בעת כתיבת השורות הללו, בקיץ 2022, איראן נמצאת, על פי ההערכות, מרחק של שבועות ספורים ממציאות שבה תוכל להחזיק בידיה כמות חומר בקיע שתספיק לה לייצורו של ראש קרב גרעיני אחד לפחות. בתחילת הקיץ הצהיר כמאל ח'ראזי, שר החוץ לשעבר של איראן וכיום יועץ בכיר למנהיג העליון עלי חמינאי, כי איראן מחזיקה ביכולות טכניות המאפשרות ייצור של פצצה גרעינית, אולם ההנהגה האיראנית לא קיבלה החלטה להתקדם לעבר בנייתה. לפי הערכות קהילת המודיעין הישראלית, כפי שהתפרסמו בתקשורת, כדי להשלים את המלאכה יהיה על איראן לפתח טיל גרעיני בר-שיגור שבתוכו ניתן יהיה לשים את החומר הבקיע – משימה שצפויה לארוך עוד כשנה עד שנתיים, והיא בהחלט בהישג ידם של האיראנים.

במקביל, המאמץ הדיפלומטי הבינלאומי להחזיר למסלול את הסכם הגרעין הרב-צדדי עם איראן (JCPOA) נתקל בקשיים. בשבועות האחרונים חלה אמנם התקדמות במגעים העקיפים בין ארצות הברית, שנטשה את ההסכם במאי 2018, לבין איראן, אך בשלב זה עדיין לא ברור האם הם יבשילו לכדי הסכם. בתקופת המשבר הקודמת (2009–2012) סירבה איראן לקבל מגבלות על תוכנית הגרעין שלה, בה-בשעה שישראל איימה לתקוף אותה – דינמיקה שהובילה לבסוף לחתימת הסכם הגרעין. הפעם, לעומת זאת, נראה שהדיון בשאלה כיצד צריכה ישראל להגיב במקרה שאיראן אכן תחצה את הסף הגרעיני אינו זוכה לתשומת לב רבה; את מקומו תפס ויכוח טקטי לגבי התנהלותה קצרת הטווח של ישראל, בעיקר בשאלה האם היא צריכה לתמוך בחזרתה של ארצות הברית להסכם או להתנגד לה.

חשוב לציין שמדובר בשתי סוגיות נפרדות שראויות לדיון נפרד. הסוגייה הראשונה היא סוגיית המדיניות הישראלית כלפי החייאת הסכם הגרעין, והסוגייה השנייה היא מה צריכה ישראל לעשות נוכח איראן גרעינית. לטעמי, המדיניות הישראלית שדחקה בממשל טראמפ לצאת מההסכם היתה נמהרת, פזיזה ולא שקולה. היא הפכה לחרב פיפיות אסטרטגית שקִרבה את איראן לעבר הסף הגרעיני, במקום להרחיקה ממנו, והותירה את ישראל ללא חלופות ראויות. ואולם, בין אם הסכם הגרעין ישוקם ובין אם לא, בפועל איראן הפכה למדינה שהדרג המדיני שלה מסוגל להורות על הפקת חומר בקיע לפצצות גרעין ולקבלו בפרק זמן מהיר יחסית. כפי שכתב ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק במאמר במגזין טיים, איראן שודרגה בקיץ האחרון לכדי "מדינת סף גרעינית בפועל".

לכן, בלי קשר לדיון סביב הסכם הגרעין ושיקומו, יש לשאול מה צריכה לעשות ישראל נוכח האפשרות שאיראן תפַתח נשק גרעיני. זו אפשרות ממשית מכדי לא לדון בה במרחב הציבורי. 

בין הפרשנים שעסקו בסוגיה הזאת בשנה האחרונה בלט קולו של ההיסטוריון בני מוריס, שבמאמר דעה שפרסם ב"הארץ" בספטמבר 2021, טען שעדיף לישראל להפציץ את תוכנית הגרעין האיראנית ולא להמתין לחציית הסף. "השורה התחתונה פשוטה ובהירה: או שישראל תשמיד ככל יכולתה, בטילים ובפצצות, את המתקנים הגרעיניים של איראן או שהיא תצטרך לחיות לצד איראן גרעינית בשנים הבאות", כתב מוריס וציין שמלחמה אזורית מדממת בין ישראל לאיראן היא אכן תרחיש מפחיד, "אבל אולי פחות מפחיד מהאלטרנטיבה" – קרי איראן גרעינית. עמדתו של מוריס מעניינת דווקא משום שהוא אינו מתיימר להיות בר סמכא בתחום התפוצה הגרעינית, אבל כחוקר חשוב שעבודתו על הציונות ועל הסכסוך הישראלי–פלסטיני זוכה להד רב בציבור הישראלי, אפשר רק לשער שעמדתו מייצגת את דעתם של רבים.

בעיית ההיתכנות ובעיית התוחלת

שתי הבעיות היסודיות, השזורות אחת בשנייה, בטיעון הקורא לישראל לתקוף את איראן בטרם תפַתח כלי נשק גרעיניים, גם במחיר של מלחמה אזורית עקובה מדם, הן בעיית ההיתכנות (האם אפשר לעשות זאת) ובעיית התוחלת (מה זה ישיג).

כדי להתמודד עם בעיית ההיתכנות של תקיפת תוכנית הגרעין האיראנית, יש להבין, ראשית, מהן המטרות הפיזיות של מבצע כזה: אתרי העשרת אורניום? מרכזי פיתוח מדעיים, אזרחים וצבאיים? בסיסי טילים והגנה אווירית? כל האתרים הנ"ל ללא יוצא מן הכלל? סימה שיין, לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד וכיום חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, הסבירה בראיון: "השאלה שאנחנו צריכים לברר עם עצמנו היא מה אנחנו רוצים להשיג בתקיפה, ומה היכולת שלנו לעשות את זה".

שיין רומזת לכך שישראל לא תוכל באבחת תקיפה אווירית אחת, עוצמתית ככל שתהיה, להעלים את כלל התשתיות הצבאיות והאזרחיות של תוכנית הגרעין האיראנית, שכּן אין מדובר באתר אחד ופגיע כמו הכור העיראקי שהופצץ ב-1981 או הכור הסורי שהופצץ ב-2007; מדובר בתוכנית מסועפת, עתירת כוח אדם ומרובת אתרים, חלקם אזרחיים וחלקם צבאיים, מרביתם מוגנים היטב, ולפחות אחד מהם – האתר בפורדו – שוכן בבטן האדמה מתחת להר.

השאלה השנייה היא, כאמור, מה ישיג מבצע כזה. גם בתסריט שבו חיל האוויר הישראלי יצליח לפגוע בכל אחד ואחד מהאתרים שסומנו בבנק המטרות, הבעיה לא תגיע לפתרונה. סביר אמנם להניח שהתקיפה תגלגל לאחור את התוכנית האיראנית, אבל השאלה היא לכמה זמן ובאיזה מחיר.

ההבנה שהשפעותיהן של תקיפות מהסוג הזה מוגבלות בתוחלת הזמן שלהן ליוותה גם את מתכנני "מבצע אופרה" להשמדת הכור העיראקי ב-1981. מפקד חיל האוויר דאז, האלוף דוד עברי, העריך בדיונים שקדמו לו שהתקיפה תעכב את תוכנית הגרעין העיראקית למשך שלוש עד חמש שנים. בפועל העיכוב היה גדול יותר, אבל מסיבות שלא היו קשורות לתקיפה. המוטיבציה העיראקית לשקם את תוכנית הגרעין אכן התעצמה אחריה והיא התקדמה הפעם בסודיות, במסלול של העשרת אורניום באמצעות הפרדה אלקטרו-מגנטית. אחרי עיכוב בן מספר שנים בשל ניהול כושל ובלתי יעיל, התוכנית אף החלה לרשום הישגים טכנולוגיים, ובשנת 1991 היתה רחוקה רק שנים ספורות מהבשלה טכנולוגית; אלא שאז פרצה מלחמת המפרץ הראשונה, שבלמה אותה.

לאף מדינה אין את היכולת למחוק ידע באמצעות תקיפה צבאית, וכל עוד הידע נשמר, ניתן יהיה לשקם את הטכנולוגיה. הוא הדין גם במקרה האיראני. מכאן שהפצצת יעדים איראניים, מוצלחת ככל שתהיה, תוביל בסבירות גבוהה לשיקום מהיר של תוכנית הגרעין; לבניית אתרים ותשתיות חלופיים; ויתר על כן – גם לאימוץ האסטרטגיה שהחוקר האמריקאי ויפין נאראנג (Narang) מֵכַנֶה "ריצה אל הפצצה". סביר להניח שנוכח מהלך ישראלי כה שנוי במחלוקת בינלאומית, האיראנים גם לא יתקשו למצוא בעולם גורמים שיסייעו להם בשיקום תוכניתם, בוודאי בהתחשב ביחסיהם הפורחים עם רוסיה וסין. בשורה התחתונה, ביום שאחרי התקיפה בהחלט ייתכן שנקבל איראן עם להט רב יותר – ולגיטימציה בינלאומית רבה יותר – להתגרען.

מה יקרה אחרי חציית הסף הגרעיני

בעוד שרוב ההתייחסויות הפנים-ישראליות בשאלת הגרעין האיראני עוסקות בנושאים שנדונו לעיל, יש מעט מאוד עיסוק פומבי – ועוד פחות מכך התבטאויות של גורמים רשמיים, מכהנים או בדימוס – בשאלה מה יקרה ביום שאחרי שאיראן תחצה את הסף הגרעיני.

ראשית, בניגוד לדימוי הציבורי שלו, הסף הזה לא בהכרח יהיה מוחשי. אם כך, מה פירוש האמירה שייחצה? תסריט אחד שניתן להעלות על הדעת הוא נאום של הנשיא האיראני במג'לס (הפרלמנט האיראני) שבו יצהיר חגיגית שארצו מסוגלת כעת לשגר טיל גרעיני לעבר כל מטרה באזור. תסריט אחר הוא דיווח על ניסוי גרעיני ראשון שביצעה איראן. תסריט שלישי הוא הדלפה עיתונאית שתחשוף יכולות גרעין איראניות, בין שהאיראנים מכוונים אותה ובין שלא.

מסקירה של הכתיבה הישראלית בנושא בשנים האחרונות, ניתן למקם את החשש מתסריטים כגון אלה בשלושה מישורים מרכזיים: המישור הדומסטי, הפנים-ישראלי; המישור האזורי בהקשר קונבנציונאלי; וחשש מפני אפקט דומינו גרעיני אזורי. דינם של מישורים אלה שונה זה מזה ואין להקיש מאחד אל האחר.

במישור הדומסטי החשש הוא מפגיעה משולבת, תדמיתית-כלכלית-פסיכולוגית, שתעודד הגירה, תעצור עלייה, תביא לדעיכת ההשקעות בכלכלה הישראלית ולדמורליזציה כללית. על מנת לבחון תסריט כזה, יש לבחון תקדימֵי עבר בינלאומיים הנוגעים לדמוקרטיות שמצאו עצמן מאוימות בידי טילי גרעין של מדינות עוינות ולא-דמוקרטיות – האם במצב דברים זה קריסה כלכלית-מורלית-פסיכולוגית היא תוצאה שלא ניתן לחמוק ממנה?

למן תחילת עידן הגרעין, בסוף מלחמת העולם השנייה, נרשמו לא מעט "מערכות יחסים זוגיות" כאלה, בין דיקטטורות מאיימות לדמוקרטיות מאוימות. הציבור האמריקאי והמערב-אירופי חי במשך עשרות שנים, במהלך המלחמה הקרה ואחריה, תחת איום גרעיני סובייטי-רוסי בעצימות משתנה. כיום, עם הפלישה הרוסית לעומק אוקראינה, האיום הזה שב למודעות הציבור האירופי ביתר שאת, והוא אף מהווה גורם דומיננטי באופן שבו מדינות נאט"ו מכלכלות את צעדיהן. תושבי יפן וקוריאה הדרומית חיים בשנים האחרונות תחת צל הנשק הגרעיני של קוריאה הצפונית הנשלטת בידי הרודן הקפריזי קים ג'ונג און, וגם הארסנלים הגרעיניים שבידי סין, הודו ופקיסטן, מאיימים, כל אחד בהקשר שלו, על יריבות אזוריות.

באף אחד מהמקרים האלה לא ניתן להצביע על קריסה שהתרחשה בשל הופעת כלי הנשק הגרעיניים במשוואה. האם בשל ייחודה ההיסטורי, התרבותי, הדמוגרפי והגיאוגרפי, ישראל עשויה להיות המדינה הראשונה בהיסטוריה שתקרוס כתוצאה מהתגרענותה של אחת מיריבותיה האזוריות? לטעמי התשובה לכך שלילית. ישראל היא מעצמה צבאית אזורית החזקה יותר מרוב המדינות שמניתי למעלה, היא נהנית מיכולות טכנולוגיות מתקדמות ומכלכלה חזקה, ובנוסף, אוכלוסייתה כבר הפגינה בעבר יכולת התמודדות עם איומים מסוגים שונים. על כן אני צופה שישראל תהיה מסוגלת לעמוד באתגר שכזה, מורכב ככל שיהיה. נראה שמנהיגים אשר בחרו בטקטיקה של זריעת היסטריה בקרב הציבור עשו זאת בעיקר כדי לשרת מטרות פוליטיות פנימיות צרות.

פרדוקס היציבות/אי-היציבות

במישור האזורי-קונבנציונלי, החשש הוא שפצצה איראנית תעניק לטהראן ולבנות בריתה באזור – חזבאללה, המורדים החות'ים בתימן, חמאס, ג'יהאד אסלאמי ושחקנים אחרים בציר הרדיקלי האזורי – זריקת עידוד שתעצים את רמת האגרסיביוּת המבצעית שלהן, כמו גם את הנכונות לאתגר את ישראל, הודות להסתמכות על מאזן ההרתעה הגרעיני ההדדי החדש שיווצר. ישראל, מצדה, עשויה במציאות חדשה שכזאת להסס לתקוף מטרות כמו האנגר מלא כטב"מים באיראן או שיירות טילים בעומק לבנון ובסוריה.

האתגר כאן מורכב. בחקר היחסים הבינלאומיים משתמשים לעתים במושג "פרדוקס היציבות/אי-היציבות" כדי לתאר אותו. לפי גישה זו, מאזן הרתעה גרעיני בין שתי שחקניות גרעיניות מביא ליציבות במישור הספציפי הזה, אך הוא מאפשר ואף יוצר עימותים בעצימות נמוכה יותר, תת-גרעינית. המצדדים בגישה זו מצביעים על משבר קרגיל – עימות צבאי שפרץ בשנת 1999 בין הודו לפקיסטן – כדוגמה לעימות תת-גרעיני שפרץ בין שתי שחקניות גרעיניות שניהלו מאזן הרתעה גרעינית יציב. את העימות, שהתרחש בין מאי ליולי 1999, יזמו כ-5,000 לוחמים אסלאמיסטים קשמירים שחומשו ואומנו בידי פקיסטן: לאחר שחצו את קו השליטה המפריד בין הודו לפקיסטן בחבל קשמיר והשתלטו על עמדות הצבא ההודי, הם נתקלו בתגובה הודית חריפה שהביאה לבסוף לסילוקם. כמה מאות לוחמים נהרגו בכל צד.

לפי גישת ה"יציבות/אי-היציבות", עימותים מהסוג הזה פורצים משום ששני הצדדים מניחים שכל עוד לא יאיימו על עצם קיומה של השחקנית היריבה – היא לא תשקול שימוש בנשק גרעיני. האתגר עבור ישראל בהקשר הזה יהיה להמחיש לטהראן ולשלוחיה שהגרעין האיראני לא מרתיע אותה מפני פעולה ברף התת-גרעיני, כלומר אותו מרחב פעולה שאינו מאיים על עצם קיומה של איראן ועל האינטרסים הליבתיים המוגנים של שלטון האייתוללות. הקושי צפוי להיות בשרטוט תחום הפעולה ה"מותר".

מה בוער לסעודיה

במישור התפוצתי, החשש המרכזי הוא שפצצת גרעין איראנית תוביל למירוץ חימוש גרעיני באזור ותדרבן מדינות נוספות, כמו סעודיה, טורקיה ומצרים, לפעול להשגת יכולות גרעיניות דומות. זה חשש מוצדק ומטריד והוא דורש, אכן, מענה שקשה יהיה לגבש.

לפי פרסומים זרים, ישראל נהנתה במשך עשרות שנים ממונופול גרעיני אזורי. פצצת גרעין איראנית לא רק שתסיים את המונופול, אלא שהיא צפויה, בסבירות גבוהה, לדרבן שחקניות אזוריות אחרות לפנות למסלול הגרעיני – מה שמכונה בספרות "אפקט דומינו גרעיני". המועמדת המובילה להתגרענות אחרי איראן היא סעודיה. זאת, הן משום שנציגיה כבר הצהירו על כך בפומבי, והן משום שיש לה את היכולות הכלכליות והאופרטיביות הדרושות. אשר למצרים ולטורקיה, שתיהן חסרות את הכיסים העמוקים שיש לסעודים, וגם לא ברור אם המוטיבציה שלהן עזה דיה, כמו זו של ריאד. מכל מקום, אפקט הדומינו הגרעיני האזורי מחדד את הסכנה שבגרעין האיראני ואת חשיבות המאמץ לבלום אותו.

אם וכאשר המאמץ הזה ייכשל, תעלה השאלה: מה תעשה ישראל מול נחישות סעודית להתגרען? "דוקטרינת בגין" קובעת שישראל תפעל בכל כוחה למנוע ממדינות האזור להתגרען. ההתקרבות בעת האחרונה בין ריאד לירושלים, שעשויה להוביל בסופו של יום להצטרפותה של סעודיה למעגל השלום, תסבך מטבע הדברים את היישום שלה.

כדי להגיע לתחילתו של פתרון בסוגיה כבר עתה, יש לגבש מערך של הבנות, הסכמים ובריתות – רשמיות ובלתי-רשמיות – עם סעודיה, ולחזק את אלה שכבר ישנם עם מדינות המפרץ האחרות. במובן מסוים ניתן יהיה לפרש ברית רב-אזורית מהסוג הזה כפריסתה, במשתמע, של מטריה גרעינית ישראלית מעל מדינות המפרץ. לפי הדיווחים בתקשורת הישראלית, הדבר אמנם קורם עור וגידים בימים אלה. בנוסף ליתרונותיה האחרים, התקרבות בין ישראל לסעודיה גם עשויה לעזור לשכנע אותה שאין באמת צורך בנשק גרעיני סעודי לצד זה הישראלי, ושהחסרונות הכרוכים בהשגתו – בדמות העלויות הכבדות, סכנת התאונות או המחיר בזירה הדיפלומטית הבינלאומית – יעלו על יתרונותיו.

בספר שפרסם לאחרונה, מפלגש לידועה בציבור, מתאר ההיסטוריון אלי פודה את המגעים החשאיים שהתנהלו בין ירושלים לריאד בעשורים האחרונים ומדגים היטב כיצד המחויבות הסעודית לסוגיה הפלסטינית היא עמוד תווך במדיניות החוץ שלה – כפי שבא לידי ביטוי, בין היתר, ביוזמת השלום הסעודית. ראיה נוספת לכך היא בחירתם של הסעודים שלא להצטרף באופן רשמי להסכמי אברהם, חרף המסרים הידידותיים שהחליפו לאחרונה עם ישראל, וזאת בשל עמדתם המדינית המחויבת להתקדמות ישראלית בסוגיה הפלסטינית. מכאן, שאחת הדרכים לקידום מיסודם של היחסים בין ריאד לירושלים היא חתירה משמעותית מצד ישראל לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יש סיבות מוסריות, פוליטיות והיסטוריות רבות לפעול לסיום הכיבוש ולקידום הקמתה של מדינה פלסטינית; בהקשר הנדון, סיבה נוספת, חשובה בזכות עצמה, היא חיזוק מעמדה האזורי של ישראל שיסייע להיערכות לבלימתה של איראן.

המודל הפקיסטני

שאלה נוספת שכדאי להציף נוכח התגרענותה האפשרית של איראן היא שאלת המודל הפקיסטני. פקיסטן היא מדינה עם רוב מוסלמי מוצק ונוכחות ציבורית משמעותית לאסלאם הרדיקלי, והחל משנות ה-80 גם יכולות גרעיניות מתקדמות. לישראל ולפקיסטן אין יחסים דיפלומטיים ופקיסטן אינה מכירה בה רשמית. יחד עם זאת, ישראל למדה לחיות עם פקיסטן גרעינית. ההנחה בספרות המחקרית (שטרם זכתה לאישוש רשמי) היא שישראל ופקיסטן הגיעו בשנות ה-80 להבנות הדדיות באמצעות מגעים חשאיים בדרג מקצועי שלפיהן הן לא מציבות איום גרעיני זו על זו וממילא גם לא צריכות לחשוש זו מזו.

מבלי להתעלם מההבדלים הרבים והחשובים בין איסלמאבד לטהראן, טוב תעשה ישראל אם תפעל מול איראן ברוח המודל הפקיסטני, ותנסה לאתר הזדמנויות בלתי רשמיות ובלתי שגרתיות לשיח הדדי בנושא הגרעין. במאבק בין השחקנים והזרמים השונים בזירה הפוליטית האיראנית אין לשלול את האפשרות שבעתיד, נוכח מצב כלכלי-פנימי קשה, יופיע מנהיג פרגמטי בטהראן, שאיתו, יש לקוות, ניתן יהיה להגיע להבנות שקטות דומות. כיום, תחת שלטונו של הנשיא אבראהים ראיסי, מנהיג שמרן העוין מאוד את ישראל (אף שגם הוא, ככל הידוע במערב, לא קיבל החלטה להתגרען), תסריט כזה נראה כמו מדע בדיוני. אבל כדאי להזכיר שלפני קיץ 2021, מעטים בישראל גם היו מוכנים להסתכן בהימור שראש מועצת יש"ע לשעבר יקים ממשלה בתמיכת מפלגת התנועה האסלאמית. במזרח התיכון לא מומלץ לשלול אף התפתחות על הסף.

על אור רבינוביץ'

ד"ר אור רבינוביץ' היא מרצה בכירה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים