"כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם", כתב הסופר יליד הונדורס אאוגוסטו מונטרוסו בסיפור הקצרצר הדינוזאור (תרגום: טל ניצן), שהביא לו את עיקר תהילתו. הסיפור, שבעברית מסתכם בחמש מילים בלבד, זכה לפרשנויות שונות בשאלות שמציב הטקסט התמציתי: מי התעורר, מי הוא הדינוזאור ואיפה זה בדיוק "שם"? רבים מהמפרשים ראו בסיפור אלגוריה פוליטית, ובדינוזאור – משל לדיקטטורות שאחזו במדינות אמריקה הלטינית במשך עשורים רבים במאה הקודמת.

גם לנו בישראל יש, להבדיל, דינוזאור משלנו, בנימין נתניהו שמו. כשכולנו התעוררנו בבוקר ה-14 ביוני 2021, למחרת השבעת ממשלת השינוי ואחרי חלום רע שנמשך 12 שנה, גם נתניהו עדיין היה שם. ראש הממשלה לשעבר לא הלך לישון, והמשיך לזרוע כאוס גם לאחר החלפתו.

ובכל זאת, היו בממשלה האחרונה ובקרב תומכיה מי שהעדיפו להתעלם מרעשי הרקע ולהתמקד במלאכת קידום המדיניות, אחרי תקופה ארוכה של סבבי בחירות וקרבות בוץ בין המחנות. אלא שלרצון המובן והמוצדק הזה נלוותה איזו טינה כלפי מי שמתעקש להמשיך להתבוסס בבוץ, להתריע בפני סכנת חזרתו של נתניהו ולהזכיר מה שנותיו בשלטון עשו לחברה הישראלית.

אלה שהמשיכו לעסוק בנתניהו גם אחרי שהוחלף זכו לכינוי גנאי – רל"ביסטים, כלומר אנשי מחנה "רק לא ביבי" – ששימש כדי להציג אותם כתמונת מראה של המחנה הנגדי, הביביסטים. את הזיהוי הזה אמנם יצרו תומכי נתניהו, אבל הוא אומץ בהתלהבות על ידי חלקים בשמאל שסברו שהרל"ביסטים הם בעצמם סוג של ביביסטים, שמאוחדים סביב השנאה לנתניהו, ושהעיסוק שלהם בנתניהו ריק מתוכן, כפייתי ואף תמהוני, ובא על חשבון קידום אג'נדה שמאלית אמיתית.

יש בזה משהו. המשך החיטוט במעלליהם של נתניהו ומשפחתו הוא אכן צהוב ובלתי אלגנטי. אבל מה שמפריע לטפל בסוגיות החשובות הוא לא העיסוק בנתניהו, אלא נתניהו עצמו. על מנת שמחנה "רק לא ביבי" יסיים את תפקידו ההיסטורי הוא מוכרח קודם כל להוציא את נתניהו מהחיים הפוליטיים – באמצעות חוקי הנאשם והמשך המאבק הפוליטי והמשפטי. זה היה ונותר התנאי ההכרחי להבקעת המבוי הסתום – האידאולוגי, הערכי והחברתי. לחילופין, אם רק נדמיין שנתניהו נעלם, הדינוזאור ימשיך להיות שם.

סופו של הטרלול איננו באופק

המחאה העממית נגד שלטון נתניהו, שקראה להחליפו על רקע השחיתות והחשדות בפלילים (ומאוחר יותר האישומים), החלה במחצית השנייה של העשור הקודם מול ביתו של היועץ המשפטי לשעבר מנדלבליט, צברה תאוצה בהדרגה והגיעה לשיא בהפגנות השבועיות בבלפור במהלך משבר הקורונה. למרות הניסיונות להמעיט בדיעבד בחשיבותה, המחאה היתה גורם מרכזי בתוך אוסף הנסיבות שהביאו לבסוף להחלפת השלטון. היא חידדה את תחושת המיאוס הכללית מנתניהו בציבור והעניקה רוח גבית להתנגדות לו גם בתוך הימין. לא מן הנמנע שהיא סייעה לדרבן את גדעון סער להקים מפלגת ימין אנטי-ביביסטית או אף עזרה לנפתלי בנט להתרצות ולהצטרף לקואליציית השינוי לאחר הבחירות – שני מהלכים ששברו את התיקו הבין-גושי אחרי שלושה סבבי בחירות.

בשלב הבא, ההנחה האופטימית של רבים במחנה היתה שממשלת בנט-לפיד תגלם בעצם קיומה אלטרנטיבה לפוליטיקה הרקובה של הליכוד בראשות נתניהו, שהיא תַראה במעשיה ש"אפשר גם אחרת" – ושבכך תשים קץ למשבר הפוליטי בישראל. אולם ההנחה הזאת התבדתה לחלוטין. למרות הכוונות הטובות, המשבר לא הגיע לקִצו והדיון הציבורי לא נרגע – אם כבר ההיפך הוא הנכון. הקיטוב וההסתה נעשו חריפים יותר והיכולת לאחות את השברים נדמית רחוקה מתמיד. במובן זה, אחת היא אם נתניהו הוא ראש הממשלה או ראש האופוזיציה – הוא עדיין מעצב, יותר מכל אחד אחר, את הדיון הציבורי.

זו בדיוק הסיבה שגם אחרי כינונה של ממשלת השינוי, גרעין קשה ונחוש של תומכיה המשיך להתמקד בנתניהו ובמעשיו. אולם הגרעין הזה, והסנטימנט הלוחמני שהוביל, ספגו בוז וזלזול מצד מי שסברו כי המשך הדיון הציבורי בתיקי נתניהו ובהיבטים הגרוטסקיים של תקופת שלטונו גם לאחר סיומה, הוא בלתי ענייני עד כפייתי, ובא על חשבון עיסוק ב"חיים עצמם". זו אולי אחת הסיבות לכך שממשלת השינוי גילתה לכל אורך שנת כהונתה שאננות תמוהה כשנמנעה מהעברת חוקי הנאשם. ולראיה, אשר יגורנו בא לנו: בחירות נוספות בין גוש נתניהו לגוש לא-נתניהו עומדות להתרגש עלינו, וסופו של הטרלול איננו באופק.

זה נתניהו, טמבל

למרבה האבסורד, גם כעת, כשנתניהו שוב מאיים להקים אחרי הבחירות ממשלת ימין קיצוני ולבטל את משפטו, עדיין יש מי שרואים בסנטימנט האנטי-ביביסטי עיסוק טפל ומגונה. אפשר להבין את הגישה הזאת. היה מוטב לו יכולנו לשים את הפרק העכור הזה בתולדות ישראל מאחורינו ולצעוד לעבר עידן של פוליטיקה נקייה ועניינית. נכונה גם הטענה שהמאבק בנתניהו הוא א-פוליטי במהותו, שכן הוא מעלה על נס ערכים כמו שלטון החוק, ממלכתיות ומינהל תקין, שאמורים להיות מובנים מאליהם. אבל מה שהאנשים במחנה שלנו מפספסים כשהם בזים לרצון הנחוש להיפרע מנתניהו הוא שסילוקו מהמערכת הפוליטית היה ונותר המשימה הדחופה ביותר של המחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל, ובכלל זה השמאל – לא במקום משימות חשובות אחרות, אלא כדי שיהיה אפשר בכלל להגיע אליהן. מדובר בעניין מבני.

נתניהו מרעיל את הפוליטיקה הישראלית כבר יותר משלושה עשורים, אבל נראה שבשנים האחרונות, ככל שהוויכוח הפוליטי הלך והפך למלחמת אזרחים סמלית, וככל שזו הלכה והתמקדה ביחס לנתניהו עצמו, הנזק נעשה אנוש במיוחד. מרגע ששאלת היחס לנתניהו נעשתה ללב הוויכוח הפוליטי ולנקודת הייחוס שלפיה מוגדרים הימין והשמאל, אבדה יכולתו המוגבלת ממילא של השיח הפוליטי לעסוק בדברים אחרים. בלית ברירה, המפלגות הפסיקו להיות גופים שמייצגים תפיסות עולם ואידאולוגיות שונות שיש ביניהן הבדלים ברורים, והפכו למשתתפות במשחק כדורגל שיש בו מטרה אחת בלבד. הדרבי של חיינו.

כדי לשים לזה סוף, ממשלת השינוי הניפה את הנורמליות כדגל העיקרי שלה. אחרי הטירוף של שנות נתניהו, סוף סוף קמה קואליציה שמסוגלת, פוטנציאלית, להתנהל בענייניות, בשקט ובשיתוף פעולה למען הציבור, מבלי להשתמש במשאביה בצורה צינית או לנצל לרעה את הכוח השלטוני. בנט, לפיד ושותפיהם עמדו בהבטחה זו באופן חלקי בלבד: הנורמליות אמנם חזרה לגזרות מסוימות והתקציבים זרמו, אבל בחשבון אחרון, משקל הנגד שהציב נתניהו כנגד כוחות השינוי טרפד את ביצועם של מהלכי תיקון רבים. הממשלה שידרה עסקים כרגיל, השיבה את דמות ראש הממשלה לממדיה הטבעיים והציבה דוגמה אחרת עבור הציבור, אבל לא היה די בכך כדי להיחלץ מהמבוי הסתום.

עצם נוכחותו של נתניהו בספסלי האופוזיציה מזיקה בשני אופנים משלימים: ראשית, היא גרמה לנציגי השמאל לבלוע צפרדע אחר צפרדע – הצבעה בעד תקנות שעת החירום בגדה, משטר צנע ניאו-ליברלי, הרכנת הדגל המדיני ועוד – משום שהאלטרנטיבה לממשלה בהכרח היתה רעה יותר, ועל אף אחד מהנושאים האלה לא היה שווה לשבור את הכלים כשבחוץ אורבת ממשלה אפשרית של נתניהו ובן גביר. כל זמן שהנחת העבודה היא שהאגפים השמאליים בקואליציה לא יפילו את הממשלה על אף ויכוח עקרוני, כוח המיקוח שלהם בוויכוחים הללו היה נמוך יותר מאשר זה של שותפיהם הימניים. איילת שקד, להבדיל, הרי היתה שמחה לשבת עם נתניהו.

שנית, נציגי הימין בקואליציה, שהואשמו פעם אחר פעם כבוגדים על ידי המחנה שלהם, נדרשו "להוכיח" שוב ושוב את ימניותם ה"מוטלת בספק" ולהקשיח עוד יותר את עמדותיהם, מה שבתורו החליש עוד יותר את יכולתו של מחנה המרכז-שמאל לקדם את ערכיו בתוך הקואליציה.

אם כן, כל עוד נתניהו נמצא במשחק, בין אם בקואליציה ובין אם באופוזיציה, אין יכולת אמיתית לקדם פוליטיקה עניינית ומבוססת-אג'נדות – מימין ובעיקר משמאל. יו"ר רע"מ מנסור עבאס, למשל, הכריז לאחרונה כי לוּ ישב בממשלה בראשות נתניהו, היה לו קל יותר לקדם מדיניות למען החברה הערבית. הסיבה לכך איננה, כמובן, דאגתו הדואבת של נתניהו לציבור הערבי, אלא העובדה שכמי שבעצם נוכחותו מגדיר את מחנה הימין ושכל מי שמתייצב נגדו, בהגדרה, אינו חלק ממחנה זה – לנתניהו יש יותר מרחב תמרון מאשר לימין הלא-ביביסטי, שכל תנועה לא זהירה שלו שמאלה מקימה עליו את הבייס.

באופן כמעט פרדוקסלי, תנועת "רק לא ביבי" משקפת הפנמה מפוכחת של הצורך הבוער לסיים את עידן נתניהו ולקיים את ההליך המשפטי עד תומו, שמתעלה בדחיפותו על משימות אחרות, ובו בזמן מהווה דוגמה מהדהדת למצב העגום שאליו הגיע השיח הפוליטי בישראל: רידוד קיצוני, ריקון מתוכן, היעדר פרספקטיבה היסטורית ומחיקת ניואנסים אידאולוגיים מכריעים. לתופעה הזו יש היבטים שליליים רבים, המהווים סיבה נוספת להתמקד בפתרון הבעיה האמיתית, שהיא לא "רק לא ביבי" אלא, ובכן, ביבי. את הבעיות שנוצרו בעידן נתניהו, ואת אלה שהעמיקו בתקופתו, אי אפשר לפתור מבלי לגאול את המערכת הפוליטית באופן סופי מנוכחותו. את הדינוזאור הזה יש להזיז.