייעול תהליכי ניהול ולמידה במערכות חינוך. לשתי מערכות הקשרים הללו ישנן השפעות ברורות על עיצוב אופי הפעולה של מערכות חינוך מול מורים, הורים ותלמידים. עם זאת, במאמר זה אתמקד בהשפעות הנסתרות של חברות הטכנולוגיה על מערכת החינוך, ואטען שגם אם אינן כוללות סחר־מכר של כסף תמורת מוצרים, יש להן השפעה משמעותית על עיצוב תהליכי החינוך והלמידה בישראל ואף הרבה מעבר לכך.

חברות ההיי־טק אינן הראשונות שמתערבות בצורה בוטה כל כך במערכת החינוך הציבורית הישראלית. קדמו להן התערבויות ארוכות שנים של גורמים כמו הצבא ומערכת הביטחון, שראו במערכת החינוך כר פעילות פורה לאיתור מוקדם של מועמדים לשירות ביחידות מובחרות, וחברות עסקיות דומיננטיות מתחומי התעשייה המסורתית (מזון) והפיננסים (בנקים גדולים), שחיפשו ערוצי השפעה חדשים על קהלים צעירים למטרות עסקיות. אך גם אם תעשיית ההיי־טק אינה חלוצה בכך, מעורבותה העמוקה במערכת החינוך בעת הזאת, הן בערוצים גלויים והן בערוצים נסתרים, היא יוצאת דופן הן ביחס לשחקנים חיצוניים אחרים (למעט הצבא) והן מבחינת השפעתה על עיצוב דמותה של מערכת החינוך ועיצוב תפיסותיהם של אזרחי העתיד.

מערכת החינוך מחזיקה בזכות וביכולת לחנך וללמד, וככזאת היא אחראית במידה משמעותית על האופן שבו דורות העתיד יתפסו – בין השאר – את סביבתם החברתית, התרבותית והכלכלית. בנוסף, מערכת החינוך מתפקדת כשלב מוקדם ומשמעותי בשרשרת ההכשרה המקצועית עבור שוק העבודה, כיוון שבבית ספר אפשר לרכוש ידע המאפשר לתלמידים נתיב מהיר להתמחות מקצועית אקדמית בעתיד. במחקר שערכתי בשנים האחרונות עם שותפי ד״ר רועי דוידסון (מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת חיפה) במימון הקרן הלאומית למדע, מצאנו תימוכין לכך שלחברות הטכנולוגיה יש עניין ורצון להשפיע על האופן שבו תתווך מערכת החינוך לדורות העתיד את מקומן ומעמדן ההגמוני והמיטיב (לתפיסתן) על הכלכלה, התרבות והחברה. במקביל, ברמה הפרקטית, בקרב החברות ניכר רצון לעצב את מערכת החינוך ברוח הערכים ופרקטיקות העבודה של התעשייה הטכנולוגית ולעודד את מערכת החינוך להכשיר יותר ויותר תלמידים שיספקו את הביקושים הגבוהים כיום לכוח אדם בתחום.

בארצות הברית, חברות הטכנולוגיה מעורבות בניסיונות לקדם לימודי STEM (מקצועות ליבה מדעיים) בקרב בני נוער, ובעיקר בנות נוער. בנוסף, ישנן חברות שעוסקות בהקמת תוכניות המיועדות לקידום נוער מהפריפריה הגיאוגרפית או החברתית אל תוך תעשיית הטכנולוגיה. אחד המקרים שזכו לתהודה גדולה הוא המקרה שבו מארק צוקרברג, הבעלים והמנכ״ל של מטא, תרם ב־2010 100 מיליון דולר למערכת החינוך הציבורית של העיר ניוארק (בניו ג׳רזי) כדי לסייע לה להיחלץ משנים של הזנחה, מחסור במשאבים ושחיתות שפגעו באיכות החינוך שהמערכת סיפקה. בניגוד להכרזות שדיברו על תמיכה והעצמה של הקהילה המקומית שתאפיין בעצמה את הבעיות שאותן היא מעוניינת לפתור, המתנה של צוקרברג עזרה לקדם חזון של קבוצה קטנה של פוליטיקאים, ובראשם קורי בוקר, ראש העיר שהפך בהמשך לסנאטור, וקבוצה קטנה של בעלי הון שתמכו בו. צוקרברג עצמו התלהב מאוד לממש במערכת החינוך הכושלת של ניוארק את התפיסה העסקית ההייטקיסטית של disruption, שגורסת כי תוך כדי התקדמות, יש להרוס ולבנות מחדש מסגרות ותבניות חשיבה ומעשה. השותפות הזאת הובילה, בין השאר, להרס, סגירה והחלשה של בתי ספר ציבוריים קיימים; לפתיחת בתי ספר בזיכיון (צ׳רטר סקולס) – בתי ספר עצמאיים בניהול עמותות, רשתות וחברות עסקיות; ולפגיעה באיגודי המורים והפעלה של חוזי העסקה של מורים הכוללים תגמול דיפרנציאלי על הישגי תלמידים במבחנים סטנדרטיים.

בהחלטות אלה ואחרות דרסו צוקרברג ושותפיו הפוליטיקאים מסורת ארוכת שנים בניוארק, שבדומה לרשויות חינוך מקומיות אחרות בארצות הברית החזיקה באחריות על מוסדות חינוך וניהולם בעזרת איש ביצוע (superintendent) שמדווח ומתייעץ עם ועדה או מועצה מחוזית של בתי ספר, גוף בעל סמכויות נרחבות שבו מכהנים נציגי התושבים הנבחרים באופן דמוקרטי.

בישראל, המעורבות הנסתרת באה לידי ביטוי בעיקר בתוכניות התנדבות שבהן חברות היי־טק משתלבות בשגרת הלימודים של בתי ספר, באמצעות שיתוף פעולה עם עמותות (כמו ״שיעור אחר״) או רשויות מקומיות. הן מספקות הרצאות עובדים וביקורים במשרדי החברה, או תוכניות חניכה שבמסגרתן מוצמדים מתנדבים עובדי היי־טק לתלמידי תיכון ״בעלי פוטנציאל״ ו/או ״מוטיבציה להצליח״. בנוסף, חברות היי־טק מארגנות ימי האקתון לבתי ספר או חונכות נבחרות של תיכונים לקראת תחרויות, כמו אולימפיאדת הרובוטיקה. אבל אין מדובר רק בעבודה

עם תלמידים: חברות היי־טק מעבירות ימי עיון, השתלמויות ותוכניות חונכות במשרדיהן גם לצוותי בתי ספר. ברמה המערכתית, למשל, פעלו מנהלי חברות היי־טק כמתנדבים ביוזמת ״5 פי 2״, שהוביל ראש הממשלה נפתלי בנט בהיותו שר החינוך, נועדה להרחיב באופן משמעותי את מספר התלמידים שילמדו מתמטיקה לבגרות ברמת חמש יחידות.

כל הפעילויות נעשו, כאמור, ללא תמורה כספית אך עם אג׳נדה, המשלבת בין הגדלת הרצון של תלמידים להפוך לחלק מתעשיית ההיי־טק בעתיד – בין שבזכות החשיפה לתנאים ולסביבת העבודה בתעשייה ובין שבזכות תמיכה לימודית ל״מתאימים״ שתאפשר להם לעמוד בתנאי הסף להשתלבות – ובין העצמת תחושת המשמעות של עובדי היי־טק. עבור האחרונים, שעות ההתנדבות מעניקות אפשרות לנתינה ומאזנות את סביבת העבודה התובענית והתחרותית שלהם.

הממצאים גם מצביעים על כך שמרבית מנהלי בתי הספר רואים בתעשיית ההיי־טק ועובדיה את הקטר שהוביל להצלחתה הכלכלית והחברתית של ישראל בעשורים האחרונים ותומכים בהמשך מעורבותה של התעשייה במערכת החינוך. חלק מהמנהלים שביקרו בחברות היי־טק וקיבלו חניכה מעובדיהן היו מלאי הערכה והערצה לשפע, לעושר ולכוח המגולמים בתעשייה וכן לפרקטיקות העבודה המתקדמות שבהן פגשו. עם זאת, נשמעו גם קולות של מנהלים שציינו כי אופן הבחירה של החברות את בתי הספר, הכיתות והתלמידים שעמם רצו לעבוד היה בעייתי, הן מאחר שהן העדיפו בתי ספר במרכז על אלה מהפריפריה והן מפני שהן קיבלו תלמידים בעלי פוטנציאל ומוטיבציה גבוהים בלבד. אותם מנהלים גם טענו כי היה ברור ששיתוף הפעולה עם בתי הספר והתלמידים היה אחרון מבחינת סדר העדיפויות של החברות ועובדיהן.

מערכת החינוך בשירות ההיי־טק

ראוי וחשוב לשאול איזה שינוי בדפוסי המחשבה והרגולציה בישראל אפשר לחברות ההיי־טק להיכנס למערכת החינוך. בעשורים הראשונים לקיומה החזיקה ישראל במערכת חינוך עם יסודות ציבוריים איתנים, אך בשנות ה־80, בעת כהונתם של ראש הממשלה מנחם בגין ושר האוצר יורם ארידור, כמו באנגליה של מרגרט תאצ׳ר וארצות הברית של רונלד רייגן, נשבה רוח פוליטית חדשה, שבחסותה התפשטה האידיאולוגיה הניאו־ליברלית כאש בשדה קוצים. מאז, ממשלות ישראל קידמו באדיקות תהליכי גלובליזציה ופתיחות כלכלית, שכללו בעיקר פתיחת שווקים לתחרות והפרטה ותהליכי מיקור חוץ מואצים של שירותים ציבוריים, בשם היעילות, הגברת התחרות ומתן חופש בחירה לצרכנים. החינוך, שנתפס פעם כזכות יסוד שהממשלה אמורה לחתור לספק לאזרחיה בחינם (גם אם בפועל הדבר נעשה בהדרגה) ובאופן שתורם לצמצום פערים, נהפך בהדרגה גם הוא למוצר צריכה, שהממשלה מתפקדת בתוכו כשחקן בכיר לצידם של שחקנים פרטיים עתירי ממון, כוח ו/או מחויבויות אידיאולוגיות שונות.

הפרטת מערכת החינוך הציבורית הישראלית ופתיחתה למעורבות שחקנים חיצוניים הובילו להיחלשותה. במשך השנים התקציבים הציבוריים אמנם גדלו, אך במקביל משרד החינוך אפשר – ויש שיאמרו עודד – הורים בעלי אמצעים להתבדל מעמדית ולהקים בחסות החוק ובמימון משרד החינוך בתי ספר ייחודיים שמשרתים אותם ואת דומיהם. ה״ייחודיות״ הביאה להקמה של בתי ספר הנתמכים בתשלומי תל״ן (תוכניות לימודים נוספות), באמצעות שותפויות עם עמותות שונות ובליווי תקציבים פרטיים בנפח משמעותי, בעיקר מהורים, עסקים ופילנתרופים. כחלק מפתיחת אזורי הרישום ועידוד תחרות בין מוסדות, מופעל על מנהלי בתי ספר (ייחודיים ולא־ייחודיים) לחץ לספק מגוון עשיר של תוכניות תל״ן שעלותן גבוהה. משום כך, גם מתחזקת התלות בפילנתרופיה ובגופים חיצוניים למערכת, שביכולתם לסבסד חלק ניכר מהעלויות הכלכליות של בית הספר, ובמקרה של ההיי־טק – גם לשמש גורם משיכה להורים שמעוניינים לראות את ילדיהם משתלבים בתעשייה. כך גדלים הפיתויים והלחצים על אנשי חינוך לאשר פעילות של מגוון תוכניות, לעתים ללא היכרות מספקת עם תוכניהן ובלי לדאוג לקיום מנגנוני בקרה מסודרים על פעילותן.

נוסף על השינויים המערכתיים הכלליים שהביא הניאו־ליברליזם – בדמות הפרטה, בחירה, אוטונומיה, תחרות ודה־רגולציה, שהקלו את פעילותם של שחקנים חיצוניים ואת חדירתם למערכת החינוך – אפשר להצביע בשנים האחרונות גם על כמה יוזמות ספציפיות של משרדי ממשלה (ובראשם הביטחון והחינוך), שמטרתן חיבור ושיתוף פעולה ישירים עם מגזר ההיי־טק הישראלי. ב־2015 קידם, כאמור, בנט – שר החינוך ההייטקיסט הראשון – את חזון אומת ההיי־טק. לשם כך, יזם את תוכנית ״5 פי 2״ – שותפות בין משרד החינוך לחברות הטכנולוגיה, שמטרתה חיזוק והרחבה משמעותית של מספר הנבחנים בלימודי מתמטיקה ברמת חמש יחידות. זאת, כדי שאלה יוכלו לפנות בעתיד ללימודי מדעים, מתמטיקה וטכנולוגיה באוניברסיטה ולאחר מכן לאייש אלפי משרות חדשות, שירחיבו את חלקה של התעשייה בכלכלה הישראלית ויזניקו את מעמדה של ישראל בחו״ל.

לאחרונה, הודיעו שרת החינוך הנוכחית, יפעת שאשא־ביטון, ושרת המדע, הטכנולוגיה והחדשנות, אורית פרקש־הכהן, כי יפעלו במרץ, יחד עם ארגוני חברה אזרחית ופילנתרופיה, צה״ל וחברות היי־טק לחזק את התעשייה על ידי קידום לימודי טכנולוגיה ומחשבים מהגן ועד התיכון. זו לא בדיחה; הכוונה היא שכבר בגילי הגן ייחשפו ילדים צעירים למקצועות המדעים ומאוחר יותר ירכשו כישורים רלוונטיים למקצועות ההיי־טק במסגרת תוכנית הלימודים.

חלק מההצדקות ליוזמות אלה הן שהרמה של התלמידים בישראל במקצועות המתמטיקה והמדעים (כפי שהיא נמדדת במבחנים סטנדרטיים בינלאומיים דוגמת מבחן פיז״ה) נמוכה ביחס למקביליהם במדינות ה־OECD ושלהיעדר השקעה ישירה במקצועות אלה יהיו השפעות מרחיקות לכת על הכלכלה הישראלית. המציאות ככל הנראה מורכבת ומבלבלת יותר. ראשית, ממצאים ממחקרם העדכני של חוקרי החינוך דוד בורג, יוסי יפה ואור יצקן (2019) על הערכת הישגיה של ישראל במבחני פיז״ה מראים כי בפועל, ציוני התלמידים בישראל נמצאים במגמת שיפור מתמידה ומשמעותית במשך השנים. שנית, שורה ארוכה של מחקרים, כמו אלה של חוקרי מדיניות החינוך יריב פניגר ואדם ליפסטין (2014), מצביעים על כך שההסבר לפערים בציוני פיז״ה קשור כנראה פחות לנעשה בתוך מערכת החינוך, וטמון בעיקר בגורמים חברתיים (התרחבות דמוגרפית) ומקרו־כלכליים (תוצר לאומי גולמי). לכן, הסיכוי של פתרונות ממשלתיים דוגמת התוכניות שנסקרו למעלה לשנות את התמונה נמוך ממילא. יתרה מכך, ייתכן כי מדובר בפתרונות שהנזק בהם רב על התועלת, כיוון שבמסגרת המרוץ לפסגת ההיי־טק משרד החינוך מרומם ומעודד את למידת מקצועות המתמטיקה והמדעים ומייתר את שאר תחומי הלימוד, שנהפכים

ללא חשובים ולא רלוונטיים. כך נפגעת איכות החינוך כאשר בדרך, ממשלות ישראל אינן נעצרות לחשוב על שאלות כמו אם בכלל ראוי – מבחינה פילוסופית, פסיכולוגית וחינוכית – שילדים בגילים צעירים ילמדו כישורים כמו תִכנות או מה המשמעות של מעורבות קבועה ורחבת היקף של שחקנים פרטיים וגורמים אינטרסנטיים בקביעת אופי תוכנית הלימודים של תלמידי ישראל. במקביל לקשרים ההדוקים בין תעשיית ההיי־טק למערכת החינוך, מתקיים ציר פעילות משותף של שתי הראשונות עם משרד הביטחון. דוגמה לציר פעילות זה ולתפקידם של השחקנים השונים בתוכו אפשר לראות בתוכנית אודם החדשה, שבמסגרתה יאותרו ויוכשרו תלמידים צעירים נבחרים בתנאי פנימייה לעסוק בבינה מלאכותית במערכות צבאיות עתידיות. תוכנית כזאת אמורה היתה לעורר דיון ציבורי או לכל הפחות חינוכי ביחס למקומם ולתפקידם המרכזי של מהנדסים צעירים בעיצוב האלגוריתמים שיפעילו מערכות לחימה אוטונומיות שיחוללו הרג והרס. מתבקש היה לדון בשאלה אם ראוי לגייס לפרויקט כזה בני נוער צעירים בכיתות ט׳, שיכולתם להבין באופן מעמיק את משמעות ההחלטות שיידרשו לקבל מוגבלת. נקודה זו מקבלת משנה תוקף ממחקרים רבים הטוענים שמוחם של בני נוער, ובייחוד החלקים האחראים על קבלת החלטות מורכבות ובחינת סוגיות ערכיות של מוסר, אינם מסיימים את התפתחותם עד גיל 25. דיון כזה, מיותר לציין, לא התקיים עד כה.

במישור אחר, אודם, בדומה לאחיותיה ומקבילותיה הקודמות ב־8200, ובדומה לתהליכים של מעורבות תעשיית ההיי־טק בבתי ספר, מתעדפת בתהליכי המיון קבוצות חברתיות מבוססות. כך היא צפויה לשעתק ואף להרחיב את תהליכי האי־שוויון החברתי והכלכלי בשם קידוש התחרות ותחת כסות של עיקרון המריטוקרטיה החברתית והמצוינות האישית.

כל הדברים הללו לא היו מתרחשים, לפחות לא בתצורתם הנוכחית, לולא חולשתה של מערכת החינוך הממלכתית בכלל ונכונותה להכפיף עצמה למעמדו העליון של קטר ההיי־טק, למאווייו וכן לערכים ולמטרות של מערכת הביטחון בפרט. מעמדה הנחות של המערכת אינו מאפשר לה לשמור על אוטונומיה ערכית או להגן על עצמה מפני התערבות של גורמים חיצוניים. ראוי שיישמע קול ציבורי חד ותקיף המתנגד להכפפתה של מערכת החינוך לגחמות שוק העבודה ולחרדות של הורים, מעסיקים ופוליטיקאים, התופסים את בית הספר כמוסד שתפקידו לספק הן שירותי שמרטפות להורים והן מיומנויות מקצועיות מעשיות לתלמידים, לקראת חיים של עבודה וצריכה. תפקידה של מערכת החינוך הוא לסייע לילדים לגדול לבני ובנות אדם מאושרים, החותרים לפתח משמעות בחייהם, ולאזרחים פעילים השותפים לעיצובה של הדמוקרטיה על פי ערכי מגילת העצמאות. ואם זה לא מספיק, רק מערכת חינוך שאינה מתכווננת על פי אינטרסים צרים וקצרי מועד של פוליטיקאים, בעלי הון וקטרים מזדמנים ואינה מוכפפת להם היא זו שתספק לשוק העבודה בסופו של דבר עובדים יצירתיים, ערכיים ורחבי אופקים – אזרחים שבכוחם לפתח מדינה בעלת חברה שוויונית, תרבות עשירה וכלכלה יצירתית ודינמית.

על ערן תמיר

ד"ר ערן תמיר הוא מרצה בכיר וראש ההתמחות לחינוך ושינוי חברתי בחוג למדיניות ומנהל בחינוך בביה״ס לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. מחקריו עוסקים במדיניות חינוך והשפעותיה, בהפרטה ודה-רגולציה בחינוך והשפעותיהן על אי שיוויון ובפדגוגיה ביקורתית וחינוך פיננסי אזרחי