כאשר משה כחלון החליט לחזור לפוליטיקה בסוף 2014, אחרי פרישה של קצת פחות משנתיים, הוא הודיע על הקמת מפלגה חדשה והסביר כי "בשנים האחרונות הדגל החברתי של הליכוד התקפל, וזה חבל". המושג החמקמק הזה – "חברתי" – היה לרעיון המרכזי שסביבו נוסדה מפלגת כולנו, שהתיימרה לייצר משבצת חדשה – ימין חברתי. קדנציה אחת ועוד קצת שרדה כולנו עד שנפחה את נשמתה הפוליטית ולקחה איתה את המשבצת של הימין החברתי.

למעשה, השימוש במושג "חברתי" כדי לתאר תמיכה ברעיונות של שמאל כלכלי היה קיים כאן עוד קודם. עוד ב-2003 יצאה מפלגת עם אחד של עמיר פרץ בקמפיין השפמים, שהכריז כי "פתאום כולם נהיו חברתיים". המסר המרכזי של הקמפיין אז היה שכל המפלגות תומכות בקיצוצים בהוצאות הממשלה, אבל לקראת הבחירות כולן לפתע מדברות בקול "חברתי". פרץ הציג מצע חברתי מובהק שבמרכזו העלאת שכר המינימום, חיזוק מערכת הרווחה והעלאת הקצבאות. בסופה של מערכת הבחירות הזאת מונה דווקא בנימין נתניהו לשר האוצר והוציא לפועל מדיניות של קיצוץ עמוק בקצבאות.

ב-2011 יצאו רבים לרחובות בדרישה ל"צדק חברתי" והמושג החמקמק הזה תפס שוב את מרכז השיח הפוליטי. אך מהו אותו צדק חברתי שהמוחים דרשו והאם יש צדק שאינו חברתי? השימוש במושג המטושטש "צדק חברתי" איפשר למחאה להכיל בתוכה דרישות שונות, שנשענות על תפיסות שונות ולעתים מנוגדות. בעוד שכמה ממנהיגי המחאה הניחו במרכז הדרישות את הגדלת ההוצאה הממשלתית וחיזוק מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, היו גם מי שמיקדו את המחאה במלחמה בטייקונים וביוקר המחיה. בין האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב אפשר היה לדרוש הורדת מסים והגדלת ההוצאה בנשימה אחת והסתירה בין שתי הדרישות הועלמה מתחת לשמיכה ששמה צדק חברתי. המטרה הייתה ליצור מחאה גדולה שיהיה בה מקום לכ-ו-ל-ם – ואכן כמה שנים אחר כך קיבלנו את מפלגת כולנו.

הסבר אחד לחדירתו של המושג "חברתי" לשיח הפוליטי בישראל הוא ההסבר המיתוגי. מדובר במושג חדש שנועד להקנות לגיטימציה מחודשת לרעיונות שהיו קיימים קודם אך סבלו מיחסי ציבור לא כל כך טובים, מעין עִברוּת של סוציאליזם או סוציאל-דמוקרטיה. כאשר פרץ ואנשי עם אחד השתמשו במושג "חברתי" בסוף שנות ה-90, הם אכן דיברו על רעיונות שנעו בין הסוציאליסטי לסוציאל-דמוקרטי: העלאת שכר המינימום, חיזוק העבודה המאורגנת, התנגדות להפרטות, העלאת מסים והגדלת המעורבות הממשלתית במשק.

לאחר מכן נהפך הגל ה"חברתי" לסינתזה בין השוק החופשי ובין אחריות ממשלתית על המשק – משהו דומה לערבוביה האידיאית שצמחה בשדרות רוטשילד והתגבש לכדי ייצוג של האינטרסים המשותפים של מעמד הביניים, שנע על התחום האפור שבין ימין לשמאל. הכוונה למעמד שרוצה מצד אחד מערכת חינוך ציבורית שתטפל בילדיו ועדיף עד השעה 16:00, אבל גם רוצה שהמדינה תצא לו מהכיס; זה שרוצה לראות את הפערים הכלכליים מתכווצים, אבל אוהב את השוק שלו חופשי; זה שבעיקר אינו רוצה להיות פראייר ולשלם יותר מדי על חבילה סלולרית או על ארבעה חדרים ביבנה ומאמין שיכול להיות פה טוב יותר.

הדרך השלישית שבה מופיע המושג "חברתי" בשיח הפוליטי בישראל היא פשוט כמסך עשן שנועד לטשטש תפיסות כלכליות שמרניות. לקראת הבחירות הראשונות של 2019 החליטו במפלגת האיחוד הלאומי לערוך כנס חשיפה למצעה החברתי-כלכלי של המפלגה. כ-300 מחברי המפלגה התכנסו בעכו ושמעו מפי בצלאל סמוטריץ', מי שנהפך שלושה חודשים לאחר מכן ליו"ר המפלגה, על כלכלת החמלה היהודית שהוא מציע. "התורה מחיה, מאירה ומכווינה את כל מרחבי החיים שלנו", הוא אמר אז. "בתורה יש את התשובה לכל האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל היום. מהאתגרים החינוכיים והערכיים, ועד לאתגרים החברתיים-כלכליים שהחברה הישראלית מתמודדת איתם ב-70 שנות גאולה. מי שינסה להכניס את התוכנית הזו לתבניות המקובעות שאנחנו רגילים לחשוב בהן, קפיטליזם וסוציאליזם, ילך לאיבוד. מי שחושב שאת התורה אפשר להכניס לתוך המגירות האלה לא מבין על מה הוא מדבר". מי שבכל זאת בחן את תוכניתו של סמוטריץ' באמות המקובלות להבדלה בין ימין לשמאל כלכלי, זיהה בנקל כי מדובר בניאו-ליברליזם העטוף בתורה ומצוות; או כמו שנכתב בעיקרון הראשון לתוכנית: "שוק חופשי, מלא חסד ונדיבות".

מאמר זה יתמקד דווקא באפשרות השנייה, זו המיוצגת על ידי שר האוצר כחלון ומפלגת כולנו, המציעה לראות ב"חברתיות" תפיסה כלכלית המשלבת בין השוק החופשי ובין המעורבות הממשלתית, בין ימין לשמאל. דרך סיפורו של שר האוצר, אמירותיו והחלטותיו ננסה לברר אם החיבור מצליח להתאחות לכדי תפיסת מדיניות בת-קיימא או שמדובר בהדבקה מלאכותית של רעיונות מנוגדים שסופה להיכשל.

שתי הנחות מוצא יספקו גבולות לדיון. הראשונה היא שכל נבחר ציבור המבקש להגשים את תפיסת עולמו נדרש גם לפשרות, הנובעות מצד אחד מקואליציות פוליטיות ומצד שני – מעצם המפגש של הרעיונות עם המציאות. הגשמתו של רעיון היא תמיד מקרה פרטי עם נסיבות של זמן ומקום, לעומת האידיאולוגיה שנותרה קבועה וקשיחה. לכן, כדי להתבונן בכחלון כמקרה מייצג של החברתיות, נבחן גם את אמירותיו וגם את תוצאות מעשיו – וכך נוכל לקבל תמונה מורכבת הנעה בין הרעיון להגשמתו.

הנחת המוצא השנייה היא שאת אמירותיהם ומעשיהם של שר האוצר ושל השחקנים האחרים על המגרש הפוליטי יש לבחון כהווייתם ולהשאיר בצד הנמקות מהסוג הפופוליסטי, התועמלני או השקרי. אין ספק שפוליטיקאים משקרים, מייפים את המציאות ומשדרים מסרים מדודים שעוצבו על ידי טובי היועצים ומכוונים לרכישת לבם של המצביעים. עם זאת, הדימוי שהפוליטיקאי מבקש ליצור לעצמו כולל גם את הערכים שהוא מאמין בהם או לפחות מאמין שבוחריו מאמינים בהם, ומכאן שכל דיון בשאלה על מידת האמת של הצהרה זו או אחרת הוא מיותר.

השוק מעל לכל

אלה, אם כן, עקרונות ה"חברתיות" על פי כחלון. קודם כל ולפני הכל: שוק חופשי. רק שוק חופשי. כחלון הוא מאמין אדוק בתפיסה חסרת פשרות של שוק חופשי. רגע? איזה כחלון? כחלון שלנו? מחיר למשתכן, הגבלת שכר הבכירים, מס על דירה שלישית, חיסכון לכל ילד… ובכל זאת, כן. כל הצעדים והתוכניות של כחלון מבוססים על אותה הנחה שעל פיה אסור לממשלה להיות שחקן בשוק. לשיטת כחלון, הממשלה יכולה לוותר על הכנסות במיליארדי שקלים, לנהל מכרזי קבלנים של שכונות שלמות, לבחור סטנדרט של מטבח ושירותים, לקבוע תנאי זכאות ולנהל את ההגרלות, אבל בשום פנים הממשלה לא תקבע את המחיר, ויותר מכך – היא לא תבנה בעצמה. אם המטפורה היא משחק כדורגל, אז המדינה היא השופט: היא נמצאת על המגרש, משפיעה על מהלך המשחק, מתערבת כשצריך, אבל היא בשום אופן אינה שחקן.

למעשה, בתקופתו של כחלון כשר האוצר שוכללה השיטה הזאת, שבה הממשלה עומדת מחוץ לשוק וצועקת פנימה בכל הכוח, לכדי אמנות. במסגרת המלחמה במחירי הדיור המאמירים זרק משרד האוצר לזירה כל מכשיר אפשרי כדי לעודד בנייה: מס על דירה שלישית, מחיר למשתכן, משכנתאות 90%, תמ"א 38, ותמ"לים והסכמי גג בסיטונאות. הדבר היחיד שהמדינה לא הסכימה לעשות הוא לבנות בעצמה. גם כשמשרד השיכון החליט לכפות על משרד האוצר תוכנית לשיקום הדיור הציבורי שבמסגרתה ייבנו 7,500 דירות חדשות, בסופו של דבר אושרה בממשלה החלטה שהיו בה כל המרכיבים חוץ ממרכיב אחד: תקציב המדינה. את הכסף הציעו להביא מגיוס אג"ח של עמידר, ממשיכת רווחי רמ"י, מכפייה על קבלנים במחיר למשתכן ומיצירת תמריצים ליזמים בשוק הפרטי. כך שהממשלה רוצה שלמדינה יהיה דיור ציבורי, אבל אינה רוצה לשלם עליו. היא מוכנה להפסיד הכנסות, לקחת הלוואות ולתת הטבות – רק לא להפוך בעצמה לשחקן אמיתי בשוק.

דוגמה נוספת לאופן שבו התפיסה ה"חברתית" בוחרת להעמיד את השוק החופשי על ראש שמחתה היא ההתמודדות עם פערי השיווק של התוצרת החקלאית. אחרי מחאה של החקלאים נגד פערי התיווך והעמלות שהרשויות דורשות מהם החליטו שר האוצר ושר החקלאות במאי 2016 לפקח על הרווחיות ועל פערי התיווך בשוק הפירות והירקות. התערבות בולשביקית בוטה, לא? בפועל, השרים החליטו על פיקוח ללא פיקוח, כלומר – לחייב את הסיטונאים והקמעונאים לדווח לממשלה על מחירי הקנייה והמכירה שלהם ואם הוועדה הבין-משרדית תזהה חריגות, היא תפעל. אבל עד אז – לא פיקוח ולא נעליים.

העיקרון השני של "החברתיות" הכחלונית הוא הגדלת ההוצאה הממשלתית. היה זה שר האוצר נתניהו שסיפר עם כניסתו לתפקיד ב-2003 את הסיפור על האיש הרזה שסוחב את האיש השמן, משל לשוק הפרטי המצומצם שסוחב את הממשלה המנופחת על גבו. השוק הפרטי הוא היצרני, טען נתניהו, בעוד המגזר הממשלתי אולי חשוב אבל אינו מייצר כלום. המסר של משל נתניהו היה ברור וחד: המגזר הציבורי יספוג קיצוץ. כך אמר וכך עשה. שר האוצר כחלון הגיע לתפקיד עם גישה שונה. במאי 2016, חודשים ספורים לאחר תחילת כהונתו, הוא הצהיר: "אני מתכוון לעמוד על כך שיהיו תוספות משמעותיות של מיליארדי שקלים למשרדים האזרחיים, הפערים במדינת ישראל חייבים להצטמצם. כבר עכשיו אני יכול לספר לכם על התוספות התקציביות שסוכמו והוצגו לי היום: 2.5 מיליארד שקלים לבריאות, כ-2.5 מיליארד שקלים לתחבורה וכמיליארד וחצי שקל לחינוך. המספרים האלו זה המינימום ולא המקסימום". בסופו של דבר, תקציב הבריאות עלה ב-4.4 מיליארד שקלים – מסך כולל של 29.8 מיליארד שקלים ב-2016 ל-34.2 מיליארד שקלים ב-2017, ותקציב החינוך עלה ב-2.9 מיליארד שקלים – מ-50.8 מיליארד ב-2016 לכ-53.8 מיליארד שקלים ב-2017. למעשה, לאחר מימוש התקציב התברר כי נרשמה הגדלה של 4.7 מיליארד שקלים בתקציב החינוך.

למען האמת, לכחלון היה קל להגדיל את תקציבי המשרדים האזרחיים. בעת כהונתו, לבטח בשנתיים הראשונות שלה, נהנתה כלכלת ישראל מגאות, עם עודף משמעותי בתקבולי המסים, אבטלה נמוכה וצמיחה יציבה. גם הצורך בהרחבת השירותים הציבוריים שהורעבו נהפך לעמדה מקובלת יותר ויותר, שנשמעה גם מכיוון בנק ישראל וגם מהמוסדות הבינלאומיים דוגמת קרן המטבע וארגון OECD. את הסביבה הנוחה שקיבל כחלון אפשר להשוות לזו שקיבל נתניהו שנכנס למשרד האוצר בתקופה של משבר חמור – ובכל זאת ברור שכל אחד מהם לקח את התנאים שקיבל וקידם את משנתו. סביר להניח שאם שר האוצר נתניהו (זה של לפני 2011) היה מקבל את התנאים שקיבל כחלון, הוא בכל זאת היה מקדם צמצום של הוצאות הממשלה. והראיה: בספטמבר 2017, 14.5 שנים אחרי שהציג לראשונה את משל האיש השמן והאיש הרזה, חזר נתניהו על אותו סיפור בהרצאה מול אנשי עסקים ארגנטינאים. הכלכלה הישראלית השתנתה, אבל נתניהו כניאו-ליברל אדוק לא ויתר על אמונתו.

אימת הגירעון

המאפיין השלישי של הפוליטיקה הכחלונית הוא הורדת מסים. בקיץ 2017 החלו נערמים הסימנים לכך שהשנה צפויה להסתיים עם עודף גביית מסים גבוה בהיקפים שלא נראו כמותם. השאלה החמה בתקשורת הכלכלית היתה מה עושים עם עודפי גבייה בסך 20 מיליארד שקלים. על פי השיטה הקיימת, בהיעדר כל החלטה אחרת, הכסף פשוט הולך להורדת הגירעון השנתי ובכך להקטנת יחס חוב-תוצר. בנובמבר אמר כחלון: "נמצא את הדרך להחזיר את הכספים לזוגות הצעירים ומעמד הביניים. יש יותר מדי מכסים מיותרים בישראל ואנחנו הולכים לטפל בזה". אף ששנה וחצי קודם לכן, במארס 2016, אמר כחלון לעיתונאים כי "המס הכי רשע זה מע"מ והמס הכי צודק זה מס עיזבון", הוא העדיף לנצל את עודפי הגבייה להורדת מכסים על מוצרי צריכה, הורדת מס חברות לשפל של 23% וביצוע רפורמה במדרגות מס הכנסה. המע"מ נשאר על 17% ומס העיזבון נשאר כרעיון צודק על הנייר.

לכאורה, הורדת מסים מנוגדת להרחבת ההוצאה הציבורית, ודאי כאשר נשבעים אמונים ליעד הגירעון. אם אתה גובה פחות כסף במסים, אתה יכול להוציא פחות כסף על שירותים חברתיים. אבל כחלון אינו מאמין במתמטיקה; בדומה לנתניהו, הוא מאמין בעקומת לייפר הגורסת שבמצבים מסוימים הורדה של שיעור המס מביאה דווקא לעלייה בהיקף הגבייה. "מסים גבוהים הם לא ערובה להכנסות גבוהות – זאת טעות. אפשר להוריד מסים ולהכניס יותר כסף", אמר כחלון בנובמבר 2017 – כשהוא כבר מכין את הקרקע לתוכנית "נטו הוזלות", שפורסמה כחודש לאחר מכן וכללה הורדה של מכסים ומסי קנייה על שורה של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, בגדי ילדים ונעליים.

עם השקת התוכנית אמר כחלון: "בשנתיים וחצי האחרונות הפחתנו מע"מ, מס הכנסה ומס חברות, הגדלנו נקודות זיכוי לזוגות צעירים עובדים. הפחתנו מכסים על מזון, הנעלה, מכשירי סלולר, מוצרי תינוקות, משקפיים ועוד. פתחנו תוכנית חיסכון לכל ילד, הובלנו רפורמות בחינוך, העלינו את שכר החיילים, העלינו את שכר השוטרים, הגדלנו את קצבאות הזקנה והקצבאות לקשישים מקבלי הבטחת הכנסה, בקרוב נשלים את המהלך להעלאת קצבאות הנכים בסכום חסר תקדים של ארבעה מיליארד שקל. במסגרת תוכנית 'נטו משפחה' הוזלנו את מחירי הצהרונים, הוספנו נקודות זיכוי להורים עובדים וביצענו מהלך נוסף של הפחתת מכסים במאות מיליוני שקלים. ייסדנו את תוכנית 'מחיר למשתכן', שנותנת תקווה לעשרות אלפי זוגות צעירים שמעולם לא חלמו לרכוש דירה בישראל. את כל זה עשינו תוך שמירה על אחריות תקציבית. נמשיך להפחית מסים ומכסים, לפתוח את השוק לתחרות, להוזיל את יוקר המחיה ולהקל על האזרחים. שנת 2018 תהיה שנה רביעית ברציפות של הפחתות מסים".

הדיון במדיניות המסים של כחלון מוביל באופן טבעי לשאלת הגירעון – כלומר, הפער בין ההכנסות וההוצאות של המדינה. שמירה על גירעון נמוך היא המאפיין הרביעי של כהונת כחלון במשרד האוצר. כן, בזמן כתיבת שורות אלה הגירעון השנתי של ישראל משתולל ברמה של 3.4%. בשנים האחרונות כל סטייה מיעד הגירעון נהפכה לטאבו מוחלט, סכנה לדמוקרטיה ולעצמאות ישראל. אבל אם מסתכלים על הקדנציה כולה, כחלון שמר באדיקות על רמת גירעון נמוכה: ב-2016 הוא עמד על 2.15%, ב-2017 ירד לרמה של 1.9% תוצר, 2018 הסתיימה בגירעון של 2.9% (בדיוק בהתאם ליעד) ורק ב-2019 הגירעון השנתי פורץ את היעד לרמה של 3.5% בקירוב. כאן המקום להתייחס לפרשיית מטוטלת הגירעון של 2018, כשבמחצית השנייה של השנה הוצג בכל חודש נתון הגירעון המצטבר של 12 החודשים שקדמו לו וזה חרג מהיעד של 2.9%. בדצמבר, כשמחשבים את הגירעון של השנה כולה, הצליחו שר האוצר ואנשי משרדו לכנוס את הגירעון לתוך היעד. מה בדיוק עשו שם כדי שזה יקרה? הקדימו גביית מסים, דחו הוצאות, קצת מפה וקצת משם. כל עוד מדובר בהחלטות חוקיות וסבירות, זה לא באמת משנה. הם עשו מה שהם היו צריכים לעשות כדי לעמוד ביעד הגירעון, שהוא כידוע חוק. אם לא היו נוקטים צעדים כאלה, הם היו מפירים את החוק. אמנם זו הפרה שאין לה כל משמעות ואינה גוררת סנקציה, אבל מוזר לבוא בטענות נגד מי שמנסה לעמוד בהוראות החוק.

על גישה זו ניתן ללמוד מדבריו של כחלון בכנס אגף התקציבים ב-2018: "עד היום לא פרצנו אפילו לא באגורה את המסגרות שקבענו. עמדנו ביעדי גירעון בצורה יוצאת דופן. היעדים היו 2.9% ועמדנו ב-2.1%, 2.2%. התחושה הזאת גורמת לכך שלפעמים אנשים מרשים לעצמם לא לעמוד בהתחייבויות, גם אנשי משרדנו. מה הקשר בין בחירות או תחושת בחירות להתחייבויות?"

אם נחזור לרמה העקרונית, מדיניותו של כחלון לאורך הקדנציה נשענה על אמונה שיש צורך לשמור על גירעון קטן ככל האפשר. העלאת הגירעון לטובת השקעות שיקדמו צמיחה כלכלית – כלי מדיניות המקובל במדינות רבות, שאפילו נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, העז להעלות לא מזמן – לא נשקלה אפילו לא בצחוק בעידן כחלון. החריגה מיעד הגירעון ב-2019 היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. אין מדובר במדיניות שהשר בחר בה, אלא באובדן שליטה מסוים בשנה ללא ממשלה מתפקדת. כחלון אמנם האמין בשמירה על גירעון נמוך, אבל כשזה הראה סימנים של עלייה מעבר ליעד לקראת סוף 2018, השר לא התרגש יתר על המידה ואמר לאנשיו: "אני מאמין שהגירעון יתכנס עד סוף השנה ויעמוד על 2.9%. אבל גם אם לא, אז יהיה פער של 0.2%? מה קרה? זה יעד גירעון. מה הצעקה הגדולה וכל היום מתדרכים את התקשורת כאילו יש פה פשיטת רגל? איפה אתם רואים האטה? יש צמיחה והיא מתעדכנת ל-3.6%. גם אם הגירעון יהיה 3% והצמיחה תהיה 3.6%, אנחנו בסדר".

ברית עם ההסתדרות

העיקרון החמישי של הכחלוניזם הוא חשיפת המשק לייבוא. נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, נבחר לאחר שהבטיח לעובדי הצווארון הכחול ב"חגורת הפלדה" להחזיר את התעשייה האמריקאית הביתה. "America First" היתה הכותרת של המדיניות שהציע טראמפ, שהציתה את מה שנודע לימים כמלחמת הסחר המעצבת מחדש את הכלכלה הגלובלית. בעוד באמריקה המגמה היא להחזיר את הייצור המקומי לגדולתו, בישראל המגמה בדיוק הפוכה. כשאנשיו של שר האוצר האמריקאי, סטיב מנוצ'ין, דרשו ממקביליהם השוכנים ברחוב קפלן בירושלים לפתוח את הסכם הסחר שנחתם בין שתי המדינות ב-1985, הם לא נתקלו בהתנגדות. בעיני האמריקאים, העובדה שיש להם גירעון סחר של כמה מיליארדי דולרים בשנה מול ישראל היתה ועודנה בלתי נתפסת. האמריקאים לא הבינו שהם מתפרצים לדלת פתוחה כי בעוד מדינות אחרות נלחמות כדי להגן על הייצור המקומי שלהן, ממשלת ישראל בשנים האחרונות מנדבת את הפגיעה בייצור המקומי שלה לטובת תחרות של ייבוא זול.

תנו לנו תפוחים זולים מוושינגטון או מוויסקונסין, ונחסל בעצמנו את המטעים בגולן ובאצבע הגליל. יש מפעל טורקי שמוכן למכור לנו זכוכית או כבלי חשמל בכמה אגורות פחות מהמפעל שבנגב, נלך על הסחורה הטורקית בשמחה – גם אם ברור כשמש שהמפעל הטורקי מוכר במחיר הפסד כדי להציף את השוק הישראלי ולהכחיד את מתחריו. העיקרון הזה עובר כחוט השני בין הרפורמות השונות שביצע כחלון. "נטו הוזלות" או "רפורמת התמרוקים", הפחתות המכסים התכופות על תוצרת חקלאית ו"רפורמת הקורנפלקס" – כולן התבססו על אותו הרעיון: הוזלת המחיר היתה המטרה והפחתת המכס היתה השיטה. לפעמים הוזלת המחירים הגיעה עד לצרכן ולפעמים היא נתקעה בדרך.

בתחילת 2017, כשמדיניות הורדת המכסים על תוצרת חקלאית היתה בשיאה, הגיע יו"ר ההסתדרות אז, אבי ניסנקורן, לביקור במפעל פרי גליל. המארח היה מנכ"ל המפעל אושיק אפרים, שכמה חודשים קודם לכן איים כי אם הורדת המכסים תימשך, "נפטר את העובדים ונהפוך את המחסנים למחסני ייבוא". אפרים הציג ליו"ר ההסתדרות את המצב במפעל ואמר לו: "לך יש יחסים טובים עם שר האוצר, אי אפשר לשכנע אותו לרדת מהעניין הזה?" ניסנקורן השיב כי הוא וכחלון הצליחו ליצור שיתוף פעולה בעניינים רבים, אבל בנושא הורדת נמכסים כחלון אינו מוכן לזוז מעמדתו.

עם זאת, פרט למחלוקת הזאת, המאפיין השישי והאחרון של ה"חברתיות" הכחלונית הוא כריתת ברית עם העבודה המאורגנת. כחלון מונה לשר האוצר ב-14 במאי 2015 ובחלוף זמן לא-רב, ביולי, כבר עמד תחת איום שביתה כללית במשק מצד יו"ר ההסתדרות, שדרש לקלוט את עובדי הקבלן בשירות הציבורי בהעסקה ישירה. כדי להראות שהאיום רציני דאג ניסנקורן להביא יותר מ-100 אוטובוסים של עובדים, דווקא מהוועדים הגדולים והחזקים, להפגנה על רחבת היכל התרבות בתל אביב. אחרי שבוע של משא ומתן אינטנסיבי הודיעו כחלון וניסנקורן כי הגיעו להסכמות שבמסגרתן ייקלטו 15 אלף עובדי קבלן בהעסקה ישירה בתוך ארבע שנים ותנאי השכר של אלפי עובדי קבלן נוספים ישופרו משמעותית. בחודשים שלאחר מכן עברו ניסנקורן וכחלון מבית חולים ציבורי אחד למשנהו כדי לציין את קליטתם של עובדי המשק בהעסקה ישירה. בדצמבר 2016 אמר כחלון באחד מהטקסים שציינו את קליטתם של 90 עובדי מרכזי הקליטה בהעסקה: "בפעולות שלנו אנחנו לא עושים טובה לאף אחד, רק מתקנים עוול שנעשה לעובדים במשך שנים". על פי גיורא ולה, הממונה על אכיפת ההסכם בהסתדרות, עד לסוף 2017 נקלטו בהעסקה ישירה במסגרת ההסכם כ-5,200 עובדים בלבד – כשליש מהמספר שסוכם עליו ב-2015,  כך שהדרך ליישומו המלא של ההסכם עוד ארוכה. אבל לאותו הסכם היתה השפעה משמעותית על הלגיטימציה הציבורית להעסקה קבלנית גם בשוק הפרטי, וחברות כמו מגדל ומיקרוסופט הודיעו על קליטה של אלפי עובדי קבלן.

ההסכם לקליטתם של עובדי הקבלן היה המהלך הראשון ברצף של צעדים שהתבססו על השותפות שנרקמה בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות: המתווה להעלאת שכר המינימום, הרפורמה בחברת החשמל והסכם השכר החדש לעובדי המדינה, שכלל לראשונה העלאה שקלית נוסף על ההעלאה האחוזית. הברית הזאת, שהיתה מהותית יותר מפוליטית, הביאה להישגים משמעותיים לעבודה המאורגנת מצד אחד ולקדנציה כמעט נטולת שביתות מצד שני. בימין הכלכלי יש הטוענים שכחלון שילם ביוקר על השקט התעשייתי. אבל למען האמת, הוא הצליח לרכוש אמון שאיפשר רפורמות בחברת חשמל ובנמלים מהסוג ששרי אוצר חלמו עליהן במשך שנים.

כחלון יכול היה להיכנס למאבק חפירות נגד ההסתדרות, כמו זה שאיפיין שרי אוצר אחרים ותפס כותרות בעיתונים במשך שנים. הוא בחר בדרך אחרת ועל יחסו לעובדים במגזר הציבורי אפשר ללמוד דווקא מנאום שנשא מול עובדי משרד האוצר ובו אמר: "עם כל הביקורת, בהוצאות אזרחיות אין שמן ורזה. יש מורים, רופאים ועובדים סוציאליים ואחיות. אנשים שצריכים לתת שירות לציבור. ולהפוך את עובדי הציבור לאויבים – לא בבית ספרנו". בסופו של דבר, כשבבחירות הראשונות של 2019 נשמעו מחדש הקולות שקראו להגבלת זכות השביתה ולפירוק בתי הדין לעבודה, כחלון דווקא חיזק את הקשר שלו עם ההסתדרות. הוא אולי שילם מחיר על כך וסיים עם ארבעה מנדטים בלבד, אבל מפלגות הימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד וזהות של משה פייגלין, שהניפו את נס המרד נגד העבודה המאורגנת, כלל לא עברו את אחוז החסימה באותן הבחירות.

השאלות הפתוחות

מוטב לדלג על הניתוחים הפסיכולוגיסטיים, הסוציולוגיים והביוגרפיים, שיאירו את הדרך שבה הגיע דווקא כחלון מגבעת אולגה לשילוב בין חמלה לעניים לאמונה בערכי השוק החופשי. חשוב יותר לסכם את האופן שבו הוציא לפועל כחלון את משנתו החברתית ולהראות כי זהו ניסיון לאחוז את המקל בשני קצותיו: גם הגדלת התקציב, גם הורדת מסים, גם גירעון נמוך, גם חיזוק העובדים וגם פתיחת המשק לייבוא. כחלון ניהל מדיניות כלכלית שיש בה תערובת של שמאל כלכלי וימין כלכלי. כשמדובר ב"חברתיות" שכחלון מבקש לייצגה, החיבור של רעיונות מנוגדים אינו מקביל להנחה שהפוליטיקה היא אמנות הפשרה, אלא זו תפיסת עולם המשלבת בין קצוות רעיוניים באופן מכוון. כחלון הוא איש שמאל קיצוני בתמיכתו בוועדי עובדים ובהגדלת תקציבי הרווחה, אבל הוא ימין קיצוני בכל הנוגע לשוק חופשי והורדת מסים. לכן, כנראה, הוא מעורר צורך כה עז להבין אותו ולהגדיר אותו (בדרך כלל כמייצג של העמדה המנוגדת לזו שכל אחד מאיתנו מאמין בה).

בחודשיה האחרונים של 2019 הרבו כלי התקשורת הכלכליים לפרסם כתבות סיכום לקדנציה של כחלון כשר אוצר. "גלובס" התעלה על כולם: ב-27 בנובמבר פירסמה העורכת הראשית של העיתון, נעמה סיקולר, טור דעה שכותרתו "למרות אקורד הסיום הצורם, עוד נתגעגע למשה כחלון". ב-12 בדצמבר פורסם באותו עיתון מאמר דעה מאת צבי סטפק הנושא את הכותרת: "משה כחלון היה אחד משרי האוצר הטובים ב-20 השנים האחרונות". שבוע לאחר מכן פורסם שם טור דעה נוסף, הפעם מאת ד"ר אורי כץ, שטען כי "משה כחלון היה אחד משרי האוצר הגרועים ביותר בתולדות מדינת ישראל". זו רק דוגמה קטנה לאופן האובססיבי שבו אהבה התקשורת הישראלית לאהוב, לשנוא ולמרות הכל להתגעגע לשר האוצר כחלון. למה? כי כחלון, עם המשנה החברתית שלו, הצליח גם לרַצות את כולנו וגם לעצבן את כולנו, בין שאנחנו מצדדים בימין הכלכלי ובין שאנחנו תומכים בשמאל הכלכלי. הפוליטיקאי  שהביא לנו את הרפורמה בטלפונים הסלולריים והיה להבטחה גדולה הלך הביתה כדי לחדד מסרים ורעיונות – וחזר כדי לחטוף מקלחת קרה מכל הכיוונים.

ואחרי כל אלה, מתעוררת השאלה אם ה"חברתיות" היא אידיאולוגיה אמיתית, כזו המבוססת על תפיסת עולם ערכית קוהרנטית. האם היא אחות לסוציאל-דמוקרטיה? שלב בדרך למדינת הרווחה? האם היא יכולה להתקיים לאורך זמן? האם אנשים אכן יכולים לתמוך בחברתיות, אבל לא כדרך אמצע אלא מתוך אמונה יוקדת בצדקת הדרך?

בנוגע לשאלה הערכית, ברור שיש כאן השטחה מסוימת. הבסיס הערכי של מדינת הרווחה אינו אמונה בשוויון טכני, אלא אמונה בערכם של בני אדם, של כל בן אדם, ובמחויבותה המוסרית של החברה לא להפקיר אף אדם. השילוב של הרעיון הזה עם רעיונות החופש כפי שהם מנוסחים לעתים על ידי חסידי השוק החופשי יוביל תמיד לסתירות פנימיות, וכמוהו גם הניסיון לתת לרעיונות מתנגשים אלה קיום ממשי במדיניות כלכלית. כל עוד המציאות הכלכלית מיטיבה, הצמיחה גבוהה, האבטלה נמוכה והמחירים עומדים במקום, אפשר להצליח לעשות גם-וגם-וגם – גם מסים נמוכים, גם גידול בהוצאה וגם גירעון נמוך. השאלה היא מה יקרה ברגע שיבוא משבר – והוא יבוא. זה יכול להיות משבר עולמי דוגמת זה של 2008 או 2012, או משבר מקומי של עלייה בשיעור האבטלה. מה יקרה כשיהיה צורך בפשרות? מה ייפגע קודם – תוספות התקציב או המחויבות להוריד את יחס החוב-תוצר? האם יוחלט על העלאת מסים ואם כן, אילו מסים יועלו? כאשר יאיר לפיד ירש מקודמו כשר האוצר, יובל שטייניץ, חריגה משמעותית בגירעון, הוא העלה מסים עקיפים וקבע קיצוץ חד בתקציב. כשנתניהו נדרש ל"צעדים כואבים" ב-2003, הוא התמקד בקיצוץ התקציב בכלל והקצבאות בפרט. אם מפלגת כולנו של כחלון היתה שורדת בצורה טובה יותר את מערכות הבחירות של 2019, אולי היינו מקבלים תשובה. נראה שמשבר מהסוג שהוזכר היה מביא לסופה את האידיאולגיה החברתית והיה מאלץ את שר האוצר להכריע במה הוא מאמין יותר – בקפיטליזם או בחמלה.

אבל למעשה, לא נדרש משבר כדי לזהות את חוסר היכולת להכריע במקרים של התנגשות ערכית. כחלון צפוי לסיים את הקדנציה שלו כשהוא משאיר אחריו שורה של שאלות פתוחות: העלאת גיל הפרישה לנשים, הרפורמה התקועה במשק החלב, הריב המדמם בין האוצר לביטוח הלאומי ומתווה העלאת קצבאות הנכים התקוע. בכל אלה ואולי בעוד מקרים נוספים, אפשר לזהות את חוסר היכולת להכריע לכיוון מסוים כשברור שבצד השני יש מחיר כלכלי שהמשק וכולנו נשלם.

ה"חברתיות" כמשכך כאבים

מצד שני, כל עוד היא היתה פה, החברתיות היתה בסך הכל טובה אלינו, לרוב הישראלים. מצבנו היום טוב מזה שהיה לפני חמש שנים. יחס חוב-תוצר ירד, גם האבטלה ירדה, גם מדד ג'יני השתפר וגם מדד הקלות של עשיית עסקים. אולי לא התקדמנו לעבר מדינת הרווחה, אבל נסו לחשוב על שר אוצר אחר בשני העשורים האחרונים שעשה יותר לשיפור מצבם של העובדים. מצאתם?

החברתיות על פי כחלון אולי אינה רעיון קוהרנטי בעל עמוד שדרה אידיאולוגי ברור, אבל בהחלט יש בה כדי לענות על הצורך של רוב הציבור הישראלי. יש מידה לא-מבוטלת של אירוניה בכך שלכל אורך הדרך הואשם כחלון בפופוליזם ובהתחנפות לבוחרים. הוא – שקיבל החלטות שהיטיבו עם רוב הציבור ואפילו רשם כמה הצלחות לא-מובנות מאליהן בדרך – נשאר בסופו של דבר בלי כוח פוליטי ממשי אחרי שמפלגתו הצטמקה מעשרה מנדטים לארבעה ואחר כך נבלעה בתוך הליכוד. מתברר שאנחנו, הישראלים, אוהבים את החברתיות שלנו יותר כהבטחה – ופחות את המימוש שלה. נראה כי החברתיות לא תיהפך לתנועה אידיאולוגית הסוחפת המונים; הרעיון הזה פשוט פריך מכדי להחזיק תנועה חברתית, ויכוחים אידיאולוגים ונאומים חוצבי להבות. הוא נעים, אבל אין בו בשורה אמיתית. כדי להוציא את ההמונים לרחובות, בטח אחרי ההתפכחות הכואבת ממחאת 2011, יש צורך בדרישה חדה לתיקון המציאות.  

אם החברתיות הסינתטית נולדה בעקבות מחאת 2011 כעין משכך כאבים שנועד להיענות לדרישות המפגינים אבל גם למנוע את פירוק הפרדיגמה הקיימת, אזי אופציה לחברתיות אמיתית, סוציאל-דמוקרטיה בגרסתה הישראלית, תוכל להתפתח רק על ידי הנכונות להתעמת עם הפרדיגמות הקיימות, המשמרות את כלכלת השוק. העימות הזה אינו חייב להיראות כמו התנגשות חזיתית בין טובים לרעים ואינו חייב להתנקז למהפכה של רגע אחד. אבל זהו עימות ברור בין שני צדדים, כשבצד האחד שלו מקדשים תחרות ובצד השני מקדשים את ערכם של בני האדם באשר הם. המאבק הזה מתנהל בו-זמנית בזירות רבות מאוד – למשל, בכל חקיקה על 0.25% של פנסיה, תיקון טכני שמשנה את מעמד הביטוח הלאומי, חתימה על צו הרחבה או צו מכס.

החברתיות הסינתטית הצליחה לעבור מצד לצד בכל סוגיה, על פי ההקשר הנקודתי. אך תנועה סוציאל-דמוקרטית צריכה להיות מחויבת תמיד לאותו גרעין ערכי. היא פרגמטית, אבל נאמנה לרעיון. בניגוד לחברתיות הסינתטית שהיתה יכולה לפרוח בזמנים של גאות כלכלית, תנועה חברתית בעלת עמוד שדרה ערכי ברור יותר יכולה לתת הסבר גם להחלטות המתקבלות בימים של משבר ושפל – כי לא התועלת המיידית של הצרכן עומדת מאחוריהן, אלא האפשרות של בניית חברה צודקת יותר. הבטחה כי הזקנים והנכים לא יופקרו לגורלם; הבטחת מענה רפואי מתקדם לכל אדם, עשיר או עני; הבטחת מענה חינוכי איכותי לכל ילדה וילד; ומחויבות לצמצום פערים – כל אלה הם עקרונות שצדקתם אינה תלויה ברמת יחס החוב-תוצר או בשאלה אם מובילאיי ביצעה אקזיט או לא. ההבדל בין החברתיות הראשונה לשנייה נעוץ בהבנה שהשקעה במערכות החברתיות, דהיינו – בתנאי הקיום שלנו כיחידים וכחברה, אינה תוצאה של הצלחת המשק אלא היא-היא התנאי לחברה בריאה ולמשק מתפקד.