כל יציאה למרחב הציבורי הישראלי היא קרב מעייף: החל משֹקיות הזבל המסריחות שהשכן הוציא לחדר המדרגות; עבור בג'יפ שחנה על המדרכה ומאלץ אותך לרדת לכביש ולהסתכן בדריסה; וכלה בקרון הרכבת הרועש, כי אנחנו שמים את מבטחנו בספיקר ולא באוזניות.

אנחנו הישראלים מתנהלים במרחבים הציבוריים כאילו היינו לבד בעולם; כאילו האוויר, חוף הים, המדרכה והכביש שייכים לנו, בטאבו. לא "שייכים לנו" במובן של אחריות, אחריותיות, אכפתיות; של זה ששומר ומטפח ומשקיע ועושה ספונג'ה פעמיים בשבוע ומקפיד להשביח את הנכס. לא: "שייכים לנו" במובן האדנותי של מי שיודעים שיש מי שיסדר וינקה אחרינו ולכן מותר לנו לעשות הכל.

השחיקה במעמדו של המרחב הציבורי הפיזי נגזרת משחיקתו הכוללת של הממד הציבורי בחיים החברתיים, וזו האחרונה היא אחת ההצלחות הגדולות ביותר של הפרויקט הניאו-ליברלי. היא משתקפת בצורה הצלולה ביותר באמירתה המפורסמת של מרגרט תאצ'ר מ-1987, בראיון עיתונאי: "מהי החברה? אין דבר כזה! יש גברים ונשים אינדיבידואלים ויש משפחות… ואנשים דואגים קודם כל לעצמם".

תחת ההיפר-קפיטליזם, הכול נבחן במונחים של יעילות, תחרות, תמ"ג וצמיחה. ישראל יישרה מזמן קו עם המגמה העולמית, ואפילו איגפה אותה מימין. מבין כל הקפיטליזמים – המערב-אירופי המתון, הנורדי ההיברידי, הים-תיכוני הנינוח – בחרנו לאמץ דווקא את החלום האמריקאי; זה שפועל על פי המוטו "Work Hard – Play Hard" שמצווה להקדיש את כל כולך לעבודה למען תוכל לממן צרכנות בלתי נגמרת; זה שברמת ההתנהלות היומיומית, מחייב התבססות מוחלטת על רכב וחנייה פרטית שמאפשרות תנועה במרחב בנוסח Door-to-Door, או בגרסה הישראלית חניון לחניון – מהבית למשרד ובחזרה. המודל הזה מצמצם למינימום את המרחב המשותף, את עירוב השימושים (בין מגורים, מסחר, גינות משחקים וכדוגמה), את מעורבות הקהילה. זה אולי מתאים לאמריקה, על שטחיה האינסופיים ואורח החיים הפרברי שלה – שבו כולם חיים רחוק זה מזה – אבל זה לא מתאים לישראל.

אימוץ המודל הזה יצר מצב שבו גם בחזית הכלכלית וגם בזו הפיזית, לא נשאר מקום לרשות הרבים ועוד פחות מכך, לשיתוף. שכחנו את הדבר הבסיסי שאנחנו מלמדים ילדים לפני שהם יוצאים לעולם: לשחק יפה יחד, לחלוק בצעצועים ולשמור עליהם כדי שאפשר יהיה לשחק גם מחר.

סיפוק צרכים פרטי, מותרות ציבוריים

אבל בלי שיתוף, אין לנו עתיד. אנחנו תקועים כאן יחד, יש יותר ויותר מאיתנו, ועומד להיות פחות ופחות מרחב להסתדר בתוכו. זה נכון לגבי כדור הארץ כולו, ורלוונטי אפילו ביתר שאת לגבי ישראל, שכבר היום היא המדינה השלישית בצפיפותה בין מדינות המערב. לפי תחזית האו"ם, אם יישמרו רמות הילודה של השנים האחרונות, ב-2050 נזנק למקום הראשון.

ככה שבינות למדבר הצחיח, שטחי האש העצומים שניתנו וממשיכים להינתן לצה"ל והשטחים המוקצים לחקלאות – אנחנו זקוקים לשטחי מגורים עבור אוכלוסייה עם קצב גידול של מדינה מתפתחת, קילומטרים על גבי קילומטרים של כבישים ושל מקומות חנייה למיליוני המכוניות שנוסעות כאן ושטחים עצומים להפקת אנרגיה סולארית. למה?

כי למשוואה הזאת אמור להיכנס גם המאבק במשבר האקלים, שהצעד הראשון שהוא מחייב הוא הפסקת פליטת גזי חממה לאטמוספירה במטרה לעצור את ההתחממות הגלובלית. כדי לעשות את זה, האנרגיה שלנו צריכה להפסיק להתבסס על דלקי מאובנים כמו פחם, נפט וגז. האלטרנטיבה הבת-קיימה היחידה לכך בישראל היא אנרגיה סולארית.

וזה לא נגמר כאן. על מנת לאזן את כל הבנייה הזאת, אנחנו חייבים גם טבע: שטחים שמאפשרים חלחול וסופגים מים; צמחיה ומגוון ביולוגי; וכמה שיותר עצים שנותנים צל, מורידים טמפרטורה, סופחים פחמן דו חמצני וגם אבק וזיהום אוויר.

בקיצור – צפיפות. כדי לייצר סביבה מתאימה שתאפשר לכולנו לחיות חיים סבירים תחת תנאֵי האקלים הקיצוניים שצפויים כאן בעשורים הבאים – חם יותר ויבש יותר במשך יותר ימים בשנה – אנחנו צריכים לצופף עוד הרבה יותר את האזורים המיושבים שלנו. ויותר ויותר אנשים ונשים יצטרכו לחיות על פחות ופחות שטח.

איך עושים את זה? הפתרון של הסופר ופעיל הסביבה הבריטי ג'ורג' מונביו הוא "סיפוק צרכים פרטי, מותרות ציבוריים" (Private Sufficiency, Public Luxury): "אין מספיק מרחב למותרות פרטיים, אבל יש די והותר ממנו כדי שכולנו נהנה ממותרות ציבוריים", אומר מונביו. "אם רק נשתמש בו בצורה חכמה יותר, יש מספיק מרחב לכולם ליהנות מפארקים ציבוריים מפוארים ובריכות שחייה ציבוריות ומוזיאונים ציבוריים ומגרשי טניס ציבוריים וגלריות ציבוריות לאמנות ותחבורה ציבורית. כשאנחנו יוצרים מרחב ציבורי אנו יוצרים יותר מרחב לכולם: כשאנחנו יוצרים מרחב פרטי, אנחנו משאירים את רוב האנשים בחוץ ומשאירים להם פחות מרחב".

אבל המרחבים הפיזיים הם רק משאב ציבורי אחד מיני רבים. לצדם, מתקיימים משאבים שנקראים נחלות הכלל: כל אותם דברים ששייכים לכולנו ולאף אחד מאיתנו. משאבי הטבע – האוויר, המגוון הביולוגי, המים והים; השירותים והמוסדות החברתיים והתרבותיים; והידע והרעיונות האנושיים. נחלות הכלל הן מה שמאפשר לנו חיים שראוי לחיותם, ומעניק משמעות לקיום המשותף שלנו כחברה (למרות דבריה של תאצ'ר). וחשוב לא פחות: הן מה שאנחנו אמורים להעביר הלאה, לדורות הבאים, כדי לאפשר גם להם חיים כאלה.

המוניטין הרעים של נחלות הכלל

לרעיון שבני אדם יכולים לחלוק בהצלחה מרחב ומשאבים נוספים יש מוניטין רעים בחסות סיסמה אחת קליטה: "הטרגדיה של נחלת הכלל", כותרת מאמרו הנודע של הביולוג גארט הרדין מ-1968. למה טרגדיה? כי לפי הרדין, כאשר מדובר במשאב משותף, האינטרס של הפרט, שמשתמש בו חינם אין כסף, הוא תמיד ובהכרח לנצל אותו ניצול יתר, וכתוצאה מכך לפגוע – לפעמים גם באופן בלתי הפיך – במשאב עצמו ובאינטרס הציבורי. למעשה, טוען הרדין, הטבע האנושי דן תמיד את נחלות הכלל לכיליון. מה שיכול לחלץ אותן ממנו, לפי הרדין, הן אחת משתיים – הפרטה או הלאמה מוחלטות.

הרעיון של הרדין עגול ונהיר וקל להתאהב בו – והוא אכן נפוץ ומוכר מאוד. יתרה מכך, מרגע שמתוודעים אליו קשה שלא לראות מופעים שלו בכל מקום כמעט: החל ממגוון הסצנות שתיארנו בפתיחה וכלה בסירובו של המין האנושי להיגמל מההתמכרות לדלקים פוסיליים שממיטה עליו אסון. לחילופין, גם נהיה בלתי אפשרי לאתר מקרים מוצלחים של ניהול משותף, ולוּ בגלל שמערכות שעובדות היטב נוטות להישאר שקופות. כך, הטרגדיה של נחלת הכלל הפכה לאבן יסוד בכל דיון על משאבים משותפים ועל קיימות.

יש רק בעיה אחת: הרעיון הזה איננו תוצאה של מחקר אמפירי או של סקירת מקרי מבחן, אלא בסך הכול רעיון. ניתוח תיאורטי, הגדוש בתבלין הקרוי השקפה סובייקטיבית. הוא אולי חכם ומעורר מחשבה, אבל לא ממש תואם את המציאות.

לעומת הרדין, הכלכלנית האמריקאית אלינור אוסטרום בילתה עשרות שנים במחקר של נחלות כלל ממשיות ברחבי העולם כשבחנה מערכות מקומיות שונות בהן משתמשות קהילות כד לנהל את משאביהן המשותפים – בין השאר, שדות מרעה בשוויץ, מערכות השקייה ביפן ובפיליפינים ושטחי דיג בטורקיה ובקנדה. במקרים רבים ובניגוד לטענה של הרדין, גילתה אוסטרום, התפתחו בקהילות הללו מנגנוני ניהול אפקטיביים להפליא למשאבים המשותפים.

אוסטרום גם בחנה אילו מהמערכות הללו שגשגו ושרדו לאורך דורות, באמצעות שורה של קריטריונים: שמירה על המשאב עצמו, ציות של המשתמשים לכללים המשותפים ונכונותם לתרום משאבים לטובת תחזוקת המערכת.

בשלב המסקנות, היא הגדירה שמונה עקרונות שמסייעים לעצב מערכות משותפות מצליחות: הגדרות ברורות של המשאב, המשתתפים והזכויות; התאמה בין הפקת התועלת מהמשאב לדרישה להשתתפות בתחזוקה – כלומר, מי שנהנה יותר אמור גם לסייע יותר; שיתוף בקבלת ההחלטות; ניטור יעיל על ידי מעמד של משגיחים או על ידי המשתתפים עצמם; סנקציות הדרגתיות על מי שמפר את הכללים; מנגנונים נגישים ויעילים לפתרון סכסוכים; הכרה ותמיכה של גופים חיצוניים ורשויות במערכת ובמשתתפים; וארגון רב שכבתי: כזה שמתחיל בגרעין קטן ומקומי ונוספות עליו שכבות-שכבות, בהתאם לצורך.

ב-2009, שלוש שנים לפני מותה, אוסטרום זכתה בפרס נובל לכלכלה. המחקר שלה נחשב פורץ דרך כי, בניגוד להרבה חיבורים כלכליים שקדמו לו, הוא שם דגש על ההבנה – הטריוויאלית לכאורה – שבני אדם מסוגלים לנהל משא ומתן, להגיע להסכמות ולקיים אותן לאורך שנים.

כלכלת השיתוף האמיתית

ניהול משאבים משותפים, טענה אוסטרום, הוא עניין מורכב במיוחד והדיכוטומיה "מדינה או שוק", שאנו נוטים לתאר באמצעותה כמעט הכול, מחמיצה דבר-מה מהותי לגבי נחלות הכלל: היותן הצומת שבו נפגשים משאב, קהילה ומערכת כללים מקומית חכמה ומותאמת. העובדה הזו מאפשרת מצד אחד חלוקה שוויונית וצודקת של משאבים, ומהצד השני שמירה עליהם לאורך זמן.

העקרונות של אוסטרום רומזים, למעשה, על המהות העמוקה של נחלות הכלל: הן מבוססות על  שיתוף אמיתי, כרוכות בהשקעה מתמשכת ואמורות לתפקד לטווח ארוך מאוד ומנוגד לקפיטליזם האמריקאי והישראלי – דורות ולא רבעונים.

בכל העולם, וגם אצלנו, מתקיים כבר עשורים מגוון של תנועות, יוזמות וארגונים המבוססים על או שואבים מהעקרונות של אוסטרום: פרויקטים של ויקי להפצה של ידע, אספות אזרחים, קואופרטיבים מכל הסוגים, קבוצות הצלה למזון, ספריות לא רק לספרים אלא גם לכלי עבודה או גינון, רכבים שיתופיים וגינות קהילתיות. יש המון מה ללמוד מהם. גם הטכנולוגיה מציעה כיום דרכים חדשות ומבטיחות לשיתוף, כל עוד זוכרים שהיא נוטה לשקף ולשכפל מבני כוח קיימים, כשהמטרה היא דווקא ביזור ולא אגירתם של כוח ומשאבים בידי תאגידים מונופוליסטיים דוגמת פייסבוק וגוגל.

"נחלות הכלל אינן קפיטליסטיות. הן לא קומוניסטיות. הן מתקיימות בספירה משלהן. זה ממד כלכלי שונה", טוען מונביו. וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. יש מערכות רבות במרחב הפיזי, הווירטואלי והתרבותי שצריכות לשגשג אך לא יכולות לעשות את זה תחת כללי השוק הפרטי.

זה הזמן אפוא לחשוב מחדש על נחלות הכלל שלנו מכל בחינה אפשרית – פיזית, חוקית, רגולטורית ופילוסופית; מהרמה המקומית הקטנה ביותר ועד למאמצים המונומנטליים לשמר את כדור הארץ כסביבה שבה גם אנחנו וגם הדורות הבאים נוכל לחיות בה. בדיוק כפי שהמדינה מטפחת את השוק החופשי ועוזרת לו להתקיים, זה הזמן שתטפח את נחלות הכלל. אין זמן מתאים יותר מעכשיו ללמוד מחדש להתחלק במה שיש לנו ולשחק יפה ביחד, כדי לא להגיע למצב שבו לא נוכל לשחק בכלל.

על רוני כספי

רוני כספי היא חוקרת בקרן ברל כצנלסון, העוסקת בהיבטים הכלכליים-חברתיים של מדיניות הסביבה ושל המאבק במשבר האקלים.