בשנים האחרונות, נרטיבים המתארים את צמיחת ההיי־טק הישראלי במונחים של ״נס כלכלי״ תופסים חלק יותר ויותר נכבד מהדיון הציבורי. ברוב המקרים, העיתונות הכלכלית והספרות האקדמית מציגות את עליית ההיי־טק כסיפור הצלחה וכמקור לגאווה לאומית, ומצניעות את ההיבטים הבעייתיים שנובעים מההתעשרות המהירה של קבוצה חברתית ספציפית. כאשר קולות ביקורתיים מצליחים לחדור את חומת הקונצנזוס, הם מקפידים לשמור על טון זהיר ומתנים את הביקורת הנקודתית בהכרה כללית בתרומתו של ההיי־טק למשק הישראלי.

זה לא שאנחנו נגד ההייטקיסטים – הם שבים ומבהירים – הרי ההיי־טק הוא ״מנוע הצמיחה של הכלכלה הישראלית״. אנחנו רק היינו מבקשים, אם אפשר, שהאי־שוויון יהיה קצת פחות בוטה ושהעשירים יהיו קצת יותר מנומסים. לדעתנו, ניתוח שמאלי של תופעת ההיי־טק חייב לזנוח את האפולוגטיקה הזאת. מנקודת מבט שמאלית, כלל לא בטוח שאפשר לדבר על ההיי־טק במונחים של ״סיפור הצלחה״. תהליך עליית ההיי־טק הוא חלק מתהליך ההיחלשות של הפוליטיקה השמאלית בישראל ובעולם. אנחנו מציעים לחשוב על ההיי־טק לא רק במונחים טכנולוגיים וכלכליים ״ניטרליים״, המדגישים את המעבר מכלכלה מסורתית לכלכלת ידע, אלא גם באופן המדגיש את הזיקות ההיסטוריות והפוליטיות בין עליית ההיי־טק ובין כינון הסדר הניאו־ליברלי וכישלון הסוציאל־דמוקרטיה. במלים אחרות, הדיון בהיי־טק צריך לעבור פוליטיזציה. השמאל הישראלי חייב ללמוד לדבר על ההיי־טק כביטוי של דינמיקה משברית ולחשוד בשיח סיפורי ההצלחה והנסים הכלכליים. משבר ההיי־טק יתואר להלן דרך התמקדות בשלושה מכשולים שההיי־טק מציב בפני הפרויקט הסוציאל־דמוקרטי: החרפת האי־שוויון בין המרכז לפריפריה, דה־לגיטימציה של המערכת המדינתית, והחלפת השיח המעמדי של השמאל בליברליזם אליטיסטי. עולם ההיי־טק כשלעצמו, מיותר לציין, אינו האחראי הבלעדי לבעיות הללו, אבל הוא תורם להחרפתן ולהאצתן באופן משמעותי.

בין הפריפריה למטרופולין

פערים בין מרכז לפריפריה הם הביטוי הגיאוגרפי או ההיבט המרחבי של מבנה האי־שוויון הלאומי, שאינו מתעצב תמיד על פי דפוסים מרחביים. לעתים קרובות, המתח בין מעמדות גבוהים לנמוכים מתבטא ביחסים חברתיים שאינם מגולמים בארגון טריטוריאלי ועלולים להיות חריפים יותר מהפערים האזוריים. הפער הסוציו־אקונומי בין עניי תל אביב לעשיריה, לדוגמה, גדול מהפער בין ערי הפיתוח לגוש דן. ובכל זאת, בעשורים האחרונים גוברת ההכרה דווקא בחשיבות הפן הגיאוגרפי של המבנים המעמדיים של הכלכלות המפותחות. מאחר שעוני אזורי הוא קולקטיבי וטריטוריאלי יותר מתצורות אחרות של מצוקה כלכלית, הפער בין מרכז לפריפריה נוטה יותר לפוליטיזציה, כך שהבדלים אזוריים מיתרגמים ביתר קלות למתחים סוציו־תרבותיים ולדפוסים אלקטורליים. כפי שטענו לא מעט חוקרים ופרשנים, אחד הגורמים המרכזיים לרעידות האדמה הפוליטיות של השנים האחרונות – עליית הפופוליזם באירופה, קמפיין הברקזיט והניצחון של דונלד טראמפ – הוא ההרגשה של קהילות פריפריאליות רבות שהן נותרו מאחור. הגיאוגרף הכלכלי אנדרס רודריגז־פוסה, למשל, ניסח זאת ביחס למאבקים האלקטורליים בצרפת, בריטניה וארצות הברית: ״שיעורי הפופולריות הגבוהים ביותר של הפופוליזם אינם מגיעים מקרב האוכלוסיות העניות ביותר, אלא משילוב בין אזורים עניים לאזורים שסובלים משקיעה ממושכת. המקומות הלא־חשובים, לא ׳האנשים הלא־חשובים׳, הם אלה שהתקוממו. אי־שוויון בין־אישי הוא עדיין חשוב ורלוונטי, אבל האתגר למערכת נובע מהזנחת האי־שוויון הטריטוריאלי״. 

אי־שוויון בין מרכז לפריפריה אינו גזירת גורל. בספרו ״The Economics of Belonging״ (הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 2020), כותב העיתונאי והפרשן הכלכלי מרטין סנדבו כי עד 1980 הבדלים אזוריים בשיעורי הפריון במערב הלכו והצטמצמו. מאז אותה שנה, אזורים ספציפיים של המדינות המערביות – בראש ובראשונה האזורים האורבניים – חוו התפתחות כלכלית מואצת, בעוד אזורים אחרים – בעיקר אלה שהתבססו בעבר על תעשיות מסורתיות – החלו להשתרך מאחור. אין זה מקרי, כמובן, שהתהליך הזה חופף לעליית הניאו־ליברליזם ולנסיגת מדינת הרווחה מפני כוחות השוק. אפשר לזהות דינמיקה היסטורית דומה בהקשר הישראלי. כפי שכותב ההיסטוריון דני גוטוויין, ״מדיניות ההפרטה שננקטה לאחר מהפך 1977, אשר הקטינה את המעורבות הציבורית והממשלתית בכלכלה, הגדילה את האי־שוויון המרחבי. משטר ההפרטה עתיד היה לא רק להגדיל כמותית את הפער שבין המרכז והפריפריה, אלא גם להעמיק אותו איכותית, על ידי הפגיעה באוכלוסיות החלשות, שמשקלן בפריפריה גבוה יותר, וכך להפוך את האי־שוויון המרחבי לדלדול הפריפריה״. על הרקע הזה יש להבין את תעשיית ההיי־טק הישראלי לא כגורם היחיד או העיקרי של היווצרות הפערים המרחביים, אלא כסוכן מרכזי של תהליכי פריפריאליזציה ומטרופוליניזציה שמאיץ אותם ותורם להעמקתם.

היחס בין כלכלת הידע האורבנית ובין אזורים המבוססים על כלכלה תעשייתית אינו משחק סכום אפס. בעבר ידעה מדינת ישראל לאזן בין חדשנות טכנולוגית ובין תעשיות מסורתיות וליצור סימביוזה בין המגזר הפרטי לציבורי. במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, המדינה התנתה סבסוד ממשלתי לחברות היי־טק בדרישה להקים מפעלים בפריפריה, וכך הבטיחה שהחלק העודף של פירות התעשייה החדשה ייתרגם ליצירת מקומות עבודה. בשנות ה־2000 שינויים בחוק לעידוד השקעות הון הסירו את המגבלות הללו ולמעשה אפשרו לחברות ההיי־טק להעתיק את תהליך הייצור למדינות שבהן עלותו נמוכה יותר. נוסף על כך, הכניסה למשחק של קרנות הון־סיכון גרמה לחברות ההיי־טק לעבור למודל דמוי עמק הסיליקון, כלומר כזה המבוסס על אקזיטים מוקדמים ודגש על שלבי מחקר ופיתוח, ולא על מפעלי ייצור ופעילות משקית רחבה. קשה להפריז במידת ההשפעה של תעשיית ההון־סיכון על הפערים הכלכליים בישראל. כפי שמסביר דן ברזניץ, מחוקרי החדשנות המובילים בעולם, ״יותר מ־95% מהשקעות תעשיית ההון־סיכון בישראל הן זרות, כך שכאשר מתרחשים אקזיטים כל הכסף והרווחים הללו עוזבים את הכלכלה הישראלית וחוזרים לחשבונות הבנק הזרים שמהם הגיעו״ (למאמרו המלא של ברזניץ, עברו לעמוד 32). ברזניץ טוען ש״אומת ההיי־טק״ הישראלית היא למעשה ״אומת ההון־סיכון״, ושבפועל קיים נתק מוחלט בין כלכלת ההיי־טק ובין הכלכלה הישראלית: ״ישראל הפכה לשתי כלכלות נפרדות המאכלסות את אותו מרחב פיזי… והפכה מהחברה השנייה הכי שוויונית במערב לשנייה הכי בלתי שוויונית״. גם הכלכלן יורם גבאי טען זה מכבר כי בישראל קיימת ״חברה דואלית״ המבוססת על הניגוד הכלכלי בין הפריפריה המרוששת והמוזנחת ובין גוש דן השבע והאמיד.

כדי להבין את ההיבטים המרחביים של משבר ההיי־טק, לא מספיק להביט על התהליך שגוטוויין מכנה ״דלדול הפריפריה״. לכך יש להוסיף תהליך הופכי־משלים שאנחנו מכנים, בעקבות הגיאוגרף הצרפתי כריסטוף גילווי, ״ביצור המטרופולין״. גילווי מכנה את המרכזים האורבניים במדינתו, ובראשן פריז, ״המצודות החדשות״, וטוען כי בדומה למצודות הענק של ימי הביניים, הבירות המערביות של ראשית המאה ה־21 הפכו למבצרים של כוח חברתי וכלכלי המדירים מתחומיהם את מרבית האוכלוסייה. אבל אם המצודות הישנות הקיפו עצמן בחומות בטון, המצודות האורבניות של העת הזאת מרחיקות את ההמונים באמצעות גבולות מעמדיים, שדוחקים את השכבות הנמוכות של החברה הלאומית אל מחוץ לתחומי המטרופולין הגלובלית. במקרה של תל אביב, לתהליך הביצור יש גם אלמנט תחבורתי, המתבטא בעומסי תנועה עצומים החוסמים את הגישה לאפשרויות התעסוקה הקיימות בעיר. כפי שגילווי מסביר, שיח הסובלנות, הגיוון והפתיחות הקוסמופוליטית של המרכזים האורבניים מסווה למעשה פרקטיקות של סגרגציה מעמדית וגטואיזציה עצמית, שמאפשרות למעמדות הדומיננטיים לבדל את עצמם מהעורף הלאומי ולהעמיק את הפער בין ״עיר העולם״ המודרנית והחדשנית ובין הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. אבל תהליך ביצור המטרופולין אינו מסתפק בהרחקת המעמדות הנמוכים מתחומי העיר. כפי שמתבהר בשנים האחרונות – וכאן ההיי־טק משחק תפקיד מרכזי – השיטה הכלכלית־פוליטית שבתחילה חצצה בין הפריפריה המרוחקת לעיר המרכזית עברה לשלב הטיהורים הפנימיים וכעת העיר מקיאה מתחומיה גם את מעמדות הביניים, שאינם מצליחים לעמוד בקצב האמרת פערי השכר והשתוללות המחירים.

היד הנראית של המדינה

לכאורה, אין דבר שניאו־ליברלים שונאים יותר מהתערבות מדינתית. ״המלים המפחידות ביותר בשפה האנגלית הן: אני נציג הממשלה ואני כאן כדי לעזור״, טען רונלד רייגן בנאום מפורסם מ־1986. בעיני רוב האנשים, האמירה הזאת תמוהה למדי. הלקח המרכזי שמאות מיליוני האזרחים שאינם חלק מהאליטה הכלכלית או השלטונית למדו מהניסוי הרייגניסטי של ארבעת העשורים האחרונים הוא שהיעלמות המדינה ופירוק השירותים החברתיים הם תרחיש מצמית בהרבה מביקור פתע של סוכן ממשלתי. ובכל זאת, גם היום ישנו סקטור כלכלי שהסיוט של רייגן מדיר שינה מעיניו. כפי שכתבה הכלכלנית הפוליטית רובין קלינגלר־וידרה, העוינות ביחס למעורבות המדינתית נפוצה במיוחד במגזר ההיי־טק והיא מעצבת את הנרטיב הדומיננטי בנוגע לאופן שבו עמק הסיליקון נהפך למגדלור של חדשנות טכנולוגית, כוח פיננסי ויוזמה חופשית. למעשה, הגישה אנטי־מדינתית של הטכנו־ליברטריאנים (האליטה הטכנולוגית האמריקאית) מהחוף המערבי קיצונית בהרבה בהשוואה לניאו־ליברליזם הקלאסי של שנות ה־70 וה־80.

העמדה הזאת מכעיסה לא רק משום שהיא מסווה מציאות של דרוויניזם חברתי ונישול מעמדי דרך פנייה לערכים כמו חירות, חדשנות והגשמה עצמית, אלא גם מפני שהיא מבוססת על נרטיב כוזב בנוגע לתפקיד המדינה ביצירת השוק החופשי בכלל ובנוגע להקמת תעשיית ההיי־טק באופן ספציפי. למרות טענותיהם של הטכנו־ליברטריאנים, שווקים חופשיים אינם צצים יש מאין וגם אינם מופיעים על במת ההיסטוריה כעין תולדה הכרחית של תהליך טבעי. הכוח המניע מאחורי ההיסטוריה של הקפיטליזם הוא היד הנראית של המדינה, ולא היד הנעלמה של השוק החופשי. שוק ההון־סיכון, שמתפקד בתור התשתית הפיננסית של תעשיות ההיי־טק בישראל ובארצות הברית, נהפך במרוצת השנים למעוז האמונה במיתוס האי־התערבות של המערכת המדינתית. אבל האמת שהיא שלא רק שהטכנולוגיות שמפותחות היום במרכזי המחקר והפיתוח בקליפורניה ובתל אביב חבות את ראשית קיומן לפעילותן ולתמיכתן של סוכנויות ממשלתיות וצבאיות, אלא גם תעשיית ההון־סיכון עצמה נוסדה הודות לתמיכה ממשלתית. בארצות הברית תוכניות ממשלתיות העניקו הלוואות נדיבות למנהלי ההון־סיכון עוד בשנות ה־50 ושיחקו תפקיד קריטי במימון התעשייה בשנותיה המוקדמות. במשך העשורים הבאים, הממשלה המשיכה לסייע לתעשיית ההון־סיכון בשלל אופנים – מימון, הטבות מס, הקלה בחוקי הרגולציה ועוד. ״כבר מהרגע הראשון״, מסבירה קלינגלר־וידרה, ״הדרך לעמק הסיליקון נסללה על ידי פעילות מדינתית מודעת שתכליתה היתה לתמוך בחדשנות ויזמות – לעתים דרך דה־רגולציה והפחתת מסים כדי לעודד פעילות משקית, אבל גם דרך סבסוד ישיר ועקיף״.

גם ההיי־טק הישראלי נולד בשנות ה־70 לא כתולדה אורגנית וספונטנית של דינמיקה משקית, אלא בהתבסס על השקעות ציבוריות וסבסוד ממשלתי נדיב. המדינה היתה אחראית להנחת תשתיות טכנולוגיות, הקמת מפעלים והכשרת עובדים. גם ענף ההון־סיכון הישראלי לא בא לעולם באופן עצמאי. על פי קלינגלר־וידרה, יצירת שוק ההון־סיכון בישראל היא אחת מהדוגמאות היחידות לניסיון מוצלח להעתיק את מודל עמק הסיליקון להקשר מקומי: ״באופן חסר תקדים, ישראל יצרה את שוק ההון־סיכון הגדול בעולם על בסיס יחס לנפש על ידי שימוש בהשקעות ציבוריות שניתנו דרך תוכנית ׳יוזמה׳ ב־1993. התוכנית השקיעה בעשר פירמות הון־סיכון צעירות במטרה ליצור סצינת הון־סיכון ברמה עולמית. זה הצליח. בשנת 2000 ישראל הפכה לשוק ההון־סיכון השני בגודלו במונחים אבסולוטיים והגדול ביותר יחסית לאוכלוסייה״.

לדעתנו, מדובר בניצחון פירוס. כפי שברזניץ טוען, המודל של סטארט־אפים מבוססי הון־סיכון ומכווני אקזיט מוביל, כמעט מעצם טבעו, לאי־שוויון קיצוני. למה זה קורה? עליית ההון־סיכון היא חלק מתופעה רחבה יותר של תהליכי פיננסיאליזציה – התרחבות הסקטור הפיננסי, התעצמות ההשפעה שלו על מקבלי ההחלטות וגם חדירת פרקטיקות, נורמות ואפילו דפוסי חשיבה המאפיינים את העולם הפיננסי אל אזורים אחרים של המשק והתרבות. תהליכי פיננסיאליזציה מחריפים את דפוסי האי־שוויון במגוון אופנים. מפאת מגבלות מקום נתייחס רק להיבט אחד, הקשור לסוגיה שנדונה בסעיף הקודם: העמקת הפערים האזוריים. העלייה החדה ברמות האי־שוויון האזורי, שהחלה לאפיין את המדינות המערביות בשנות ה־80, התרחשה בד בבד עם שני תהליכים הקשורים זה בזה: החלת מדיניות של ליברליזציה פיננסית, מצד אחד, ומעבר הדרגתי לכלכלת ידע הנשענת על חדשנות טכנולוגית, מצד שני. הליברליזציה הפיננסית יצרה פרץ חזק של הכנסות שזרמו לכיוון המרכזים העירוניים, שבהם רמת ההכנסה היתה מלכתחילה גבוהה מהממוצע ושגם כך החלו ליהנות מהמעבר לכלכלת ידע שנוטה לפרוח באזורים אורבניים. תהליכי הפיננסיאליזציה – שמשקפים צעדי מדיניות ולא תופעות טבע – העצימו את יתרונה היחסי של העיר בדיוק בתקופה שבה המדינה החלה לסגת מהתחייבויותיה לפריפריה. לאורך זמן, הם יצרו מנגנון הפקת רווחים פיננסיים שמזין את עצמו – מעין אקולוגיה פיננסית המרוכזת בערים הגדולות ומבוססת הן על סירקולציה פנימית של רווחים ומשכורות שאינה מיתרגמת לפעילות משקית בקהילות מוחלשות, והן על תנועה חופשית של הון בין הערים הגלובליות, שהולכות ומתקרבות זו אל זו על חשבון קשריהן עם ״הנותרים מאחור״.

בנוסף, לפני שאנחנו חוגגים את ההעתקה המוצלחת של המודל הפיננסי של עמק הסיליקון לתל אביב, כדאי לזכור שבמדינת קליפורניה שורר אי־שוויון קיצוני שאינו קיים כמעט בשום מקום אחר בעולם המערבי. הפערים יוצאי הדופן קשורים לעובדה שקליפורניה היא חוד החנית של תהליך היווצרותה של מערכת כלכלית חדשה, שחוקרים רבים מתארים באמצעות המונח נאו־פיאודליזם. לצד אי־שוויון קיצוני, המאפיינים המרכזיים של המגמה הנאו־פיאודלית הם העדר כמעט מוחלט של מוביליות חברתית ומעבר מהון המבוסס על תהליכי ייצור להון המבוסס על בעלות על נכסים פיננסים ודיגיטליים. כמו כן, לצד כמויות העושר הדמיוניות המרוכזות בידיהם של עשירי הסקטור הטכנולוגי והפיננסי, קליפורניה סובלת מבעיית מחוסרי דיור שהוגדרה לאחרונה על ידי ״הגרדיאן״ כקטסטרופה הומניטרית. הגאוגרף ג׳ואל קוטקין כותב שבחלקים מסוימים של לוס אנג׳לס משבר מחוסרי הדיור הביא להתפרצות מחודשת של מחלות ימי־ביניימיות כמו טיפוס ודבר הבלוטות – הידועה יותר בכינויה ״המוות השחור״. נוסף על שיעורי אי־שוויון דיסטופיים שנוצרו על ידי תהליכי הפיננסיאליזציה, הספרות על הניאו־פיאודליזם מדגישה היבט נוסף שמזכיר את המבנה החברתי־פוליטי של אירופה הקדם־מודרנית: היחס בין ההון ובין המערכת המדינתית. במאמרו על ״הביג־טק וההיגיון הפיאודלי״ מתאר בראד ליטלג׳ון כיצד ענקיות הביג־טק עוברות סוג של פוליטיזציה ונהפכות בהדרגה לישויות סמי־ריבוניות החותרות תחת הלגיטימציה הפוליטית והחוקתית של הממשל הפדרלי.

גם הפילוסוף פרנסיס פוקויאמה טוען שכוחן הכלכלי של חברות הענק הדיגיטליות נהפך בהדרגה לכוח פוליטי המערער את יחסי הכוחות בין העולם העסקי למוסדות המדינתיים. במאמרו על ״ריבונות פייסבוק״ כותב פוקויאמה כי ״פייסבוק היא ישות כל כך גדולה ועוצמתית שקשה לומר שממשלת ארצות הברית יכולה לשלוט בה״. החלטתן של טוויטר ופייסבוק להשעות את חשבונותיו של דונלד טראמפ בעודו מכהן כנשיא ארצות הברית היא רק ביטוי אחד של האופן שבו הסמכות הדיגיטלית של ענקיות המידע מאתגרת את הסמכות הפוליטית של הרשות המדינתית. נחבר את הנקודות: אם המדינה יצרה את תעשיית ההיי־טק המבוסס הון־סיכון, ואם התעשייה הזאת מובילה לאי־שוויון קיצוני, הרי שהמדינה יצרה באופן אקטיבי את התנאים שהובילו לפערים הסוציו־אקונומיים האסטרונומיים שקיימים היום בחברה הישראלית. וכשם שהפערים החברתיים והאזוריים שמאפיינים את משבר ההיי־טק הם במידה רבה תוצאה של פעילות מדינתית, כך גם ההתמודדות איתם חייבת להיעשות דרך כלי מדיניות ומעורבות ממשלתית. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של ממשלות שהחליטו והצליחו לחלץ את מדינותיהם ממשברים כלכליים – הדוגמה המפורסמת ביותר היא תוכנית הניו־דיל. אך לצד הדיון החשוב בפתרונות ובצעדי מדיניות, יש לשים לב לבעיה בסיסית יותר שעלולה להכשיל מבעוד מועד כל ניסיון שמאלי להתמודד עם משבר ההיי־טק – קרי, העוינות והחשדנות שחלקים נרחבים בשמאל רוחשים למוסדות המדינה ולסמכות הפוליטית שהיא מגלמת. השמאל המערבי המודרני, ובכלל זה השמאל הישראלי, אימץ את החרדה הרייגניסטית מפני המדינה המעורבת, אף על פי שהוא עושה זאת מטעמים פוליטיים־תרבותיים ולא כלכליים־חברתיים. לדעתנו, אין שום דבר פרוגרסיבי בפוביית־המדינה של השמאל, שמבינה כל ניסיון לארגן את החברה מלמעלה במונחים של שליטה ודיכוי פוליטי. אנשי שמאל מהסוג הזה אוהבים להציג את עצמם כממשיכיה של מסורת רדיקלית ומהפכנית, אבל בפועל הפחד שלהם מכוח וסמכות פוליטיים רק תורם לשימור הסטטוס קוו.

״אלו מאיתנו המזדהים היום עם פוביית המדינה,״ טען מישל פוקו בהרצאותיו על הניאו־ליברליזם, ״צריכים להבין שהם בסך הכול שוחים עם הזרם.״ זהו, במובנים רבים, הפן המשלים של הנטייה השמרנית לתאר את המדינה כישות מגושמת ופרימיטיבית התוקעת מקלות בגלגלי השוק הדינמי והחדשני. עוד לפני שמדברים על פתרונות קונקרטיים, השמאל צריך לחדש את מערכת היחסים שלו עם המדינה, ולהבין שראשית, אין שום סתירה בין פוליטיקה שמאלית ובין כוח מדינתי, ושנית, המדינה אינה מגושמת ואנכרוניסטית; אדרבה, הפרויקט המדינתי יכול להיות הרבה יותר שאפתני ומתקדם, והרבה פחות רגרסיבי, מחזון האינדיבידואליזם הדרוויניסטי והניאו־פיאודלי שמקדמים חסידי השוק החופשי.

השמאלנים החדשים

הנקודה האחרונה קשורה להיי־טק באופן עקיף, אבל היא חייבת להיות חלק מהדיון באופן שבו עליית ההיי־טק מעצבת את הנוף הפוליטי והחברתי הישראלי. אחד המאפיינים הבולטים של המערכות הפוליטיות בעידן הנוכחי הוא הקשר ההולך ומתהדק בין מפלגות השמאל ובין אוכלוסיית המשכילים. הרומן בין השמאל ובין מעמד המשכילים הוא תופעה חדשה המבטאת היפוך מוחלט של המציאות ההיסטורית. הנתונים בהיבט הזה הם חד־משמעיים. בכל רחבי המערב הקפיטליסטי, לאורך מרבית המאה ה־20, אנשים בעלי השכלה אקדמית נטו להעדיף את מפלגות הימין, כאשר השמאל היה ביתם של המעמדות הנמוכים והלא־משכילים. אך בעשורים האחרונים של המאה ההיא, ובאופן הולך וגובר בעשורים המוקדמים של המאה הנוכחית, החלו המשכילים להגר בהמוניהם אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית. 

זו הסיבה שהכלכלן הצרפתי תומא פיקטי מתאר את ההיסטוריה המודרנית של השמאל הפוליטי כתהליך השתנות ״ממפלגות פועלים למפלגות משכילים״ (להסבר המלא של פיקטי, קראו את הכפולה הנפרדת בסוף המאמר). במקביל, מצביעים חסרי השכלה נסוגו מהמשחק הפוליטי או החלו להזדהות עם הימין. על פי הסוציולוג הישראלי יונתן ברמן, בישראל מתחוללים תהליכים דומים: ״חמישים האחוזים התחתונים של גוף המצביעים נטו להצביע באופן שמאלי יותר מהממוצע לפני שנות ה־80. המצב הזה השתנה במהלך 40 השנים האחרונות, והיום ישנה סבירות גבוהה הרבה יותר שמצביעים שמזהים את עצמם כחלק מהמעמדות הנמוכים יצביעו באופן ימני יותר מהציבור הכללי. ובאותו הזמן, מצביעים השייכים לעשרת האחוזים הסוציו־אקונומיים הגבוהים הפכו יותר שמאליים״. כמו כן, החל בשנות ה־70 וה־80 אפשר לראות קשר בין מידת השכלה ובין דפוסי הצבעה שמאליים, מגמה שנחלשה מעט בעשור הראשון של המאה ה־21 אך שבה והתחזקה בעשור השני. גם בישראל, מציין ברמן, ״המצביעים המשכילים הפכו בהדרגה להיות שמאליים יותר בהשוואה למצביעים הלא־משכילים״.

איך ההיי־טק קשור לכל זה? תעשיית ההיי־טק אמנם אינה אחראית לעליית השמאל המשכיל וירידת השמאל המעמדי, אבל היא תורמת להתמצקות הדפוסים האלקטורליים החדשים. מבחינה סוציולוגית ומעמדית, השמאל המשכיל ומעמד ההייטקיסטים הם שני מגזרים נפרדים. אבל מבחינה מרחבית קיימת חפיפה בין האוכלוסיות הללו, הנוטות להתמקם בתל אביב. נוסף על כך, הן מגזר ההיי־טק והן השמאל המשכיל הן קבוצות שמרחב החִברוּת העיקרי שלהם הוא המערכת האוניברסיטאית. האוניברסיטה – ויש להדגיש שמדובר באוניברסיטאות ולא במכללות – היא המקום שבו השמאל המשכיל ומעמד ההייטקיסטים מייצרים את הקשרים ורוכשים את הכישורים שיאפשרו להם להשתלב בסביבות התעסוקתיות והתרבותיות שאליהן הם מקווים להגיע בעתיד. כדי לנסות להבין טוב יותר את היחסים בין הקבוצות הללו אפשר שוב להפנות את המבט לקליפורניה. קוטקין מתאר במחקריו את מערכת היחסים הסימביוטית שנוצרת שם בין מעמד ההייטקיסטים ובין השמאל המשכיל כמין רומן בין שני סוגי אליטות: אליטה פיננסית ואליטה מוסרית. הראשונה מספקת לאחרונה קרבה להון ולחלק מהמותרות של חיי העשירים, והאחרונה מלמדת את הראשונה את רזי התקינות הפוליטית ומראה לה כיצד לשווק את הפרויקט ההיי־טקיסטי במונחים של תרומה לאנושות ושליחות חברתית. העובדה שעולם ההיי־טק מאמץ בעשורים האחרונים את ז׳רגון האחריות הסביבתית והמעורבות הקהילתית ממחישה את האופן שבו האליטה המוסרית מעצבת את התפיסה העצמית של ההון הקפיטליסטי ומספקת לו הצדקות אינטלקטואליות ולגיטימיות פוליטית. 

גם ההתפתחויות הללו, כמובן, אינן חדשות. עוד ב־1995 אפיין חוקר המדיה הבריטי ריצ׳רד בארברוק את עמק הסיליקון בתור מקום לידתה של ״אידיאולוגיית קליפורניה״, המבוססת על הכלאה משונה בין ההיפי ליאפי, בין ימין כלכלי לשמאל תרבותי, בין גאדג׳טים והשקעות בבורסה לניו־אייג׳ ואל־אס־די. ההתכה של הליברליזם התרבותי של השמאל החדש עם הליברליזם הכלכלי של הימין החדש לצורך יצירת ״אידיאולוגיית קליפורניה״ התאפשרה בין השאר הודות למכנה המשותף שהזרמים הללו חולקים, דהיינו – עוינות עקרונית ביחס למערכת המדינתית. גם הפילוסופית ננסי פרייזר מדגישה את התרומה של עמק הסיליקון ליצירת התופעה שהיא מכנה ״ניאו־ליברליזם פרוגרסיבי״, אותה ״ברית אוקסימורונית לכאורה, אבל חזקה ואמיתית, בין המיינסטרים הליברלי של התנועות החברתיות החדשות (פמיניזם, אנטי־גזענות, רב־תרבותיות, סביבתנות, וזכויות להט״ב) מצד אחד, ובין הסקטורים הכי דינמיים, יוקרתיים ופיננסיים של הכלכלה האמריקאית, מצד שני״. הצד הפרוגרסיבי במשוואה – מה שכינינו כאן האליטה המוסרית או השמאל המשכיל – הוא בלי ספק השותף הזוטר בברית. אבל כפי שפרייזר מסבירה, התרומה שלו לפרויקט הניאו־ליברלי היא קריטית: הזיקה בין הסקטור הפיננסי והטכנולוגי ובין אתוס הקוסמופוליטיות, הקִדמה והעליונות המוסרית מיתגה מחדש את הפילוסופיה הכלכלית הימנית והקנתה לה לגיטימיות פוליטית ונופך תרבותי. ללא התדמית הפתוחה והחדשנית שסיפקו לו הפרוגרסיבים המשכילים, הניאו־ליברליזם היה מתקשה להפוך מודל כלכלי שמרני לאג׳נדה פוליטית כריזמטית ואטרקטיבית.

ובישראל? כאן הניאו־ליברליזם אמנם פחות פרוגרסיבי, אבל הפרוגרסיביות אינה פחות ניאו־ליברלית. לדעתנו, ההעתקה המוצלחת של המודל הכלכלי של עמק הסיליקון לתל אביב תוביל גם לשכפול הדפוסים האידיאולוגיים והתרבותיים שנוצרו שם ולחיזוק הברית בין האליטה הפיננסית לאליטה המוסרית. הקרבה המרחבית, התרבותית והתעסוקתית בין מעמד ההייטקיסטים לשמאל המשכיל תוביל להתמזגות אלקטורלית ולאימוץ דפוסי הצבעה דומים – מה שיחזק את התמריץ של מפלגות השמאל לפנות למאגר המצביעים הזה ולהזניח, שוב, את מעמד העובדים. במלים אחרות, אידיאולוגיית קליפורניה בגרסתה התל־אביבית תחריף את המגמה שברמן ופיקטי מתארים: השמאל יהפוך ליותר משכיל ויותר עשיר, בעוד המעמדות הנמוכים יודרו מהמשחק הפוליטי או יימשכו לזרועות הפופוליזם הימני. שלושת מוקדי הדיון שהצענו – פערי מרכז־פריפריה, בעיית הלגיטימציה של המעורבות המדינתית ועליית השמאל המשכיל – משקפים שלושה אופנים שבהם ההיי־טק מחליש את פרויקט הסוציאל־דמוקרטיה הישראלית. אבל – ועל כך חשוב להתעקש – אלה הן שלוש זירות מאבק, ולא שלושה מבואות סתומים. כל אחת מהזירות הללו כוללת סתירות עמוקות ומתחים פנימיים. ראשית, שיטת דלדול הפריפריה וביצור המטרופולין תמשיך לייצר מעט מנצחים והרבה מפסידים. היא תהפוך את חייהם של מתי מעט לנהדרים, ואת אלה של השאר – לבלתי נסבלים. שנית, הגישה הניאו־ליברלית כלפי המערכת המדינתית תתקשה לשקם את עצמה אחרי עידן הקורונה, כאשר הוכח מעל לכל ספק שהמדינה היא הגוף היחיד שיכול להתמודד עם משברים חברתיים. שלישית, השמאל המשכיל ייאלץ להכיר במוקדם או במאוחר באופק האלקטורלי המצומצם שכופה עליו הברית עם העשירים החדשים ולהבין שאין היתכנות אסטרטגית לפוליטיקה הנשענת על הסינתזה הפיננסית־מוסרית. לדעתנו, בכל אחד מהמאבקים הללו השמאל צריך להתייצב אל מול, ולא לצד, מעמד ההייטקיסטים: לצד הפריפריה, בעד המדינה המעורבת, לצד הלא־משכילים. אין ספק שכרגע החזון הזה אינו נראה סביר, אבל אם נתחיל לעבוד עכשיו אולי נראה אותו מתגשם בעתיד.

תנועת ההשכלה

במחקריו מהשנים האחרונות, הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי פיתח טענה חזקה ופרובוקטיבית: בארבעת העשורים האחרונים, המערכות הפוליטיות בעולם המערבי עוברות שינוי פרדיגמה הנובע משינויים במבנה הכלכלי־חברתי. בין 1980-1950, מסביר פיקטי, העיקרון המארגן של הפוליטיקה המערבית היה עיקרון המעמדיות. תחתיו היה גוש השמאל, שהורכב ממפלגות סוציאל־דמוקרטיות גדולות ומפלגות לוויין סוציאליסטיות־רדיקליות, הבית הפוליטי של המעמדות הנמוכים, בעוד מפלגות הימין היו הקול הפרלמנטרי של הבורגנות והעולם התאגידי. בהתאם, העיקרון המארגן של המבנה האלקטורלי של הפוליטיקה המערבית באותם עשורים היה עיקרון ההצבעה המעמדית – מעמדות נמוכים מצביעים לשמאל, מעמדות גבוהים לימין. בין השנים 2020-1990 נוצרה במערב פרדיגמה פוליטית חדשה, שפיקטי מכנה פוליטיקה מרובת אליטות או מולטי־אליטיסטית.

תחת הפרדיגמה הזאת, המאבק הפוליטי אינו משקף עוד את המתח בין מעמדות גבוהים לנמוכים אלא בין שתי קבוצות דומות מבחינה סוציו־אקונומית המאכלסות יחד את המחצית העליונה של ההיררכיה המעמדית: השמאל מייצג אליטה פרוגרסיבית המקדמת ערכים כמו חופש הפרט וסובלנות זהותית, בעוד הימין מייצג אליטה שמרנית המזוהה עם ערכים דתיים־לאומיים ועם קדושת התא המשפחתי. ומה עלה בגורלו של האלקטורט השמאלי המסורתי, כלומר של השכבות הנמוכות ומעמד העובדים, שהאינטרס שלו עומד בסתירה מהותית להיגיון הפוליטי של המערכת המולטי־אליטיסטית? לאחר שננטשו על ידי מפלגות השמאל והודרו אל מחוץ לתחומי הייצוג הפוליטי, המעמדות הנמוכים בחרו להגיב באחד משני אופנים: הימנעות המונית מהצבעה ונטישה מוחלטת של הזירה המפלגתית או הצבעה למנהיגים פופוליסטים ואנטי־ממסדיים.

מה היו הסיבות למעבר מפוליטיקה מעמדית לפוליטיקה אליטיסטית? על פי פיקטי, הגורם העיקרי לתהליך הזה הוא הטרנספורמציה האלקטורלית של בסיס התומכים השמאלי, כלומר היצירה של גוף מצביעים חדש המורכב מהמעמד הבינוני והגבוה ולא מהמעמדות הנמוכים. כך, בעוד הפרופיל הסוציו־אקונומי של מפלגות הימין נותר יחסית יציב במחצית השנייה של המאה ה־20, הפרופיל המעמדי של מפלגות השמאל עבר שינויי עומק מבניים – שהובילו בתורם לשינוי כולל של הנוף הפוליטי ומעבר לפרדיגמה מולטי־אליטיסטית. אבל מה בדיוק היה פשר השינוי הזה? מדוע מפלגות השמאל הפסיקו לייצג את האינטרס של העובדים? התשובה על כך מורכבת משני תהליכים קשורים.

התהליך הראשון הוא ההתרחבות המספרית של מעמד הביניים על רקע הצמיחה הכלכלית של העשורים הפוסט־מלחמתיים. מעמד העובדים אמנם היה ונותר קבוצת הרוב בחברה הקפיטליסטית, אבל המוביליות החברתית של אותם עשורים אפשרה לחלקים ממנו לטפס במעלה ההיררכיה הסוציו־אקונומית, מה שצימצם באופן ניכר את ההבדל המספרי בין מעמד הביניים למעמדות הנמוכים. ההתרחבות המספרית של שכבת הביניים יצרה מאגר חדש של מצביעים שהאינטרס שלהם עולה בקנה אחד עם חלק מעקרונות היסוד של הניאו־ליברליזם – כמו ריסוק העבודה המאורגנת והחלשת השירותים הציבוריים. בתחילת שנות ה־90, כאשר האלטרנטיבה לסדר הקפיטליסטי קרסה באופן סופי עם נפילת הגוש המזרחי, מפלגות השמאל פנו לאותו מאגר פוטנציאלי של מצביעים שהאינטרסים שלהם התאימו יותר לסדר העולמי החדש מהאינטרסים האנכרוניסטיים כביכול של מעמד העובדים. 

התהליך השני, והחשוב יותר לענייננו, הוא ההתרחבות של מערכת ההשכלה הגבוהה והעלייה במספר הניגשים ללימודים מתקדמים. למעשה, התרחבות ההשכלה הגבוהה היתה רק אחד מהביטויים החברתיים־מוסדיים של התרחבות מעמד הביניים במהלך המחצית השנייה של המאה ה־20: כיוון שהשכלה גבוהה היא מדד של מצב סוציו־אקונומי, תקופות של מוביליות חברתית מעלות את הביקוש ללימודים אקדמיים. אבל מה שהופך את שאלת ההשכלה הגבוהה לחשובה יותר מביטויים אחרים של השתנות המבנה המעמדי הוא העובדה ששאלת הגישה להשכלה גבוהה נהפכה לשסע חברתי המייצר זהויות פוליטיות בעלות דפוסי התנהגות אלקטורלית מובחנים.

במלים אחרות, אחד ההיבטים החשובים ביותר של הנוף החברתי־פוליטי שהתעצב במערב בעשורים האחרונים הוא העובדה שהשאלה אם אדם מחזיק בתארים מתקדמים נהפכה לאחד הגורמים החשובים ביותר בקביעת סוג המפלגות שהוא מצביע להן וסוג העמדות שבהן הוא מחזיק. היום, כפי שפיקטי מראה באמצעות מערך מפואר של ממצאים אמפיריים, הסבירות שאדם יצביע למפלגות שמאל עולה ככל שהוא יותר משכיל.

על הכותבים

רן היילברון הוא חוקר ישראלי הכותב על סוגיות פוליטיות ומעמדיות מנקודת מבט שמאלית.

פרופ' סיביל היילברון היא דיקנית הפקולטה למדעי החברה והרוח במכללת כינרת. ספרה על ההייטק הישראלי עתיד להתפרסם בקרוב בהוצאת Routledge.