טאלנטים של מהדורות החדשות הם יצורי כלאיים. במנעד שנמתח בין כוכבי ריאליטי – ישויות שנחושות למצות את 15 דקות התהילה שלהם עד תום, להגיע לכל השקה, להתראיין תחת כל מיקרופון רענן ולהתערטל באינסטגרם – לבין ידועני A-List שנכונים לחלוק מנות קטנות בלבד של חשיפה כך שהציבור יסתקרן אך סקרנותו לעולם לא תסופק – כוכבי המהדורה נמצאים איפשהו באמצע. נוכחותם הציבורית מוגבלת, אך סדירה. מהדורות החדשות אמורות לספק לציבור את הסאונד-בייטים הקצובים שלהם, כמו שטפטפות משקות שדה – בשעה קבועה מדי יום ביומו, מעט בכל פעם, למשך זמן קצר.

אבל הזמנים, הם משתנים, והמגמה הולכת ומתעצבת מחדש לנגד עינינו, פשוטו כמשמעו. אם עד לא מכבר מהדורת חדשות היתה אירוע סדיר עם גבולות מוגדרים, הרי שבשנים האחרונות היא גדלה לבלי הכר. לא זו בלבד שהמהדורה התארכה מאוד, אלא נוספו לה מהדורות לוויין בכל שעות היממה, ובד בבד כתבי החדשות עצמם הפכו לתמנונים רבי זרועות שמוכרים לציבור את מרכולתם דרך עוד ועוד ספקים ומדיומים.

הכתבת הפוליטית של חדשות 12, דפנה ליאל, היא אולי לא המבריקה או הנוצצת מבין אסופת הכוכבים של הערוץ, אבל נדמה לעתים שאין עוד דמות שנחושה כמוה למצות את המעמד. ידה של ליאל בכל: מלבד עבודתה בחברת החדשות היא מתַחזקת גם ערוץ טלגרם מצליח, חשבון טוויטר משפיע, פודקאסט סופּר-מואזן, ועכשיו מצטרף לכל אלו ספר, עושים פוליטיקה שמו.

מדובר במעין עיבוד לפודקאסט באותו השם שיצרה ליאל עבור רשת "עושים היסטוריה". המטרה עליה מצהירה ליאל בהקדמה היא "לאגד את 110 פרקי הפודקאסט ולהוסיף עליהם תובנות חדשות". המעבר בין הפורמטים לא עובר חלק ורמת העיבוד איננה אחידה. במקום תמלול של שיחה נינוחה בין המגישה לאורחים – כפי שיש בפודקאסטים בדרך כלל – הספר מוגש בקולהּ של מספרת יודעת כל, המבקשת לדווח על מצב הדברים. כשהאורחים, לרוב פרשנים או מומחים, מקבלים את רשות הדיבור, דבריהם מובאים כמונולוגים הרמטיים ולא מתלוות להם שאלות-המשך או תגובות כלשהן מצדה של המראיינת. התוצאה היא ספר שבחלקים רחבים שלו נקרא כסקירה ויקיפדית צחיחה.

עושים פוליטיקה איננו יסודי או מקיף דיו כדי לשמש כספר מבוא ראוי לשמו. אין בו פרספקטיבה היסטורית או השוואה למדינות אחרות, ולחילופין, הוא לא מעמיק ומעניין מספיק כדי להגיד משהו לקורא שכבר מעורה בפרטים. למי שיצפה לקרוא הבחנות סוציולוגיות, מחשבה על הפילוסופיה הפוליטית של הצדדים, או אפילו גילויים עיתונאיים מסעירים, נכונה אכזבה עמוקה. בפעם היחידה שבה ליאל נוטשת את תפקיד קריינית הרצף ומתייחסת ישירות לעבודתה העיתונאית, זה כדי לגולל סיפור שבו שלחה עוזר פרלמנטרי להקליט עבורה ישיבה של ועדת השרים לענייני חקיקה. מה התובנה המרכזית שהוציאה מהמקרה? שהדיון היה קצר משציפתה. בום.

יד כבדה על אוצר המילים

הספר מחולק לארבעה חלקים שכל אחד מהם מתיימר לכסות נושא-על אחר בתוך גדריה הרחבים של הפוליטיקה הישראלית. כבר בראשון שבהם, הסכסוך הישראלי—פלסטיני, מתחיל הטקסט לקרטע, כשהמחברת בוחרת לבחון את הסוגיה החשובה דרך עדשה מעט תמוהה. 

מְסֵפר שמכריז על עצמו בגב הכריכה כ"מורה נבוכים" לפוליטיקה הישראלית ומבקש לספק תמונת מצב רחבה על אודותיה, היה מצופה לצעוד באחד משני מסלולים עיקריים שעה שהוא עוסק בסכסוך. המסלול האחד הוא תקציר – מרופרף ככל שיהיה – של הפרקים הקודמים. שורשים היסטוריים, זרמים רעיוניים, ז'בוטינסקי, בן גוריון, 48', 67', גוש אמונים, שלום עכשיו. הסכסוך למתחילים, אם תרצו.

לחילופין, הכותבת יכלה לספק מעין צילום מסך עדכני של היחס לסכסוך בפוליטיקה הישראלית. דיון כזה יכול היה להתמקד בכיבוש ובהשלכותיו, בטרור, בעלייה התלולה במפלס המתח בין היהודים והפלסטינים שחיים בתוך ישראל, או בנעשה ברצועת עזה בשעת כתיבת הספר. אבל במקום להתעסק בכל אלה, ליאל בוחרת לסקור ממעוף הציפור שרשרת של תוכניות מדיניות.

דא עקא שתוכניות מדיניות מהוות כיום חלק זניח בלבד מהשיח הפוליטי על אודות הסכסוך. הימין ברובו כופר בעצם הצורך לשאת ולתת על עתיד השטחים, ואילו השמאל ברובו מעדיף להתמקד בביקורת על המדיניות שישראל מקיימת בהם בפועל מאשר בקידום תוכניות שעתידן לוט בערפל. הבחירה של המחברת מדגימה אפוא את אחד הכשלים הקלאסיים של המיינסטרים הישראלי, שמביט על המצב בשטחים בתור מה שיש לו עבר נתון, עתיד פתוח ("פתרון" כלשהו או "אינתיפאדה" נוספת), אבל לעולם לא הווה שצריך לדבר עליו גופא.

בהמשך, כשליאל סוקרת בחטף את המצע המדיני של המפלגות, מהחלק הימני של המפה עד לחלקהּ השמאלי, היא נזהרת לא לגעת בקצוות. בן גביר והכהניזם למשל לא זוכים להתייחסות של ממש. כנראה שטווח הרלוונטיוּת נמצא מבחינתה בין סמוטריץ' לבין השמאל הציוני. בכלל, לאורך רובו המוחלט של הספר ליאל נזהרת לא להביע במפורש את דעתה לגבי העמדות שהיא סוקרת. המירב שהיא מרשה לעצמה מופיע כשהיא מסיימת לפרוט את התוכנית של סמוטריץ' לדחוס את הפלסטינים נטולי זכויות האזרח לתוך קנטונים מבודדים; או אז היא מסכמת: "אם זה נשמע לכם מוכר, אתם לא טועים" (אגב, מדוע ליאל בוחרת שלא להשתמש במילה המפורשת "אפרטהייד"? אם הספר אכן נועד לשמש כמבוא למתחילנים, זה רק מתבקש. תשובה אפשרית לכך היא יחס מבוהל כלפי אוצר המילים השנויות במחלוקת פוליטית).

תוגתה של העגלה הריקה

הפרק הראשון מסתיים אפוא בתחושה שהקורא מחזיק בידיו את סיכום הדברים שהפוליטיקאים אומרים על עצמם, ולא עבודה של מתבוננת חיצונית עם תובנות עצמאיות. למעשה – וזו נקודה מפתיעה שמלווה את הספר כולו – המחברת לא מביעה כמעט בשום שלב ספקנות בריאה כלפי ההצהרות של הפוליטיקאים, כפי שהן נמסרות מפי פרשני הפודקאסט, קל וחומר חשדנות, קל וחומר בן בנו של קל וחומר ציניוּת.

תכונה זו, או יותר נכון היעדרה, מייחדים את קולה של ליאל בהשוואה לטון השלט בתחום שהיא מסקרת, וזו לא בהכרח נקודה לרעתה. יש משהו מאוס בארשת הלעגנית שאימצו לעצמם בשנים האחרונות עיתונאים כמו עמית סגל, חיים לוינסון, עקיבא נוביק, אסף ליברמן ומיכאל האוזר טוב בעת שהם מסקרים את הפוליטיקה הישראלית. המרירות, הבוז, הציניות המוחלטת כלפי הפוליטיקאים והפוליטיקה שהרעילו את הסיקור של התחום – כל אלה שיחקו תפקיד לא מבוטל בתיווך הקלוקל של הסחרור הפוליטי לתוכו נקלעה המדינה בשלוש השנים האחרונות. לעומתם, ליאל מתבלטת כמי שמתייחסת בספרה לפוליטיקה בנייטרליות. אלא שזו האחרונה גובלת לא פעם בנאיביות.

נאיביות היא בעיה פוליטית שאין להקל בה ראש. בספר יסודות הטוטליטריות מתארת התיאורטיקנית הפוליטית חנה ארנדט את האקלים הפוליטי שמאפשר למנהיגים אוטוריטריים להפריח כזבים ובדיות וחרף זאת להישאר פופולריים בקרב ציבור תומכיהם. המנהיג האוטוריטרי, טוענת ארנדט, מנצל ציבור שבאופן פרדוקסלי מאמין להכל ולא מאמין לכלום בעת ובעונה אחת. הוא מאמין במובן זה שהוא שותה בצמא כל שקר, מופרך ככל שיהיה, אך בה בשעה הוא גם נכון ללעוג למי שמתאכזב מהפרתן הבוטה של הבטחות המנהיג, על שום שבכלל ציפה מלכתחילה לאמירת אמת. מכאן, שהקהל הנאמן של המנהיג הטוטליטרי – הבייס, כפי שהוא נקרא כיום – הוא גם הנמען המרומה של שקרֵי המנהיג וגם השותף למעשה הרמייה.

בהשאלה, ומבלי להאשים כמובן איש מהם בנטיות טוטליטריות, נראה שליאל משלימה במובן מה את טאלנט-העל של חדשות 12, עמית סגל. סגל הציניקן לא מאמין לשום דבר ולאף אחד; ליאל הנאיבית (כפי שהיא משתקפת בספר) מאמינה לכל. אין להתפלא, לכן, שדווקא בתור הזהב של ההידרה-מרובת-הראשים-המדברים הזאת הפכה הפוליטיקה הישראלית לנוחה יותר לניצול מאי פעם.

הביטוי הדומיננטי ביותר של הנאיביות של ליאל, באופן לא מאוד מפתיע, נרשם ביחסה אל הימין הפוליטי ואל הדת. בסיכומו של פרק מוזר שבו ליאל מביאה מפיו של הפובליציסט אמוץ עשהאל אוסף של קלישאות א-היסטוריות על "הפלגנות היהודית" ועל "הדי-אן-איי האנרכיסטי שלנו", היא מספרת שפעם, בעת ששמעה הרצאה של שי פירון על ט' באב, היא החלה לפתע להרהר, "איך ייתכן שכמעט לא נחשפתי למועד הזה כילדה שלמדה במערכת החינוך הממלכתית?". התשובה, אגב, היא שתשעה באב יוצא בחופש הגדול. תוגתה של העגלה הריקה.

להרעיל את הבאר מאחורי חומת הנייטרליות

בחלק השלישי ליאל עוסקת בתחום שקרוב יותר ללבּה ולליבת עיסוקה – פוליטיקה בעידן הרשתות החברתיות – וזה גם החלק שבו ניכרת יותר מכל החולשה העקרונית של הספר. לאמור, החוסר בטביעת ידה של כותבת ערנית וחדה שביכולתה לזהות נראטיבים ולחוש באירוניות.

דוגמה אחת קטנה לחסרון הזועק הזה נמצאת בפרק הראשון של החלק השלישי. בַּפרק, שעוסק בהשפעה השלילית של הרשתות החברתיות על השיח הפוליטי, מצוטט היועץ האסטרטגי ליאור חורב בנאום נרגש: "אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו להתנהלות חכמה ברשת […] הם צריכים לדעת שכל מה שהם נחשפים אליו ברשתות החברתיות מגיע אליהם כי למישהו יש אינטרס שזה יקרה".

כל זה מגוחך מספיק עבור מי שמכיר את חורב ואת עבודתו, ויודע איזה תפקיד ממלאים אנשים מסוגו בהעכרת השיח באותן הרשתות בדיוק. אבל העסק הופך ממגוחך לביזארי ממש, כאשר עמודים בודדים לאחר מכן, בפרק שעוסק בתעמולה אינטרנטית, חורב מספר בגאווה שעסק בהרתעת מצביעים (voter suppression) במהלך עבודתו במערכת בחירות בארגנטינה, באמצעות הפצת תוכן בדוי שעורר במצביעי המפלגה היריבה מיאוס כלפי המערכת הפוליטית כולה. למען הסר ספק – המחברת לא מעירה דבר על הניגוד הזה ועל האירוניה הטמונה בו.

ואם זה לא מספיק, באותו העמוד ממש מצוטט שוב חורב, מקונן על מה שקרה לשיח משל היה אמא תרזה: "כשהרשתות החברתיות קמו, התמימים, גם אני, האמינו שקרתה פה מהפכה אדירה […] זאת היתה לכאורה הדמוקרטיה הרעיונית במיטבה […] מה שקרה הוא שגילינו מהר מאוד שאין דבר כזה חינם […] יש מנגנון מסחרי שצריך להרוויח, ולמנגנון הזה לא אכפת מה אמת ומה שקר". מאחורי חומת הנייטרליות שמספקת ליאל, חורב יכול גם להרעיל את הבאר וגם להתלונן על הצמא.

באחד מאינספור הרגעים הוויראליים מתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ, הכותבים בתוכנית הסאטירה של ג'ון אוליבר ביצעו ניסוי קטן. הם ניסו לתמלל את הנאום שנשא באחת מעצרות הענק שערך, ונדהמו לגלות עד כמה בלתי קוהרנטי הוא נקרא כאשר מנתקים את דבריו מההגשה התיאטרלית וממחוות הגוף המוכרות שלו. הגרסה הכתובה לפודקאסט "עושים פוליטיקה" קוהרנטית הרבה יותר מנאום מתומלל של טראמפ, אך גם היא מעוררת תחושה לא נוחה. במנותק מהסאונד-בייטים המהירים, העריכה המוקפדת ושאר האלמנטים שתרמו להצלחת הפודקאסט, בשבתו כְּספר, הוא הופך בעיניו של הקורא לחילזון נטול קונכייה – חשוף, פגיע, ועוד פחות מרשים ממה שהיה בתחילה. המחשבה שהפודקאסט הזה נחשב לגוף העבודה המעמיק והרציני יותר של ליאל, מעוררת תחושה עוד פחות נוחה.

עושים פוליטיקה, מאת דפנה ליאל, הוצאת ידיעות ספרים, 2022, 300 עמודים