האם יש מקום למדיניות כלכלית-חברתית סוציאל-דמוקרטית במאה ה-21? התשובה השלילית והחד-משמעית ניתנה, לכאורה, כבר לפני כמה עשורים, בסופה של "המאה ה-20 הקצרה", שהסתיימה לא רק בהתפרקות המשטרים הקומוניסטיים אלא גם באימוץ של מדיניות ליברליזציה כלכלית בדמוקרטיות האירופיות שבהן התבססה מסורת סוציאל-דמוקרטית ארוכת שנים. הסיבה לכך, כפי שהוסבר לנו על ידי אורים ותומים כמו עיתונאי השמאל המתון ובעל הטור תומס פרידמן, היתה הגלובליזציה הכלכלית, אותו תהליך של יצירת שווקים עולמיים של סחורות, אנשים ובייחוד של הון. ההון הגלובלי, והתאגידים הבינלאומיים שמגלמים אותו, מחפשים לעצמם הזדמנויות חדשות להשקעה ולרווח ומתוך כך תופרים למדינות העולם מה שפרידמן כינה "כתונת משוגעים מוזהבת". מדינה שתעטה על עצמה בגד זה, תזכה לשגשוג וצמיחה, בין השאר בזכות ההון הבינלאומי שיזרום אליה בשפע ויביא איתו עסקים חדשים, תעסוקה והכנסות ממסים. בתמורה תצטרך אותה מדינה ליישם מדיניות כלכלית שלא תרתיע את ההון והתאגידים הבינלאומיים, אלא תיטיב עמם: להוריד מיסוי (שמכרסם בהכנסות וברווחים), לצמצם רגולציה (שמגדילה עלויות מיותרות), לרסן איגודי עובדים (שמקשים על היכולת לנהל באופן גמיש ויעיל) ולעצב מחדש את מדינת הרווחה כך שלא תפריע לפעולת השווקים הכלכליים אלא תתמוך בהם (לדוגמה, באמצעות התניית התמיכה של המדינה במאמצי חיפוש עבודה כך שהיא לא "תעודד" אנשים להסתמך על תמיכת קצבאות למחייתם).

לתפיסת "כתונת המשוגעים המוזהבת” היתה אחיזה לא רק בקרב הימין השמרני והליברלי, אלא גם בקרב השמאל הסוציאל-דמוקרטי. הביטוי "אין אלטרנטיבה" מיוחס למרגרט תאצ'ר, אבל בעוד שאצל תאצ'ר (או שותפה לדרך, רונלד רייגן) אימוץ הניאו-ליברליזם תאם התנגדות ערכית עמוקה להתערבות ממשלתית בשוק ולהסדרים חברתיים שיתופיים ואמונה ממשית בעדיפות הערכית של השוק התחרותי כמנגנון הקצאת משאבים, הפעולה לאורו של עיקרון "אין אלטרנטיבה" והיגיון "כתונת המשוגעים המוזהבת" הובלה למעשה על ידי מנהיגי השמאל, שאימצו את "הדרך השלישית" במדינות כמו ארצות הברית, בריטניה וגרמניה. עבור ביל קלינטון, טוני בלייר וגרהרד שרדר, התערבות ממשלתית היתה רצויה באופן עקרוני והשוק לא היה מנגנון מיטיב; ואולם, השינוי בתנאים הכלכליים הוביל אותם למסקנה כי אמנם "אין אלטרנטיבה" ובימי כהונתם כמנהיגים הם קידמו, בהתאם לכך, את עקרונות היסוד של הניאו-ליברליזם: ליברליזציה כלכלית לצד ריסון ההשפעה הדמוקרטית על תהליכים כלכליים.

תהליכים אלה לא פסחו על ישראל. על פי גישת "אין אלטרנטיבה", המדיניות הכלכלית היא מוגבלת במיוחד עבור מדינה כמו ישראל החולשת על משק קטן שזקוק לסחר בינלאומי, ובאופן כללי – משמשת שחקן זניח במשחק הכלכלי-פוליטי הבינלאומי. מכך נגזר כי הפחתת מסים, צמצום ההוצאה הציבורית, ריסון איגודי עובדים, דה-רגולציה והתאמה של מדינת הרווחה לכוחות השוק הם מרכיבים הכרחיים בדרך לשגשוג כלכלי. ואמנם, ממשלות ישראל בשנות ה-80 וה-90 – ובפרט ממשלותיהם של שמעון פרס, יצחק רבין ואהוד ברק – פעלו על פי תפיסה זו. הן קידמו מדיניות של הפחתות מסים, מנעו העלאה של מסים חדשים, יישמו מדיניות הפרטה מקיפה באמצעות מכירה של חברות ממשלתיות ומיקור-חוץ של שירותים חברתיים ושירותים ציבוריים אחרים, והחלישו מאוד את העבודה המאורגנת, בראש ובראשונה באמצעות ניתוק הקשר בין חברות בהסתדרות לחברות בקופת חולים כללית.

ואולם, אף על פי שגישת "אין אלטרנטיבה" הנחתה את קובעי המדיניות בישראל ובחו"ל, בפועל התברר שאין כל קשר בין העומק וההיקף של הליברליזציה הכלכלית שהתרחשה במדינה כלשהי או בענף כלכלי מסוים ובין מידת השגשוג וההצלחה הכלכלית של אותה המדינה או אותו הענף. ההיגיון הניאו-ליברלי גרס כי ליברליזציה כלכלית תשמש תנאי הכרחי להגברת כושר התחרות הבינלאומית הן של מדינות – בייחוד אלה שהכלכלות שלהן נשענות על ייצוא – והן של העסקים שפועלים במסגרתן. אולם דווקא מדינות שנותרו באופן יחסי פחות ליברליות כמו גרמניה, ותעשיות שיחסי העבודה בהן נותרו ריכוזיים יחסית ולא הופרטו ובוזרו, כמו תעשיית הרכב הגרמנית, היו דוגמה ומופת להצלחה עסקית בינלאומית. במקביל, התברר כי גם צמצום של היקף ההוצאות הציבוריות והפחתת מסים לא היו תנאים הכרחיים להצלחה ושגשוג כלכליים; מדינות אירופה ששמרו על רמה גבוהה יחסית של הוצאה ציבורית ושל מיסוי – ובראשן, כמובן, מדינות סקנדינביה – כלל לא סבלו מפגיעה יחסית בתפקוד הכלכלי שלהן, בהשוואה למדינות שצימצמו באופן מקיף את שיעור ההוצאה הציבורי והמיסוי דוגמת ישראל או אירלנד.

המטרה של הדוגמאות הללו אינה להכחיש את עוצמת השפעתו של הגל הניאו-ליברלי, ששטף גם מדינות בעלות מסורת סוציאל-דמוקרטית חזקה ועמוקה במיוחד. גם בשוודיה, שגילמה בצורה המובהקת ביותר את "המודל הסקנדינבי", אומצו בעשורים האחרונים רפורמות שהחלישו את איגודי העובדים (באמצעות החלשת השליטה שלהם בביטוח האבטלה) והפריטו ומיסחרו באופן חלקי את השירותים החברתיים (באמצעות מיקור-חוץ של רבים מהשירותים החברתיים כמו שיטת "ואוצ'רים", ששילבה תחרות בין גופים פרטיים בתוך מערכת החינוך הציבורית). אבל למרות התהליכים הללו, נותרו הבדלים יסודיים בהיקף ובעומק של הליברליזציה הכלכלית בין מדינות כמו שוודיה וגרמניה ובין מדינות כמו ארצות הברית, בריטניה ואירלנד. הבדלים אלה ממחישים כי אימוץ מודל כלכלי ליברלי אחיד על פי הדוגמה האמריקאית אינו כורח פוליטי או כלכלי, וכי שגשוג כלכלי יכול להתממש לא רק במדינות שהרחיקו לכת באימוץ הניאו-ליברליזם, אלא גם במדינות שהמשיכו להעמיד אלטרנטיבה מובהקת למודל האמריקאי.

פיצול אישיות כלכלי

אם כל זה לא הספיק כדי להפריך את התזה שרק מדיניות כלכלית-חברתית ניאו-ליברלית אפשרית, פרץ ב-2008 המשבר הכלכלי החמור ביותר מאז "השפל הגדול" של שנות ה-30. הוא המחיש באותות ובמופתים, ותוך גרימת סבל שלא יתואר לעשרות מיליוני מובטלים ברחבי העולם, את אוזלת היד של מדיניות הליברליזציה הכלכלית ושל הגלובליזציה הפיננסית. מערומיה של השיטה נחשפו לעיני כל.

התרת הרסן הרגולטורי מהגופים והשווקים הפיננסיים, מדיניות שהנהיגו ארצות הברית ובריטניה מאז שנות ה-80, הובילה להתרחבות מתמדת של הסיכונים שגופים אלה קיבלו עליהם. במקביל, החלשת מנגנוני ההגנה של מדינת הרווחה וריסוק איגודי העובדים הביאו לפגיעה של ממש ברמת החיים ובכושר ההשתכרות של משקי הבית. צמצום הרגולציה הפיננסית היה "פתרון" גם למצב הזה, כשאזרחים מהשורה מימנו חלק גדל והולך מההוצאות שלהם באמצעות אשראי. ההתרחבות הבלתי מרוסנת של אשראי למשקי בית לצד היעדר רגולציה אפקטיבית היו שני גורמים מרכזיים למשבר "הסאב-פריים" בארצות הברית ב-2007 ולהתפשטותו לכדי משבר פיננסי בינלאומי ב-2008, שחולל מיתון גלובלי ב-2009.

אוזלת ידה של השיטה הניאו-ליברלית השתקפה גם בחילוץ של המשק העולמי מהמשבר הגלובלי ובמניעה של הפיכתו ל"שפל גדול" נוסף. כוחות ההתערבות הממשלתית ושיתוף הפעולה הפוליטי, ולא כוחות השוק, מיתנו את היקף הפגיעה הכלכלית שיצרה המפולת הפיננסית. מנהיגים פוליטיים – בייחוד אלה של הכלכלות הגדולות באירופה, צפון אמריקה וסין – הרחיבו באופן מתואם את תקציבי ממשלותיהם והוכיחו הלכה למעשה את הרלוונטיות בגישתו של ג'ון מיינרד קיינס. האחרון טען כי בשעת מיתון כלכלי חמור, הנטייה הטבעית והסבירה של משקי בית ושל בתי עסק תהיה לצמצם את פעילותם הכלכלית ואת הוצאותיהם, ובכך היא רק תחריף את עומק המיתון ואת משך הזמן שלו. לכן, גרס קיינס, רק התערבות ממשלתית תוכל לחלץ משקים ממיתון כלכלי חמור. תמיכה ממשלתית התאפשרה גם בזכות העובדה שהסדרים רבים של מדינת הרווחה המשיכו לתפקד למרות שנות הקיצוצים שקדמו למשבר. כשהוא פרץ, הסדרים ממוסדים כמו דמי אבטלה וקצבאות תמיכה אחרות שימשו כמנגנון "ייצוב אוטומטי": ההוצאה הציבורית גדלה ואיזנה במידה מסוימת את האטת הפעילות הכלכלית במגזר הפרטי.

אולם דומה שמוראות המשבר נשכחו במהירות, שכן חזרתם של הקיינסיאניזם ושל ההכרה במחיר הכרוך בליברליזציה כלכלית היתה מוגבלת בזמן ובהיקף. ממשלות ארצות הברית ובריטניה "חזרו בתשובה" ב-2010 ונשבעו אמונים מחדש לקיצוצים תקציביים שנועדו להגביר את אמון ה"שווקים" ולעודד את הפעילות הכלכלית במגזר הפרטי. במקביל כפו מדינות אירופה, בהובלת גרמניה, מדיניות "צנע" וקיצוצים מסיביים על מדינות דרום-אירופה. ישראל לא נפגעה בצורה חמורה מדי מהמשבר הכלכלי של 2008, בין השאר בזכות ה"שמרנות" של המערכת הבנקאית שלה, כפי שציין בנק ישראל בדו"חותיו, אך הרחיבה גם היא באופן מוגבל את התקציב בזמן המשבר. עם סיומו החזירה הממשלה את המדיניות הכלכלית המרסנת, שכללה הורדת מסים, מחנק גירעון וקיצוץ הוצאות. גם המחאה החברתית של 2011 ודו"ח ועדת טרכטנברג, שפורסם בעקבותיה וקרא לעצירת מתווה הפחתת המיסוי ולהגדלה מסוימת של ההוצאה החברתית – לא הביאו לשינוי משמעותי.

עם זאת, העשור שחלף מאז המשבר העולמי התאפיין יותר מכל במין "פיצול אישיות" של המדיניות הכלכלית: כדי להתמודד עם השלכותיו המתמשכות של המשבר, מדינות רבות מגוון מפעילות כלים חדשים של התערבויות ממשלתיות – לצד השמירה על האמונה העקרונית בערכים ניאו-ליברליים כגורם מנחה.

המדיניות המוניטרית – שאותה מפעילים בנקים מרכזיים כדי לייצב את רמת המחירים במשק ולעודד את הפעילות הכלכלית – היא דוגמה מובהקת לכך. בעשור האחרון עמדה הריבית של מרבית הבנקים המרכזיים על 0% או קרוב אליו. באופן תיאורטי, מדיניות זו אמורה לעודד נמרצות את הפעילות הכלכלית כיוון שהיא מוזילה את מחירן של הלוואות ופוגעת ברווחיות של חסכונות בבנק (ביחס להשקעות אחרות). בפועל, כיוון שמדיניות הריבית הנמוכה לא הצליחה לממש את מטרתה המשיכו בנקים מרכזיים ברחבי העולם לנקוט צעדים נוספים, כמו "הרחבה כמותית" (הזרמת כסף לגופים פיננסיים כך שיוכלו לספק הלוואות בקלות רבה עוד יותר) ו"ריבית שלילית" (שבמסגרתה מי שיש להם חיסכון בבנק אינם מרוויחים ריבית, אלא משלמים לבנק עבור הזכות לחסוך בו). בישראל, במקביל למדיניות ריבית אפסית, נוקט בנק ישראל התערבות בשוק מטבע החוץ במטרה למתן את ייסוף השקל ולתמוך בייצוא. זאת, מתוך הבנה כי שקל חזק יחסית מייקר את הייצוא הישראלי וכך הופך אותו לבעל יכולת תחרותית פחותה בשווקים בינלאומיים.

דוגמה מובהקת נוספת אפשר למצוא בהתערבויות ממשלתיות חדשות בשוק הדיור. התוצאה העקיפה של מדיניות הריבית האפסית הביאה במדינות רבות, ובהן ישראל, להגברת הביקושים בשוק הנדל"ן: יותר אנשים הצליחו לקחת משכנתאות בזול וביקשו לקנות לעצמם דירה או בית, ומשקיעים שחיפשו אפיקי השקעה בסיכון נמוך ותשואה יפה יכולים היו לקנות לעצמם דירות להשקעה. אלה התהליכים שהובילו למשבר בשוק הדיור שבאמצעותו נדחקו פלחים מסוימים מתוך המעמד הבינוני אל מחוץ למעגל רוכשי הדירות. מדינות כמו בריטניה ושוודיה נקטו בתגובה מהלכים חדשים של התערבות ממשלתית שמטרתה הוזלת מחירי הדיור. בישראל, המאמצים הופנו בעיקרם לאמצעים כמו תוכנית "מחיר למשתכן", שאמורה לסייע למי שנדחקו משוק הדיור להשתלב בו מחדש, ולמיתון העלייה במחירי הדיור באמצעות סבסוד מחיר הקרקע לקבלנים.

ההתערבויות החדשות לא גובשו או מוסדו כמהלכים שחותרים לשינוי ארוך טווח המכיר במגבלות המהותיות של מנגנוני השוק ככל שזה נוגע לצורכי יסוד אנושיים דוגמת דיור או לצורכי יסוד כלכליים כמו כסף. למעשה, ההיפך הוא הנכון: שוב ושוב נטען על ידי שרי אוצר ונגידי בנק ישראל כי מדובר בהתערבויות קצרות מועד, שמטרתן לתקן חריגות זמניות בתפקוד השוק ולאחריהן יחזור על כנו הסדר הישן והטוב, זה שבו השוק – הדיור או הפיננסי – יחזרו לתפקד כראוי באין מפריע.

מדיניות קצרת טווח כזאת, שלצדה המשך פעולה מתוך אמון מוחלט במנגנוני השוק, ממשיכה להיות מיושמת בגרסה זו או אחרת כבר עשור, אך אין היא מביאה עמה תוצאות ממשיות. מרבית מקבלי ההחלטות ממשיכים להניח ש"אין אלטרנטיבה" בת קיימא למדיניות ליברליזציה כלכלית.

המניפולציה הפופוליסטית

ואולם, בעוד מרבית הפוליטיקאים, הפקידים והמומחים הכלכליים ממשיכים להחזיק בתפיסה זו, גם אם בצורה מסויגת מעט יותר, עלייתה של הפוליטיקה הפופוליסטית בשנים האחרונות ממחישה לא רק עד כמה אין זו הגישה השלטת בקרב הציבור הרחב, אלא גם באיזו הצלחה אפשר לנצל את האי-נחת הציבורית, שנובעת מהמשטר הניאו-ליברלי ומהאי-שוויון וחוסר הביטחון החברתי-כלכלי שבהם הוא כרוך. במלים אחרות, הפוליטיקה הפופוליסטית ממחישה היטב כי נאמנות בלתי מתפשרת לליברליזציה כלכלית היא אסטרטגיה שאינה בת קיימא – לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה פוליטית.

נאמניה של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית יטענו שאי-שוויון וחוסר ביטחון חברתי-כלכלי הם, בהשאלה מז'רגון עולם האפליקציות העכשווי, רק "באגים" הנובעים מיישום לקוי של עקרונותיה, יישום שהותיר כוח כלכלי רב מדי בידי איגודי עובדים מושחתים או טייקונים או שהעביר כוח כזה לידיהם. לשיטתם של חסידי הליברליזציה הכלכלית, יישום מלא של עקרונותיה יביא להגברת התחרות ולפירוק מעוזי הריכוזיות ומתוך כך – גם להקצאה שוויונית יותר של המשאבים החברתיים.

אלא שמדובר בטיעונים מטעים, משום שלמעשה האי-שוויון הכלכלי וחוסר הביטחון הכלכלי-חברתי הם עקרונות יסוד העומדים מאחורי היישום של מדיניות ליברליזציה כלכלית בלתי מרוסנת על ידי תהליכים פוליטיים-דמוקרטיים. הנחת היסוד של הניאו-ליברליזם היא שעסקים פרטיים ואזרחים פרטיים, שמתקיים ביניהם שוויון ואינם סובלים מחוסר ודאות בנוגע לעתידם הכלכלי, לא יחתרו לשיפור מתמיד של הישגיהם הכלכליים.

קל להציג את יתרונותיה של מדיניות הליברליזציה הכלכלית, ושל התחרות שהיא אמורה לחולל, כמכשיר לתמרוץ של בעלי עסקים לספק לנו, הצרכנים, סחורה זולה יותר או טובה יותר, ולתמרוץ של גופים פיננסיים לספק לנו תשואות גבוהות יותר על חסכונותינו (אם שפר עלינו גורלנו) או ריביות נמוכות יותר על ההלוואות שניתנות לנו (אם אנחנו אזרחים מהשורה). על פי רוב, לא נדונות ההשלכות של מערכת תמריצים כזאת על שכרם וביטחונם התעסוקתי של העובדים באותם עסקים וגופים פיננסיים. אבל נוסף עליהם, כדאי וחשוב להסתכל על האזרחים מן השורה, שהם מרבית העובדים בשוק העבודה.

אלה מוכרחים לחשוש למצבם הכלכלי בהיעדר עבודה מכניסה דיה – כדי שיקבלו אחריות מלאה על חייהם, יפעלו באופן "יזמי" ויחתרו בהתמדה לשיפור עמדתם בשוק העבודה. איגודי עובדים, הסכמי שכר קיבוציים והסדרים המקנים ביטחון תעסוקתי חותרים תחת מטרה זו, משום שהם מביאים להגברת הביטחון הכלכלי-חברתי ולצמצום האי-שוויון הכלכלי בין עובדים. הפגיעה שנוצרת תקפה לרוב הגדול של העובדים, גם לאלה שמצליחים לקבל שכר גבוה יחסית.

לא רק מעמד העובדים בשוק העבודה הוא יעד מתמיד להגברת האי-שוויון וחוסר הביטחון, שני עקרונות יסוד לשגשוגם של הפרט והחברה על פי ההיגיון הניאו-ליברלי; גם החיסכון הפנסיוני הוא כלי יעיל למימושם. על פי ההיגיון הניאו-ליברלי, האזרחית החוסכת צריכה להיות מוטרדת באופן מתמיד מהכנסותיה העתידיות כדי שתחתור בעצמה להשגת התשואה המקסימלית שהשוק הפיננסי יכול להציע לחסכונותיה. הפרטת קופות הפנסיה יועדה לעשות בדיוק את זה. המעבר מהסדרים קולקטיביים לחסכונות אישיים וההקטנה הדרמטית של היקף התשואה המובטחת על ידי המדינה (צמצום נתח החיסכון הפנסיוני שמושקע באג"ח מדינה "מיועדות") הפקידו את האחריות הבלעדית על ההחלטות בתחום החיסכון הפנסיוני בידיו של כל אזרח. כך גם ההחלטות בנוגע ל"תיק ההשקעות" שלנו ומידת הסיכון שנהיה מוכנים לקחת. סיכון גבוה יותר אמור, לכל הפחות בממוצע, להביא לתשואה גבוהה יותר בעתיד – אך אם ההימור ייכשל מסיבה כלשהי, האחריות על נטילתו תוטל במלואה על החוסך, וכך גם ההשלכות של כרסום בהכנסותיו העתידיות.

האי-שוויון וחוסר הביטחון הכלכלי – עקרונות יסוד שמימושם הכרחי לשגשוגה של החברה ושל פרטיה, על פי התפיסה הניאו-ליברלית, שהתחדדו בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של 2008 ותוכניות הקיצוצים שהגיעו בעקבותיו – יצרו רגשות גוברים של אי-נחת וחוסר שקט. פוליטיקאים פופוליסטים דוגמת דונלד טראמפ בארצות הברית ובוריס ג'ונסון בבריטניה זיהו וניצלו היטב את הרגשות הציבוריים הללו והעמידו במרכז הקמפיינים הפוליטיים שלהם את הטענה כי קיימת אלטרנטיבה למדיניות ליברליזציה כלכלית בלתי מרוסנת: מדיניות כלכלית שמכפיפה (מחדש) את כוחות השוק לעקרונות וערכים חברתיים לא-כלכליים, ובראשם עקרונות וערכים לאומיים. הם לא היו המנהיגים הפופוליסטים היחידים שעשו זאת. וגם אם אין זה המרכיב היחיד שהביא לבחירתו של טראמפ ולהצבעה בעד הברקזיט (ולאחרונה לבחירתו הסוחפת של ג'ונסון לראשות הממשלה), הוא בהחלט מרכיב מרכזי באסטרטגיה הפוליטית של שניהם.

בישראל, הדינמיקה שעומדת מאחרי עלייתו של הימין הפופוליסטי, המגולם בדמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שונה מזו שמאפיינת את הדמוקרטיות המתקדמות במערב. הפילוח המקומי בין סדר היום הכלכלי-חברתי ובין סדר היום המדיני-ביטחוני – שאינו מתקיים במדינות אחרות – מאפשר לנתניהו לקדם סדר יום פופוליסטי-לאומני במישור המדיני-ביטחוני, במקביל לסדר יום ניאו-ליברלי במישור הכלכלי-חברתי. למעשה, נראה שהפופוליזם הלאומני של נתניהו מקנה לגיטימציה לליברליזציה הכלכלית שהוא חותר לקדם, וגם מגביל אותה מעבר לגבולות הקו הירוק ובכל הקשור לקידום מטרות לאומיות וביטחוניות אחרות.

האלטרנטיבה הפופוליסטית בנוסח ג'ונסון וטראמפ היא, כמובן, גרועה – ראשית, משום שהיא מבוססת על לאומיות שוביניסטית, שדרכה לשלטון ובשלטון רצופה הפצת שנאת זרים ומיעוטים, מרומזת או מפורשת; ושנית, היא גרועה גם משום שהיא מערערת לחלוטין על חשיבותם וערכם של ניסיון ומומחיות בניתוח תהליכים כלכליים ובעיצוב של מדיניות כלכלית. בהתאם לכך, היא מבקשת לצמצם את שיתוף הפעולה הכלכלי בין מדינות ורואה ביחסים הכלכליים בין מדינות משחק סכום אפס, שבו רווחיה של מדינה אחת באים בהכרח על חשבונה של האחרת.

ואם שתי הסיבות הללו אינן מספיקות, הרי שהכוחות הפופוליסטיים שעלו לשלטון בשנים האחרונות מערערים גם על יסודותיה של הפוליטיקה הדמוקרטית ועל כללי המשחק שלה. הן טראמפ והן ג'ונסון הם דמויות מרכזיות בעלייתה של התקשורת והפוליטיקה העכשוויות של ה"פוסט-אמת"; הקמפיינים של שניהם היו רוויים הפצת חצאי אמיתות ושקרים של ממש, לצד הצגה מטעה של נתונים והבטחות חסרות יסוד. דוגמאות בולטות לערעור על כללי המשחק הדמוקרטיים כוללות את מהלכיו של טרמאפ, שעל בסיסם מתקיים הליך ההדחה שלו; ניסיונו של ג'ונסון להשבית את הפרלמנט הבריטי כדי שלא יפריע לו להעביר את תוכנית הברקזיט; וכמובן, התקפותיו הבוטות של נתניהו על מערכות המשפט ואכיפת החוק.

גם אם נתעלם מכל המגרעות האלה, הרי שהתבוננות קצרה בימי שלטונם של המנהיגים הפופוליסטים מבהירה כי בעוד שהם זיהו במדויק את הסנטימנט השלילי שנוצר בעקבות הגברתם של האי-שוויון וחוסר הביטחון החברתי-כלכלי, הרי שהמדיניות שהם נוקטים לא נותנת מענה לשניים. למעשה, היא רק מגבירה אותם. כך על פי דוחות ארגון OECD ומדדים נוספים בכל הנוגע לישראל בעידן נתניהו. וכך ניתן לראות גם בארצות הברית, במדיניות המיסוי של טראמפ – קיצוצי המסים לבעלי ההכנסות הגבוהות במדינה – והמהלכים המתמשכים לביטול הישגיה של רפורמת הבריאות של ברק אובמה.

הרחבה וריסון

את המענה הממשי לרעות החולות שהביא איתו הניאו-ליברליזם יכולה וצריכה לתת מדיניות סוציאל-דמוקרטית, שביסודה תהליכים פוליטיים-דמוקרטיים החותרים לצמצם את האי-שוויון והאי-ביטחון הכלכליים-חברתיים. בניגוד לפוליטיקה הפופוליסטית, המדיניות הסוציאל-דמוקרטית אינה צריכה לערער על חשיבותה של מומחיות כלכלית בהתמודדות עם שאלות מדיניות מורכבות, אלא לתת לה את המקום הראוי לה, כגורם מייעץ ומיידע – לצד תחומי מומחיות חברתית ומדעית אחרים. מדיניות סוציאל-דמוקרטית כזאת תנקוט שני מסלולים מרכזיים: מסלול ההרחבה – הרחבת מדינת הרווחה והרחבת השכבות הנהנות מפירות הצלחתו של קטר ההיי-טק, שעומד בראשה של אומת הסטארט-אפ; ומסלול הריסון – של הליברליזציה הפיננסית, הפרטת החיסכון הפנסיוני וההפרטה של שוק העבודה והשירותים החברתיים.

הרחבה של מדינת הרווחה, אחת מגולות הכותרת של כל מדיניות סוציאל-דמוקרטית, אינה חותרת תחת השתלבות בכלכלה הגלובלית, אלא במובנים רבים היא משמשת "פוליסת ביטוח" שמסייעת להשתלבות כזאת ומרככת את מחיריה. סיוע להשתלבות בכלכלה הגלובלית מגיע ממרכיבים מסוימים שלה – כמו מערכת חינוך ציבורית איכותית – שהם אבן יסוד בכינון "יתרון יחסי" של הכלכלה המקומית בשוק הבינלאומי. ריכוך מחירי הגלובליזציה נחוץ כיוון שמשמעותה של השתלבות כלכלית בשוק העולמי היא חשיפה גבוהה להזדמנויות כלכליות חדשות אבל גם לסיכונים חדשים, עקב הגברת התלות של המשק הישראלי בפעילות הכלכלית העולמית. המשבר העולמי של 2008 סיפק דוגמה מוחשית במיוחד: אמנם קריסה של גופים פיננסיים, כמו זו שהיתה בארצות הברית, בבריטניה ובמקומות אחרים, לא התרחשה בישראל; אך למרות זאת, המשק הישראלי נפגע באופן מיידי – שיעור האבטלה עלה בשתי נקודות אחוז בתוך כמה חודשים, והמשק כולו סבל מחוסר ודאות עמוק בנוגע לתוצאות המשבר ולהשלכותיו על השוק המקומי. בתנאים כאלה, מדינת רווחה רחבה מתפקדת כגורם מייצב: המשך פעולתם של שירותים ציבוריים וחברתיים רחבים ממתן את ההשפעה הכלכלית השלילית, שנובעת מצמצום הפעילות העסקית; "רשתות הביטחון" שמספקת מדינת הרווחה, בדמות ביטוח אבטלה וגמלאות הבטחת הכנסה, מתרחבות בעת משבר (משמעותו של גידול באבטלה הוא גידול בהיקף האזרחים שהגמלאות מסייעות להם), ומשמשות כך מנגנון אוטומטי לעידוד הצריכה והפעילות הכלכלית בכלל.

הגדלה של ההוצאה התקציבית על הוצאות רווחה, כמו גם על השקעה בתשתיות ציבוריות, לא רק שאינה שלילית לדידם של כלכלנים רבים בארץ ובחו"ל, אלא היא קודמה באופן מתמשך בעשור האחרון על ידי בנק ישראל, גוף שמעולם לא היה מעוז שמאל כלכלי. לזיהוי בין הרחבה של ההוצאה החברתית להתנהלות פוליטית "חסרת אחריות" אין אחיזה במציאות, בייחוד כאשר ההרחבה התקציבית אינה מלווה בקיצוץ בהכנסות המדינה ממסים. למעשה, קיימת תמיכה דלה מצדם של מומחים באקדמיה ובמינהל הציבורי במדיניות קיצוצי המס שמתקיימת בישראל בעשורים האחרונים (וביתר שאת, בתקופת נתניהו ושר האוצר משה כחלון), ובייחוד בטענה הבלתי מבוססת עובדתית שעל פיה קיצוצי מסים מעודדים את הפעילות הכלכלית ובכך למעשה "מחזירים את עצמם". המציאות ההיסטורית העולמית מלמדת שההשפעה העיקרית של קיצוצי מסים היא הגדלה של הגירעון התקציבי, שמובילה לקיצוץ של ההוצאות הציבוריות (כאשר ההוצאות החברתיות הן במקרים רבים הראשונות להיפגע).

בנוגע להצדקה לחלוקה מחדש של פירות ההשתלבות הכלכלית הישראלית בכלכלה הגלובלית, כדאי לציין בראש ובראשונה את העובדה כי יסודות ההצלחה של "אומת הסטארט-אפ" נטועים לא בליברליזציה כלכלית והיעדר התערבות ו/או תמיכה ממשלתית, אלא להיפך – בפעולות ממשלתיות יזומות שעודדו את ההצלחה של תעשיית ההיי-טק הישראלית, בין שבאופן ישיר (תמיכות של "המדען הראשי", כיום "רשות החדשנות") ובין שבאופן עקיף (הכשרה מקצועית בענפים טכנולוגיים בצבא ומערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית). כמו במקרה של פיתוחים טכנולוגיים בינלאומיים בולטים כמו רשת האינטרנט, מסך המגע וטכנולוגיית GPS, גם בישראל פיתוח של טכנולוגיה חדשנית נשען פעמים רבות על "הון סיכון" ציבורי ולא-פרטי. ובכל זאת, מפירות הצלחתו של "קטר" ההיי-טק הישראלי נהנה כיום מיעוט, בין השאר כתוצאה ממדיניות ממשלתית. במשך שנים ארוכות חויבו חברות ההיי-טק המקומיות, שנהנו מתמיכת המדינה, לפעול כך שהמשק המקומי ימשיך ליהנות לאורך זמן מפירות ההשקעה המקומית. בהתאם לכך, הוטלו בין השאר מגבלות על האפשרות למכור לחברות זרות את הקניין הרוחני, כלומר – הטכנולוגיה, שפותחה בישראל. ביטול המגבלות הללו, בלחץ קרנות הון הסיכון, הביא להתרחבות עצומה של הזרמת הון-סיכון מחו"ל לישראל ולפריחת תעשיית ההיי-טק. אבל פריחה זו משפיעה רק על פלח צר של הציבור הישראלי, בין השאר משום שהיא מתרכזת בתחום המחקר והפיתוח ומזניחה את תחום הייצור. אל הראשון מגויסים עובדים מקומיים בעלי השכלה ומיומנויות גבוהות בעוד השני, שדורש השכלה ומיומנויות בדרגה נמוכה יותר, מתבצע מחוץ לגבולות ישראל.

זיהוי מקורות האי-שוויון

במסלול הריסון, מדיניות סוציאל-דמוקרטית תצטרך לבלום את הליברליזציה הלא-מרוסנת של השוק הפיננסי המקומי, כחלק מההתמודדות עם דפוסי חוסר ביטחון שמאפיינים את הכלכלה העכשווית. הטיעונים בדבר היעדר תחרות במערכת הבנקאית בישראל ומחיריה עבור הצרכן במונחים של עמלות וריביות גבוהות נכונים, כמובן, אבל מתעלמים ממחיריה של הגברה בלתי מרוסנת של תחרות. ראשית, תחרות בלתי מרוסנת בין גופים פיננסיים עלולה להגביר את נטייתם ליטול סיכונים, בייחוד בהקשר של גלובליזציה פיננסית, וכך לחשוף את האזרחית הממוצעת בישראל לסיכונים גבוהים יותר, שנמנעו ממנה במשבר של 2008, בשל אותה רגולציה. שנית, הגברה בלתי מרוסנת של התחרות במערכת הפיננסית יכולה להוזיל את עלויות האשראי למשקי בית, אבל גם לתמרץ את הגופים הפיננסיים להגדיל את הכנסותיהם באמצעות שיווק אגרסיבי של אשראי למשקי הבית. כבר היום אנו עדים לגידול מתמיד בהיקף החוב הצרכני (זה שאינו מיועד לרכישת דירה) של משקי בית פרטיים בישראל.

תחום נוסף לריסון יהיה תחום החיסכון הפנסיוני, שמטרתו להבטיח את רמת החיים של מי שפרשו משוק העבודה. בניגוד לעבר ובשל תהליך ההפרטה שעבר התחום, היום השוק הפיננסי – זה החשוף למשברים ותהפוכות – הוא המנגנון העיקרי שאמור להבטיח את רמת החיים של חוסכי הפנסיה. תוצאות התהליך, אחד ההימורים החברתיים הגדולים שנעשו בישראל בעשורים האחרונים, ייוודעו רק בעוד שנים רבות מאוד. כמה עשורים. ריסון ההפרטה באמצעות, לדוגמה, הגדלה מחודשת של ההשקעה באג"ח ממשלתיות מיועדות יכולה לתרום לא רק לצמצום הסיכון שנכפה על אזרחי ישראל, אלא גם לשמש מקור הון להשקעות מקומיות, שיפחית את התלות בהון פרטי למימון פרויקטים לאומיים בתחום התשתיות (כמו כביש 6 או הרכבת הקלה) ובתחומים אחרים.

מדיניות סוציאל-דמוקרטית שמבקשת להתמודד עם דפוסי האי-שוויון ועם חוסר הביטחון הכלכלי-חברתי בתוך כלכלה גלובלית תצטרך לרסן גם את תהליכי ההפרטה בשוק העבודה. בישראל, יש לתהליכי ההפרטה והמסחור של שירותים ציבוריים וחברתיים השפעה מרכזית על התפתחות ענף "קבלני השירותים", שמאופיין מיסודו בפגיעה בשכר ובתנאי ההעסקה של העובדים החלשים ביותר. המעסיקה הגדולה ביותר של עובדי קבלן בישראל היא המדינה. השפעתה הרעה של ההפרטה הוחרפה בשנים האחרונות, שבהן נכנסות עוד ועוד חברות מסחריות של ממש – בראש ובראשונה חברות כוח אדם – לתחומי השירותים החברתיים. לחברות מסחריות, חלקן חברות ענק חסרות התמחות בתחום ספציפי, אין כל יתרון מקצועי על פני ארגוני החברה האזרחית ואפילו על פני הגופים הפרטיים שפועלים זה כמה עשורים בתחום השירותים החברתיים. מה שמאפשר להם להיכנס לתחום הוא יתרון מסחרי על פני הגופים הוותיקים – בסיס כלכלי מוצק והתמחות בהגשת מכרזים ממשלתיים. ברור לחלוטין כי תהליכים אלה פוגעים עוד יותר בתנאי ההעסקה של העובדים בשירותים המופרטים – והם פוגעים גם בשירותים עצמם.

ההפרטה והמסחור של השירותים הציבוריים הם רק חלק ממהלך רחב יותר של החלשת העבודה המאורגנת בישראל; אחד היעדים המרכזיים של מדיניות סוציאל-דמוקרטית צריך להיות עידוד מחדש של התארגנות עובדים והתאמתה לעולם כלכלי המבוסס יותר ויותר על שירותים מבוזרים (שהחליפו את מפעלי התעשייה). שירותים מסוג זה מחריפים את הקושי – הרב ממילא – שכרוך בשיתוף פעולה בין עובדים וביניהם למעסיקים. חשיבותם של איגודי עובדים לריסון אי-שוויון כלכלי מוכרת בשנים האחרונות גם על ידי גופים שאינם מזוהים עם תפיסה שמאלית כלכלית, דוגמת קרן המטבע הבינלאומית.

מסלול ההרחבה ומסלול הריסון הם יסוד קריטי ביכולת של מדיניות סוציאל-דמוקרטית לצמצם את האי-שוויון ואת חוסר הביטחון הכלכלי-חברתי במסגרת כלכלה גלובלית. עם זאת, שני המסלולים הללו והפעולות בתוכם הם רק נקודת מוצא לדיון ביישום מטרות אלה, ולא נקודת הסיום שלו. העניין אינו היצמדות למרשם מדיניות זה או אחר, אלא זיהוי של מקורות האי-שוויון והאי-ביטחון הכלכליים-חברתיים ודיון באופני ההתמודדות איתם. לצד זאת, יש לבחור תחומים נוספים לפעולה אפקטיבית בתוך הכלכלה הגלובלית, ובהם שוק הדיור, תחבורה ציבורית, רגולציה סביבתית ומדיניות מיסוי.

אין פתרונות מושלמים לבעיות חברתיות מורכבות. באופן מפתיע, רבים מאלה שעמדו מאחורי מדיניות הליברליזציה הכלכלית דיברו בשמו של ההיגיון הכלכלי, אבל תוך התעלמות מההנחה הכלכלית הבסיסית ש"אין ארוחות חינם". לדידם, ליברליזציה כלכלית היא מין ארוחת חינם שכזאת, שרק מיטיבה עם כל הציבור ואינה גובה שום מחיר, כלכלי או פוליטי. בניגוד לגישה זו, עלינו להכיר בכך שלצעדים שצוינו לעיל עלולים להיות מחירים. ההפרטה בישראל, לדוגמה, נבעה בין השאר מקשיים ממשיים בניהול השירותים הציבוריים בישראל, והתחרות המוגבלת במערכת הבנקאית בישראל איפשרה לה לגבות עמלות וריביות גבוהות. משמעות הדבר היא שמרבית ההכרעות בשאלות הכלכליות מחייבות שקלול של ערכים חברתיים והעדפות חברתיות שונות. בהתאם לכך, הכרעות כאלה צריכות להתקבל באמצעות הליכים דמוקרטיים.

הדגל הדמוקרטי

החלק המשלים והאחרון לניתוח שהוצע במאמר זה הוא חשיבותו של המקף המחבר בין "סוציאל" ל"דמוקרטית". הניאו-ליברליזם בישראל, שבה התמיכה הציבורית בליברליזציה כלכלית היתה מאז ומעולם חלשה למדי, הושתת במידה רבה על שיקולים טכנוקרטיים, נתמך על ידי שחקנים טכנוקרטיים (האוצר, בנק ישראל) וקידם מנגנונים טכנוקרטיים ("עצמאות" בנק ישראל, "כללים פיסקליים"). ואולם טכנוקרטיה, שוחרת טוב ככל שתהיה, אינה יכולה לבטא ולתת מענה ממשי להעדפות החברתיות הרחבות. עלייתם של הפופוליסטים בישראל (ולא רק בה) היא תגובה לנתק הקיים בין האליטה הפוליטית והטכנוקרטית ובין הציבור הרחב, על שלל גווניו והעדפותיו.

נגד עלייה זו, מסגרת סוציאל-דמוקרטית המבקשת לדאוג לצמצום חוסר הביטחון החברתי והכלכלי צריכה להיות מושתתת על שותפות חברתית בעיצוב המדיניות הכלכלית-חברתית. המנגנונים הדמוקרטיים – על מגבלותיהם הידועות – צריכים להיות הבסיס להכרעות על מדיניות שחברה מעוניינת לנקוט כדי לרסן את כוחות השוק. כפי שכבר ציינתי, אין פירוש הדבר דחייה מכל וכל של דעתם של מומחים; הכרעה דמוקרטית מושכלת מחייבת הישענות על דעתם של אלה, כדי להבין את היתרונות והמחירים של כל מדיניות.

אחת המשמעויות המעשיות של עיקרון זה היא הגברת שיקול הדעת של הפוליטיקאים הנבחרים ביחס לתהליכים תקציביים, בין השאר באמצעות ביטול מנגנונים חוקיים המגבילים בפועל את שיקול דעתם, דוגמת "כלל ההוצאה" שמגביל את הגידול המותר בהוצאה התקציבית משנה לשנה. גובה ההוצאה הציבורית בישראל – שעל בסיסו מתרחבת או מתכווצת מדינת הרווחה – צריך להיות כפוף לשיקול דעת פוליטי-ערכי ואינו יכול להיות מוכרע על ידי נוסחאות המנוסחות על ידי מומחים. בדומה לכך, יש לבחון מחדש את ההיקף הרצוי של שיקול הדעת המסור לגופים רגולטוריים א-פוליטיים דוגמת רשות התחרות. לפני כמה שנים שקל הממונה על ההגבלים העסקיים להכריז על ועדי העובדים של נמלי ישראל "הגבל עסקי" – ובכך המחיש היטב את העובדה כי קידום תחרות הוא שאלה פוליטית וערכית, שאינה יכולה להיות מונחית על ידי שיקולים מקצועיים וטכניים בלבד.

נשיאת הדגל הדמוקרטי לצדו של הדגל החברתי כרוכה גם בהכרה בהיבטים הלא-דמוקרטיים של המציאות בישראל, על משמעותיהם הכלכליות. בשנים האחרונות ניסו מנהיגים ומנהיגות בישראל שפעלו בשמה של הסוציאל-דמוקרטיה לנתק בין הנושאים הכלכליים-חברתיים ובין הנושאים הפוליטיים-מדיניים. מהלך כזה חותר תחת ההיגיון היסודי של מדיניות סוציאל-דמוקרטית, שעל פיו פוליטיקה דמוקרטית היא תשתית הכרחית למדיניות חברתית. כך, סוציאל-דמוקרטים בישראל צריכים לכל הפחות להכיר באי-דמוקרטיות של הפוליטיקה של הכיבוש ובהשלכותיו של משטר זה על השוויון והביטחון הכלכלי-חברתי של תושבי השטחים, בייחוד אלה הנתונים תחת שלטונה הישיר של ישראל או משולבים במשק הישראלי. כך, סוציאל-דמוקרטים צריכים להחליף את ההתעלמות מהנוכחות של מהגרי עבודה במשק הישראלי ולדון במנגנונים שיאפשרו ייצוג פוליטי של האינטרסים הכלכליים-חברתיים שלהם.

ברור כי דמוקרטיזציה של המדיניות הכלכלית-חברתית תוביל לאתגרים פוליטיים מורכבים בישראל. ואולם, כפי שמלמדות אותנו ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות, משטר כלכלי-פוליטי שמבוסס על ניתוק המדיניות הכלכלית-חברתית מתהליכים פוליטיים-דמוקרטיים אינו בר קיימא. מבחינה זו, מדיניות סוציאל-דמוקרטית הנאמנה לשני מרכיביה אינה רק מן האפשר, אלא היא גם הכרחית. למעשה, אין אלטרנטיבה מלבדה.