הגמרא במסכת ברכות (דף ס"ג) מספרת לנו כי כשנכנסו חכמים לישיבה ביבנה "פתחו כולם בכבוד אכסניא ודרשו", וארשה אף אני לעצמי לפתוח בשבח האכסניא, וליתר דיוק בשבח האדם שהקרן המוציאה לאור את "תלם" קרויה על שמו – ברל כצנלסון. 

לא בכל תחום ולא בכל עניין ולא על כל דיבור ראוי ברל לשבח – הוא אחראי על כמה התבטאויות מופרכות וקשות בגנות יריבים פוליטיים, בשם אהבת ישראל, כמובן וכמקובל – אבל במוּדעוּת שלו לפערים החברתיים שנוצרו בחברה היישובית השתייך כצנלסון לקומץ חדי המחשבה שזיהו כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת את התהליכים שפילגו את היישוב, את ההתנשאות של תנועת העבודה על מי שאינו משתייך אליה ואת הממד העדתי בפילוג הזה – אותו פילוג שרבים מאיתנו מזהים עד היום: החלוקה העדתית-מעמדית-פוליטית המביאה רבים לשאול "מדוע השכבות הנמוכות המזרחיות מצביעות לליכוד בניגוד לאינטרס שלהן" בנוסח המעיד כי המודעות החדה של ההוגים מדור המייסדים איננה רווחת אצל בני הדורות המאוחרים יותר. 

והנה דווקא בסוגיה העדתית יכול עיון מחודש בדברי ברל כצנלסון לאפשר לשומרי הגחלת המפא"יניקית לחשוב מחדש על מה שנדמה להם כאמיתות ישנות, ולחרוג מהעמדה הנעלבת (אם אני מזהה נכונה את הנימה) הבאה לידי ביטוי כל אימת שנמתחת ביקורת על האבות המייסדים או על מפא"י ההיסטורית.

והנה כך אמר ברל כצנלסון בוועידת מפא"י שנערכה בדצמבר 1932: "העובדה שתנועת הפועלים בארץ נשארה כגוף זר בתוך העדוֹת המזרחיוֹת הוא סימן רע לה. אם איננו עושים את הכל כדי לקרב אותם החלקים, הרי זאת היא התגנדרות אם אנו קוראים לעצמנו תנועה חלוצית; אנו במקרה זה תנועת פועלים אריסטוקרטית". בכך המשיך את הקו של חיים ארלוזורוב, שאמר דברים דומים כשש שנים קודם לכן: "תנועת הפועלים המאורגנת בא"י אינה תנועת הפרולטריון. הסתדרות העובדים היא האריסטוקרטיה ההתיישבותית. אם יש כאן פרולטריון הרואה עצמו משולל ערך ציבורי הריהו בעדות המזרחיות ובמאה שערים", קבע.

המילה הבזויה ביותר במילון

הניכור בין תנועת העבודה לבין עדות המזרח, מזכירים לנו דברי ברל, אינו תוצאה של העלייה הגדולה של שנות ה-50 וה-60, ואת שורשיו אנחנו יכולים למצוא עוד בימי ראשיתה של תנועת הפועלים בארץ ישראל. ובאותם ימי בראשית, ההוגים החשובים ביותר במחנה השמאל הניחו כי האחריות על כך מוטלת, לפחות במידה מסוימת, על המחנה שלהם. זו עמדה דיונית שונה למדי מזאת הנהוגה היום, שבּה נבחנים הטיעונים לא על בסיס תוקפּם או הגיונם הפנימי, אלא על בסיס ההשתייכות הפוליטית-שבטית. הדרך מכאן לעמדה מכחישנית קצרה למדי.

תופעת ההכחשה בולטת בסוגיה העדתית באופנים שונים: מול טענות על אפליה כלפי עולי ארצות האסלאם ניתן לשמוע את צאצאיהם של ותיקי הארץ מספרים כמה חסכו מפיהם כדי לאפשר את קליטת העלייה הגדולה; מול טענות על קשיי החיים במעברות ניתן לשמוע את בני העולים מאירופה מספרים כי גם הוריהם היו במעברות וכיוצא בכך. והמעניין הוא שאלו הטוענים כך אומרים אמת לאמיתה. אבל כדי להבין תופעות חברתיות יש צורך ביותר מאשר הצהרה חוזרת ונשנית על האמת שלך. כלומר, כדאי להתרומם מעל האישי, ולהימנע מעצימת עיניים ואטימת הלב והאוזניים מטענות וסיפורי חיים שאינם עולים בקנה אחד עם אמונותיך-שלך. ואין הכוונה בהכרח לחיבוק כל טענה נגדית ואימוצהּ, אלא להקשבה בעיון ובתשומת לב. 

וכאן טמון היתרון של הקשבה לדברי ברל, או ארלוזורוב. כאשר ז'בוטינסקי ואנשי מחנהו תוקפים את מחנה הפועלים אפשר (אם כי לא מומלץ) לראות זאת כמתקפה פוליטית גרידא ולא לייחס לה ערך אמת. אבל כאשר בכירי תנועת העבודה מעלים טענות דומות ומשתמשים במילה אריסטוקרטיה ניתן להניח שהם זיהו דבר-מה אמיתי וכואב; בייחוד ביודענו שבז'רגון המעמדי שרווח בפיהם באותם ימים, היתה זו מילה בזויה במיוחד. אריסטוקרטיה משמעותה עליונות העוברת בירושה, אריסטוקרטיה פירושה ניצול, אריסטוקרטיה משמעותה היעדר סולידריות, אריסטוקרטיה פירושה בטלנות ונתק בין הערכים הסוציאליסטיים בשמם נשבעו לבין המציאות אותה יצרו בארץ.

ודוק: ברל לא בא לטעון שהאחריות על הפערים החברתיים נופלת בהכרח על כתפי מפא"י ההיסטורית ועליה בלבד, וגם ציטוט דבריו כאן (כמו גם בספרִי, שלא מזמן ראה אור, שונאים, סיפור אהבה) לא נועד להציע ניתוח פשטני מעין זה.  

הנחת העבודה – שהתחזקה תוך כדי המחקר על הספר – גרסה שכוחות מנוגדים פעלו במקביל הן על תנועות הפועלים (ובתוכה), הן על עולי ארצות האסלאם (ובקרבם): משיכה הדדית ודחייה, פנטזיות של אחדות ישראל מול תחושות עליונות ובוז ששני המחנות אינם נקיים מהן (אם אמנם נמשיג אותן כ"לכלוך" או כ"קלקול"); מתח בין רצון לשימור הכוח לרצון לתיקון חברה ועוד. אלא שכידוע, תחושת עליונות של בעלי השררה משפיעה הרבה יותר על חיי היומיום של זולתם, מאשר תחושת עליונות של מי שנדחק לשוליים, ותחושת העליונות של תנועת הפועלים עיצבה את הסדר החברתי מאז תקופת היישוב ועד היום.

מי היו במעברות, את מי פינו

את מה שזיהה ברל בשנות ה-30 זיהה בן גוריון 20 שנה מאוחר יותר, בשנות העלייה הגדולה, כשמדינת ישראל כבר החלה לעמוד על רגליה ולא היתה עוד חלום רחוק של עולים שזה מקרוב באו החיים תחת שלטון זר. לפני שאביא את דברי בן גוריון אהרהר בקול כי דומני שלוּ אותם דברים היו נשמעים – אז או לאחר שנים – מפי פעילים מזרחים, הם היו נדחים כלאחר יד באמצעות טיעוני הקש שהזכרתי למעלה: "גם אשכנזים היו במעברות" וכיוצא באלה. אבל קיימת אפשרות שדברים שנאמרו על ידי בן גוריון לא יעוררו התנגדות מיידית אלא יאפשרו גם לאוהדיו למצוא בתוכם מרחב פנימי להקשבה. 

בן גוריון אמר את דבריו בוועידת מפא"י ב-1956, כאשר התייחס לממד הכלכלי של קליטת העלייה, ובמיוחד לסיוע שהגיע מחו"ל – מהעולם היהודי, הסיוע האמריקאי וכספי השילומים: "בלי סיוע זה לא היינו בונים מאות היישובים החדשים, רבבות השכונים, קרוב ל-400 אלף חדרים במשך שבע שנים, מאות בתי החרושת, ולא היינו מבטיחים תעסוקה ל-800 אלף עולים חדשים ומסדרים להם שירותי בריאות וחינוך", אמר בן גוריון. לא היתה זו רק טפיחה עצמית על הכתף, אלא גם הצגה עניינית של הצלחותיה של המדינה החדשה בהנהגת מפא"י במסגרת הפרויקט העצום של קליטת עולים בהיקף אדיר, ששילש את אוכלוסיית המדינה. אבל בן גוריון לא הסתפק בכך, ובהמשך דבריו הדהים בגילוי הלב שלו:

"אולם אנו חייבים לשאול את עצמנו אם אמנם כל האמצעים האלה הולכים אך ורק לקליטת עולים ולמפעלי פיתוח חדשים – ואם אין היישוב הוותיק מעלה רמת חייו על יסוד העזרה החיצונית הזאת? ושאלה זו חייבת לשאול עצמה קודם כל תנועת הפועלים ובראשה מפא"י. […] רמת החיים שלנו שגדלה לא מעט אחרי קום המדינה בכל החוגים בלי יוצא מן הכלל, לא גדלה אך ורק על יסוד הרחבת הייצור והגדלת התפוקה והייצוא, אלא גם על חשבון העזרה החיצונית שאנו מקבלים ממקורות שונים. עליי להגיד: מחוץ לסכנות הביטחון אני רואה סכנה גדולה יותר למעמדנו, לקיומנו ולכל הערכים המוסריים והחברתיים שאנו דוגלים בהם – משימוש פסול זה בעזרת חוץ. במידה שאנו מעלים רמת חיינו על חשבון זרים, אנו הולכים ומגדילים שני פערים מסוכנים: הפער בין היבוא ובין היצוא, והפער בין היישוב הוותיק והמסודר ובין העולים החדשים". 

הנה כך, בשתי הפסקאות הללו, סיפר לנו בן גוריון כי ההצלחה הכלכלית של המדינה לוותה בכשל חברתי, וכי הכספים שהגיעו לשם קליטת העלייה סייעו להעלאת רמת חיים של היישוב הוותיק, בעוד שהעולים החדשים נתקעו במעברות. ואין לנו אלא להיזכר במאמר המופתי של שלמה סבירסקי ודבורה ברנשטיין מ-1980, "מי עבד במה, עבור מי ותמורה מה? הפיתוח הכלכלי של ישראל והתהוות חלוקת העבודה העדתית", שבּו הצביעו על האופנים בהם התפתח המעמד הבינוני האשכנזי מבחינה תעסוקתית, כלכלית והשכלתית, בעודו דוחק לשוליים את עולי ארצות האסלאם.

בן גוריון לא התייחס בדבריו לפן העדתי של השבר החברתי, אבל חבר ועידה אחר, גד בן יאיר, אמר את הדברים במפורש: "קרוב ל-130 אלף דרי המעברות, על כל סוגיהן, מרימים קול תרועה הבוקע מתוך המרתפים שנוצרו בחייהם, מתוך המרירות שנוצרה בקרבם, מתוך הייסורים האופפים את שנתם והקיצם, מתוך הדאגה ליום המחר והרתיעה ממנו בגלל המחסור בעבודה, בחינוך ובתרבות, בחשמל ומים, ברפואה ואשפוז, מרימים קול תרועה האומר [לאנשי הממסד] האמנם יהודים אתם? קולם זה גובר וגואה, חברים, ככל שנזכרים המה בעשרות [אלפי] עולים מארצות אירופה המזרחית שהיו שכניהם לאוהל, לבדון, למבנה הבריטי ולצריפון ועתה אינם, עברו לשכונם...". 

אמת ידועה בשעתה: עולי מזרח אירופה פונו מהר יותר מהמעברות. בציניות אפשר לומר: הם היו שם מספיק זמן כדי שיוכלו לומר שגם אשכנזים היו במעברות, אבל לא מעבר לכך.

מול הערביוּת, מול האשכנזיוּת

הציטוטים האלה, בספר ובמאמר, לא נועדו "להוכיח" את אשמת מפא"י אלא רק להזכיר שיש מן הגיחוך בהגנה אוטומטית על מפא"י ההיסטורית, שעה שראשיה דווקא היו מודעים לכשלים המובנים במבנה החברתי שיצרו והיו שותפים במידה רבה לביקורת שהושמעה כלפיהם מאותה עת ואילך. אפשר לשאול, האם ניסתה ההנהגה של אז לשנות את המציאות או שמא הסתפקה בביקורת עצמית, ואפשר גם להבין את הקושי של ותיקי היישוב להשקיע ממרצם, מהונם ומאונם לטובת הכלל אחרי שנים ארוכות של מאבק, עת קיוו להגיע סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה במדינה הצעירה. אבל אין להתעלם מהניתוח המושכל שלהם על אודות היווצרות המבנה החברתי-כלכלי של ישראל.

והערה לסיום: הספר שונאים סיפור אהבה: על מזרחים וערבים (ואשכנזים גם) מראשית הציונות ועד מאורעות תשפ"א מתמקד ביחסי מזרחים-ערבים, וראשית לכל הוא שואל: האם יש עמדות ומעשים כלפי ערבים שניתן להגדירם כנובעים ממזרחיות. הוא מזהה שלושה זרמים עיקריים שיחסם לערבים עוצב על ידי המזרחיוּת שלהם: מזרחים הרואים עצמם כגשר אפשרי לשלום ולהבנה ציונית-ערבית; מזרחים הטוענים שהם יודעים שערבים מבינים רק כוח; ומזרחים המבקשים ליצור חזית משותפת של קורבנות הציונות – מזרחים כערבים. וכיוון שהספר עוסק בתקופה בת למעלה מ-140 שנות ציונות, הוא מאבחן שינויים על פני זמן במידת המשיכה שעורר כל אחד מהזרמים הללו, ומנסה לאתר את הסיבות לשינויים הללו. 

העיסוק ביחסים פנים-יהודיים, כלומר יחסי עדות, לא תוכנן להיות חלק מליבת הספר, אלא שתוך כדי מחקר הבנתי כי לא ניתן לנתח את הזרמים הנזכרים ואת יחסי מזרחים-ערבים בכלל במנותק מיחסים בין-עדתיים, כיוון שכל אחד מהזרמים עיצב את דרכו לא רק אל מול הערביוּת, אלא גם מול הזרם המרכזי בציונות (האירופי במוצאו והאשכנזי בהוויתו): אם מתוך רצון להשתלב בישראליות החדשה, אם מתוך זעם ובושה על שנאלץ לוותר על רכיבים מתרבותו ואם מתוך דחיקתו לשוליים באופנים שהזכירו כצנלסון ובן גוריון. מכאן ההצעה לקרוא שוב מדבריהם של השניים, ורבים אחרים, ולהבין גם את שורשי היחסים הפנים-יהודיים בפני עצמם, וגם כיצד משפיעים אלו על היחס (המגוון) לשאלה הערבית, של אשכנזים ומזרחים כאחד.

על פרופ' הלל כהן

ירושלמי, מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית. מחבר הספרים "שונאים, סיפור אהבה" "תרפ"ט" ועוד