היסטורית, ההתנהגות הפוליטית של החברה הערבית בישראל – ושל קבוצות מיעוט נוספות בארץ ובעולם – מלמדת שיש שני שיקולים מכריעים בהשתתפות בבחירות: פחד ותקווה. בעבר, בימי הממשל הצבאי, הבכורה היתה שייכת לפּחד, והאזרחים הערבים רשמו שיעורי הצבעה אסטרונומיים. לפי נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה שפרסם אריק רודניצקי, שיעור ההצבעה בקרב אזרחים ערבים בין השנים 1949–1973 עמד על 83.8 אחוז לעומת ממוצע כלל-ארצי של 81.4.

יש יסוד סביר להניח כי ההצבעה של אזרחי ישראל הערבים דאז למפלגות הלוויין של שלטון מפא"י (ביניהן רשימה דמוקרטית לערביי ישראל, קידמה ועבודה, חקלאות ופיתוח, שיתוף ואחווה), ואף למפא"י עצמה, נבעה מהחשש פן יבולע להם אלמלא יעשו כן. במילים אחרות, דפוסי ההצבעה הללו היו רחוקים מלבטא אמון בשלטון, אשר הצר את צעדיהם באופן יומיומי, או בנציגים הערבים, שחלקם בכלל תמכו בממשל הצבאי. דוגמה לקשר בין פחד לדפוסי ההתנהגות הפוליטית של החברה הערבית סיפקה במחקרהּ שרה אוסצקי לזר: לאחר הבחירות לכנסת השלישית, המושלים הצבאיים, שעל פיהם יישק דבר, התנכלו לאזרחיה הערבים של המדינה, למשל באמצעות מניעת רישיונות תנועה מאנשים שנודע למושלים כי לא תמכו ברשימות הלוויין.

כיום, מאידך גיסא, השיקול המרכזי שמנחה בוחרים ערבים לממש את זכותם הדמוקרטית הוא התקווה לשיפור מצבם. אף שבצדה הימני של המפה יש מי שעוסק השכם והערב בניסיונות להחדיר פחד בלבבותיהם של בני החברה הערבית, לרבות במהלך קמפיין בחירות, במטרה לסכל את השתתפותם (יוזמת המצלמות בקלפיות למשל), אנו רוצים להעלות את שאלת התקווה; שאלה המופנית, באופן טבעי, למחנה השמאל-מרכז. שכן, מחנה זה כבר מזמן היה צריך להבין שלא יוכל להריח את השלטון מבלי לשתף פעולה עם כלל נבחרי הציבור הערבים בישראל.

כיצד אפוא ניתן יהיה לנטוע את התקווה בלבבות הבוחרים הערבים במהלך הבחירות הקרובות (ואלו שיגיעו אחריהן), כך שיעלה הסיכוי שירשמו שיעורי הצבעה גבוהים לכנסת, ועל מי מוטלת מלאכה זו?

על מה השמאל-מרכז צריך להתפשר

לדעתנו, הן ראשי מפלגות השמאל-מרכז הציוניות והן נבחרי הציבור הערבים צריכים לנקוט שורה של פעולות שיסייעו להניע בוחרים ערבים לקלפיות.

ראשית, על מפלגות השמאל-מרכז להדק את השותפוּת הן עם רע"ם והן עם חד"ש-תע"ל (בל"ד ממילא לא מעוניינת בכך, אז חבל לרכז מאמצים עבור סיכויים קלושים). את השותפות יש להדק מבלי לערוך תתי הבחנות ביניהן או להכריז מבעוד מועד מי כשר ומי פסול. להבדיל אלפי הבדלות, כשם שאיתמר בן גביר הכהניסט הפך בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מגוש הימין, מבלי שיפשפשו בדקדקנות בהתבטאויות או במעשים מעברו הרחוק והקרוב, או בקופת השרצים שהוא נושא באמתחתו, כך, על אחת כמה וכמה, אין טעם להיפרע מרובם המוחלט של הח"כים הערבים, שלא דבק בהם רבב שמצדיק פסילה מראש. יתר על כן, על פי שורה של מחקרים ובדיקות שנעשו בשנים אחרונות, לרבות של חברת נאס (בראשות החתומה מטה) – שיעור משמעותי מעבודתם הפרלמנטרית של חברי הכנסת הערבים מוקדש לא רק לייצוג החברה הערבית נאמנה, אלא לחקיקה המשרתת את כלל אזרחי ישראל. על רקע כל האמור לעיל, הנכונות לכלול בקואליציה עתידית גם את חד"ש-תע"ל צריכה להיות חלק בלתי נפרד לא רק מהמשא והמתן הקואליציוני, אלא גם מקמפיין הבחירות.

אמנם, זה צעד שגורר התנגדות ממפלגות המרכז-ימין והוא בוודאי יספק לקמפיין הליכוד חומר בעירה, אבל העובדה שראש מועצת יש"ע לשעבר נפתלי בנט רקם קואליציה עם מפלגת התנועה האסלאמית רע"ם מלמדת שהעלילות והתהפוכות שמזמנת הפוליטיקה הישראלית הן לא החריג אלא הנורמה.

אמת, שותפות מהסוג הזה היא עניין מורכב. יש לקחת בחשבון למשל שהמפלגות הערביות לא יצביעו בהתלהבות בעד הארכת התקנות היוצרות שתי מערכות חוק שונות בגדה המערבית – לאזרחים ולנתינים; או בעד חקיקה אנטי דמוקרטית אחרת דוגמת חוק האזרחות. בעולם נורמלי עמדה זו היתה משקפת נאמנה תפיסה פשוטה של שמאל-מרכז חפץ חיים ותוחלת. לא בעולמנו.

זאת ועוד, מאחר שלשמאל הציוני מניית זהב במפעל ההתנחלויות, ההיפרעות ממנו תהיה חלק מהוויתורים הכואבים שעליו לערוך לטובת שיתוף הפעולה. מאליו מובן שיהיו עוד פשרות אידיאולוגיות שייצטרכו להיעשות, למשל בנוגע לקידום זכויות קהילת הלהט"ב. מבלי להמעיט בחשיבות הנושא הנ"ל, או נושאים אחרים, יש לזכור שגם המפלגות הערביות יישארו בשיתוף הפעולה כשפחות מחצי תאוותן בידן. כך, למשל, לא יתוקנו מן היסוד מנגנוני ההקצאה המפלים במדינה (בכספים, בקרקעות, במינויים במגזר הציבורי), ופריצת דרך מדינית בנושא הפלסטיני תישאר בגדר משאלת לב. גם לא צפוי לצמוח משיתוף הפעולה המוצע מתן זכויות קולקטיביות – הן ברמה הסימבולית והן ברמה הפרקטית – למיעוט הערבי בישראל.

חשיבותו של מצע מפורט ובר קיימה

בהמשך לנכונות לשיתוף הפעולה הפוליטי במתכונת חדשה, על פני הגרסה הישנה והמפוקפקת של פטרון מול קליינט, יש לתבוע ממפלגות השמאל-מרכז להציג מצע מפורט שממקם את הסוגיות המייסרות את החברה הערבית – פשיעה, תכנון ובנייה, עוני, חינוך וכיוצא באלה – במקום גבוה בסדר עדיפויותיהן, ואף להציע במסגרתו פתרונות אופרטיביים שיהוו תשתית למשא ומתן הקואליציוני. בתחום הפשיעה, לדוגמה, יש לבחון לעומק את הפעולות שננקטו במסגרת החלטת הממשלה האחרונה בנושא – החלטה 549 "לטיפול בתופעות הפשיעה והאלימות בחברה הערבית" – ולפרט מה ראוי לשמר, מה כדאי לזנוח, ומה טעון פיתוח והקצאת משאבים נוספים בהשוואה למה שמושקע כיום. לא ייתכן שבעוד הכדורים שורקים מעל לראשינו, ולעתים קרובות מדי פוגעים בעוברי אורח, התנהל לפרקים "קרב קרדיטים" בממשלת השינוי – בעד מי יש לזקוף את ההצלחה במאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית. שיח זה מוכיח אטימות ואף עיוורון למצב ברחובות.

מעבר לעובדה שהצבת נושאי הליבה של החברה הערבית במקום גבוה בסדר העדיפויות של מפלגות השמאל-מרכז היא המהלך הנכון מבחינה ערכית ומוסרית, היא גם מוצדקת מבחינה פרקטית. אפילו אם לא תתמרץ מצביעים ערבים לשלשל לקלפי את הפתק של אחת מהמפלגות הללו, תוכל לסמן שמוטב להם כעיקרון להצביע – גם עבור הרשימות הערביות. זאת, משום ששיתוף הפעולה בין המפלגות עשוי להניב תוצאות חיוביות, בהתבסס על תפיסת עולם, מטרות ותוכניות משותפות.

כיצד תורמות הרשימות הערביות לשחיקת האמון בפוליטיקה

אשר לתרומתם של נבחרי הציבור הערבים ל"תוכנית העבודה" שלעיל, היא מתחלקת לשתי רמות – הפוליטיקה הארצית והפוליטיקה המקומית.

ברמה הארצית, טוב היה לוּ רע"ם היתה שבה לחיק הרשימה המשותפת ועוד יותר טוב היה לו בל"ד לא היתה מתנתקת ממנה. אמנם, יש הבדלים ניכרים בין הפוליטיקה שמבקשת לקדם רע"ם בהשוואה לפוליטיקה שמובילה הרשימה המשותפת במתכונתה המצומצמת של חד"ש-תע"ל, ובין שלוש המפלגות הללו לבל"ד, בעיקר בכל מה שנוגע לסוגיות זהותיות בעלות אופי לאומי-פלסטיני. אבל אנחנו סבורים שלא היה הכרח לתרגם את ההבדלים הללו לריצה נפרדת, שהרי בקרבם של רבים מהאזרחים הערבים מתקיימות בעת ובעונה אחת השאיפות הפוליטיות שמציג מנסור עבאס לצד אלו שמוביל איימן עודה, ותפיסת העולם בה מחזיק אחמד טיבי לצד זו שבה אוחז סמי אבו שחאדה.

אולם, פיצול זה הוא, כידוע, מעשה עשוי. אם לאחר הבחירות יירשם שיעור הצבעה נמוך במיוחד בחברה הערבית, שיביא לירידת קולות חלק מהמצביעים לטמיון עם מפלגה/ות שלא יעברו את אחוז החסימה, אפשר שאת השיעור שאנו ממליצים עליו כאן הן ילמדו על בשרן החרוך. בינתיים, נסתפק בכך שנציגי הציבור הערבי יחדלו בזמן הקמפיין מההתכתשות המיותרת בינם לבין עצמם. גם אם מי מהצדדים יצליח לגרוף בזכותה כמה קולות, המפסידה הגדולה תהא החברה הערבית בכללה, המוצפת מכל עבר במסרים ולפיהם הישגיה של כל אחת מהמפלגות בטלים בשישים.

פרופגנדה זו רק מסבה נזק לערבים כחברה, משום שאם אין משמעות לישיבה באופוזיציה משום שאיננה משיגה כל השפעה אפקטיבית (כפי שטוענת רע"ם); ואם, מן העבר השני, ישיבה בקואליציה פירושה בהכרח התפרקות מהזהות הפלסטינית תמורת פרוטות שמחלק האדון, שאותן ניתן היה להשיג גם ללא הצטרפות לקואליציה (כפי שטענו חברי הרשימה המשותפת כאשר השוו בין שתי תוכניות החומש 922 ו-550 וגרסו שאין שינוי דרמטי בין התוכנית הראשונה, שעברה בהיעדר נציגות ערבית בקואליציה בשנת 2015, לבין השנייה, שעברה ב-2021 כשרע"ם חברה בקואליציה); ואם התנאי המוקדם לכל שיתוף פעולה פוליטי משמעותי הוא כינון של מדינת כל אזרחיה (עמדה בה מחזיקה בל"ד) – מדוע בכלל לצאת מהבית ולהצביע? עדיף כבר לנצל את יום השבתון בצורה אחרת.

אין ספק: תעמולת בחירות היא עסק אכזרי, ולא רק בין שני צדי המתרס הפוליטי, ימין ושמאל, אלא לעתים גם בתוך הגושים. המפלגות מבקשות לבדל עצמן ולהדגיש את הערך המוסף שהן מביאות על פני החלופה הנתפסת כקרובה להן. יתר על כן, מאבקים מהסוג הזה, יטענו הטוענים, עשויים להיחשב כתחרות בריאה בין תפיסות ועמדות מנוגדות. אולם בעינינו, קרבות ציבוריים עקובים מדם פוגעים באורח אנוש באמון הכללי במערכת הפוליטית, ובמקרה הזה הם מסבים נזק בל יתואר למיצוי הפוטנציאל האלקטורלי הערבי ובהמשך גם למטרותיה ארוכות הטווח.

איימן עודה פרץ את הדרך

בעוד מתחוור שבל"ד בחרה בקו בדלני ונוקשה במיוחד, שייתכן שגם תרם לפיצול, על רע"ם וחד"ש-תע"ל להזיז מעט את "הקו האדום" שקבעו לעצמן בכל הנוגע לשיתוף פעולה פוליטי עם המפלגות הציוניות, כך שהסימון (הקרוב מדי) של האחת יתקרב במעט לסימון (הרחוק מדי) של רעותה.

על רע"ם להכיר בעובדה שהנכונות הבלתי מסויגת לשבת בקואליציה גם עם מי שמתחרים ביניהם על גילויי הגזענות הפוגעניים ביותר נגד האוכלוסייה הערבית, אולי תקנה להם חברות עתידית בממשלה, אך לא בהכרח כבוד ויקר בקרב מצביעים שלא בדיוק ששים לתת את קולם באופן עקיף למבקשי רעתם. אמנם, גישה זו סללה את דרכם לקואליציה מלכתחילה, הישג נאה כשלעצמו, אך דבקות עיוורת בה עלולה גם להביא את הפרויקט הפוליטי שלהם לקִצו.

בה בעת, על חד"ש-תע"ל לפסוע לכיוון השני, ולשקול בחיוב השתתפות בקואליציה, גם אם היא איננה התגלמות כלל השאיפות הפוליטיות שלה. כעת, כשבל"ד כבר לא בתמונה, מהלך זה אף עשוי להתברר כפשוט יותר. ניצנים לכך כבר נראו בארץ, בתקופה שבה בני גנץ התמודד לרשות הממשלה: עודה עשה אז את הצעד האמיץ והצהיר על נכונותו להיכנס לקואליציה, אך מאז שהרמטכ"ל לשעבר גילה מורך לב בשדה האזרחי, וסירב ליד המושטת, ניכר שדווקא המשותפת התרחקה במשהו מעמדתה זו. כעת, כשמי שעומד בראש מחנה השמאל-מרכז הוא יאיר לפיד, אין סיבה שלא לנסות להגיע להבנות. גם סקרי דעת הקהל בחברה הערבית ביחס לכניסה לקואליציה, או לחילופין תמיכה מבחוץ בתמורה לפתרונות לסוגיות אקוטיות, יכולים וצריכים לספק רוח גבית עבור המשותפת, למען תחצה את הרוביקון.

ראוי להרחיב מעט בנושא דעת הקהל. מה שכנראה מפריד כרגע בין השמאל-מרכז לבין קולות הבוחרים, לא רק הערבים, שיאפשרו לו הכרעה, הוא רתיעתו מיצירת תקדימים פוליטיים; בשנים האחרונות הוא מעדיף להיגרר אחר מה שהוא תופס, רוב הזמן שלא בצדק, כ"דעת הקהל". הוא נבהל וממהר לשנות את דעתו כל אימת שהרהוריו על שיתוף פעולה יהודי-ערבי נתקלים בַּביקורת משולחת הרסן של הימין הקיצוני. אולם, אם בכוונתו לבנות מציאות חדשה, עליו לנקוט צעדים אמיצים. מן העבר השני, על נציגי הציבור הערבים להתחשב מעט יותר בהלך הרוח בציבור הערבי שמבקש להשתלב במוקדי הכרעה וקבלת החלטות באופן משמעותי יותר.  

לצד נציגי הציבור הערבי בפוליטיקה הארצית, גם לראשי הרשויות המקומיות הערביות תפקיד חיוני בניסיון להעלות את שיעורי ההצבעה. עליהם להסביר, למשל, כיצד תוכנית החומש שיישמה ממשלת השינוי משפרת, או עתידה לשפר, את התשתיות בתחומן. כמו כן עליהן להציג תוכניות חדשות ומפתות, שנוסחו ושויפו, וכעת "עומדות על המדף" וממתינות להצלחתם בקלפיות של נציגי הציבור הערבים.

חשוב לזכור בהקשר הזה את שיעורי ההצבעה הגבוהים במיוחד לבחירות המקומיות ברשויות הערביות. חרף הביקורת שמוטחת בנעשה ברשויות אלו, ובצדק גמור, הקהל הערבי יוצא להצביע ולהשפיע עליהן בהמוניו, בין היתר בזכות ההבנה שההצבעה בהחלט עשויה לשרת אותו, במישרין או בעקיפין. אף שהרשויות המקומיות הערביות אינן דוגמה ומופת בהכרח להתנהלות תקינה (כפי שישנן רשויות יהודיות רבות בעלות מוניטין מפוקפק), לרבות בכל מה שקשור לדרכי גיוס המצביעים – נקודה זו צריכה לעבור אדפטציה גם לבחירות הארציות.

לבסוף, עם פתיחת עונת הקמפיינים והסרטונים והתשדירים והבאנרים, על המפלגות הערביות לזכור שקמפיין הפחדה הוא אולי כלי אפקטיבי בקרב הציבור היהודי, אבל לא בטוח שבקרב הציבור הערבי – שעלול לייחס לו, לאור המטען ההיסטורי שעליו דיברנו בפתיחה, קונוטציות מפחידות ומרפות ידיים. במקום פחד, יש לעורר תקווה. במקום תסריטי יום הדין, יש לעורר את הדמיון הפוליטי להשפעה החיובית האפשרית של נבחרי הציבור הערביים, בקואליציה כמו באופוזיציה; השפעה שתבוא לידי ביטוי הן בסוגיות חברתיות-כלכליות והן בסוגיות אזרחיות פוליטיות, לרבות השליטה בשטחים הכבושים. היא לא תסתיים מייד עם כינון הממשלה היהודית-ערבית הבאה, אך התנאים שיקרבו את סיומה, בוודאי יהיו טובים יותר בממשלה כזאת. ממשלה אשר בנימה אישית אנו מייחלים לבואה.

על ד"ר נסרין חדאד חאג'-יחיא

שותפה בקרן פורטלנד ושותפה ומייסדת בחברת הייעוץ נאס, חברת הנהלה בקרן החדשה לישראל.

על עו"ד עודד רון

תלמיד לתואר שלישי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.