Disable/Enable big cursor white
Disable/Enable big cursor black
באמצע אפריל פרסמה חברה בקבוצת הפייסבוק ״שיח פמיניסטי״ פוסט המפרגן לקצינה שעתידה להתמנות למג״דית ראשונה באחד מגדודי החילוץ של פיקוד העורף. לצד תגובות משבחות, התרכז הדיון בביקורת חריפה שנשמעה מצד חלק מהחברות, ולפיה קידום נשים בארגון אלים (הצבא) איננו פעולה פמיניסטית ולכן אינו עולה בקנה אחד עם מטרות הקבוצה. ״פמיניזם במהותו הוא תנועה לשחרור מדיכוי״, כתבה אחת החברות, ״ולכן מעולם לא הבנתי איך לדרוש שוויון בין גברים לנשים בגוף שמדכא עם אחר מוצג כנושא פמיניסטי״. אחרות טענו כי רשומה מסוג זה מהווה נקיטת עמדה פוליטית: ״אתן מבקשות לא לשים פוליטיקה, ואז מהללות מכונות הרג כהישג פמיניסטי. תחליטו.״, דרשה אחת החברות.
אין זו הפעם הראשונה בה עולה לדיון בקבוצה הפמיניסטית היחס בין קידום נשים בצבא למטרות הפורום. כמה ימים קודם לכן, שיתפה אחת המשתתפות פוסט המזמין את חברות הקבוצה לקחת חלק בפרוייקט מימון המונים שנועד לתמוך בספר שכתבה בעקבות חוויותיה במשלחת פיקוד העורף לסיוע באסון הקריסה במיאמי בקיץ 2021. גם בתגובות להזמנה זו ניתן היה בקלות להבחין במתח בין חברות הקבוצה שביקשו לעודד את הכותבת ולהביע הערכה רבה לפועלה לאלה שראו בפעילותה של הקצינה במילואים השתתפות בכיבוש ובדיכוי, החותרת תחת הרציונלים הפמיניסטיים האמורים לעמוד לנגד עיניהן של חברות הקבוצה. כך כתבה אחת המגיבות:
״טוב, נמאס לי סופית לראות את חיילות הכיבוש בקבוצה הזו… מתחילה לחשוב שאיזו מפלגת ימין פאשיסטית עומדת מאחוריכן…״. חברה נוספת הוסיפה: ״אין פמיניזם בכיבוש (ואשה שתומכת בדיכוי של נשים אחרות לעולם לא תהיה פמיניסטית). איזו בושה״.
ואכן, יודעת כל מי ששותפה למאבק לקידום שוויון מגדרי בצבא, כי בזה היא חשופה לביקורת על כי בפעילותה היא נוטלת חלק במנגנון מדכא זכויות. אינך יכולה להיות אשת מחנה השמאל ובה בעת לפעול לקדם נשים בצבא הכיבוש לישראל. לאחרונה העירה לי על כך בציניות אשת התקשורת עירית לינור, כשתהתה בעימות מולי סביב הרחבת שירות נשים ליחידות לוחמה מה פתאום אני רוצה לשלוח למלחמה המדממת לא רק גברים אלא גם נשים. בשיחה אחרת על אירועים קשים בשטחים, סינן קולגה – איש אקדמיה – ״ואת עוד שולחת עוד ועוד נשים לצבא הזה״.
קיצוניים משני הצדדים
כך נראה המתח המוכר בין מאמציהן של פעילות פמיניסטיות וארגוני נשים לקידום שוויון מגדרי בצבא, לביקורת ״מחנאית״ על מה שמכונה ״תופעת הפמיניזם המיליטריסטי״. פמיניזם מיליטריסטי, על פי אחת ההגדרות השגורות, הוא ״תופעה מערבית רחבה, המתייחסת לפמיניזם התומך במאמץ או בהיגיון המיליטריסטיים. באמצעות הפמיניזם המיליטריסטי, הנהגות פוליטיות וממסדים צבאיים מגייסים נשים כחלק ממהלך של גיוון מקורות כוח האדם המגויס לצבא, מהלך המסייע להפחית את עלויות העסקת כוח האדם הצבאי וגם לגייס לגיטימציה ליברלית ל״צבא נאור״.
הביקורת כלפי המאבק לשוויון מגדרי בצבא, כפי שניתן להבין, מתמקדת באמירה שפמניזם ״טהור״ אינו עולה בקנה אחד עם מאבק לקידום נשים כאשר הוא מתנהל בארגונים ״אלימים״ ופטריארכליים ומעודדים דיכוי. בישראל, נלווית לטענה זו גם ביקורת ממשפחת סרבנות המצפון, ולפיה הבחירה לנהל מאבק לקידום שוויון בתוך הצבא, כמוה כמכשירה את עוולותיו בשטחים הכבושים.
על כך כותב, למשל, חוקר יחסי צבא־חברה יגיל לוי בביקורת על ספרן של אילת הראל־שלו ושיר דפנה־תקוע ״על ביטחון וחוסר ביטחון״ (הוצאת פרדס, 2021): ״אולם, הטקסטים שהמחברות חושפות דווקא מעניקים לנו פרק מאלף בתופעה המכונה ׳פמיניזם מיליטריסטי׳, הפועל בניגוד למה שהמחברות מצפות — הוא מעניק לגיטימיות להפעלת אלימות. דוברות פמיניסטיות מדברות בקול של שלום, ותוך כדי כך מאדירות את הלוחמות ואת הלחימה עד שהשלום נשכח״.
באופן מעניין, גם המתנגדים מימין לשוויון מגדרי בצבא בישראל מייחסים פעמים רבות למאבק זה מוטיבציות פוליטיות. אלא שבניגוד לטענה הנשמעת מצדו השמאלי של המתרס כנגד פמיניזם מיליטריסטי, טענתם היא כי מטרת המאבק הזה היא דווקא להחליש את הצבא באמצעות החדרת אג׳נדות קיצוניות. מהשמאל (ה״רדיקלי״), כמובן. כראיה לכך הם מצביעים על שיוכן הפוליטי של פעילות מרכזיות לקידום נשים בצבא. לצד הטענה על אג׳נדה פוליטית, מתבססת ההתנגדות העיקרית של המבקרים מימין על הטענה כי במאבק לשוויון מגדרי בצבא, ביטחון המדינה מוקרב על מזבח השוויון. ״הצבא אינו מקום להגשמה עצמית״, הם אומרים שוב ושוב, ״ותפקידו אינו לקדם שוויון אלא לנצח במלחמות״. במילים אחרות: שוויון זה יפה, אבל ביטחון תחילה.
כמו כל ערך, גם שוויון איננו ערך מוחלט ויש לאזן אותו מול ערכים אחרים. בבג״ץ אליס מילר, קבעה השופטת שטרסברג־כהן: ״בהתנגשות בין ערך השוויון לבין ערך ביטחון המדינה כפועל יוצא מצורכי הצבא, ניתן לראות את ביטחון המדינה כערך עדיף ובעל מעמד גבוה ממעמדו של ערך השוויון, על־אף חשיבותו של האחרון״, והוסיפה: ״אלא שביטחון המדינה איננו מילת קסם, ועדיפותו אינה קמה בכל מקרה ובכל נסיבות שהן ואינה שווה בכל רמה של ביטחון ושל פגיעה בו״.
טענת המחנה השמרני על פגיעה בביטחון המדינה כפועל יוצא של שילוב נשים בתפקידי לחימה אינה נטועה בדאגה כנה לאיזון בין ערך השוויון לערך הביטחון, אלא היא משקפת תפיסה לפיה הצבא לא צריך לעסוק כלל בשאלות על אודות שוויון מגדרי שכן עליו להיות טרוד אך ורק בענייני לחימה. ואפילו טענה זו לוקה בחוסר עקביות ופופוליזם, שכן רבים ממשמיעיה אינם טוענים אותה כשעל הפרק קידום ערכים אחרים שאין עניינם בלחימה, אפילו שוויון – כל עוד הוא לא מגדרי. השקעת המשאבים האדירה של צה״ל בהנגשת מיונים לפריפריה, למשל, צעד שמטרתו לצמצם את האי־השוויון בין הפריפריה למרכז בשיבוץ בתפקידים איכותיים, זוכה לברכות ושבחים בלבד, ואיש לא טוען מולה כי תפקידו של צה״ל איננו לקדם שוויון. המרצע האמיתי החבוי בשק, הוא דרישה מנשים בלבד לכופף את ראשן ביחס למטרה הגדולה יותר. הדבר נכון ביתר שאת כאשר מתבוננים בביקורת מצד המחנה הדתי־חרד״לי, המתנגד לשילוב נשים ביחידות לוחמה בטענה כי הדבר ימנע מחיילים דתיים לשרת ביחידות מעורבות, כשהם מזכירים את חלקם של חיילים אלה בתפקידי קצונה וביחידות הליבה. לא ביטחון הוא שנמצא על הפרק, אלא תפיסת עולם שבשמה ראוי לרמוס את זכותן של נשים לשוויון בצה״ל.
אולם בעוד שטענות שמרניות כנגד קידום נשים בצבא הן אינטואיטיביות להבנה ומעוררות במחנה השמאל התנגדות עזה ומיידית, אני טוענת במאמר זה כי ההתנגדות המחנאית – של מי שחרתו על דגלם את ערך השוויון כערך מוביל – שמעורר המאבק לשוויון מגדרי בצה״ל זהה למעשה להתנגדות השמרנית, רק מנמקת עצמה אחרת. גם היא חוטאת בפטרונות ובדרישה מנשים – ורק מהן – לכופף את ראשן ולוותר על זכותן לשוויון בשם ״מטרה נעלה״ יותר. בכך, היא איננה מכירה בחשיבותה הקריטית של הזכות לשוויון ומתעלמת מכך שפגיעה בזכות הזו היא פגיעה בנשים באשר הן נשים.
מהעורף לחזית
צה״ל הוא אחד הצבאות היחידים בעולם שמגייס נשים לשורותיו מכוח חוק גיוס חובה. נשים שירתו בצה״ל כבר עם הקמתו במאי 1948, ובשנת 1949 עוגן שירותן בחוק שירות הביטחון במסגרת חיל הנשים. את ההחלטה לגייס נשים לצה״ל במסגרת גיוס חובה נימק ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון בשני טעמים: גיוס החובה שירת את צורכי הביטחון של המדינה העברית הצעירה שנזקקה לכל כוח האדם האפשרי כדי להגן על הבית; ומחויבותו של הצבא לעקרון השוויון.
בעשורים הראשונים לאחר קום המדינה שירתו נשים בעיקר בתפקידי מנהלה והדרכה. בעקבות מלחמת יום כיפור ודו״ח ועדת אגרנט והצורך בבניין כוח אדם מחודש, נפתחו תפקידים נוספים לנשים, בעיקר במערכי הדרכה בשדה) מדריכות לחימה, נשקיות, נהגות, מכונאיות מטוסים, קשריות ועוד), אולם גם אז השמת נשים בצה״ל התבצעה כחלק מתפיסת ״נשים בעורף, גברים בחזית״ לפיה, נשים המאיישות תפקידי עורף, משחררות גברים לתפקידי לוחמה.
שינוי מהותי חל בשנות ה־2000. בעקבות פסיקת בג״ץ בעניין אליס מילר, ולפיה מדיניות הצבא הסוגרת את קורס הטיס לשירות בפני נשים רק בשל מגדרן פסולה. אז, נוסף תיקון לחוק שירות ביטחון (2000) אשר נועד לאפשר לנשים להתנדב לתפקידים שהיו סגורים בפניהן לפניו, ומאז הלכו ונפתחו עוד ועוד יחידות לשירות נשים. שיעור המקצועות הצבאיים הפתוחים לנשים נמצא בעלייה מתמשכת: בשנות ה־80 היו פתוחים לנשים 55% מהתפקידים בצה״ל, בשנת 1995 עמד שיעורם על כ־73%, ומשנת 2012 פתוחות לנשים כ־86% מהיחידות בצה״ל. על פי הנתונים שמפרסם הצבא, גם בשיעור הלוחמות בזרוע היבשה יש עלייה משמעותית, ובשש השנים האחרונות הוא עלה ביותר מ־160%. על פי אותו דיווח, נשים הן כיום כ־18% ממערך הלחימה. עם זאת, היחידות המכונות ״הדרג המסתער״ עדיין פתוחות לשירות גברים בלבד.
אחת מנקודות הציון המשמעותיות בגיוס ובהשמת נשים בצה״ל, ובדיון הציבורי בסוגיה, אירעה בסמוך למחול הגרסאות סביב מה שכונה פיילוט השריון. הפיילוט, שהחל ב־2017, סוכם בהצלחה ב־2018 על ידי קצין שריון ראשי והרמטכ״ל דאז, לאחר מכן הוקפא בשל שיקולי כוח אדם ותשתיות, הורחב חזרה, ובימים אלה ממש ממתין לסיכומו (בהצלחה, על פי הדיווחים) בידי הרמטכ״ל אביב כוכבי.
בעקבות הקפאת הפיילוט, הוגשה עתירה לבג״ץ נגד ההחלטה וזו נתנה את שריקת הפתיחה לעתירות נוספות שהוגשו, בתביעה לאפשר לנשים להתמיין בדומה לגברים, ולשרת בהתאם ליכולותיהן גם ביחידות מיוחדות כמו סיירת מטכ״ל ואגוז. ריבוי העתירות, הביא את הרמטכ״ל להודיע על הקמת צוות לבחינת שילוב נשים ביחידות לוחמה. הצוות הגיש את מסקנותיו, ולאחרונה פרסם צה״ל את מסקנותיו שלו בעקבות הדו״ח והודיע כי שלוש יחידות נוספות – בתחילה בתצורת פיילוט – יפתחו לנשים: יחידת החילוץ 669 של חיל האוויר, יחידה מיוחדת בתוך חיל ההנדסה ופלוגת ניוד באחת מחטיבות החי״ר.
הדרישה לקידום שוויון מגדרי בצה״ל טוענת כי צה״ל, ככל מוסד אחר במדינת ישראל, מחויב לעקרון השוויון. עקרון השוויון אינו מעוגן בחוק יסוד, אך מקובל לקרוא אותו לתוך חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו ולראות בו אחד מעקרונות היסוד הדמוקרטיים, ובהתאם – בפגיעה בו פגיעה חמורה במיוחד . מחויבותו של צה״ל לשוויון מעוגנת גם ברוח צה״ל, והיא עוברת כחוט השני בכל מסמכי היסוד שלו. לפיכך, מדיניות המפלה נשים ואינה מאפשרת להן שוויון הזדמנויות רק בשל מינן, היא מדיניות פסולה, גם אם פתיחת יחידות לשירות נשים עשויה להיות כרוכה בהשקעת משאבים משמעותיים. הגישה הרווחת בקרב מובילות המאבק – אם כי אין סביבה קונצנזוס – היא כי על צה״ל לאמץ את עקרון ״האדם הנכון במקום הנכון״ שהומלץ על ידי ועדת שגב כבר בשנת 2007, ובכך להצטרף למדינות דמוקרטיות אחרות, לעבור לקריטריון מיון מקצועי העיוור למגדר, ולפתוח את כלל היחידות לשירות לנשים ולגברים כאחד. צעד כזה יהווה מחויבות מהותית לשוויון מגדרי ויקיים את שוויון ההזדמנויות הראוי.
לנצח את הפטריארכיה מבפנים
הביקורת בתוך מחנה השמאל על הלגיטימציה של המאבק לשוויון מגדרי בצה״ל מתקיימת בשתי גרסאות. שתיהן טוענות, כאמור, כי במקרה הצה״לי השוויון חשוב פחות ממטרות או ערכים אחרים, אך כל אחת מהן מעמידה מעל זכותן של נשים לשוויון דאגה אחרת.
הגרסה אותה אכנה כאן ״הקשה״, נשענת על טענה נורמטיבית לפיה קידום שוויון מגדרי בצבא הוא מעשה פסול מעיקרו. היות שצבא הוא ארגון אלים אשר מוטמעות בו נורמות כוחניות ופטריארכליות, תפיסה פמיניסטית איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם קידום נשים בו. זאת ועוד – היות שצה״ל הוא המוציא לפועל של מדיניות דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים, הרי שעידוד נשים לשירות בצבא, ובפרט ביחידות קרביות שבהן הן נדרשות להפעיל אלימות כלפי אוכלוסייה זו, הוא מעשה מגונה.
לעומת הגרסה ״הקשה״, הגרסה ״הרכה״ של ההתנגדות לקידום שוויון מגדרי בצבא לא פוסלת שירות נשים או קידומן בצבא ככלל, אך בשל אותן הסיבות עליהן עומדת הגרסה הקשה – היותו של הצבא מקום דכאני ופטריאכלי ותפקידו הספציפי בהפעלת כוח – טוענת כי בעולם של משאבי מאבק מוגבלים, הצבא הוא המקום האחרון שבו צריך ״לבעור״ לאנשי מחנה השמאל או לפמיניסטיות ״אמיתיות״, לקדם שוויון מגדרי.
שתי הגרסאות גם יחד, אם כן, טוענות כי בהיותו של צה״ל – כמו כל צבא – ארגון פטריארכלי ודכאני כלפי נשים באופן מובהק, ובהיותו של צה״ל צבא שלא רק מפעיל אלימות אלא האחראי המרכזי על דיכויו המתמשך של העם הפלסטיני בפועל – אל לנו לקדם בו שוויון מגדרי או לכל הפחות לא להתאמץ על זה כל כך, יש מקומות בהם קידום השוויון חשוב ודחוף וראוי יותר.
נתחיל בכיבוש. ברור לכולנו כי לא הסירוב של נשים לאייש תפקידי לוחמה יהיה מה שיביא לסיום הסכסוך ולהחלטה על הוצאת צה״ל מהשטחים. לכן, כל עוד הצורך בקיומו של צבא אינו מוטל בספק, ומכאן גם חובתה המוסרית של המדינה להעמידו, ראוי לתמוך בפעילות לקידום נורמות דמוקרטיות וערכי מוסר מרכזיים גם בתוך הצבא. הדבר נכון לגבי קידום ערכים הקשורים בטוהר הנשק, הוא נכון לגבי החובה לפעול לצמצום פגיעה בזכויות יסוד של הפלסטינים גם במציאות של כיבוש, והוא נכון גם לגבי חתירה למימוש עקרונות מרכזיים כמו זכויות החיילות והחיילים, ובתוכן הזכות לשוויון.
עקרון the lesser evil טוען כי כאשר מתקיימת בחירה בין שתי אפשרויות לא מוסריות, יש צורך לבחור באפשרות הפחות לא מוסרית. מוכרת הטענה שתפיסה כזו, החותרת למימוש ״הרע במיעוטו״, עשויה להכשיר את הכיבוש בהצגתו ככיבוש ״נאור״. ואולם, המרחק בין המאבק לשוויון זכויות במסגרת שירות צבאי שהוא כורח החוק במדינה, להכשרת עוולות הכיבוש, רב מדי על מנת להנביע פסול במאבק על אחת מזכויות היסוד הדמוקרטיות.
כדאי גם להזכיר שוב את שתי הדוגמאות שהובאו בפתח המאמר מתוך קבוצת הפייסבוק ״שיח פמיניסטי״. שתיהן עסקו בהצלחות של נשים המשרתות בפיקוד העורף. זו עובדה מעניינת היות שחלק ניכר מפעילות פיקוד העורף מתרכזת בסיוע בחזית הבית – בפעולות מיגון, חילוץ והצלה או בנטילת חלק במשימות אזרחיות, כמו שקרה במשבר הקורונה. חלק קטן ממשימותיו של החיל קשור בפעילות באיו״ש או בעימותים מול פלסטינים. כיוון שכך, ההתנגדות העזה שעלתה בקבוצה מלמדת כי גם אם שורשי ההתנגדות לקידום שוויון מגדרי בצבא אכן מצויים בהתנגדות להפעלת אלימות פסולה, הרי שבפועל הביקורת עצמה איננה מתרכזת בשירות צה״ל בשטחים הכבושים דווקא, אלא פעמים רבות בהתנגדות לשירות בצה״ל בכלל.
לעניין היותו של הצבא ארגון פטריארכלי ודכאני כלפי נשים, כדאי ראשית לדבר על המאפיינים המוביליים של שירות בצבא במדינת ישראל. צה״ל מהווה את אחת הפלטפורמות המשמעותיות להתברגות בתפקידים בכירים במשק ובמגזר הציבורי. הדבר נכון לשירות ביחידות טכנולוגיות המהווה מקפצה להשתלבות בתעשיית ההיי־טק, אך הוא נכון גם לגבי היחס בין שירות בתפקידי קצונה בכירים ליכולת להתמנות לתפקידים משמעותיים בהנהגה הציבורית. עדות ישירה לכך ניתן לראות, לדוגמה, בעשרות מכרזים ציבוריים המסמנים דרגה צבאית בכירה מאוד כדרישת סף. כאשר פחות משני אחוזים בדרגת תא״ל בצה״ל הן נשים, דרישה כזו מהווה אפליה בפועל. וחשוב להבהיר, האפשרות להתקדם לדרגות קצונה בכירות כאלה מותנית כמעט באופן אינהרנטי במעבר דרך תפקידי שטח וניסיון קרבי, לא כל שכן האפשרות להתמנות לאלופה.
גם הטיפול במשבר הקורונה והשיח הביטחוניסטי שאפיין אותו משמשים עדות לכך שהיעדרן של נשים מתפקידי קצונה בכירה בצבא גורר את היעדרן גם מצומתי קבלת החלטות מרכזיות בחיים האזרחיים. זכורות האמירות של ראש הממשלה לשעבר נתניהו על היעדר ייצוג נשי בקבינט הקורונה: ״זה לא מכוון, יש פורומים שונים שאין בהם נשים כמו כמה מהפורומים הביטחוניים, מה שחשוב זה שההחלטות יתקבלו וכמה שיותר מהר.״, כמו גם זו של ראש המל״ל בהקשר דומה: ״בעתיד נקיים קול קורא ואז נזמין נשים להשמיע את קולן בנושא״. אפשר גם להזכיר את העובדה שלא נשקלה ולו מועמדת אחת לתפקיד פרויקטור הקורונה. וזו רק דוגמה עדכנית אחרונה, מבלי להיכנס לדוגמאות ידועות אחרות, כמו זו של היעדרן של נשים באופן גורף משולחנות קבלת החלטות בתחום המדיני־בטחוני או הדרך שבה בכירי צבא לשעבר מפלסים את דרכם בקלות רבה לשולחנות דריקטוריונים או לצמרות מפלגות.
מבלי להיכנס לניתוח סוציולוגי של שורשי הטענות כנגד מה שקרוי פמיניזם מיליטריסטי, אפשר לומר שקל להזדהות עם הסנטימנט לפיו שאיפה לקידום אוכלוסייה מסויימת בארגון הנתפס ככזה הפועל באופן פסול מוסרית, בין אם כלפי נשים ובין אם כלפי פלסטינים, מהווה סתירה נורמטיבית פנימית. אין גם ספק כי בעולם של משאבי מאבק מוגבלים, מובן ההיגיון שבקריאה לרכז את מרב המאמצים לקידום שוויון מגדרי מחוץ לצבא.
אלא שככל ששירות בצה״ל ובוודאי שירות חובה, הוא עובדה קיימת וכזו שמשמרת פער משמעותי בין גברים לנשים גם מחוץ למסגרת הצבאית, קשה להבין את הדרישה שלא להיאבק על צמצום העוולות הכרוכות בו. הדבר נכון לגבי קידום נורמות דמוקרטיות או ערכים מוסריים בצבא, הוא נכון לגבי קידום זכויות אדם באופן כללי, והוא נכון לגבי דרישה לקיום שוויון מהותי כלפי נשים בצבא.
להילחם על שוויון כאילו אין כיבוש
המאבק לקידום שוויון מגדרי הוא מאבק על הכרה בזכותן של נשים לשוויון הזדמנויות. אף שיש מי שמבקש לחזק מאבק זה באמצעות מסגור שלו כחיזוק הצבא ומיצוי מקסימלי של כוח האדם, זהו ודאי איננו הטעם המרכזי לדרישה לשוויון מהותי כלפי הנשים המשרתות (גם אם אין באמור כאן כדי להתנגד לרצון זה).
כך, בטענות של מוסריות עמוקה או רחבה יותר מאלה של הנאבקות על שוויון מגדרי בתוך הצבא, עומדים חלקים במחנה השמאל ומבקשים למנוע מנשים את הזכות לשוויון בתוך ארגון המהווה שלב חובה בחיים האזרחיים של מרבית האוכלוסייה בישראל. הטענות הללו אינן שונות במהותן מהטענה לפיה נשים אינן צריכות לשרת בתפקידים מסויימים היות שהדבר כרוך בהשקעת משאבים גדולה מדי או מפריע לחיילים דתיים לאייש תפקידים ביחידות מעורבות. וגם אם הן כן שונות מהתפיסה השמרנית העמוקה הרואה באישה יצור אנושי בעל יכולות פחותות בכל הנוגע למסגרת הצבאית, או מועיד לה מקום מצומצם יותר בספרה הציבורית לעומת זו הביתית, הרי שעצם ההתנגדות למאבק מחזקת את התפיסות השמרניות הללו והשלכותיהן על נשים. משום שהמחשבה שדווקא נשים – שמראש נמצאות בעמדה נחותה – צריכות להיות אלה ש״מוותרות על הפריבילגיה״ של תפקידים יוקרתיים או להוביל את המאבק לסיום הכיבוש באמצעות הדרה עצמית חוטאת בעצמה בהסללת נשים ל״תפקידים נשיים״ ולוקחת את המאבק לשוויון אחורה.
כך או כך, שני הצדדים – גם מימין וגם משמאל – מצפים מנשים להסכים לאפליה מתמשכת ובעלת השלכות רחבות היקף למען מאבק הנתפס אחר, גדול וחשוב יותר בעיני המבקרים מאשר זכותן לשוויון.
בכל הנוגע לשוויון מגדרי בצה״ל, צריך מחנה השמאל לאמץ את גישתו הידועה של דוד בן־גוריון בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהכריז ״עלינו לעזור לצבא (הבריטי) כאילו לא היה ספר לבן, ועלינו להילחם בספר הלבן כאילו לא היה הייתה מלחמה״ – להפריד בין המאבק לסיום הכיבוש למאבק לקידום שוויון מגדרי בצבא ולקדם את שניהם, זה לצד זה, בכל הכלים העומדים לרשותו. במקביל, הגיע הזמן שיפעל למען מציאות שבה התפקידים הבכירים בשירות הצבאי אינם מנגנון ההיטמעות המרכזי בתפקידים בכירים בהנהגה הציבורית. דרך אחת לעשות זאת, למשל, היא לבטל את קריטריון שירות צבאי בכיר בתפקידים ציבוריים במקום שלא מוכח שמדובר בכורח מקצועי.
שירות צבאי בישראל מהווה עדיין מכנה משותף רחב וברומטר סולידריות מרכזי בחברה. נוכח אתגריה הביטחוניים של מדינת ישראל ובהינתן חוק גיוס חובה ומודל גיוס המבוסס על מנגנון צבא העם, העובדה הזו מובנת. אך, ככל שהחברה תשכיל להתאגד סביב אתוסים שאינם צבאיים ותדע לסמן נורמות וערכים שאינם נשענים על אידיאל הקרבה במלחמה, אפשר יהיה לקדם גם את סיום הכיבוש וגם את הפחתת האחיזה הביטחונית בחיים האזרחיים בישראל. שתי אלה הן בוודאי שאיפות מוצהרות של מחנה השמאל, הגיע הזמן לצרף אליהן גם את הדרישה החד משמעית לשוויון מגדרי בכל מקום. כן, גם בצבא.
על עידית שפרן גיטלמן
ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא ראש התכנית לצבא וחברה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה מן החוץ באוניברסיטת רייכמן. עבודת הדוקטורט שלה עוסקת בסוגיות של העדפה לאומית בזמן מלחמה, ואחד מתחומי המחקר המרכזיים שלה הוא שירות נשים בצה"ל.
