ביולי 2021 שודרה במהדורה המרכזית של חדשות 12 סדרת כתבות בשם "מדינת חדי הקרן". כתבת הכלכלה עמליה דואק הציגה על פני ארבעה פרקים את הזינוק הבלתי-נתפס של ענף ההייטק הישראלי בשנתיים האחרונות, שבמהלכן הפך לתעשייה ולדנית של יוניקורנים – ושל מיליונרים ומיליארדרים: הנה היזם שעשה אקזיט בגיל 31, הנה המנכ"ל שקנה דירה בגיל 30, הנה החבר'ה שחוגגים כל שבועיים במשרד והנה החברה שבה טסים מדי שנה במטוס פרטי ליעד אקזוטי. ההייטק הוא ענף שבו אפשר לשפר בכלים טכנולוגיים את חייהם של בני אדם, אבל בסדרת הכתבות של דואק הוא נראה כענף שמשפר את חיי העוסקים בו.

קטר ההייטק הישראלי אמנם פיתח תאוצה חסרת תקדים בשנים האחרונות, אבל לא זה מה שהביא אותו בקיץ 2021 אל מהדורת השבט. הוא הגיע לשם משום שהפך מענף כלכלי לסגנון חיים. אחרי שבמשך שנים נתפס כזירה טכנולוגית שמתנהלת בשפת קוד בלתי מפוענחת עבור הקהל הרחב, ההייטק קיבל פתאום פנים אנושיות. ולא סתם פנים, אלא הפנים שבהן הטלוויזיה מאוהבת: צעירות, יפות, עשירות וחסרות דאגות, משחקות פינג-פונג במשרד וחוגגות במסיבות. ההייטק לא סוקר בהרחבה במהדורה המרכזית משום שהפך לחדשות; הוא סוקר כך משום שהפך לבידור. גם הזרקור של העיתונות הכלכלית הוסט מהנתונים והמספרים אל החיים הנוצצים; הכתבות ציירו בצבעים מנקרי עיניים תמונת ראווה של תעשייה שרוקדת בתוך בועה סגורה לצלילי די-ג'יי שהוטס במיוחד מחו"ל. אורגיה מגלומנית שאיבדה כל קשר עם המציאות.

מאז שנות ה-90 מקודם ההייטק הישראלי ע"י התקשורת והממשלה כסמל של הצלחה. זה אך סמלי שראש הממשלה הוא סטארט-אפיסט לשעבר עם שלושה אקזיטים על החגורה, ואת סקרי ירושת נתניהו בליכוד מוביל יזם הייטק מיליארדר. שניהם מגלמים הנחה רווחת לפיה מי שהוביל בהצלחה סטארט-אפ ידע להוביל גם את אומת הסטארט-אפ.

אלא שכעת נוסף לשורת הרווח הכלכלית והמסנוורת כשלעצמה הוא אפקט הראווה. ההייטק תמיד הציע שכר ותנאים בסטנדרטים שלא תאמו את מרבית השוק הישראלי, אבל ככל שסכומי הכסף שזרמו פנימה נהיו גדולים יותר וככל שהתחרות על העובדים הטובים נהייתה קשה יותר כך הסטנדרטים הפכו גבוהים, מוגזמים ומופרכים יותר. הוא הפך לא רק לקהילה עשירה, חזקה ונחשקת, אלא גם לנקודת התייחסות משמעותית עבור החברה הישראלית. בפעם הקודמת שזה קרה נולדה "מסודרים" – דרמה קומית על אחווה גברית בצל אקזיט מסחרר. הפעם זה הוליד את ה"הייטקס", סדרת מערכונים שבה כבר אין צורך לחכות לאקזיט על מנת לחיות את החיים הטובים; העושר הוא נקודת הזינוק של ההזנק.

מותו של הממונה על משאבי אנוש

הפרק הראשון בסדרה של "ארץ נהדרת" (כתיבה: תמיר בר, אודי כגן, עומר ריבק ואילן שפלר; בימוי: אופיר לובל. עורך ראשי: מולי שגב) שודר בנובמבר 2021. הוא נפתח כפרודיה על אותה סדרת כתבות של דואק והציג לראשונה את נדיר האקרמן – "מנכ"ל, CEO, מייסד ופאונדר של Webos". בשש מילים הציג נדיר (בגילומו של כגן) את אחד מהמאפיינים הבולטים של ההייטק הישראלי, בין אם הוא יושב בעמק הסיליקון או בעמק יזרעאל: השימוש הסיטוני והיצירתי באנגלית, שיוצר תופעות כמו ניפוח תארים ומשחקי מילים משעשעים עד מגוחכים בשמות חברות. השם "וובוס" הוא הברקה: צירוף של "ביצים" בספרדית ו"בוס" באנגלית, תעתיק שגוי (החביב על סטארט-אפים) וארמז ל-WeWork, שמסמלים יחד חוצפה ישראלית ומשקפים בוטות והתנשאות. אבל מה שמעניין אף יותר הוא התפקיד שהעניק לעצמו נדיר; תרגום התארים לאנגלית מאפשר לו סופרסייזינג של הטייטל, אבל נדמה שהוא גם מסמל את הקושי של העברית לעבוד בהייטק בכוחות עצמה.

שלושה ימים לאחר שידור הפרק פורסמה ב"כלכליסט" כתבה על "התפקידים והתארים בהייטק שלא תאמינו שקיימים". הוזכרו שם, למשל, Culture Builder, Head of Emotional Support ו-Gift Expert. כמה חודשים קודם לכן, בשיחה בתוכנית "חתונה ממבט ראשון" שהפכה ויראלית, החליפו ההייטקיסטים הצעירים קארין שניידרמן ואיתמר עמי טבעות ותארים: הוא Account Executive, היא Director of People Operations ("דפקו לי טייטל"). ב"וובוס" תארים כאלו מחולקים כמו טסלות: דידי (ליאת הר לב) מכהנת בתור Chief of Human Recourses Executive Global Specialist Leader וגם Head of Fun; קוסטה (אורי לייזרוביץ') הוא Chief of Engineering Logistic Coordinator of Emerging Market Oceana Branch Analyst; ולגולן (בר) מובטח "טייטל מינימום שש מילים".

האחרון – עובד גלידריה שהפך בטעות למטרה מבוקשת בציד הראשים ההייטקיסטי – מאפשר לצופה היכרות ראשונית עם הגרסה הקיצונית של "וובוס" למנעמי ההייטק: ברז ראמן, עמדת עראיס, גינת כלבים, יער קופים. לגולן מוצעות גם שתיים-שלוש טסלות ("שיהיה כל הזמן אחת בטעינה") ואסלה בהתאמה אישית. זו אמנם הגזמה קומית, אבל היא מבוססת על סיפור אמיתי; בהייטק הישראלי לא פותחים ברזי ראמן, אבל מתפארים בתנאים מפנקים שעבור אנשים מחוץ למעגל העבודה הרלוונטי נשמעים פנטסטיים לא פחות. בסופו של דבר, המערכונים אולי מנפחים את המציאות כמו שנדיר מנפח את תוארו, אבל הם נשענים על מופרכות ממשית. עבור מי שאיננו הייטקיסט, הם משקפים את התדמית של ההייטק כמו תמונה שמוקרנת על גבי מסך ענק. זה מצחיק, כמו שגורסת הקלישאה, כי זה נכון.

להקת אפליקציה

אבל זה לא רק מה שהציבור רואה בהייטק; זו גם התדמית שחברות ההייטק, שמנהלות תחרות מתמדת על ידיים מתכנתות, מבקשות לשווק. "אני חושב שלעובדי הייטק זה מרכיב מאוד משמעותי בהערכת מקום העבודה", אמר נשיא Forter לירון דמרי לדואק. רביד מנור, סמנכ"לית תפעול ומשאבי אנוש בחברת SecuriThings, סיפרה ל"כלכליסט" כי "לפעמים אני פותחת לינקדאין או את מדורי הכלכלה וזה נראה קצת כמו תחרות 'למי יש יותר גדול'".

אין תמה, אם כן, שגם ההייטקיסטים יושבים על הספה וגועים מצחוק מול מערכוני ההייטקס, בהם הם מזהים רק גרסה מוקצנת ומגוחכת של עצמם. דוד ליפשיץ, הכותב הראשי של "ארץ נהדרת", סיפר כי הוא מקבל פניות נלהבות מ"כל מי שאני מכיר בהייטק" אחרי כל מערכון; אלון כהן מחברת "לושה" אמר בראיון כי הוא מספר בגאווה שהמערכונים מצטלמים במשרדי החברה שבמגדלי עזריאלי. גם המושג "הייטקס" – שנאמר בפרק הראשון באגביות על ידי נהג מונית והפך מאז למטבע לשון – אומץ על ידי הייטקיסטים ככינוי חיבה.

זה עשוי להעיד על הומור עצמי, אבל גם על החמצה. המערכונים אינם רק פרודיה אלא גם סאטירה. הם לועגים לאינגלוז המגוחך, לשפע המופרז ולבזבזנות ההדוניסטית; לקידוש המחשבה החופשית והיצירתית ("ליד כל דלת יש טוש, כשעולה רעיון ישר כותבים אותו על הדלת"); לילדותיות (נדיר הוגה רעיונות תוך כדי משחק בפופ-איט וצולל כל יום לבריכת כדורים); לניצול המניפולטיבי של חולשות אנושיות ("חיזוקים חיוביים יגרמו לכך שהשחקן לא יצליח לצאת מהמשחק"); לדומיננטיות הגברית (דידי היא האישה היחידה בין חמשת הגיבורים – בדיוק כמו שיעורן של נשים בהייטק – ועיקר תפקידה מתמצה בסיפוק גחמותיו של נדיר); לגילנות (דייבי, בגילומו של רועי בר-נתן, מתאמץ באופן פתטי להסתיר את גילו המתקדם – 36); ולדרישות העבודה התובעניות הנארזות במעטה של פינוקים (במערכון שבו גולן חולה בקורונה וזרם החבילות לדירה הופך מצ'ופרים לציוד משרדי. "וובוס זה לא מקום עבודה, זו משפחה", מסביר נדיר, "בעבודה אפשר לקחת ימי חופש, משפחה לא תעזוב אתכם בחיים").

המערכונים מציבים בפני עולם ההייטק מראה. זו מראה עקומה שמעוותת את משמני הסטארט-אפים; אבל זו גם מראה שחורה שמבעדה נשקפת קהילה סגורה, עשירה, מנותקת ומנוכרת. הסאטירה הזו מופנית כלפי החזקים אבל יורדת להם בגרון בקלות ומנידה את מיתרי הקול לכדי צחוק. הבדיחה אמנם על חשבונם, אבל גם זה תשלום שהם יכולים לעמוד בו.

גיוס נעים

בפרק הרביעי בסדרה יוצאים נדיר ודידי לגייס – לחטוף, למעשה – קצין מיחידת המודיעין המובחרת 8200 ל"וובוס". אחרי שהחטיפה נכשלת מבקש חייל צנחנים לקבל טרמפ ונענה בסגירת חלון משפילה. לנדיר אין עניין בלוחמי קומנדו; הוא זקוק ללוחמי סייבר.

המערכון הזה היה הראשון שעורר שיח ביקורתי ולא רק חיוכים. לוחמים ותומכי לחימה  הגיבו בסיפורים על השתלבותם המוצלחת בהייטק ואף טענו שהערכים שספגו בשירות הצבאי מסייעים להם בעבודתם. גם אם הסיפורים הפרטיים האלו נכונים, הם לא משנים את תמונת המצב המוכרת והמבוססת: יוצאי יחידות טכנולוגיות נהנים ממקפצה אדירה לעולם שכדי להיכנס בשעריו נאלץ כל חייל משוחרר אחר לעבור טירונות. העובדה ששבועיים וחצי לאחר שידור הפרק, בטקס כנפיים של חיל האוויר, נדרש גם הרמטכ"ל כוכבי לסוגיה (בעקבות כרזת גיוס העובדים "הטובים לסייבר") מלמדת עד כמה זו תפיסה מושרשת בציבור. לשם גם כיוונה הביקורת במערכון – אל החברה ואל הפער המקומם שנוצר, עם הפליטה לחיים האזרחיים, בין צעיר מיחידת מודיעין שמתוגמל על שירותו ועל הידע שצבר במהלכו בהצעות עבודה מפתות ובין לוחם שמסכן את חייו ומשתחרר עם קיטבג ריק. חברות הייטק רבות – חלקן אוהבות להתהדר במחויבותן לחברה הישראלית – לוקחות חלק מרכזי ביצירת אותו פער.

אפיזודת החטיפה (והמשכה בגיוס תלמידי יסודי כ"עבדים" החדשים) הייתה הפרק הסאטירי ביותר עד כה בסדרת המערכונים. הביקורת לא הופנתה רק לנורמות של ההייטק אלא גם להשפעתן ומשמעותן עבור החברה. "יש ניכור בינינו לבין מה שקורה בחוץ", הודה היזם רמי תמיר בראיון ל"TheMarker", "התחושה של הנוצץ, הטיפה מוגזם, יוצרת תחושה של מיאוס". בתוך פידו תמיר יושב; מדי שבועות אחדים מתעורר ברשתות החברתיות חרון אף מתגלגל כלפי חברת הייטק. מסיבות הענק – מפגנים הולכים וגדלים של עושר וכוח – הן כליא הברקים הכפול והקבוע של הקנאה והזעם הציבוריים.

אין זה מקרה שהשיח הביקורתי התעורר לראשונה בעקבות מערכון שהתרחש כולו מחוץ למגרש הביתי של "וובוס". עד אותו פרק, ההייטקס התנהל באופן כמעט מוחלט כעולם סגור שבו המוגזם הוא הסטנדרט. בפרק הראשון שימש גולן במשרה חלקית כמדד מופרכות, אבל בהיותו דמות ממזרית ואופורטוניסטית – ה"מתקמבן" הישראלי האולטימטיבי – הוא החליק במהירות ובטבעיות לכיסא המתכנת. במערכון שבו מגיע לביקור גילי גרבר (עמרי אנגל), היזם שעשה את זה באמריקה, הוא מספק לנדיר פרופורציות הפוכות ומראה לסופרסטאר המקומי עד כמה הוא בעצם קטן ופרובינציאלי ("כיף לכם שכל החברה יכולה להיכנס במטוס אחד"). סגנון החיים של ההייטקס זוכה לאמת מידה הולמת רק במפגש הישיר עם המציאות: בגיוס יוצאי 8200, במחטף הנדל"ן מזוג צעיר או במבצע ההצלה השינדלרי של נדיר ליצירת NFT שנתרמה לפליטה אוקראינית. אלה הרגעים שבהם הפרודיה המצוינת הופכת לסאטירה מוצלחת והתמונה הביקורתית מתחדדת: ההייטק הוא קטר הצלחות שמוביל את המשק ושכולם רוצים מושב בקרונותיו; אבל ייתכן שהוא גם רכבת שיורדת מהפסים. 

בפרק האחרון בסדרה, כשהמגלומניה של נדיר פורצת את גבולות כדור הארץ באה האפיזודה ההייטקסיסטית לקיצה: הוא ממריא (לחלל) ו"וובוס" מתרסקת. איקרוס האקרמן התקרב יותר מדי לשמש עד שנשרפו לו המזומנים. דווקא אז מתגלה סטנדרט חדש של סיפוק: לפתור בעיות אמיתיות במקום לדחוף מוצר פיקטיבי, להתפרנס בלי לנקר עיניים וללכת לים אחר הצהריים עם גלשן ואבטיח. 

אין סאטירה, אין פרודיה, אין אפילו שיקוף אמין של המציאות, שבה סטארט-אפיסטים שנכשלים פשוט קופצים עם מצנח זהב אל ההשקעה הבאה. יש רק מסר אופטימי, בוודאי עבור כל מי שצופה מהצד בחגיגת ההייטקס בעיניים כלות: יש אושר נטול עושר.

על ניב שטנדל

כותב ועורך קריאייטיב התוכן של Mako.