לפני כמה חודשים הגיע אליי יזם היי־טק מצליח שרצה להתייעץ על אפיקי פילנתרופיה, ובפרט על תרומה לארגוני חברה אזרחית שמזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ב־20 השנים האחרונות מגיעים אליי לא מעט יזמים להתייעצות על אפיקי פילנתרופיה, אבל מפילנתרופיה מזוהה פוליטית רובם הגדול נזהרים כמו מאש. היזם יוצא הדופן שהזכרתי הוא, אני מקווה, סמן של מגמה שמשתנה. עוד נחזור אליה בהמשך.

ההיי־טק הישראלי יצר שגשוג חסרי תקדים בחברה הישראלית. יזמי חברות ההיי־טק המובילות והשותפים בקרנות ההון־סיכון הם שכבה חברתית וכלכלית דקה, אך הם מחזיקים סכומי כסף משמעותיים מאוד, שיזכו להעביר לכמה דורות של צאצאים. אני אומר זאת כי זכיתי להיות בעצמי אחד היזמים בראשיתה של מהפכת ההיי־טק בישראל. יזמות היי־טק היא משלח יד אינטנסיבי ובעל פרופיל סיכון גבוה. המסע מלידתו של הרעיון הטכנולוגי עד לפיתוחו העסקי עובר דרך תחנות ומחסומים רבים: גיוס ההון הראשוני, גיבוש כוח האדם המייסד של החברה, התרחבות והוכחת היתכנות, גיוסי מימון נוסף בסבבים חוזרים, ועד להנפקה או למכירת החברה. זהו מסע ארוך, לעתים (אפילו ברוב המקרים) בלתי מתגמל, ובעיקר – הוא כרוך בלחץ ובמאמץ בלתי פוסקים. בסופו, עבור מי שהצליחו, ניצבת ההבטחה לשגשוג אישי ומשפחתי גבוהים בהרבה מהממוצע. בדומה ליזמים אחרים שהצליחו, אני גאה בהישגיי ושמח על התנאים החברתיים והכלכליים שהם הקנו לי. אך מעבר לרווחה האישית, חבריי ואני איננו חיים על אי בודד – אנחנו גם אזרחים בחברה הישראלית. רובנו מחזיקים בערכים דמוקרטיים וליברליים ונטועים אידיאולוגית בלבו של מחנה המרכז־שמאל. אנו רואים מצד אחד איך ערכי החירות והשוויון היקרים ללבנו נתונים זה שנים ארוכות תחת מתקפה של מחנה הימין, ומצד שני עד כמה נבחרי הציבור שלהם אנו מצביעים מפגינים היסוס בקידום סדר יום ליברלי ודמוקרטי. בה בעת, פעילותו של המחנה הנגדי זוכה למימון משמעותי של בעלי הון שרובם אינם ישראלים, שמחזיקים בערכים שמרניים ודתיים ומבחינתם התמיכה במדינת הלאום של העם היהודי כוללת את שימורה של ישראל כמדינה כובשת, מתעמרת ומפלה.

אך טבעי הוא לצפות, לפיכך, שאנחנו, יזמי חברות הזנק ושותפים בקרנות הון־סיכון (שלשם הקיצור אכנה אותם מעתה ״בכירי ההיי־טק״), נעשה את אותו הדבר עבור המחנה הפוליטי שלנו – כלומר, נירתם למען הגנה על הערכים הליברליים והדמוקרטיים שבהם אנו מאמינים ונסייע לארגונים בחברה האזרחית הנאבקים על אותם ערכים ולמפלגות המייצגות את הערכים הללו, באמצעות תרומה כספית למטרות פוליטיות. אך בניגוד למה שמתרחש במחנה היריב, בצד שלנו, למעט יוצאי דופן ספורים, הרוב נמנעים מתרומה כזו – נתינה כספית למטרות פוליטיות (לאו דווקא מפלגתיות). מתן תרומה פוליטית כרוך בהתגברות על שתי משוכות: ראשית, עצם ההחלטה של אדם לתרום מכספו, ושנית, הפניית הנתינה הזאת למטרות פוליטיות, שמטבען הן שנויות במחלוקת. אתייחס בנפרד לכל אחת מהמשוכות.

ידיים בכיסים

תרבות הנתינה הישראלית בכללה לוקה בחסר בהשוואה למרבית המדינות בעולם המפותח, כפי שמראים דו״חות ומחקרים רבים. יש לכך ארבע סיבות מרכזיות: הראשונה, בפשטות, היא דפוס שהתקבע. בראשית שנות הציונות, וגם שנים ארוכות אחרי קום המדינה, נזקקו המדינה שבדרך והמדינה שקמה לתמיכה כספית עצומה לטובת המפעלים החברתיים, המדינתיים והביטחוניים שייסדו. העלייה ההמונית, הקמת צה״ל, מפעלי הדיור והתעסוקה רחבי ההיקף – כל אלה דרשו ממון רב, שהגיע מחוץ ליישוב ואחר כך גם מחוץ למדינה, בעיקר מקהילות יהודיות וממדינות אחרות. כך נוצרה משוואה שבה הצד הישראלי הוא זה שמקבל ולא זה שנותן.

לסיבה השנייה אפשר לקרוא תסמונת הפרה שרוצה להיניק: התמיכה הכספית היתה ונותרה הדרך המרכזית שבאמצעותה יהדות העולם מצליחה להרגיש שותפה במפעל הציוני. מגמה זו נחלשת במידת־מה בשנים האחרונות – גם משום שהקשר בין הקהילות היהודיות בארצות הברית ובמערב אירופה ובין ישראל נהפך למורכב יותר, בין השאר בשל תהליכים פוליטיים שהתרחשו כאן, וגם משום שהיעדר תרבות נתינה של ישראלים גורם לתסכול בקרב תורמים מעבר לים.

הסיבה השלישית שבגללה תרבות הנתינה הישראלית לוקה בחסר היא ההיסטוריה הסוציאליסטית של ישראל. עד שנות ה־80 של המאה הקודמת שררה בישראל כלכלה סוציאליסטית בעיקרה, שהעיקרון המרכזי בה הוא שהיחיד משרת את המדינה וזו דואגת למחסורו של הפרט באמצעות מתן סל מקיף של שירותים חברתיים, שממומן באמצעות תקציב ממשלתי רחב. אך השיטה הנוהגת בכמעט 40 השנים האחרונות בישראל, כמו במרבית העולם המפותח, היא של כלכלת שוק, שבבסיס התפיסה שלה נטען כי היא פורחת כאשר תקציב הממשלה (בחלקו מהתמ״ג) מרוסן. הריסון הזה מתבטא, בין השאר, בכך שהמדינה מספקת פחות שירותים חברתיים לאזרחיה. למרות המעבר מכלכלה סוציאליסטית לכלכלת שוק, שהתרחש בישראל כבר לפני עשרות שנים, אצל רבים נותרה ציפייה שהממשלה תממן באופן מלא את השירותים החברתיים. לכן הם נטולי תחושת חובה לתרום לחברה האזרחית, שרבים מהארגונים בה ממלאים למעשה תפקידים שהמדינה מילאה פעם.

הסיבה האחרונה היא תחושת החרדה התמידית של הישראלים. כדי שאדם ירגיש נוח לתת חלק מהנכסים שצבר, עליו לחוש שהוא עומד על קרקע מוצקה, הן מבחינה פיננסית והן במובנים נוספים. קיומם של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ואיומים ביטחוניים נוספים מייצר אצל רבים תחושה שעליהם לשמור את נכסיהם ליום סגריר ולהימנע מלתרום סכומים משמעותיים.

ארבע הסיבות הללו מושרשות, תרבותית והיסטורית, במידה רבה בחברה הישראלית כולה. אך המציאות שבתוכה נוצרו רובן (מלבד הסיבה הרביעית) השתנתה ומצריכה יחס אחר לתרומה חברתית. למשל, הכלכלה החופשית, זו שאפשרה לבכירי ההיי־טק להצליח, היא גם האחראית לפערים הגדולים שנוצרו בחברה הישראלית והפכו את ישראל לאחת המדינות עם האי־שוויון הגבוה ביותר במדינות המפותחות. יותר מכך, ואולי חשוב מכל – רובנו, בכירי ההיי־טק, התחנכנו ורכשנו את השכלתנו הטכנולוגית במערכות החינוך הציבוריות בישראל, מגן הילדים ועד האקדמיה. אל ההכשרה במערכת החינוך מצטרף השירות הצבאי ביחידות הטכנולוגיות וביחידות עלית אחרות בצה״ל. במובנים רבים, השירות הצבאי עיצב את האישיות ואת כישורי העבודה והמנהיגות שלנו ותרם רבות לגיבוש האופי היזמי שלנו, ליכולתנו להתמודד עם האתגרים הניהוליים של העולם העסקי־טכנולוגי ולמערכות היחסים שטווינו. הסביבה התרבותית והעסקית הישראלית אפשרה לנו להצליח. ובכלל, ללא השקעות אדירות של מערכות המדינה – ההיי־טק הישראלי לא היה מגיע לשורה הראשונה העולמית. חובה מוסרית מוטלת עלינו לפעול לצמצום הפערים, כמי שנהנים משגשוג כלכלי יוצא דופן. לא פחות ממנה מוטלת החובה להחזיר לחברה על מי שהחברה טיפחה ואפשרה להם להצליח.

גם ימנים קונים נעליים

ולאחר הדיון בשאלת עצם הנתינה, הגיע הזמן לעבור למשוכה המורכבת יותר בעולם הפילנתרופי – שאלת הנתינה למטרות פוליטיות. מצוקותיה של החברה הישראלית אינן חברתיות רק במובן הצר של המלה. הפערים הקיימים בתוכה לא נולדו יש מאין. תיקון החברה הישראלית העומד לנגד עיניהם של פילנתרופים רבים וטובים לא יתאפשר מבלי שנתקן כמה מחוליי היסוד של הדמוקרטיה שלנו, שכן לעתים קרובות מן השורשים הפוליטיים צומחות הבעיות החברתיות.

על דעתי הפוליטית עמדתי בשלב מוקדם יחסית. בין השאר, היתה זו תוצאה של הסביבה הפוליטית שגדלתי בה ושל תנועת הנוער העובד והלומד שבה הייתי חבר. הייתי רק בן 9 במלחמת ששת הימים, אבל כבר בתיכון ידעתי להגיד שצריכה לקום מדינה פלסטינית. ובכל זאת, רק כשהגעתי לרווחה כלכלית במידה שבה ידעתי שלא אצטרך עוד לדאוג לפרנסת משפחתי, הבנתי שעליי לדאוג לעתידה של המדינה והרשיתי לעצמי לעסוק לעומק ובגלוי בפילנתרופיה שמטרתה סיום הכיבוש וסיום הסכסוך. 

כאמור, מרביתה של השכבה החברתית־כלכלית שאני משתייך אליה מאמינה בערכים ליברלים־דמוקרטיים ומצביעה למפלגות במחנה המרכז־שמאל. עם זאת, גם אלה מאיתנו שכבר התגברו על המשוכה הראשונה של עצם הנתינה ופועלים בשדה הפילנתרופי נמנעים מתרומה משמעותית לארגוני חברה אזרחית הפועלים באופן תשתיתי נגד הכיבוש. ובכלל, רבים מאותה קבוצה נוטים – כמו רוב הישראלים – להתעלם מקיומו של הכיבוש, הנובע מהסכסוך היהודי־ערבי ומהעוולות שהוא מגלם בתוכו עבור מיליוני בני אדם שנאנקים תחת עולו. רבים (אם כי מעט פחות) מתעלמים גם מהעובדה שיש לסכסוך ביטויים בתוך החברה הישראלית עצמה, בדמות האפליה של אזרחי ישראל הפלסטינים, ערביי ישראל.

מעבר לאלה, טועה הפילנתרופיה שמתעלמת מהתכנים הדתיים והלאומניים המוחדרים זה שנים ארוכות למערכת החינוך, מהגיל הרך ועד המכינות הקדם־צבאיות, וכמובן לצבא, ומהניסיון של הממסד הדתי להשתלט על מערכות לאומיות המכתיבות את חיינו. על כל אלה נוסיף את המתקפה המתמשכת על מערכת המשפט בפרט והדמוקרטיה המהותית בכלל, שהגיעה לשיאה בדמדומי כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. גם אם הנושאים הללו עומדים ביסוד יתר הקשיים של החברה בישראל, הם זוכים רק לנתח קטן של הפילנתרופיה הישראלית.

יש לכך כמה סיבות. ראשית, רוב הציבור הישראלי תופס את החברה האזרחית ותפקידה מבעד לפריזמה של שירותי רווחה, והוא לא מכיר ארגונים שפועלים כדי לחולל שינוי במישור הפוליטי ולא חשוף לעשייתם. נוסף על כך, השיח החברתי הקלאסי ״מכובס״ פעמים רבות ונמנע מלגעת בשורשיהן הפוליטיים של בעיות. לכן, גם כשבכירי ההיי־טק נכונים לתת, לא רק שהם לא חשופים לעשייה המתמודדת עם המצוקות בעלות האופי הפוליטי אלא הם גם לא מקשרים בין בעיות חברתיות לפוליטיות.

כדי להמחיש את עומק הבעיה, אפשר להתבונן בניתוח הפערים בחברה הישראלית. השיח הבסיסי עוסק בפערים בין עשירים לעניים או בין מרכז לפריפריה, ובדרך כלל מביא לקדמת הבמה את עיירות הפיתוח הסובלות מקיפוח ומהזנחה מתמשכים. זוהי בעיה אמיתית וראשונה במעלה, אך היא בעיה פוליטית ולא רק חברתית. שיח זה מתעלם מהעובדה שרוב היישובים בעשירון התחתון אינם עיירות הפיתוח אלא יישובים ערביים, ושהמגזר המוחלש ביותר בחברה הישראלית הוא המגזר הערבי. הקיפוח העמוק והמקיף שלו מתקיים בגלל השיח האתני־לאומי הגזעני, שרווח בחברה ובתקשורת הישראליות ובא לידי ביטוי בהדרתם של אזרחי ישראל הערבים מכל מוקדי הכוח ובהיעדר שוויון ברמה הבסיסית ביותר ובכל רמה מעליה. התפיסה המושרשת, שרואה בערבים אזרחי ישראל גורם זר, לכל הפחות, מביאה לכך שגם אנשים אכפתיים ומעורבים, התורמים לצמצום פערים בחברה היהודית, נמנעים מלתרום לפעילות שמתבצעת בלב החברה הערבית בישראל, שלא לדבר על ניסיון לפעול באופן מערכתי ותשתיתי לשינוי המציאות הבעייתית הזאת.

הסיבה השנייה שבגללה ממעטים מאוד בכירי ההיי־טק לתרום לארגונים בעלי אופי פוליטי שמקדמים את הערכים שלנו היא החשש מעיסוק בנושאים השנויים במחלוקת פוליטית עמוקה. דבריו של שחקן הכדורסל לשעבר מייקל ג׳ורדן, שעל פיהם ״Republicans buy sneakers, too״, משקפים את הדילמה לגבי התבטאות של מובילי דעה בנושאים פוליטיים. ציטוט זה גם מסביר למה המגזר העסקי אינו שש להיכנס למרחב הפוליטי, וביתר שאת כאשר הוא רואה את תהליכי הדה־לגיטימציה שעברו מי שכן התבטאו פוליטית, אף שלכאורה זה ״לא התפקיד שלהם״, כמו אמנים שונים. התוקפנות של מחנה הימין והחשש מהסתה גורמים לרבים להתרחק מכל מה שמדיף ריח פוליטי, ולא בכדי. בתקופת מחאת בלפור ספגו כמה אנשי היי־טק הסתה אישית מראש הממשלה לשעבר. אני יודע זאת כיוון שנמניתי עמם.

כל מי שיש לו עסקים בארץ מושפע מאפקט הצינון של ההסתה כלפי עמדות ליברליות. אף על פי שעיקר השוק של מגזר ההיי־טק נמצא מחוץ לגבולות המדינה, אנשי ההיי־טק חיים בתוך עמם. הנה הוכחה קטנה לתופעה של האווירה הרעילה נגד גופים שעוסקים בקידום נושאים ליברליים ודמוקרטיים: עמותת עיגול לטובה, שמטרתה לשפר את תרבות הנתינה של הישראלים ושהייתי ממייסדיה, מאפשרת לבחור לתרום לעמותות המשויכות לעשרה תחומי פעילות. תחום הפעילות ״סובלנות וזכויות אדם״ זוכה למתחת ל־1.5% מסך כל התרומות. 

כדאי גם לומר כי למגזר העסקי בישראל, ובראשו חוד החנית של תעשיית ההיי־טק, אין תחושת שליחות בנוגע להטמעה ולהפצה של הערכים הדמוקרטיים־ליברליים בקרב הציבור הרחב. בדומה ליתר החברה הליברלית בישראל, גם המגזר העסקי עבר עשורים של תהליכי דה־פוליטיזציה. הוא חלק מאותו ציבור ממלכתי שלימודי הדמוקרטיה והאזרחות שלו נשחקו ושתנועות הנוער בתקופתו צימצמו את נוכחותן למרחבים ״חברתיים״ שאינם פוליטיים. גם הוא עבר במערכת חינוך שהשתיקה כל דיון על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, גם הוא חווה את אותו נמנום פוליטי. וכעת, משיש לציבור זה היכולת והאמצעים לפעול, לא בטוח שהוא יודע להגדיר לעצמו בצורה מנומקת מהם הערכים שעליהם הוא מוכן להילחם ובהם הוא רוצה לתמוך, ומהם הקווים האדומים שלו. 

הסיבה השלישית להימנעות מתרומות לחברה האזרחית הפוליטית היא חולשת המפלגות של המחנה הליברלי־דמוקרטי. העובדה שזה שנים המחנה הליברלי מקבל את הקצנת השיח השמרני מימין ומאפשר את התזוזה ימינה של השיח הפוליטי, העובדה שהשמאל הפוליטי אינו מצליח להעמיד משקל נגד לשיח הימני הלאומני המתלהם, ולצד זאת דעיכת הדיאלוג עם הפלסטינים והשנים הארוכות שבהן הימין והחרדים הכתיבו את סדר היום הציבורי – כל אלה גרמו גם לפילנתרופיה להתרחק מתמיכה אקטיבית בערכים הדמוקרטיים־ליברליים, מתוך חשש ופחד לצאת נגד מה שנתפס כקונצנזוס. התוצאה, איך לא, היתה הוצאה מתוך הקונצנזוס של כל מה ומי שמשויך לעמדות שמאל בפרט ולדמוקרטיה ליברלית בכלל – מה שהחליש עוד יותר את המחנה וגרם לו להתכנס בתוך עצמו ולהימנע מלהשיב מלחמה שערה.

אור בקצה המנהרה

אבל יש גם כמה נקודות אור שאולי מבשרות על תחילתו של שינוי מגמה. דווקא הפגיעה הקשה בדמוקרטיה לקראת סוף כהונתו של נתניהו כראש ממשלה, על רקע כתבי האישום שהוגשו נגדו, העירה חלקים מהאליטה העסקית־כלכלית מאותו נמנום פוליטי. כך, חלק ממנה השתתף במימון המחאה נגד המשך כהונתו של נתניהו. בנוסף, נוסדו בתקופה זו כמה יוזמות שביקשו לפעול בזירה הפוליטית כדי לקדם את ערכי הדמוקרטיה הליברלית וחלקן זכו למימון נדיב של אנשים מקהילת ההיי־טק. לרבים הגיעו מים עד נפש – עד כדי שבחרו להפריע את התרדמה ועצימת העיניים ולהתחיל לפעול. 

כאשר האליטה הזאת פועלת באופן נחרץ בנושאים שאינם בקונצנזוס, ביכולתה לייצר השפעה חברתית חיובית: בשנים האחרונות הוביל המגזר העסקי יוזמה ליברלית חשובה של גיוון, בשימת דגש על שילוב עובדים ועובדות מהחברה הערבית, החורגת מתחום הפילנתרופיה. זה קרה עוד לפני התפרצות נגיף הקורונה, שגרמה למערכת הבריאות הציבורית לעבוד תחת לחץ יוצא דופן, הנכיחה מאוד את אנשי המקצוע הערבים הרבים שאמונים על בריאות כל האזרחים במדינה וסייעה להפנמת החשיבות של שילוב ושוויון של אזרחי ישראל הערבים. חברות מסחריות גם פעלו למען שותפות יהודית־ערבית בעקבות ההתנגשויות בין יהודים וערבים במאי 2021, על רקע מבצע ״שומר חומות״, וזאת בניגוד למה שקרה בתקופת מבצעים קודמים כמו ״צוק איתן״ ב־2014. 

הפעולות של המגזר העסקי בהקשר הזה הידהדו בדעת הקהל ואני מאמין שהיו חלק ממגמת השינוי המסוימת, שחלה בתחום הספציפי של שילוב ושוויון לאזרחי ישראל הערבים. בנוסף, לאחרונה אפשר לחזות בהתגייסות עולמית של תאגידים וחברות היי־טק במערב למען אוקראינה ונגד רוסיה, וזו דוגמה לבכירי המגזר העסקי בכלל ולראשי ענף ההיי־טק בישראל בפרט כיצד קבלת אחריות ונקיטת עמדה בסוגיה פוליטית, גם של יחידים וגם של חברות ועסקים, הן בעלות משמעות. 

לאנשים במעמד שלנו, בכירי ההיי־טק, יש לעתים נטייה למגלומניה. כשהחלטתי להיכנס לתחום הפילנתרופי לפני 20 שנה, חשבתי שאם הצלחתי בהיי־טק, יש לי היכולת לפתור בעיות ולא משנה כמה הן מורכבות. טעיתי טעות חמורה. מההקמה של ״המפקד הלאומי״ עם עמי אילון, דרך השותפות בעמותת יוזמות אברהם ובמרכז מולד ועד ״עתיד כחול־לבן״ ואחריה – לא הצלחנו לייצר כוח פילנתרופי משמעותי שייאבק בכיבוש ובעליית הימין הלאומני בישראל. נושא הכיבוש הוא עדיין השנוי במחלוקת העמוקה ביותר בחברה הישראלית ולכן הוא גם הנקודה הרגישה ביותר עבור בכירי ההיי־טק. זאת, אף שהוא זה שמשפיע יותר מכל על דמותה של החברה הישראלית ועל האתגרים העומדים בפניה, ואף שמבלי שנפעל לסיומו, לא נוכל להיות באמת חברה נאורה ומשגשגת.

אני מאמין שכל אחד ואחת מאיתנו נדרשים לעשות למען שינוי המציאות בחברה הישראלית בתחום או בדרך שבהם התרומה הסגולית שלנו היא המשמעותית ביותר. בכירי ההיי־טק הישראלים זכו ברווחה כלכלית שנתונה בידי מעטים מאוד, והם חייבים להשתמש בחופש הזה ולהרים תרומה כספית משמעותית לכל אותם ארגונים הפועלים כדי להפוך את המקום הזה לנאור וליברלי יותר. זה טוב גם לעסקים, כי ההיי־טק הישראלי לא ישרוד לאורך זמן במדינה שנאלצת להצדיק בפני שותפיה הגלובליים את עוולות הכיבוש. אבל חשוב מכך, הדבר הכרחי למען החברה הישראלית שכולנו שייכים אליה, וגם אם אנו יוצאים ממנה, אנו חוזרים אליה תמיד.

על אורני פטרושקה

אורני פטרושקה הוא יזם טכנולוגי וחברתי. היה שותף להקמת מספר חברות הייטק מצליחות, ופועל שנים ארוכות בקידום פתרון שתי המדינות, שילוב ושוויון לאזרחי ישראל הערבים, ויוזמות לקידום ערכים דמוקרטיים וליברליים.