כשלמדתי פילוסופיה והיסטוריה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב יצאתי עם בחורה שלמדה איתי, ולימים נהייתה גם למשוררת ולסופרת מוערכת. כשחזרנו מהדייט אליי לדירה, היא סיפרה על חוויותיה בקיבוץ בו גדלה ולפתע שאלה, "ואיך זה מרגיש להיות שונה בגילמן (הפקולטה למדעי הרוח)?".

בביטחון שאפיין אותי באותן שנים, לא היססתי בתשובתי. "שונה? אה, נכון, הייתי מלך הכיתה בחולון ופה כולם חנונים יותר, אבל מבחינת העניין בפילוסופיה אנחנו דומים".

"התכוונתי כמזרחי", היא אמרה.

"כמזרחי? אני לא מזרחי", הסברתי, "ההורים שלי עלו מעיראק. אני ישראלי רגיל".

את העובדה שהיום אני מרגיש ומזדהה כמזרחי אפשר לקשור לשנים שחלפו ושחידדו מחשבות ותחושות שלא הייתי מודע אליהן, ומן הסתם גם לקריירה האקדמית ולעובדה שאשתי מציבה מולי משפחה (מאוד) אשכנזית. אבל יש להניח שזו גם הפנמת רוח התקופה, שבּה פוליטיקת הזהויות משחקת תפקיד מרכזי, בארץ ובעולם המערבי כולו, ומשפיעה על כולנו. במובן הזה, ספרו של אבישי בן חיים, "ישראל השנייה – הבשורה המתוקה, הדיכוי המר", לא רק מרתק לקריאה, אלא גם חשוב.

בן חיים – ואני בכוונה לא מכנה אותו ד"ר, שכן להפנמתו את התואר יש דווקא השפעה שלילית על ספרו, כפי שאנסה להסביר בהמשך – הוא העיתונאי הישראלי היחיד שניסח תזה שהצליחה לחלחל לציבור. הוא טוען, בתמצית, שאת שלל המאבקים הפוליטיים והחברתיים בישראל יש להבין מבעד לפריזמה של המאבק לשוויון והמאבק על ערכים בין ישראל השנייה לראשונה. כל פרשנות אחרת – למשל, מאבק אידאולוגי או ויכוח משפטי על כתבי האישום נגד נתניהו – מחמיצה את האמת.

אלה שקוראים את המצב שלא מבעד לַעימות בין ישראל הראשונה לשנייה שייכים להגמוניה, לישראל הראשונה, "שאינה מודעת להגמוניותה", כפי שהוא מרבה לומר, ומתכוון לכך שהיא עיוורת לאחר.

זו נקודת הכשל הראשונה בתזה שלו, שכן אם מה שנדרש כדי לתקן את דרכה של ההגמוניה הוא להסביר לה את מה שאינה מודעת לו – הרי שהמאבק בין ישראל הראשונה לשנייה מקורו, בסך הכל, בטעות.

אבל הניתוח בספר הפוך בדיוק: ההגמוניה מודעת, בהחלט מודעת, והיא עושה הכל כדי למנוע מישראל השנייה לשגשג, כדי שתוכל להמשיך ולאחוז במוקדי הכוח הוותיקים שלה. אם צריך, וכאן נכנס נתניהו לתמונה, הם גם יסלקו אותו באמצעות רדיפה משפטית – כפי שסילקו את אריה דרעי ואחרים – כי הוא מקדם את ישראל השנייה ואת ערכיה, ואף מסמל אותם. בלשונו של בן חיים, ההגמוניה "מוכנה לתת לכם שוויון רק כאשר תייצבו לפנינו עירומים, מבוישים וחסרי כל, ורק לאחר שתלבשו את ערכי התרבות והרוח שלנו, של ההגמוניה".

האמת היא שאין חדש בתזה הזו – כך גם מתנגדי מדיניות כור ההיתוך בשנות ה-50 תיארו אותה. אבל העובדה שהיא תופסת כאש בשדה קוצים בישראל 2022 אינה קשורה רק לעובדה שהיא קליטה ודליקה. בן חיים מזהה, או ליתר דיוק, מדגיש, בעקביות וברגישות, נקודת שסע עמוקה בין שני מחנות בישראל, שהחליפו את מה שהיה בעבר "ליכוד נגד מערך". ובניגוד לאחרים שמציירים תמונה די דומה, כמו גדי טאוב עם תזת "הניידים והנייחים", בן חיים מצליח לסחוף, בעיקר משום שמאבקו אותנטי – הוא עצמו מזרחי שגדל במשפחה דתית-לאומית – וכוונותיו כנות. כישלונו העיקרי טמון בתנועתו לאורך הספר בין קריאה למאבק (הדיכוי המר!) לבין חתירה לפיוס (הבשורה המתוקה!); וגם אם פיוס יכול לבוא לאחר המאבק, מדובר בשני שלבים שונים, שאצל בן חיים מתמזגים לאחד, ולכן לא ברור לעתים מה הוא בדיוק רוצה.

במה בן חיים צודק

אבל אולי כדאי להתחיל בבירור הסיסמה "ישראל הראשונה .Vs השנייה".

בטלוויזיה וברשתות החברתיות נדמה שהכוונה למזרחים נגד אשכנזים, אבל בספר בן חיים מבהיר כי במושג "ישראל השנייה" נכללים כל מי שעונים לאחת מההגדרות הבאות: מזרחים, ציונים, מסורתיים ובני המעמד הנמוך. הקבוצה המתקבלת כוללת זהויות שונות ועמדות הפוכות. המשותף בכל זאת לאנשי ישראל השנייה טמון בקריאתם למען שוויון. "שוויון, אבל אנחנו לא רוצים להיות כמוכם, אנחנו רוצים להיות כמונו", שכן מדובר גם במאבק על "דמותה הלאומית, היהודית והציונית של ישראל, על זכות השותפות בישראליוּת".

אולם, אם מסגרת הספר מוגדרת בין השנים 1977 ל-2021, קרי מאז המהפך הפוליטי הראשון ועד עתה, הרי שדמותה של ישראל כלאומית, יהודית וציונית התקבעה בשנים הללו בדיוק בכיוון הזה, והחברה הישראלית כולה, אשכנזים ומזרחים כאחד, אפילו עוברת תהליך התמזרחות תרבותי מואץ בעשורים האחרונים. הוא ניכר בתרבות הפופולרית – חישבו על מוזיקה, אוכל ושפה למשל – אבל נוכח גם בתרבות הפוליטית: האם אפשר לנתק את משך כהונתו של נתניהו בשלטון מהזיקה ליתר המשטרים הלא-דמוקרטיים במזרח התיכון?

כך שבמובנים רבים, את מה שבן חיים מתאר כ"מאבק הרואי", הוא יכול היה לתאר גם כניצחון. ואולי זה בעצם סוד הפופולריות של התזה שלו – העובדה שהיא מוגשת כקובלנה, אבל יונקת מתוך תת-מודע של הישג, זה שמעניק את הביטחון הנדרש כדי להתלונן. מבחינה פסיכולוגית, כשאתה חסַר אמצעים, אתה חלש מכדי להתלונן, ומבחינה סוציולוגית, המודעות כלפי עוולות העבר שנעשו לקבוצה המוחלשת מתעוררת רק כשמצבה מתחיל להשתפר, ולוּ חלקית. ראו לעניין זה את ה"התעוררות המזרחית" או את "הכוח השחור" באמריקה.

בן חיים צודק כשהוא מסמן את המאבק בין שני המחנות שהתקבעו בשנים האחרונות – הביביסטים והאנטי-ביבי – כנסוב במידה רבה על פריבילגיות. מקומם של רבים ממתנגדי נתניהו בסולם החברתי גבוה (אשכנזים, טייסים, בכירי המשק) לעומת רבים מתומכיו, שמעמדם היה נמוך (מזרחים, ימנים, דתיים). אי אפשר להבין את הלהט שאפיין את הטייס אמיר השכל, את העיתונאי הקיבוצניק-במקור אורי משגב, או את קובעת הטעם לשעבר בערוצי הטלוויזיה שירה מרגלית, במאבקם נגד ביבי, ואת השנאה כלפיו, מבלי לקחת בחשבון כי הם המפסידים העיקריים משלטונו, שנטל מהם פריבילגיות (את הסמליות שבהן כמובן; בהקשר החומרי אין צורך לדאוג להם). זה המובן שבו הם "איבדו את המדינה". לראיה, הם לא יצאו מגדרם נגד אהוד אולמרט שהואשם בשחיתות.

בן חיים צודק גם בכך שההגדרות שמאל וימין אינן תקפות. ממשלתם של בנט ולפיד – שבעצם ממשיכה את הקו של נתניהו מבחינת היחס לפלסטינים, לכלכלה ניאו-ליברלית ולשלילת הסכם עם איראן – נתמכת כיום על ידי רבים מהשמאל, ואילו הימין מתנגד לה. הוא אף צודק בכך שהשאלה "איך ייתכן שמזרחים מצביעים למועמד אשכנזי כמו ביבי" שגויה ומקוממת. מדוע מצפים מהם להצביע רק למזרחי ולא למי שמשרת את מטרותיהם ועמדותיהם? עובדה שאשכנזים שמצביעים לגנץ או ללפיד אינם נשאלים אם הם בוחרים בהם בשל מוצאם האשכנזי.

במה בן חיים טועה

איפה בן חיים טועה? קודם כל, בהגדרת העמדה שלו כתזה. תזה היא עבודת מחקר בעלת מתודולוגיה ברורה הנשענת על נתונים מובהקים. בן חיים לא נתמך בעובדות אמפיריות כמעט כעיקרון. הוא מספק אבחנות: חלקן חדות, חלקן אמיצות וחלקן שגויות, בעיקר משום שבמקרים רבים הוא חוטא בהכללות ובמשיכות מכחול גסות מדי. למשל, בעוד שרוב הישראלים נמנים עם המעמד הבינוני, אשכנזים לצד מזרחים, בן חיים מתאר ישראל דיכוטומית לחלוטין: עניים מזרחים ועשירים אשכנזים.

לא במקרה רוב הדוגמאות שהוא מביא במטרה להמחיש את אהבת העם לנתניהו באות מפי יושבי בתי כנסת מבוגרים. אבל רוב המזרחים אינם דיירי קבע בבתי כנסת – שחוץ מאשר בחגים ובמועדים נותרים ריקים בערים הגדולות (ולא רק). מחקר חדש של גל לוי, יצחק ספורטא ומעוז רוזנטל, שיתפרסם בקרוב בספר הבחירות של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", מצביע על נתונים לפיהם השכלה גבוהה מרחיקה את בוגריה המזרחים מהצבעה לליכוד. אך בן חיים כורך את כל המזרחים יחד, ללא הבדלים. בכך, למרבה הפרדוקס, הוא משחזר את האופן שבו הממסד האשכנזי הוותיק התייחס ליוצאי בגדד, צנעא ומרוקו – כחטיבה מזרחית אחת, חרף ההבדלים העצומים ביניהם. שוב, אני מסכים שיש סנטימנט מזרחי משותף לעדות המזרחיות השונות, אבל אם בן-חיים רוצה לחבוק תזה – הרי שהניואנסים והעובדות חשובות.

יתרה מכך: אם מצבם של המזרחים השתפר מאז מהפך 77׳ ועד ימינו, כפי שטוען בן חיים ובצדק, הרי שהתמיכה בנתניהו נבעה משביעות רצון, מתחושה של הצלחה. כלומר, זו אינה הצבעת מחאה, כפי שהוא טוען. למעשה, דווקא התחושה שימי נתניהו היו טובים לישראל – תחושה שנבעה מהפנמה ציבורית של ההיגיון הניאו-ליברלי, שמכלכל את כל תחומי החיים לפי שיקולי רווח – היא שהיתה מוקד המשיכה כלפיו. לכן טענתו המרכזית של נתניהו בארבע מערכות הבחירות החולפות לא היתה אידיאולוגית או ערכית, אלא חומרית: ישראל משגשגת, ומתנגדיו הם "חמוצים" שלא מכירים בהישגיה ומעמדה. לכן במערכת הבחירות הנוכחית, החמישית, הוא קובל על הידרדרות כוח הקנייה של הישראלים.

מה הביביסטים מחמיצים

למעשה, כוחו העיקרי של בן חיים הוא בשרטוט סיפור רומנטי-סוציולוגי שנתניהו במרכזו: הוא חמורו של משיח ולכן יש להגן עליו. זה סיפור טוב. פרופ׳ צבי בן-דור בנית מאוניברסיטת ניו יורק הראה בהרצאה שערך לאחרונה כי בן חיים שדרג את מעמדו של ביבי בעיני מצביעיו דווקא לדרגה הזהה לישו. דא עקא שתיאורו של נתניהו כצלוב או כחמורו של משיח מדלג על הסיבות הקונקרטיות שהביאו לסלידה ממנו: גם מי שחשב שנתניהו המתואר בכתבי האישום איננו איום ונורא, לא יכול היה שלא להיות מוטרד מהאופן שבו הוא הגיב להאשמות נגדו, בצורה שאיימה על סדרי השלטון התקין. כלומר, גם אם בן חיים צודק בכך ששוועת מחנה האנטי-ביבי לא באמת נבעה מהזעזוע מכתבי האישום, דרישתו לתמוך בביבי בכל מחיר בשם מאבק ערכי, מגוחכת.

לפי בן חיים, התמיכה של ישראל השנייה בביבי "מלהיבה כמו הגול של כוכב בית"ר ירושלים אלי אוחנה במדי נבחרת ישראל נגד אוסטרליה [ב-1989]". ואכן, יש ממד שמוחמץ בניתוח של הביביסטים: יש כיף ועליצות בהתרסה שהתמיכה בו מספקת. בשביל ליהנות, לפחות במידה מסוימת, מהאופן שבו נתניהו וחסידיו מטרידים את המערכת, אתה צריך, אכן, להיות לא-אשכנזי או לא-אליטיסט. אבל בשורה התחתונה, ביבי ותומכיו לא מביאים הצעה לשוויון ולתיקון, אלא לפוליטיקה לעומתית שסופה לפרק את הבית על יושביו.

המדהים הוא שבעיצומו של הספר בן חיים עצמו מפריך את חובת התמיכה בביבי למען מאבקה של ישראל השנייה. בעמוד 217 הוא מתוודה שבבחירות הרביעיות הצביע לגנץ, משום שהתאכזב מהפרת הבטחותיו של נתניהו שגרמו לפירוק ממשלת האחדות. כלומר, גם בן חיים מסכים שהתמיכה בנתניהו צריכה להיות מותנית במעשיו, ולא רק מתוקף היותו סמל. איך העובדה הזאת מתיישבת עם פרויקט חייו של בן חיים?

איפה הטעויות העובדתיות החשובות

מאז שהספר יצא לאור הוא מעורר תגובות סוערות: לצד חסידים נלהבים, מתנגדי בן חיים בטוויטר ובשאר הרשתות החברתיות מנהלים מרוץ למציאת טעויות. זו חוכמה קטנה בעיניי למקד את הדיון בספר בטעויות בתאריכים ובשמות. זה ניתן לתיקון, וכוחו של הספר, שלא יצא לאור בהוצאה אקדמית, הוא באנרגיה וברעיון.

בפִּסקה אישית מרגשת מסביר בן חיים כי הוא מתעקש על הצמדת התואר "ד"ר" לשמו כמחווה לאביו שרצה שירכוש השכלה גבוהה וכן משום שהפעילה המזרחית המנוחה ויקי שירן, ממייסדות הקשת המזרחית, אמרה לו בעבר שזה "יוציא אותם [את האשכנזים, יש לשער] מהכלים". אבל נדמה שבן חיים משתדל יתר על המידה להפגין את עושר ידיעותיו ולהוכיח את "דוקטוריותו" (אין צורך: ספרו הקודם על הרב ש"ך, "איש ההשקפה", שנכתב בעודו תלמיד מחקר, מבריק). זאת, עד כדי גלישה לטעויות – שהייתי מכנה "מביכות" אלמלא הייתי מתנגד לרודנוּת של הביטוי הזה, הרי כל אחד נבוך מדברים אחרים – שנוגעות להבנה של אירועים ושל מושגים היסטוריים.

כך, למשל, את פועלם של אליהו חכים ואליהו בית צורי, שני לוחמי לח"י שהתנקשו בלורד מוין והוצאו להורג במצרים, הוא מתאר כ"הקְרבה ציונית" – בעוד שהם עצמם התעקשו, כמו רבים מאנשי לח"י, שאינם ציונים. הם ראו עצמם כלוחמים ארץ-ישראלים לשחרור מעול הקולוניאליזם והאימפריאליזם. בן חיים גם מסביר שמנחם בגין צירף את משה דיין לממשלתו לאחר מהפך 77׳ בשם רצונו ב"אחדות בעם" – בעוד שלמעשה בגין נזקק לדיין כשר חוץ בשל לחץ בינלאומי שנבע מדימויו כקיצוני בשנותיו באופוזיציה.

באופן עקרוני יותר, בן חיים טועה ביצירת הזיקה בין בגין לנתניהו – שניים שקשה למצוא שונים מהם מכל בחינה. לא זו בלבד שבן-ציון נתניהו, האב, השתייך למחנה האנטי-בגיניסטי ב"חרות", נתניהו הבן ובגין נבדלים בדיוק במה שבן חיים מנסה לטעון שלגביו הם זהים – יחסם לדת. בעוד שבגין אחז בעמדה מסורתית, נתניהו התחנך כרדיקל חילוני ברוח ז׳בוטינסקי המוקדם. הוא אמנם המשיך, משיקולי תועלת, את הברית הפוליטית שכרת בגין עם החרדים, אך בספרו מקום תחת השמש חשף ניכור מוחלט לדת. יתרה מכך: לעדות אביו בסרט הדוקומנטרי שנעשה עליו, "בן-ציון", ביבי ואחיו יוני אף נהגו בנעוריהם להכות חרדים כשעשוע בשבתות.   

החלקים החזקים בספר נוגעים לתחום שבן חיים מתמחה בו, העולם החרדי, בדגש על חלקו המזרחי. בהקשר הזה בן חיים טוען, לטעמי בצדק, שהאופציה המזרחית-מסורתית שכוללת העלמת עין כשצריך ומתינות עקרונית ללא הסדרה פורמלית, נחוצה לישראל כחברה. הוא קורא לגישה זו בשם הביטוי המרוקאי "תְקון חְפיף", שפירושו "תזרום, תהיה קל". היות שזו הגישה שאפיינה את פסיקותיו של הרב עובדיה, בן חיים מנסה לשכנע שזאת למעשה "הבשורה המתוקה" שש"ס, על מעגל תומכיה המסורתיים, ביקשה להביא לישראליות – לפני שרדיפת הממסד לכאורה נגד מנהיגיה פגעה בה. אותה עמדה מזרחית מתונה אמורה לאפשר דו-קיום עם הפלסטינים גם בלי הסכם שלום רשמי, ומתכונת לחיים משותפים בין חילונים ודתיים ובין ימנים ושמאלנים גם בלי הסדר ברור.

אלא שגם במקרה דנן התזה לא מתיישבת עם המציאות, שהרי ש"ס אולי הציעה אופציה מתונה בראשית דרכה, אך מאז שנמנעה בהצבעה על הסכמי אוסלו א' בממשלת רבין – מהלך שנחשב לשיא תמיכתה בהסדר השלום – היא התנגדה להסכמי אוסלו ב', ונעשתה עם השנים לסוכנת ימין נוקשה, שרבניה אימצו עמדות לאומניות ואף גזעניות.

בהשאלה מבן חיים אפשר לומר על כך, "תקון חפיף"; לעזאזל העובדות, העיקר שהספר מגיש רעיונות מעניינים שצריך להביא בחשבון בכל דיון על החברה והפוליטיקה הישראלית. אבל באותה מידה אפשר לסבור שאילו בן חיים היה מתון יותר ונחרץ פחות עם התזה שלו, כפי שהבשורה המזרחית אמורה להיות, הוא היה גם משכנע יותר.   

"ישראל השנייה – הבשורה המתוקה, הדיכוי המר", מאת אבישי בן חיים, הוצאת ידיעות ספרים, 2022, 413 עמודים

על ד"ר אבי שילון

היסטוריון שמתמחה בתחום לימודי ישראל. בשלוש השנים האחרונות הוא היה חוקר אורח באוניברסיטת ניו-יורק והחל מהשנה הבאה יהיה מרצה בכיר במכללת תל חי.