ב-21 בפברואר 2019 צעדו שני גברים לתוך בניין משרדים אפרורי באזור המוסכים של מזרח תל אביב. השניים, כתבי עיתון "הארץ" חמושים במצלמת וידאו, היו נחושים לחשוף עוולות ולתבוע דין וחשבון מהאחראים, בסגנון שכמו נלקח מסוגת ציידי הנוכלים והמתחזים הטלוויזיוניים. אלא שבבניין האמור לא שכנו משרדיהם של אנשי עסקים מפוקפקים, עושקי קשישים או עוקצי אזרחים. במָקום פעל באותה עת מטה מרצ, שעבד אז על קמפיין בחירות, הראשונות מתוך סדרה של חמש. הכתבים לא תיאמו את ביקורם; הם פשוט התפרצו למקום והחלו לסייר בין חדרי המטה, נחושים להתחקות אחר האשמים בכשלי הקמפיין ההוא. מישהו היה חייב לתת הדין.

ההתרחשות הזאת עשויה להישמע קומית, אבל היא סימפטום לבעיה עמוקה: העוינות, החשדנות והתוקפנות ששתי מפלגות השמאל הציוני סופגות תדיר ממחנה השמאל עצמו. יש להניח, בזהירות המתבקשת, שלא היתה מתרחשת פשיטה דומה על מטה הליכוד – מפלגת השלטון באותם ימים, וגם בעשור שקדם למערכת הבחירות ההיא.

בפרט, הביקור ההוא ממחיש את הלוך הרוח בבניין ברחוב שוקן – שם מיוצר מה שנתפס כעיתון הבית של השמאל הישראלי – כלפי שתיים מהמפלגות החשובות במחנה. זהו שילוב בין טינה, שזוקקה מציפיות שנכזבו, לבוז, השמור למי שלא באמת ציפה למשהו. נשמע פרדוקסלי? בהחלט. ממש כמו מחנה שהולך על הראש של עצמו.

הדמויות באות והולכות, הקונפיגורציות הפוליטיות מתחברות ומתפרקות, אבל המנגינה לעולם נשארת. תמיד תימצא הסיבה לתקוף את העבודה ומרצ, להכריז עליהן כבלתי לגיטימיות ולקרוא לפירוקן, להיפרע מראשיהן בריטואלים ידועים מראש – וכל זה בשם תקוות שלכאורה נתלו במפלגות הללו, אבל בפועל לא עבר אפילו יום אחד בהמתנה למימושן.

לשיאה הגיעה המגמה עם הקמת ממשלת השינוי – מעשה שגרר באופן בלתי נמנע רצף של פשרות, דילמות קשות והכרעות בין אפשרויות לא מושלמות, ובשל כך נחשב לבלתי נסבל ובלתי נסלח בעיני רבים מהכותבים ב"הארץ" שנוטים להתבלבל בין מצפון נקי לידיים נקיות.

ספטמבר השחור

שלוש שנים אחרי אותה פשיטה על מטה מרצ, נראה כי ב"הארץ" סוף סוף באו על שכרם. המפלגה נראית כמי שעומדת על סף פשיטת רגל: היו"ר ניצן הורוביץ פרש מתפקידו ונדחק למקום לא ריאלי, ושניים מחבריהּ הוותיקים והבולטים ביותר – השרים תמר זנדברג ועיסאווי פריג' – הודיעו שלא יתמודדו שוב על מקום ברשימה לכנסת. קשה להפריז בעומק המשבר – ולא רק במרצ אלא בשמאל כולו. הנציגות הפוליטית שלו מפוררת וחלשה מאי פעם.

למי שמפקפק בטענה שלעיתון "הארץ" יש חלק בכך, מומלץ להתרשם מהמבחר שנרשם בו במהלך הקיץ האחרון – מועד כתיבת המאמר. להלן: 

גדעון לוי כינה את מרצ "שמאל ציוני פחדן" משום שעסקה בממשלה האחרונה בסביבה ובזכויות להט"ב, וטען כי המפלגה עצמה היא תולדה של "תהליך חמור ומסוכן"; למחרת, רוגל אלפר קרא לשמאל לנטוש את מרצ ולהקים מפלגה חדשה, משום שזו "אינה שונה מהליכוד"; כמה ימים מאוחר יותר, אורית קמיר החרתה-החזיקה אחרי מאמר נוסף, של מוטי גילת, והאשימה את הורוביץ ב"הון-שלטון ציני במירעו"; איריס לעאל דובבה בדמיונה את מצביעי השמאל הציוני שסבורים שהמפלגות שלו הן "פגר מת. מפלגות מיושנות, שפג תוקפן ושאינן מאפשרות את צמיחתו של הדבר האמיתי והחדש, ומכאן שעליהן לפנות את הדרך"; למחרת, רוגל אלפר שוב קרא לפרק את מרצ ולהקים מפלגת שמאל אחרת תחתיה משום ש"הדגל שמרצ מנופפת […] מרופט ומהוה כסמרטוט ישן"; חנין מג'אדלה קיבצה שלל הצדקות שחוקות לחוסר הלגיטימיות של מרצ; אלדד יניב קרא לזנדברג ולבן זוגה אורי זכי לפרוש מתפקידיהם הציבוריים על רקע התחקיר בדבר מינויו של זכי ליו"ר מרכז הרצל; פרופ' אורי בר-יוסף תקף את מרב מיכאלי וקבע כי יצחק רבין היה סולד ממנה בשל סירובה לאיחוד בין מרצ לעבודה; רוגל אלפר (שוב) קבע כי מרצ ומפלגת העבודה "מידרדרות לתהום הנשייה", אך הפעם הציע לא להקים מפלגה חדשה אלא לגְלות מהארץ; בעקבות תוצאות הפריימריז בעבודה קבע נחמיה שטרסלר כי המפלגה נפלה קורבן ל"השתלטות עוינת" בידי מיליציה מרקסיסטית בראשות נעמה לזימי (!); אברום בורג האשים את מרצ באובדן הנשמה; עבד ל. עזב, שבא לברך את זהבה גלאון על ניצחונה, קילל את זנדברג והורוביץ וכינה אותם "אופורטוניסטית וחדל אישים" (בהתאמה) ש"העיקרון היחיד שמנחה את שניהם הוא השררה, הכוח, מעמדם האישי"; גדעון לוי, הפעם בראשית ספטמבר, הביע התנגדות לאיחוד מרצ-עבודה משום שהאחרונה לא מתעניינת בכיבוש; והטוב ביותר – לא פחות מארבעה מאמרים שונים שפורסמו ביום אחד (ה-4 בספטמבר) הוקדשו למתקפות על מרצ, העבודה והשמאל הציוני בכללו, מאת איריס לעאל, נעמה ריבה, דורון נבות ויצחק צפל ישורון. המסקנה ברורה.

היבול הזה פורסם במהלך חודש ומשהו; סביר להניח שבדיקה של תקופה אחרת היתה מביאה תוצאות דומות. למעשה, לא מן הנמנע שגם ברגעים אלה שבהם מאמר זה נקרא, מופיע בעמוד הדעות של "הארץ" מאמר חוצב להבות נגד העבודה ו/או מרצ. המאמרים הללו אמנם אינם זהים בתוכנם ובסגנונם – חלקם מנומקים וזהירים, אחרים משולחי רסן. פה ושם משובצות בהם טענות נכונות, אפילו חשובות, וגם המובן מאליו יש שייאמר – מפלגות השמאל ראויות למבט ביקורתי, על אחת כמה וכמה כאשר הן חלק מהקואליציה. הבעיה היא המינון והטון. 

אשר למינון, מדובר במבול בלתי פוסק של מאמרים שמוקדשים לאותו הנושא בדיוק ומגיעים תמיד לאותה המסקנה. יש בזה משהו לא ענייני ולא מידתי, וזה עוד לפני שנכנסים לשטחיות ולעצלות המחשבתית הכרוכות בהפקת סחורה ממוחזרת בתדירות כזאת. כמו כן, איך בדיוק מספר המאמרים המופרז הזה מסתדר עם הטענה הקבועה מבית מדרשו של "הארץ", לפיה מפלגות השמאל הציוני הן סוס מת זניח וחסר השפעה?

אשר לטון, כל שאפשר לומר הוא, שכמויות הרעל שמשוגרות לעבר מפלגות השמאל באופן קבוע על דפי העיתון נופלות אולי רק מאלה שסופג בנימין נתניהו. הנה דגימה קטנטנה: מרצ "לא מסוגלת להוביל שותפות מהותית בין יהודים לערבים" (נעה לנדאו, 26.6), ו"עמר בר־לב מייצג את התגלמות הכיבוש הישראלי הרבה יותר מאיתמר בן גביר" (לנדאו, 29.5). גדעון לוי שאל לתומו "במה נתניהו יותר אופל מיריביו? במה יריביו נאורים ממנו?" (23.6). שהרי אם בכלל, הימין טוב מהשמאל כי הוא "אותנטי" יותר ממנו: "אני מחבב את איתמר בן גביר […] הוא עדיף על הציניקנים והמתחסדים […] על ידיהם של בני גנץ ועמר בר־לב יש הרבה יותר דם של פלסטינים חפים מפשע […] בינם לבין בן גביר אני מעדיף את האופציה השנייה. הוא לפחות ישר" (לוי, 29.5). 

איך שלא הופכים את זה, קשה יהיה לחשוב על נימוק מוצדק למצב העניינים הזה. 

סביר להניח שמה שמונח כאן על הכף אלה ניסיונות לקושש טראפיק באמצעות פרובוקציות נגד קהל הקוראים, יותר מאשר תחושת ונדטה אמיתית. אבל כך או אחרת, המסקנה מקריאת עמוד הדעות היא אחת: השמאל הציוני, גם לאחר שנים ארוכות מחוץ לשלטון, הוא האשם העיקרי במצבה העגום של המדינה, בהתמשכות הכיבוש, בהזנחת הפריפריה ובמעמדם הירוד של האזרחים הערבים. מחדליו תמיד עולים על הישגיו, ונציגיו במערכת הפוליטית אינם שונים – ולבטח לא יותר טובים – מנציגי הימין. הם תאבי כוח, ציניים וצבועים בדיוק כמו מקביליהם, אם לא יותר.

ברוב המקרים הביקורת הזאת מוגזמת ומעוותת ולעתים היא פשוט שגויה. היא מייחסת משקל לא פרופורציונלי למעשיהם של חברי שתי מפלגות שמילאו בקושי עשירית מהמושבים במליאת הכנסת בכל מה שנוגע להתמשכותן של רעות חולות המלוות את החברה הישראלית כבר שנים. במקרים החמורים הביקורת פשוט כוזבת. כך או אחרת, מבחינה מעשית, התוצאה העיקרית שלה היא הגברת הייאוש במחנה. 

מה לפראזות היפות על תפקיד העיתונות ולביקורת של "הארץ"

בנקודה זו יש לזכור ש"הארץ" הוא לא עוד עיתון. הוא מעצב את השמאל הישראלי יותר מכל כלי תקשורת אחר, אולי אף יותר מכל גוף אזרחי או מפלגה. האם זריעת ייאוש היא הדבר הדחוף כרגע על סדר היום?

אנשי "הארץ" ודאי ישיבו שהעיתון אינו מחויב לאף מחנה, ובטח ובטח שאינו עובד עבורו; שתפקיד העיתונות הוא לבקר; ושממילא השמאל אינו המחנה הפוליטי היחיד שמטוגן על גבי עמודי העיתון. אלה פראזות יפות, אבל אין בהן כדי להסביר את האובססיה למפלגות השמאל הציוני בעמודי הדעות. אחרי הכל, לא מדובר בשחיתות שדחוף לבער או במעשים לא ראויים שחובה לחטא באור השמש. מדובר בהתנהלות פוליטית לגיטימית שיכולה בהחלט להיענות בביקורת עניינית, אלא שב"הארץ" היא מוקעת בהיסטריה פעם אחר פעם ככפירה בעיקר.

טיעון אחר, להבדיל, הוא שהביקורת העזה משקפת דווקא תחושת שייכות ודאגה למחנה השמאל, בבחינת נאמנים פצעי אוהב, וכי מהאנשים "שלנו" מצפים ליותר מאשר אנשי המרכז החלול, לא כל שכן מהימין. משכך, החולשות והמגבלות של נבחרי הציבור משמאל לעולם ייראו מועצמות תחת עדשת המיקרוסקופ. כדי להתמודד עם טיעון זה, יש להתבונן נכוחה בעובדות ולהבין האם הן מלכתחילה מצדיקות הרעשה כזאת.

האם ל"הארץ" אכן יש קייס?

הישיבה בקואליציה כפתה מציאות מורכבת שפתוחה לטווח רחב של פרשנויות. עם קצת גמישות רטורית, תמיד אפשר להבליט את המחדלים ולהמעיט בחשיבות ההצלחות, אולי אפילו לראות בהן מסך עשן שנועד להסתיר פיאסקו ענק. אבל מה לעשות שלעובדות – ולהצגה הגונה שלהן – יש משמעות. אז האם ל"הארץ" אכן יש קייס? 

בשנה האחרונה, העבודה ומרצ לקחו חלק מרכזי בהקמת ממשלה, בניגוד לכל הציפיות המוקדמות ואחרי עשור (העבודה) או שניים (מרצ) באופוזיציה. הן עשו זאת בראש ובראשונה כדי לבלום את נתניהו, כפי שהבטיחו בעקביות בכל מערכות הבחירות, והיו מיעוט שמאלי בקואליציה ימנית ברובה, שהוקמה על בסיס הסכמה בין הצדדים שלא לעסוק בנושאים המדיניים. אלה נתוני הפתיחה.

בתוך גבולות הגזרה האלה, השרים משתי המפלגות הגיעו להישגים בלתי מבוטלים בתחומיהם – בין היתר, הם הגדילו את תקציב הבריאות וקידמו בצורה ניכרת את זכויות הלהט"ב, טיפלו ברצינות במשבר האקלים והחלו בביצוע מהלך ארוך טווח להפחתת האלימות והפשיעה בחברה הערבית.

אכן, הם היו יכולים לעשות יותר וחלק מהתהליכים שקידמו לא הגיעו ליעדם. הם לא בלמו את התפשטות ההתנחלויות ולא הובילו שיח ציבורי חד ונוקב מספיק בנושא הכיבוש. פרשת רינאוי-זועבי היתה תקלה חמורה בשיקול הדעת שהתפוצצה למרצ בפרצוף, אך לא היתה גרועה יותר מרצף שיבוצי הנפל של ראש הממשלה בנט במפלגתו, ובוודאי הרבה פחות מ-17 חברי הכנסת שערקו עם בני גנץ לממשלת נתניהו במאי 2020.

לסיכומה של הקדנציה הקצרה הזאת, מפלגות השמאל בלעו בה צפרדעים על בסיס יומי והסתפקו בהישגים צנועים בהרבה מכפי שהיו רוצות, תוך הבנה שבמציאות שבה פעלו לא היו אלטרנטיבות עדיפות. על כן הן נהגו באחריות ובזהירות – אולי יותר מדי. כן, הן גם הצביעו בניגוד למצפונן בעד הארכת תקנות החירום בגדה מתוך ההכרח לשמר את הממשלה. ואולם, ניתוח הוגן של הרקורד הזה לא יכול להתעלם מההישגים ולראות רק את הכישלונות. רק ב"הארץ", כך נראה, לא מסתפקים בפחות ממושלם.

יש להודות ביושר שהגישה העוינת של "הארץ" כלפי מפלגות השמאל אינה מנותקת מהלכי הרוח בשאר מעוזי המחנה. המיאוס האוטומטי של חלק ממצביעי העבודה ומרצ כלפי מפלגותיהם, לא משנה מאיזו סיבה, הוא תופעה מוכרת היטב. עדות לכך ניתן למצוא בפרישה הכפויה של שרי מרצ מהנהגת המפלגה (הורוביץ) ומהחיים הפוליטיים (זנדברג ופריג), ועוד דווקא אחרי שנה מוצלחת שבה החלו לרכוש את המשאב שכה חסר לשמאל – ניסיון ביצועי. אך אין ספק ש"הארץ" מסייע לעצב את הסנטימנט הזה והוא בוודאי מלבה אותו. מרים קרן ורץ לנגוח.

בימים אלה שתי המפלגות מתחילות את סבב הבחירות כשהן על הקרשים, וסקרי המנדטים העדכניים מנבאים להן כישלון, אולי גם כיליון. על הרקע הזה, הצליבה היומית שעוברות מפלגות השמאל ב"הארץ" עלולה לתפקד כנבואה שתגשים עצמה. היא בוודאי תחליש את המחנה כולו, דבר שיביא קרוב לוודאי את היבול הבא של מאמרי דעה נוטפי זעם קדוש. הטרגדיה היא לא עלבונן של המפלגות ושל נציגיהן, אלא ההחלשה השיטתית של מחנה שלמרות כל מגרעותיו, מספק את ההצעה הטובה ביותר לעתידה של ישראל. בסופו של יום, ואף ש"הארץ" אולי היה רוצה לחשוב אחרת – אין לנו שמאל אחר.