לפני מספר שנים פנה אב מודאג בתל אביב-יפו, ניר גוב, לחברת מועצת העיר מוריה שלומות. גוב שם לב לכך שבספרי הלימוד ועל הקירות בכיתה של בתו, המפות שאמורות ללמדה להכיר את המדינה שבה היא חיה, לא ממש עושות את עבודתן נאמנה. כפי שגם אני נוכחתי לגלות במהרה, המפות שזמינות לתלמידים ותלמידות לא מציגות את כל הגבולות של מדינת ישראל. הן מראות גרסה שטוחה וחסרה של המציאות, ולעיתים אף רחוקה מאוד ממנה. לתלמידים לא ניתנת האפשרות להבין את המדינה שלהם בקונטקסט רחב ושלם, או להתבונן בצורה כנה על המקום שבו הם גדלים. אישית, לא אופתע אם נגלה שמרבית בני הנוער חושבים שישראל ממוקמת כאי בלב ים, שחלקו הדרומי בצורת גביע גלידה וחלקו העליון בצורת מלבן.

חוסר ההיכרות של הישראלים בכלל ושל בני הנוער בפרט עם הסביבה שהם חיים בה – הסביבה המידית, קרי גבולות המדינה והאזור בעולם שישראל נמצאת בו – היא עובדה מצערת. כולנו שומעים ושומעות בחדשות מדי פעם על רצועת עזה ועל הגדה המערבית, על התנחלויות ועל פלסטינים. צעירים וצעירות רבים ימצאו את עצמם באזורים האלה בשירות הצבאי, מיד אחרי סיום הלימודים. אבל רובם יגיעו לשם בלי להכיר באמת את הסביבה הפיזית והגיאו-פוליטית שלהם. רק לפני זמן קצר ממשלה נפלה, בין היתר, משום שלא הצליחה לחדש את תקנות שעת החירום ביו"ש. איך נסביר לתלמיד כיתה י"ב, שככל הנראה יצביע בבחירות הקרובות, מדוע התקנות הללו כל כך חשובות וכיצד הן תרמו להפלת ממשלה, מבלי שהוא בכלל יודע שיש לנו שטח בשליטתנו, שבו החוק לא חל? המצב הקיים אבסורדי, ולעיתים נראה שיש מאמץ ממשי מצד הגורמים האמונים על החינוך להסתיר את המציאות מהדור הבא.

בוחן מציאות

בשיח הפוליטי משני הצדדים נשמעת לא פעם הטענה כי "הקו הירוק כבר לא קיים". אפשר (ורצוי) להתווכח על זה, אך מה שבטוח הוא שבמפות הרשמיות שמנפיקה מדינת ישראל הוא אכן לא קיים. כשהתחלתי להוביל יחד עם שותפיי בעיריית תל אביב-יפו יוזמה להפצה של מפת הארץ בבתי הספר ברחבי העיר, המציגה את גבולות המדינה בצורה שמשקפת את המציאות, מהר מאוד גילינו שמפה כזו פשוט לא קיימת. הפתרון המתבקש אליו הגענו היה אחד: ליצור אותה בעצמנו מאפס.

הקו הירוק הוא הבסיס לחלק מגבולות המדינה, כפי שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ברודוס בשנת 1949, בעקבות מלחמת העצמאות. בהקשרים הרלוונטיים, הכוונה בעיקר לקו שמפריד בין הגדה המערבית/יהודה ושומרון, לבין תחומי המדינה המוסכמים – מה שמכונה גם בשם "קווי 67'". גם אם יש כאלה שמעוניינים שהוא ייעלם, הוא ממשיך לשחק תפקיד במציאות הפוליטית שלנו. תוכניות סיפוח, תקנות שעת חירום, התנחלויות ומאחזים – הדיבור היומיומי על כל אלה רק מדגיש את העובדה שרבים מתעקשים להתעלם ממנה: לשטח שמעבר לקו הירוק יש מעמד משפטי אחר משל שטחי מדינת ישראל וחלים בו חוקים אחרים. העולם – כולל ישראל עצמה – לא מכיר ברוב השטח שמעבר לקו הזה כחלק ממדינת ישראל, ולכן בחלק זה לא חלים חוקי המדינה. על כך אין מחלוקת אמיתית.

העובדה שהקו הירוק לא מופיע באף מפה רשמית רחוקה מלהיות מקרית. המחיקה שלו החלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שבה ישראל הכפילה פי ארבעה את השטח שבשליטתה וקבעה גבולות מעשיים חדשים בגדה המערבית, ברצועת עזה, ברמת הגולן ובסיני. מצד אחד, השטחים שנכבשו הוחזקו כקלף מיקוח ולא סופחו לשטח המדינה (למעט מזרח ירושלים ומאוחר יותר גם רמת הגולן), אך לצד זאת קבעה הממשלה כי ההסכמים והקווים הקודמים בטלים. חוסר הבהירות בנוגע לגבולות המדינה נוצר אז, במכוון.

מי מחק את הקו הירוק?

בישיבת הקבינט הביטחוני מחודש אוקטובר 1967, שנחשפה השנה על ידי מכון "עקבות", דנו השרים בשאלה רלוונטית במיוחד עבורנו: אילו קווים ישורטטו במפות החדשות שיודפסו בעקבות המלחמה? קווי שביתת הנשק (כלומר הקו הירוק) או קווי הפסקת האש, הכוללים את כל השטחים שנכבשו בששת הימים? לא היה מדובר בשאלה תיאורטית אלא בשאלה מאוד מעשית, כפי שהסביר שר המשפטים יעקב שמשון שפירא. "שר החינוך אמר לי רק לפני שבועיים", אמר שפירא, "שהוא עומד בפני פרובלמה קשה מאד של הדפסת מפות בספרי גיאוגרפיה… מה הוא יכניס לספר? האם יכניס לספר 'מפת הפסקת האש'?".

ישראל גלילי, למשל, חשב שהקו הירוק הוא שריד היסטורי מיושן כמו נחלות השבטים. אחרים, כמו מנחם בגין, חששו שאם נשרטט את הקו הירוק "אנחנו מראים לעולם בקווים ברורים איך התרחבנו – תראו כמה צרים היינו עד יום מסוים, אחרי כן התרחבנו. יסתכלו בזאת", וקבע כי "איננו צריכים לרמוז על אפשרויות של נסיגה". שר העבודה יגאל אלון סבר ש"הוצאת מפה חדשה לפי קווי שביתת הנשק… תתפרש כאילו אנחנו רואים עדיין בקווים האלה אפשרות אבנטואלית", אך סייג בכך ש"מאידך, אנחנו יודעים שקו הפסקת האש איננו בהכרח חופף גבול מדיני". גם שר החוץ אבא אבן הציע "לתאר את התיאור העובדתי, שזהו קו הפסקת האש". רוב השרים הסכימו שבמפות החדשות אין מקום לסימון הקו הירוק, וכך אכן נקבע לבסוף, לדיראון עולם. רק אחד, שר הביטחון משה דיין, הציע להמשיך לסמן את הקו הירוק במפות החדשות, משום ש"מפה אינה תכנית מדינית. מפה היא סימון גרפי על שטח של דברים שונים. לקו הזה וודאי יש משמעות".

קשה לומר שמחיקת הקו הירוק שיכנעה את העולם. הגדה המערבית, ויש שיגידו גם רצועת עזה – שטחים שלא הוחזרו במסגרת הסכם או סופחו למדינה מאז נכבשו ב-1967 – נותרו שנויות במחלוקת, וישראל לא העזה מעולם לספח אותן על מיליוני הפלסטינים שחיים בהן. המחיקה של הקו השפיעה בעיקר עלינו, על דורות של ישראלים שלא מכירים את המציאות כפי שהיא. אני סבורה, כמו משה דיין בזמנו וכמו רבים אחרים היום, שמפה אינה תכנית מדינית – עליה לשקף את המציאות ולא את משאלות הלב של השלטון. רק מתוך הכרה בעובדות אפשר לנהל ויכוח, ורצוי מאוד לנהל את הוויכוח הזה – בין מי שחושב שהשטחים צריכים להיות חלק ממדינת ישראל, לבין מי שחושב שעלינו להחזיר אותם במסגרת הסכם מדיני להקמת מדינה פלסטינית.

אנחנו על המפה

המפה החדשה שיצרנו בעיריית תל אביב-יפו כבר תלויה ביותר מ-2,000 כיתות בכל בתי הספר בעיר, ומתורגמת לערבית עבור בתי הספר הערביים. היא מספקת לתלמיד ולתלמידה מידע ופרטים שיעזרו להם לדעת טוב יותר איפה הם חיים: איך נקראים היישובים השונים במדינה ואיך נקראים אלה שנמצאים מעבר לקו הירוק, מיהן המדינות השכנות ואיפה נמצאים אזורי הצפיפות הגדולים במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון, איך נראית מפת העיר תל אביב-יפו ומה מיקומה בתוך מדינת ישראל – וכן, גם מהם גבולות הריבונות הישראלית. נדרשנו להשתמש במונח החדש "גבולות הריבונות" כדי לקיים הבחנה חשובה שכמעט אינה נעשית בשיח הציבורי: בין השטחים שנמצאים בריבונות ישראלית עליהם חל החוק הישראלי – גבולות המדינה המוכרים בנוסף למזרח ירושלים ולרמת הגולן, שסופחו לישראל לאורך השנים – לבין שטחי הגדה המערבית/יהודה ושומרון, שנמצאים בשליטה ישראלית אך מחוץ לתחום הריבונות וחוקי המדינה לא חלים עליהם.

המפה היא יוזמה שנועדה לייצר שיח שכיום כלל לא מתקיים במרחב הציבורי, על המקום שאנחנו חיים בו ועל הזהות שלנו במרחב הזה. אין ספק שלדיון הזה יש היבטים פוליטיים ברורים. אני לא מתחמקת מהם, ולא מסתירה את האוריינטציה הפוליטית האישית שלי. אני מאמינה שבארץ הזאת חיים שני עמים, שצריכים למצוא דרך מוסכמת לחיות ביחד. אני מעוניינת שהדורות הבאים משני הצדדים יכירו אחד את השני ויגיעו לפתרון מתוך שותפות והבנה, לא מתוך חומות של חוסר ידע.

עם זאת, ברור לי הקושי שהמפה מעוררת עבור אלו הסבורים שהקו הירוק צריך להימחק מהמפה. אך דווקא הייתי מצפה מהאנשים הללו לברך על המפה ולאמץ אותה. הלוא הדרך היחידה לשנות את המציאות היא להסתכל לה הישר בלבן של העיניים. איך אנו יכולים לצפות מתלמידים ותלמידות להבין את המציאות הגאוגרפית המורכבת, בלי לראות אותה מולנו? האם התלמידים אמורים לנחש איפה גדות הירדן, מה שלנו ומה גם כן? איך יידעו למה התכוון המשורר?

ידענו שהיוזמה שלנו לא תעבור בשקט – בכל זאת, כבר 55 שנה שהקו הירוק לא הופיע על מפות במדינת ישראל בכלל, ובמערכת החינוך בפרט. מאז השבוע שעבר נשמעים קולות רבים שמביעים תמיכה במהלך, לצד כאלה שדורשים להסיר מיד את המפות מהקירות. מה משקפת ההתנגדות הזאת? מדוע לחשוש ממסירת מידע בסיסי (שמדינת ישראל עצמה נוהגת לפיו) ומניהול דיון ענייני? מי סבור שבני נוער חכמים וביקורתיים לא יכולים לקיים את הדיון החשוב הזה, ולא מעוניין לטפח אזרחים מעורבים ואכפתיים? מאלה הבטוחים בעמדותיהם הייתי מצפה לחשוש קצת פחות ממפות. בכל זאת, כמו שאמר פעם משה דיין, מפה היא לא תכנית מדינית.

על חן אריאלי

חן אריאלי היא סגנית ראש העיר תל אביב-יפו