בחודשים האחרונים אני מציקה לשליחי וולט. הם נמצאים בכל מקום בתל אביב – חותכים אותך בדהרה ברחוב, מטעינים צידניות מחוץ לשווארמיות ובתי קפה ופורקים חמגשיות מחוץ לבנייני משרדים. בזמן שהם עושים את זה, רובם מסכימים לספר לי איך זה לעבוד בוולט. איך? מעולה. הם יכולים לעבוד מתי שהם רוצים, אף אחד לא יושב להם על הראש, אם הם רוצים להפסיק לעבוד הם מכבים את האפליקציה ושלום על ישראל. במסעדות, הם אומרים, מכריחים את השליחים השכירים לקחת משמרות, משגעים אותם בטלפון. בוולט יש להם שקט.

פלטפורמת משלוחי המזון וולט, שנוסדה ב-2014 בהלסינקי, פעילה ב-16 מדינות ויותר מ-60 ערים, רובן המוחלט באירופה. יש לה שלושה מיליון משתמשים רשומים, שמזמינים אוכל מ-6,000 "מסעדות שותפות" ומקבלים אותו באמצעות שירותיהם של כ-12 אלף "שליחים שותפים". האפליקציה של וולט מדורגת במקום הראשון בקטגוריית המזון והשתייה בדירוג האפליקציות הפופולריות באפסטור של אפל.

ואיזו אפליקציה זו: וולט הפכה את הזמנת המזון מטרטור קטן ששווה את הפינוק שבא אחריו לחוויה בפני עצמה. בגלילה קלה אתה בוחר בין תמונות ברמת אינסטגרם של המסעדות הכי שוות בתל אביב. המסעדה מאשרת שקיבלה את ההזמנה ושעון אינטראקטיבי מעדכן אותך שהתחילו להכין את האוכל, שהשליח הגיע למסעדה ושהוא יצא עם המנה. בתוך 20 דקות או חצי שעה הוא מופיע בפתח הדלת שלך, לבוש מדים תכולים (לאחרונה וולט שינתה את המיתוג, מכחול קלאסי לתכלת רענן ומזוהה יותר). דילמת הטיפ נפתרת – דמי המשלוח הם 14-10 שקלים מכל הזמנה. חוויית קנייה מושלמת.

אבל מבחינת יחסי העבודה, הדרמה מתרחשת אחרי שהדלת נסגרת. השליח של וולט מקבל 20 שקל עבור המשלוח. בזה מסתיימת העסקה שלו, כספק, עם חברת וולט, ששוכרת את שירותי השילוח שהוא מציע. אף שהם לבושים במדים של וולט ומצייתים לאפליקציה שלה, השליחים אינם עובדים בחברה אלא מספקים לה שירותים. היכולת של האפליקציה לשלוח מישהו שיביא לנו אוכל מכל מקום מתי שמתחשק לנו בנויה, ככל הנראה, על האפשרות שלה להחזיק עובדים זמינים מסביב לשעון, בלי לשלם להם על כוננות או משמרת. הם הרי ספקים. אם הם רוצים לקבל את המשלוח, שיתכבדו.

ככה זה עובד בפועל: השליחים (צעירים, אבל לא רק; רובם עובדים במקומות עבודה עיקריים ומשלימים הכנסה; רובם גברים, אבל יש גם נשים) ממלאים שאלון קבלה באפליקציה ומגיעים למשרדי החברה להדרכה. שם הם מקבלים מדים וצידנית, ונציגי החברה מבהירים להם את מצבם התעסוקתי: הם לא עובדים של וולט והחברה אינה מעסיקה אותם. הם בעלי עסק, עצמאים המציעים שירותי שילוח. כלי הרכב שהם משתמשים בו הוא שלהם בלבד. ברצותם, הם יכולים לפתוח את האפליקציה ולהתחיל לעבוד. האפליקציה תתזז אותם ממסעדה לבית עד שהמשמרת שלהם תסתיים. אם המשמרת נקבעה מראש (ובחברה מבקשים – אבל לא דורשים, שכן השליחים אינם עובדים שלהם – לתת שתי משמרות בשבוע מראש), השכר יהיה לפחות 40 שקל לשעה, כמו מה שנקרא בעולם המלצרות "השלמה למינימום 40". אם השליח פתח את האפליקציה באופן ספונטני, אין התחייבות כזאת.

בכל מקרה, לרוב לא יהיה בכך צורך – השליחים של וולט שדיברתי איתם מספרים על שכר גבוה מאוד לשעה – 65, 70 ואפילו 80 שקל. גם בחברה מציינים כי השכר הממוצע הוא "פי שניים וחצי מהמינימום" – כלומר, כ-75 שקלים לשעה. זה מודל העסקה שמותאם למאה ה-21, שבו לעובדים יש כמה עבודות והם זקוקים לגמישות תעסוקתית. "אני יכול עכשיו לכבות את הטלפון ולטוס לחודשיים לתאילנד", אמר לי אחד השליחים, "ואף אחד אינו שואל שאלות". אבל מבחינת חוקי העבודה, מודל העבודה החדש הזה אינו קיים – זו אינה עבודה והשליחים אינם עובדים. הם בעלי עסק, עצמאים לכל דבר.

בתור בעלי עסק, השליחים יוצאים מביתו של הלקוח עם שורה ארוכה של מטלות שעליהם למלא כדי לקבל את 20 השקלים למשלוח: הם צריכים לפתוח תיק עוסק פטור, עוסק מורשה או חברה בע"מ; לשלם מדי חודש לביטוח לאומי ולהפריש כסף לקרן פנסיה; לרכוש לעצמם ביטוח אובדן כושר עבודה ולבטח את כלי הרכב שלהם. אחרי שידאגו לכל אלה, הם יגלו שנשאר להם הרבה פחות כסף מהשכר הגבוה שראו בהתחלה. הפער של עצמאי בין הברוטו לנטו תלוי בנתונים האישיים שלו, אבל על פי בדיקה שערכנו ב"חיות כיס", הפודקאסט הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי, הערכה זהירה היא כי עצמאי שמכניס 10,000 שקל בחודש – יישאר בסופו עם כ-6,500.

גם לאחר שידאגו לכל הדברים האלה, השליחים מכוסים הרבה פחות מעובדים שכירים. אם יחלו, הם לא יקבלו כסף עבור 30 ימי המחלה הראשונים שלהם – רק לאחר מכן יוכלו לתבוע את הביטוח הלאומי. במקרה של פגיעה או תאונת עבודה, הם לא יקבלו שכר. רואי חשבון ששוחחתי איתם מספרים כי עצמאים זעירים מהססים מאוד לפתוח לעצמם קרן פנסיה. חלקם מעדיפים לשלם קנס של כ-500 שקל בשנה על כך שלא חסכו; אחרים מפקידים את המינימום – כ-850 שקל לחודש על הכנסה של 10,000 שקל בחודש, הפקדה שמשמעותה כיסוי פנסיוני נמוך משל עובד שכיר המרוויח שכר מינימום. חלקם, כדי להימנע מפתיחת עסק, פונים לחברה שתעסיק אותם כשכירים – היא לוקחת את הכסף שהם מקבלים מוולט, מנכה ממנו ביטוח לאומי ופנסיה, ומוציאה להם תלוש – תמורת עוד 3%-5% משכרם.

אפשר לטעון ששליחי וולט (וכמוהם גם שליחי גט, המועסקים באופן דומה) אחראים לגורלם. במצב של תעסוקה מלאה, הבחירה שלהם לעבוד במודל כזה, ולא כשכירים, היא החלטה שנובעת מניהול הסיכונים שלהם. אבל מהשיחות שלי איתם, נראה כי הפער בין הזכויות שלהם ובין מצבם של שכירים יתגלה להם רק כשאחד מהם יחלה, ייפצע או ייצא לגמלאות. מודל ההעסקה של וולט מחצין את העלויות האמיתיות של העסקת עובדים פעמיים: פעם אחת, וולט מעסיקה את העובדים בשכר גבוה היום על חשבון העתיד שלהם עצמם, כפנסיונרים; ובפעם השנייה, את המחיר משלמת החברה כולה – שתצטרך להתמודד בבוא היום עם גימלאים שצורת ההעסקה הזאת כיווצה את הפנסיה שלהם.

הזעם של השולמנים

שליחי וולט הם מקרה קל יחסית. הם עובדים בעבודה פיזית וארעית מול מעסיק אחד; הניסיון להגדיר אותם כבעלי עסק, עצמאים, הוא צורם ומלאכותי. מקרה מורכב יותר הוא של מי שקוראים לעצמם היום "השולמנים".

"אני שולמן" היא קבוצת פייסבוק בת כ-160 אלף חברים, שמשמשת פלטפורמה למחאה חברתית וגם לפריקת קיטור של עצמאים, בעלי עסקים קטנים ובינוניים. הקבוצה צמחה לממדים עצומים בתוך כחודש מפתיחתה וסיקרנה את מערכות העיתונים, שחיכו לראות מיהו האסטרטג או הפוליטיקאי שעומד מאחוריה. לעת עתה, נראה שהיא אותנטית, ושהזעם ושנאת המערכת המזוהים איתה הם ייצוג של רגשות קשים של עצמאים בעלי עסקים קטנים בישראל.

על סמך רושם ראשוני, נראה שהקבוצה רחוקה מאוד מאידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית. הטון השולט בה נמצא בצד השני של הסקאלה. בעלי העסקים החברים בה זועמים על הכורח לשלם לעובדיהם ימי מחלה, פיצויי פיטורים או תשלום תמורת ימים שבהם לא עבדו כי נפצעו. הם כועסים על קיצור שבוע העבודה, על שעת הורות או הנקה ועל שבתון ביום בחירות בפעם הרביעית בתוך שנה וחצי (כולל הבחירות המקומיות) – שכולם על חשבונם. אבל אחרי מבט מעמיק, מתברר שהתמונה מורכבת יותר. הטענה החוזרת על עצמה שוב ושוב במאבק של העצמאים, כמעט בכל פוסט ובכל אייטם חדשותי שבו הם מתראיינים, היא הטענה הבאה: "אנחנו משלמים כפול ולא מקבלים כלום".

משלמים כפול למי? לרוב, הכוונה היא לביטוח הלאומי – שעל פי השיח ברשת נראה כי הוא מוסד שנוא מאוד על בעלי עסקים. ומה הכוונה בתשלום כפול? בעוד שעובדים שכירים משלמים לביטוח לאומי 7% מהשכר שמעל ל-60% מהשכר הממוצע (6,164 שקלים) – עצמאים משלמים 12.83%. ולמה הכוונה באמירה שבתמורה הם לא מקבלים כלום? לרוב התשובה תהיה שרשרת של זכויות חסרות, המוענקות לשכירים ולא לעצמאים: אין דמי אבטלה, אין ימי מחלה, אין פיצוי על תאונת עבודה, אין חופשת לידה, ואפילו במקרה של אבל – עצמאי או עצמאית שיושבים שבעה יצטרכו להתמודד באותו חודש עם ירידה בהכנסותיהם.

הטענות האלה הן, בניסוח עדין, בעיני המתבונן. הן מפספסות חלק חשוב בפאזל הזכויות של עובדים שכירים: לא רק הביטוח הלאומי ("המדינה") נמצא שם, אלא גם המעסיק. עובד שכיר משלם 7% לביטוח הלאומי על הכנסתו שמעל לרף מסוים – אבל 7.6% נוספים משלם עבורו המעסיק (ואפשר גם לטעון שהעובד משלם אותם כיוון שהם מגולמים בשכרו). העצמאיות והעצמאים "משלמים כפול" לביטוח הלאומי כיוון שהם פשוט משלמים את שני החלקים, של העובד והמעסיק; לצורך העניין, הם המעסיקים של עצמם.

שורת הזכויות שהעצמאים תובעים מהמדינה, ומציגים אותה לעתים קרובות כהוכחה לאפליה בין שכירים לעצמאים, הן זכויות המוענקות לשכירים לא מהביטוח הלאומי או מהמדינה, אלא מהמעסיקים שלהם. תשלום על ימי מחלה עד היום ה-30 אינו משולם לשכירים מהביטוח הלאומי – המעסיקים שלהם נושאים בו. כך גם התשלום על ימי אבל. חופשת לידה אמנם ניתנת לעצמאיות אבל כרוכה בגיהנום ביורוקרטי, ודמי אבטלה אמנם אינם ניתנים לעצמאים, אבל הם לא משלמים ביטוח עבורם ולכן דמי הביטוח הלאומי שלהם מופחתים. התביעה שלהם, אם כך, אינה מכוונת להשוואת זכויות בין שכירים לעצמאים, אלא לקבלת זכויות יתר: הם תובעים מהמדינה את הזכויות שבשוק העבודה מוסדרות בין המעסיקים לעובדים.

למי שרגילים לעמוד לצד העובדים, קל להיעזר בנתונים האלה כדי לבטל את הדרישות של העצמאים ולראות בהם מגזר נוסף שמבקש לשלם פחות מסים ולקבל יותר שירותים. אפשר גם לומר שהם לא מבינים את המשמעות של להיות עצמאים ומבקשים מהמדינה לקבל עליה את הסיכון שהם נטלו כשבחרו להקים עסק, אבל את הרווחים לשמור לעצמם. אבל זו תהיה טעות לסיים את הדיון הזה בציטוט של זכותונים ושברי אחוזים. התביעות של העצמאים אינן נובעות רק מדיסאינפורמציה או מקמצנות – הן מבטאות רגשות קשים של חוסר יציבות וארעיות מתמדת, רגשות שקל לנו לרוב להבין כשהם מגיעים מהעובדים החלשים ביותר.

בעוד שהמדינה תופסת באופן מסורתי את בעלי העסקים כעצמאים, פשוטו כמשמעו, רבים מהם מתארים את עצמם באופן אחר לגמרי – לא כבעלי עסקים שתפסו יוזמה ולקחו סיכון כדי להרוויח כסף אלא, לעתים קרובות, כמי שנאלצו לפתוח עסק כדי להתפרנס, אף שהיו מעדיפים לנהל חיים רגועים בהרבה. חלקם עוסקים במקצועות שבהם אין כמעט סיכוי לתשואה לצד הסיכון. זה נכון בנוגע לשליחים על אופניים, אבל גם בנוגע לפרילאנסרים במקצועות התוכן, למשל. בקרב אנשי תוכן, שיווק ברשתות חברתיות ומנהלי סושיאל – תחום מקצועי שנולד בעשור האחרון ולכן הוא מגלם היטב את השינויים בעולם התעסוקה – יש מעט מאוד כאלה המועסקים במשרות שכירות, וצורת ההעסקה האופיינית בתחום היא פרילאנס בשכר נמוך, בריטיינר או אפילו על פי פוסט. מבין השורות של הפוסטים של חלק מהעצמאים עולה קריאה: אנחנו לא מי שאתם חושבים שאנחנו.

ניכור ממדינת הרווחה

השולמנים ושליחי וולט נמצאים בקצה הסקאלה – הם הוגלו לחלוטין מההגנות של יחסי העבודה. אבל ישנה שכבה נוספת שנמצאת איפשהו בדרך.

בתחום שלי – תקשורת – עורכים, מגישים, צלמים ובמאים מגיעים לעבודה באופן קבוע תמורת חשבוניות, כדי להוריד את עלות ההעסקה שלהם לארגון; אחרים מוחלפים מדי כמה חודשים כדי לא ליצור יחסי עובד-מעביד או שהם מועסקים בחוזים זמניים.

סטודנטים ששוחחתי איתם שוק העבודה סיפרו לי שכחלק מהלימודים שלהם, כמעט כל אחד מהם מתבקש לתת 100 שעות "התמחות" – עבודה ללא שכר בארגון כלשהו שעוסק בתחום שבו הם לומדים, תמורת נקודות זכות במוסד הלימודים. התופעה הזאת, שלא היתה קיימת לפני עשר שנים, נהפכה לחלק בלתי נפרד מהלימודים בהרבה מקצועות בישראל – עבודה של יום בשבוע ללא שכר, לצורך צבירת ניסיון. זהו תחום אפור, שאינו מוכר למחוקק או לארגוני העובדים, ומהווה חניכה נוספת עבור הצעיר או הצעירה לעולם העבודה: הוא מתרגל לעבוד עבור ארגונים שאינם חייבים לו כלום.

גם עובדים שכירים מן המניין מתבקשים לקחת חלק פעיל בכרסום בזכויות העבודה שלהם עצמם. סטאז'ר ברפואה סיפר לי שביום קליטתו בבית החולים, הסבירו לו ש"המשרה היא א'-ה', אבל מקובל לבוא בימי שישי פעם בשבועיים". מנהל בארגון גדול אחר אמר שעובדיו מחתימים כרטיס אחרי 12 שעות כדי לא לעבור את מכסת השעות הנוספות – וחוזרים לעבודה.

עבור אדם צעיר שיוצא היום לשוק העבודה, עבודה שכירה שמשלמת על כל שעת עבודה, נוסף על ימי מחלה וחופשה בתשלום ותנאים סוציאליים, היא חיה נדירה; אמנם לא בלתי מושגת, אבל לעתים יחלפו כמה שנים עד שהוא יפגוש אחת כזאת.

עבור צעירים כאלה, רבים מההישגים של העבודה המאורגנת ושל מדיניות הרווחה הם בלתי נראים – ואם הם מתגלים, זה כאשר הם ניתנים לאחרים, דבר שמעורר ניכור וזעם. עבור מי שעובד על פי שעה, אין משמעות לקיצור שבוע העבודה או לשעת הורות; עבור העצמאים בעל כורחם, חוק פנסיה חובה או סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים אינם רלוונטיים. לתשלום על שעות נוספות אין משמעות עבור מי שמתבקש לא לציין אותן בגיליון הנוכחות שלו כדי לא להכעיס את מנהלי משאבי האנוש. כשהזהרתי את אחד השליחים של וולט שבתור עצמאי הוא לא יקבל כסף אם יהיה חולה ולא יעבוד כמה ימים, הוא אמר: "בתור שליח במסעדה, אם היית חולה לא לקחת משמרות בימים האלה ולא קיבלת כסף". החיברות לעולם העבודה בישראל כולל במקרים רבים דרישה של העובד לשתף פעולה עם התחמקות מהענקת הזכויות המגיעות לו; זה חלק מהחוזה הפסיכולוגי, הלא-כתוב, בין עובד למעסיק, או אפילו בין עובד למי שמבחינה חוקית אינו מעסיק אלא רק לקוח. בתנאים כאלה, הזעם של אותם עובדים על מוסדות מדינת הרווחה מובן – הם לא פגשו במדינת הרווחה והזכויות שהיא מעניקה אינן רלוונטיות להם.

כיוון שארגוני העובדים אינם מקבלים אחריות על האנשים האלה והמחוקקים אינם מתייחסים אליהם כאל עובדים – הם מגבשים בינתיים זהות פוליטית שתואמת את מצבם התעסוקתי הפורמלי, כעצמאים בודדים. בקבוצת "אני שולמן" אפשר לראות יום אחרי יום את ההתפתחות של זהות קולקטיבית, תפיסה וז'רגון של העצמאים הבודדים. מס הכנסה ומע"מ מכונים "השותפים" ונתפסים כמי שנוגסים ברווחיהם באופן שלא יאפשר להם להרוויח או לחסוך לעולם. ביטוח לאומי מכונה מס ולעתים קרובות גם "נטל לאומי" או "גזל לאומי" – מוסד הלוקח כסף שהעצמאים מאמינים שלא יראו שוב לעולם. רגולציה בתחומי בטיחות, בריאות ותברואה נתפסת כבלתי אפשרית, וגם זכויות העובדים סומנו כאויב – הן מחייבות אותם לשלם שוב ושוב על ימי שבתון, מחלה וחופשה, בלי שיש להם זכות לקבל ימים כאלה בעצמם. לתנועה של אנשים מעבודה שכירה לעצמאות זעירה, או עצמאות בעל כורחם, יכולה להיות גם משמעות פוליטית: במקום עובדים שיש להם אינטרס להגן על זכויותיהם, עובדים שנהפכים לעצמאים הם גם פוטנציאל אלקטורלי נאה עבור רסיסי הימין הכלכלי המובהק שנאבקים כדי להיכנס לכנסת ועבור מעוזי הימין הכלכלי שנטועים במפלגות השונות.

התעוררות עולמית

אף על פי ששוק העבודה השביר והארעי הזה הוא מציאות חיים יום-יומית עבור שכבה גדולה של צעירים בישראל, הוא זר לחלוטין למי שיכולים לשנות את המצב, להאט את התהליך או להשיג זכויות עבור העובדים העצמאים. ההסתדרות אינה מכירה את שליחי וולט, למשל, ולא הביעה כל דעה בנוגע אליהם. צורת העסקה חדשה נכנסה לישראל, הפכה 1,500 אנשים לעצמאים בעל כורחם, בעלי זכויות מופחתות, סימנה לארגונים אחרים שהם יכולים להיפטר מעובדיהם ושזה יעבור בשקט – וארגון העובדים הגדול בישראל אינו רואה את השינוי הזה כרלוונטי אליו באיזושהי צורה. רק אם אחד מאותם עובדים יטען ליחסי עובד-מעביד ויחליט לפנות להסתדרות, היא תחליט אולי לגבש עמדה בעניין. עד שזה יקרה, זה כבר יכול להיות מאוחר מדי. גם המחוקקים בישראל, לרבות אלה מהשמאל הכלכלי שמזוהים עם זכויות עובדים וארגוני עובדים, לא ניגשו לאתגר הזה. עמיר פרץ ואורלי לוי-אבוקסיס, למשל, פנו בקמפיין הבחירות שלהם בספטמבר 2019 לציבור העובדים – אבל לא לאלה שאפילו עובדים לא מתאפשר להם להיות.

בחו"ל, ארגוני עובדים, מחוקקים ובתי דין לעבודה כבר מציבים גבולות לניסיונות לפורר את מושג העבודה ואת הישגי העבודה המאורגנת. חוק AB5, שהתקבל ב-2019 בקליפורניה, מחייב חברות כמו אובר, המגדירות את עצמן כפלטפורמות, להעסיק את ספקי השירותים שלהן כעובדים בהעסקה ישירה – חוק שעורר התנגדות עצומה בחברות הפלטפורמה ובראשן אובר וחשף את העובדה כי לחלקן אין בעצם מודל כלכלי טכנולוגי, ושהרווחיות, או הרווחיות המתוכננת שלהן, מבוססת על ניצול עובדים. גם בשווייץ קבע בית המשפט שבין נהג אובר לחברה היו יחסי עובד-מעביד; בבריטניה הוקם ארגון עובדי פלפטורמות; באיחוד האירופי חברו כמה ארגוני עובדים ל"הכרזת פרנקפורט", שבה הצהירו על כוונתם לשתף פעולה כדי לדאוג לזכות התאגדות, שכר מינימום ודמוקרטיזציה עבור עובדי הפלטפורמות, גם אם הם מוגדרים על פי החוק כעצמאים, וכן לקדם חקיקה שתבהיר מה מצבם התעסוקתי.

מודל חדש של מדינת רווחה לא יוכל לדבר עוד בפשטות על "עובדים". הוא יצטרך לתת את הדעת על השאלות מיהם עובדים, מהי עבודה שכירה ואיך אפשר לפתור את הדילמות שהיא מעלה. אלה כמה מהשאלות שמפלגות השמאל וארגוני העובדים צריכים להתמודד איתן בדחיפות:

• מיהו עובד? האם ההגדרה של "יחסי עובד-מעביד" עדיין רלוונטית, לאחר ששוק העבודה מצא כל דרך אפשרית לעקוף אותה? עד כמה ניתן למתוח את גבולות ההגדרה "עצמאי" או "פרילאנסר"? האם די בכך שמישהו ייענה לבקשותיה של אפליקציה, ולא של אדם, כדי להגדיר אותו כעצמאי?
  
• איזו רשת ביטחון המדינה צריכה לתת לעצמאים, במצב שבו הבחירה בעצמאות היא לעתים קרובות כורח ואין בה כמעט פתח ליציבות כלכלית? האם הבחירה להשאיר בידיהם של העצמאים את האחריות לביטחון הסוציאלי שלהם, והציפייה שידאגו לעצמם לביטוח, חיסכון לימי אבטלה או מחלה, ופנסיה (הקנס על אי-הפקדת פנסיה כה נמוך, עד שהוא מעלה את השאלה באיזו מידה באמת קיימת פנסיית חובה), היא נכונה בהתחשב במאפיינים המשתנים של האוכלוסייה הזאת?
  
• איך ניתן להעניק להם זכויות כאלה בלי לפגוע ביתרונות שהם מוצאים בצורת ההעסקה הזאת, ובראשם הגמישות?

אלה לא רק שאלות משפטיות תיאורטיות, אלא החלטות משמעותיות עבור חיי היום-יום של עובדים צעירים בישראל, שכיום איש אינו מקבל אחריות עליהם.