"הדג נחש", הלהקה שבה אני חבר מיום היווסדה אי אז ב-1996, תמיד כתבה וביצעה שירי מעורבות, שירים שחשבנו כי הם רלוונטיים לחיי כל אזרחי המדינה – יהודים וערבים כאחד. זה התחיל בשירנו הראשון "שלום סלאם פיס", מהאלבום "המכונה של הגרוב" משנת 2000, שהוא בעצם שיר על היעדרן של שלוש המלים המופיעות בשמו מחיינו. אין ספק שהשיר עודנו רלוונטי כיום, כמעט 20 שנה לאחר שנכתב. בפברואר 2020 אנחנו מציינים עשור מאז שיחררנו לאוויר העולם את האלבום "6". הזמן טס כשנהנים. לרגל התאריך העגול, מעניין יהיה לבחון אם השתנה משהו באמצעות קריאה מחודשת באחד השירים היותר מצליחים מהאלבום, "שיר נחמה" (שבוצע יחד עם הגיטריסט יהודה קיסר).

***

המסים שלי קונים נשק

תקציב הביטחון ב-2019 היה 72.9 מיליארד שקל. ב-2009 הוא עמד על 48.8 מיליארד. במלים אחרות, המסים שלנו עדיין קונים נשק, והרבה יותר ממנו.

ואני רואה דרכו

עקרונית, תמיד חשבתי שהישראלים נוהגים להסתכל על העולם, ובעיקר על סביבתם הקרובה, דרך הכוונת. ובגדול, אני עדיין חושב כך.

בכתלים שלי נפער סדק

רק שלא אפול דרכו

אולי הבית שלי צריך בדק

ואולי בעצם לא

מן המפורסמות הוא שהישראלים, למרות הכל, מרוצים מעצמם ומארצם. ב-2019 דורגנו במקום ה-11 במדד שביעות הרצון של ארגון OECD.

אפשר לשבת כל היום

ולטחון ולטחון את זה

לשבת כל הלילה

וללעוס וללגום את זה

אולי בגלל סבב הבחירות השלישי, אני חושב לפעמים שלא רק שהכל כבר נאמר, אלא שכולם יודעים שהכל כבר נאמר. זה לא נדיר, לדוגמה, לשמוע כתבים פוליטיים מסתלבטים על עצמם בקטע של: "טוב מה לעשות (חחח) המדינה מושבתת כבר שנה (חחח) ואנחנו חייבים למלא את זמן האוויר שלנו (חחח)".

אבל למה לי לצלול

ולחטוף דיכאון מזה

אחד מכל עשרה אזרחים בארץ – גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, ערבים ויהודים – סבל בחייו מדיכאון חמור; אחד מכל 20 לוקח תרופות נגד דיכאון. בישראל, כמו בעולם כולו, שכיחות הדיכאון וההתמודדות עמו באמצעות תרופות נמצאות בעלייה.

יותר עדיף שלא

כי אין פתרון לזה

בניגוד לטענה הזאת, שרבים מחזיקים בה, אני מאמין ומשוכנע שיש פתרון ל"זה". אולי אנחנו לא יודעים את כל הסעיפים של אותו פתרון מיוחל, אבל אין לי ספק שהפתרון עצמו קיים. וכמו כל פתרון של חידה ראויה לשמה, לא נגיע אליו אם לא נשקיע בכך מאמץ. בהשקעת המאמץ הנדרש אנחנו נכשלים יום אחרי יום כבר שנים ארוכות.

מתפננים על סיר חמין

כמה אני אוהב חמין. עדיין רלוונטי, ובגדול.

מנפנפים גריל פחמים

אף על פי שאני די בטוח כי שיעור הצמחונים והטבעונים בארץ עלה באופן דרמטי בעשור האחרון (אין על כך נתונים מדויקים), גם השורה הזאת עדיין רלוונטית מאוד. אין כמו מנגל.

עפים על ארק איילים

האמת שבענייני הארק בארץ חלו שינויים מפליגים בעשור האחרון. זוכרים שיאיר לפיד היה שר האוצר? גם אם שכחתם, דעו כי חובבי אלכוהול רבים – ובעיקר חובבי הארק – לא ישכחו את זה לעולם. מדוע? מכיוון שב-1 ביולי 2013, בעת כהונתו של לפיד, נכנסה לתוקפה רפורמה במחירי האלכוהול המקומי וכתוצאה ממנה, קפץ (ביום אחד!) מחירו של בקבוק ארק איילים מכ-20 שקלים לכ-70 שקלים. אותו משקה, אותו בקבוק, רק 50 שקלים יותר – וכל זה, כאמור, ביום אחד. וכך, כוסית ארק אחת, שנמכרה בברים וגם תמורת 20 שקלים הניבה רווח נאה לבעלים, נהפכה ליקרה ורחוקה מהישג ידם של חובבי המשקה עתיק היומין. בנוסף, גם אם את זה אני לא יכול להוכיח, בשבועות לפני תחילת הרפורמה נעלמו בקבוקי ארק מהמדפים, ושמועה עקשנית בחוגים מסוימים גורסת שיד נעלמה הורידה אותם בעצמה כדי להרוויח את ההפרש שייווצר לאחר שהרפורמה תיכנס לתוקפה (מינוס המסים). בכל מקרה, היום ישנם מותגי ארק ישראליים רבים, ואף שהוא עדיין המותג החזק מכולם, ההגמוניה הבלתי מעורערת של ארק איילים בקרב צרכני המשקה בישראל נשחקה מאוד.

ושרים שיהיה טוב

שרים כדי לא לרעוב

כ-18% מהמשפחות בישראל סבלו ב-2019 מאי-ביטחון תזונתי, לעומת 20% שסבלו ממנו ב-2011. זו אמנם ירידה של שני אחוזים, אבל המספר עדיין מזעזע ובגלל הגידול באוכלוסייה – בעצם מדובר בהרבה יותר אנשים רעבים. נדמה כי הדיון בעוני וברעב בחברה שלנו נגוע בתפיסה מחנאית: בצד אחד נמצאים אלה שטוענים כי הרעב שכיח ובצד השני – אלה המשוכנעים שאין רעבים בכלל. מכיוון שאני רוצה לחיות בחברה שבה אנשים הולכים לישון שבעים וילדים הולכים לבית ספר לאחר ארוחת בוקר מזינה, אני חושב שהציבור צריך לקבל נתונים מדויקים ככל האפשר על מספר הרעבים בארץ. וזה לא משנה אם הם חרדים או ערבים. אני לא רוצה תמונות או שמות, אני רק רוצה לדעת כמה רעבים יש בחברה שאני חי בה. אם המידע יהיה נגיש ואמין, הוא יסייע לאזרחים לגבש עמדה בנוגע לסדר העדיפויות הכלכלי הראוי. ובאמת, לא ברור לי מדוע נושא זה שנוי במחלוקת. הגיע הזמן שמישהו שאפשר לסמוך עליו יספור כמו שצריך, יפרסם את ממצאיו ויאללה – קדימה למציאת פתרונות.

שרים כדי לא לראות שאין על מה

שרים עוד שיר נחמה

הצליח? התנחמתם?

סובבוני בשקלים

הלעיטוני בכזבים

ואני כשה תמים

עודני מאמין

גם אתם מרגישים ככה לפעמים – שמרוב שאתם במרדף אחרי הג'ובה, אין לכם זמן, חשק, עצבים או אנרגיה לבדוק אם מה שמספרים לכם הגיוני, ואז בגלל הניסיון לשרוד אתם קונים כל שבריר קשקוש שדוחפים לכם? אני מרגיש ככה מלא.

עוד פעם

שיר נחמה

והפעם? הפעם התנחמתם?

הנציגים שלי גידלו חדק

שוב נותן להם ת'קול

עם שלוש מערכות בחירות בשנה אחת, הטקסט המדויק צריך להיות: "שוב ושוב ושוב נותן להם ת'קול".

לילדים שלי עושה נזק

מקווה שלא גדול

אני לא רוצה לבאס עם נתונים על ילדים מתאבדים, ילדים שמתים מ"אובר דוז" ועוד דברים דאונריים שכאלה. די שאציין את המובן מאליו: הילדים הם חלק מהחברה שלנו ומהווים שיקוף שלה. מה שעובר על המבוגרים עובר גם על הילדים, רק בלי הפילטרים שמבוגרים מייצרים אחרי גיל ההתבגרות. יש אלימות בחברה? יש אלימות אצל ילדים. יש גזענות בחברה? יש גזענות אצל ילדים. ובכל זאת, יש נתון אחד שחייב להדליק את כל הנורות האדומות בקרב הגורמים הממונים, נתון שמחייב זום אין מיידי מצד כל גורמי המקצוע: מספר המתאבדים מתחת לגיל 15 הוכפל בעשור האחרון. מזעזע.
הרצפה תחת רגלי רועדת

נזהר שלא ליפול

אף שהשורה נכתבה במקור באופן מטפורי, היא זורקת אותי כיום למחשבה על תמ"א 38 (ובשמה הרשמי: "תוכנית המתאר הארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה") ועל ההיערכות לרעידת אדמה עתידית. אפשר לכתוב המון דברים על תמ"א 38. למשל, על כך שמובן לכולנו שהתירוץ של "חיזוק מבנים" הוא בעצם דרך לייצר מלא כסף לעיריות (באמצעות ארנונה), ליזמים וקבלנים וגם לדיירים עצמם. במקרים שבהם גדל הרווח לדיירים (שיוצאים, באופן עקרוני, מדירת שיכון קטנה וחוזרים לדירה חדשה יותר, גדולה יותר ויקרה הרבה יותר), אני שופט את ה"ישראבלוף" הזה לכף זכות – מעין הלצה של ההיסטוריה הציונית המודרנית שבאה לכסתח ויצאה (גם) מברכת. מנגד, זה כמובן לא מנקה אף אחד מהמקרים שבהם הגזענות והאפליה מציצות מהחורים של התמ"א: למשל, כשבסוף תהליך "חיזוק המבנה" מבקשים לרכז את כל דיירי השיכון המקוריים באותו בניין מחודש ולהציע לקהל הרחב לקנות דירות רק בבניינים האחרים שנבנו, ה"נקיים" מדיירי השיכונים המקוריים. אבל בכל זאת, אני מתקשה לכעוס על הרעיון כרעיון.

בנוגע למוכנות לרעידת אדמה עתידית – ואני רחוק מלהיות מומחה לעניין – שיטוט בגוגל אינו מעודד יותר מדי. מתברר שישראל לא מוכנה לכך, אף שישנה סבירות גבוהה שבעתיד הקרוב תפקוד אותה רעידת אדמה חזקה. היום ברור שתמ"א 38 כשלה במשימה לחזק בתים באזורים המועדים לפורענות כי התוכנית כמעט לא התבצעה בפריפריה, שבה רובם נמצאים; זאת, פשוט מפני שלא ניתן לגזור שם קופון. וכמובן, רוב בתי הספר ומבני הציבור לא ממוגנים. למעשה, ישנן הערכות כי עשרות אלפי בני אדם ייהרגו במקרה של רעידת אדמה בארץ. הנה כמה כותרות שמתקבלות כשמחפשים ברשת תשובה על השאלה "האם ישראל מוכנה לרעידת אדמה": "עד היום חוזקו רק 4.2% מהמבנים" ("גלובס", 2017); "מדינת ישראל אינה מוכנה לרעידת אדמה" ("כיכר השבת", 2018); והחדש מכולם – "יש 80 אלף מבנים בישראל שנבנו בשנות ה-80 ונמצאים בסכנת קריסה ממשית ברעידת אדמה" ("אל מוניטור", 2019).

אולי הבית שלי צריך בדק

ואולי בעצם לא

אפשר לשבת כל היום

להפוך ולבחון את זה

להתהפך כל הלילה

לא לישון לא לישון מזה

כמה אני שונא לילות עם נדודי שינה. אחד הדברים היותר מתסכלים.

וואחד סרט לאכול

אבל אין שום היגיון בזה

יותר עדיף שלא

כי אין פתרון לזה

אז מה עושים מתנחמים

מסירים מכסים מסירים

אני נשבע בהן צדקי שהשורה הזאת נכתבה הרבה לפני שהצירוף "מנה מנחמת" חדר לחיינו באדיבותן של אינספור תוכניות בישול. נשבע.

מסירים מוסר משרים

וכמובן, מראש הממשלה.

מסירים מסרים משירים

האמת? יש דור חדש של ראפרים וראפריות שלא מתבייש להגיד את כל מה שהוא חושב על כל מה שהוא רוצה. זה מעודד, מעורר השראה ונפלא. כמה שמות שקופצים לי לראש: אקו, פלא אוזן, טדי נגוסה, ג'אזז, עדן דרסו, סיסטם עאלי ועוד רבים. תענוג.

ושרים שיהיה טוב

שרים כדי לא לרעוב

שרים כדי לא לראות שאין על מה

התמתנתי מעט עם השנים. עכשיו אני יודע שיש גם מלא דברים טובים לשיר עליהם. אבל אל תגלו לאף אחד בבקשה, זה עלול להרוס לי את התדמית.

שרים עוד שיר נחמה

סובבוני בשקלים

הלעיטוני בכזבים

השורש ל.ע.ט מופיע בתנ"ך רק פעם אחת, כאשר עשו מבקש מיעקב: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" (בראשית כה, ל). כנראה שיעקב הכין אחלה נזיד שבעולם. נזיד זו בהחלט מנה מנחמת, אגב.

ואני כשה תמים

הטעות הכי נפוצה בקרב הקהל ששר איתנו: "ואני כזה תמים".

עודני מאמין

ואכן, עודני מאמין ועודני אופטימיסט. עד המוות. למה? כי אני מאמין באנשים. פחות במנהיגים ובנושאי משרות רמות למיניהם, ויותר בבני אדם, בריות, אנשים רגילים כאלה שהולכים לעבודה ורוצים לראות ברכה בעמלם. אנשים שמביאים ילדים לעולם ורוצים לדעת שהם יחיו במציאות טובה יותר מזו שבה הם עצמם חיו. אנשים שאינם מעיקים על המערכת ורוצים להיות סמוכים ובטוחים שהמערכת שבה תמכו כל ימיהם תדע לסייע להם ביום צרה. אנשים טובים ורגילים מכל המגזרים והעדות שמרכיבים את החברה שלנו. בהם אני מאמין ובהם גם טמונה האפשרות לשינוי. הטענה כי רק המנהיגים יושיעו אותנו היא שקר שאיני שותף בהפצתו. למעשה, ההיפך הוא הנכון – רק אנחנו נושיע את עצמנו. עם זאת, מנהיגים ונושאי משרות רמות אחרים בהחלט יכולים להזיק לנו: הם יכולים לדרדר את מצבנו הפיננסי עד שלא נוכל להביט ימינה או שמאלה; הם יכולים לשסות אותנו אלה באלה; הם יכולים להפחיד אותנו; והם יכולים לשנות אט אט, בזה אחר זה, את כל החוקים והנורמות שמגדירים אותנו כחברה.

ובכל זאת, אני אופטימי. כזה אני. אני אופטימי כי אני יודע שגם כשעל המנהיגים אי אפשר לסמוך – על האנשים דווקא אפשר. ואם אין אנחנו לנו, מי לנו?