הדיון על האי-שוויון הכלכלי-חברתי בישראל נמצא במוקד השיח הציבורי זה כמה שנים, ובתוכו גוברת המודעות לחשיבות של אופן חלוקת ההכנסות והנכסים במשק. עד כה התמקד הדיון בשאלת חלוקת ההכנסות בלבד, כתוצאה מהיעדר נתונים מספקים על התפלגות הנכסים בישראל. משום כך, התמונה העובדתית בדבר הרווחה הכלכלית המוצגת בפני מקבלי ההחלטות והציבור הרחב היא חלקית מאוד. כשבוחנים את הפערים ברמת החיים בין האזרחים ובין קבוצות שונות, צריך לזכור כי לא רק רמת ההכנסה, אלא גם הבעלות (או חוסר הבעלות) על נכסים היא גורם משמעותי ברמת הרווחה של משק הבית. במאמר זה נתאר בקצרה את מחקרנו, הבוחן את פערי העושר בישראל על ידי ניתוח חלוקת הבעלות על הנכסים.

המסקנה הכללית שעולה מהמחקר היא שהאי-שוויון בעושר בישראל גדול משמעותית מהאי-שוויון בהכנסות, כאשר ה-1% העשירים ביותר באוכלוסייה מחזיקים בנכסים השווים לסך הנכסים שמחזיקים שבעת העשירונים התחתונים גם יחד. בסוף המאמר מובא הסבר על מתודולוגיית המחקר – שהתבסס על סקר נכסים שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) ב-2013, נוסף על שימוש במתודות שונות לשם השלמת הנתונים החסרים בסקר.

עושרו של משק בית מוגדר כשווי הנכסים שבבעלותו, בניכוי סך חובותיו. נהוג לחלק את הנכסים המרכיבים את העושר לשתי קבוצות: נכסים ריאליים, הכוללים דירות, קרקעות, כלי רכב ומוצרים יקרי ערך בבעלות הפרטים; ונכסים פיננסיים, הכוללים בין היתר את שווי ההשקעות, החסכונות והפיקדונות שבידי הפרט ואת שווי התיק הפנסיוני.

ישנן כמה סיבות למרכזיותו של העושר במצבו הכלכלי של משק בית: הוא משמש מקור הכנסה נוסף באמצעות התשואה המתקבלת מהנכסים השונים; הוא מספק הגנה מהשפעות שליליות של ירידה זמנית או קבועה בהכנסות כתוצאה מבריאות לקויה, אבטלה או הזדקנות; הוא משמש מקור למימון יזמות, בין שבאופן ישיר ובין שבאופן עקיף בכך שהוא יכול לשמש כבטוחה להלוואות לעסקים.

נוסף על כל אלה, בעוד נתוני הכנסה מספקים מידע רק על רמת החיים הנוכחית של משקי הבית, נתוני עושר מספקים הצצה למצבו הפיננסי בעבר ובמידה רבה גם בעתיד. כך, חקר העושר הוא מעניין במיוחד מאחר שהעושר מייצג את האפקט המצטבר של הפערים ההיסטוריים (בשכר, בהכנסות ובירושה) ויש לו תפקיד מרכזי ביצירת פערים עתידיים באמצעות השפעתו על היכולת של משק הבית להשקיע בחינוך, דיור, יזמות והבטחת רווחה כלכלית. לפערים ההיסטוריים הללו חשיבות רבה בחברה הטרוגנית כמו החברה הישראלית. היכולת להבין, למשל, את הפערים ברמות החיים בין החברה הערבית ליהודית או בין אשכנזים למזרחים קשורה בהיכרות עם המאפיינים הייחודיים, המשפיעים על האפשרות של כל קבוצה לצבור עושר. אלה כוללים היסטוריה של הגירה, רמת נגישות לאשראי, מגבלות על האפשרות לרכוש קרקע, מאפייני תעסוקה שונים ועוד.

לכן, אם ברצוננו לזהות נכונה את הפערים החברתיים-כלכליים בישראל, התמקדות בחלוקת ההכנסות בלבד – בלי לאמוד את התפלגות העושר – תצייר תמונה חלקית ולעתים אף מטעה. במרבית מדינות העולם, האי-שוויון בנכסים גבוה משמעותית מהאי-שוויון בהכנסות. שוודיה, לדוגמה, ידועה בתור אחת המדינות השוויוניות ביותר עקב פערי הכנסות נמוכים, אך האי-שוויון בנכסים בה משמעותי מאוד. זאת ועוד, כיוון ששיעור משמעותי מהעושר מועבר באמצעות ירושה ומתנות, קיים גם מתאם בין-דורי גבוה בהון והוא משמש חסם מעמדי אפשרי ופוגע בשוויון ההזדמנויות בחברה.

עושר ועשירונים

הממצא החשוב והמרכזי ביותר של מחקר זה הוא שהאי-שוויון בעושר בישראל גדול משמעותית מהאי-שוויון בהכנסות. באיור הבא, משקי הבית בישראל מחולקים לחמישונים – קבוצות של 20% מהאוכלוסייה. כל חמישון נבחן על פי חלקו בסך ההכנסה ובסך העושר הלאומיים. לדוגמה, החמישון העליון מחזיק ב-44% מההכנסה, אבל יש בידיו 66% מסך העושר. מתוך נתח זה, העשירון העליון של ההכנסות מחזיק ב-27% מסך ההכנסה הלאומית והעשירון העליון של העושר מחזיק ב-51% מהעושר. נוסף על כך, נמצא שחלק משמעותי מהעושר – 22.5% – מרוכז בידי ה-1% העשירים ביותר.

הדרך המקובלת במחקר למדידה והצגה של אי-שוויון היא באמצעות מדד ג'יני לאי-שוויון. במדד זה, האי-שוויון הכולל מתומצת במספר יחיד, הנע בטווח בין 0 ל-1, כאשר 0 פירושו שוויון מוחלט (כל הפרטים מחזיקים חלק שווה בעושר) ו-1 פירושו אי-שוויון מוחלט (אדם אחד מחזיק בכלל העושר). מדד ג'יני לאי-שוויון בהכנסות בישראל שווה ל-0.36. מדד ג'יני לעושר עומד על 0.66.

סך העושר הלאומי של משקי הבית בישראל עומד על 5.24 טריליון שקל. חלוקה של סכום זה בסך כל משקי הבית בישראל (2.45 מיליון) תראה כי העושר הממוצע של משקי הבית בישראל הוא 2.1 מיליון שקל. אך נתון זה רחוק מלייצג משק בית טיפוסי. בחינה של העושר של משק הבית החציוני (שמחצית ממשקי הבית עשירים ממנו ומחצית עניים ממנו) תעמיד את הסכום על כ-1.2 מיליון שקל, כמחצית מעושרו של הממוצע. העושר הממוצע של משק בית בעשירון העליון, לעומת זאת, הוא כ-11 מיליון שקל, ובמאיון העליון (ה-1% העשירים ביותר) – כ-48 מיליון שקל. הרחק בקצה העליון נמצאים 500 האנשים העשירים בישראל שנסקרו במגזין "דה מרקר". אלה מחזיקים יחדיו כ-7.4% מסך העושר הלאומי, 1.6 מיליארד שקל לאדם.

ומה בנוגע לקצה התחתון? 5% ממשקי הבית בישראל הם חסרי נכסים או בעלי שווי נכסים שלילי, קרי – יש להם יותר חובות מנכסים. כ-14% הם בעלי עושר מזערי של עד 5,000 שקל. הפערים העצומים בין המאיון העליון לשאר האוכלוסייה בישראל משתקפים באיור הבא, המציג את התפלגות האוכלוסייה על פי אחוזונים (חלוקה ל-100 קבוצות) ואת הנתח של כל אחוזון אוכלוסייה בעושר.

לבסוף, מדד מקובל נוסף לבחינת האי-שוויון בוחן את היחסים בין רמות העושר באחוזונים שונים ודרכו מתגלה שכבת מידע נוספת. הנה, לדוגמה, רמת העושר בארבע נקודות בהתפלגות: באחוזון ה-25 (רמת עושר מתחתיה נמצאים רבע ממשקי הבית) היא כ-180 אלף שקל; באחוזון ה-50 (משק הבית החציוני) היא, כאמור, כ-1.2 מיליון; באחוזון ה-75 (הרמה מתחתיה נמצאים שלושה רבעים ממשקי הבית) היא כ-2.3 מיליון; ורמת העושר באחוזון ה-90 (סף הכניסה לעשירון העליון) היא כ-4.1 מיליון. השוואה בין הרמות השונות מגלה כי העושר באחוזון ה-50 גדול פי 6.5 מזה שבאחוזון ה-25; פי יותר משלושה מהיחס בין העושר באחוזון ה-75 לאחוזון ה-50, שעומד על 1.9; וכמעט פי שניים מהיחס בין העושר באחוזון ה-90 לאחוזון ה-50, שעומד על 3.5. זה מידע חשוב המוכיח כי בניגוד למחשבה המקובלת, חלק משמעותי מהאי-שוויון בעושר בישראל נובע דווקא מפערים בחצי התחתון של ההתפלגות, ולא רק בין העשירים ביותר ובין השאר.

ישראל במבט בינלאומי

את הממצאים על ישראל אנו משווים לנתוני עושר מ-18 מדינות מפותחות, כולם ממחקרים מהעשור הנוכחי. עם זאת, קיימת בעייתיות לא-זניחה בהשוואה בין מדינות, כיוון שמתודולוגיית האמידה משתנה משמעותית ממדינה למדינה. הנתונים על התפלגות העושר בארצות הברית, בריטניה, צרפת ושוודיה מובאים מספרו של תומא פיקטי, "הקפיטל במאה ה-21" (2013) ועל יתר המדינות – מסקרי נכסים עצמאיים שערכו מדינות אירופיות בהנחיית הבנק האירופי המרכזי. הבעייתיות שבהשוואה קיימת גם בקרב מדינות המתבססות על סקרים, שכן כל מדינה השתמשה במתודולוגיה שונה משמעותית – הן בשיטות שבהן השתמשו בכל מדינה לתיקון התת-ייצוג של משקי בית עשירים והן בהחלטה אילו נכסים לכלול בסקר. מידת השונות הרבה ביותר נוגעת לאמידת התיק הפנסיוני של הציבור, עקב השוני המשמעותי בין מערכות הפנסיה במדינות שונות. לדוגמה, נוצרת בעייתיות בהשוואה בין הממצאים של מדינות שבהן מרבית הפנסיה היא תקציבית (כמו צרפת) ובין מדינות בהן מרבית הפנסיה היא צוברת (כמו ישראל).

נתחיל במדד ג'יני. כאמור, מדד זה מסכם את סך האי-שוויון במספר אחד. על פי מדד זה, כפי שאפשר לראות באיור הבא, ישראל מדורגת במקום טוב באמצע, במקום התשיעי מתוך 19 מדינות.

האיור הבא בוחן את מצבה היחסי של ישראל במדידת ריכוזיות העושר. הוא מציג את שיעור העושר שבו מחזיקים המאיון העליון והעשירון העליון בכל מדינה.

במדד זה, ישראל מדורגת במקום השישי מתוך 19, כלומר – ריכוזיות העושר בה גבוהה מאוד. עם זאת, שיעור העושר המוחזק בידי העשירון העליון בישראל ממקם אותו במקום העשירי מתוך 19 המדינות וגם היחסים בין רמות העושר באחוזונים שונים (אחוזון 25, אחוזון 50, אחוזון 75 ואחוזון 90) ממקמים את ישראל יחסית במרכז. באופן יחסי, אם כך, בעוד רמת הפערים בתוך 99% מחלקי האוכלוסייה אמנם גבוהה אך אינה חריגה ביחס לעולם, הפערים בין ה-1% העליונים ובין יתר ה-99% גבוהים מהממוצע.

כדי להבין את מקורות הפערים בעושר, בחנו איך שני סוגי הנכסים העיקריים, נכסים ריאליים (נדל"ן) ונכסים פיננסיים, מתחלקים בין העשירונים. המחקר מעלה כי לשני העשירונים התחתונים אין כלל נכסים ריאליים או חיסכון פנסיוני משמעותי. סך הנכסים העומדים לרשותם הם נכסים פיננסיים (כגון חיסכון בבנק), בשווי ממוצע של 7,580 שקל. בעשירוני הביניים של העושר, עשירונים 3-7, תיק הנכסים מורכב ברובו מנכסי נדל"ן, שהם בממוצע 85% מהעושר בעשירונים אלה. במלים אחרות, הדירה שבבעלותם היא הנכס המרכזי של משקי הבית בעשירונים האמצעיים. החל בעשירון 8 ומעלה, ישנה מגמת ירידה בחלקם היחסי של הנכסים הריאליים מכל העושר ועלייה משמעותית בנתח הפיננסי. אמנם כמעט כולם בעשירונים הללו מחזיקים בדירה אחת או יותר, אך נוסף עליהן, הם מחזיקים בעושר משמעותי בנכסים פיננסיים דוגמת מניות ותיקי השקעות. הנכסים הפיננסיים של העשירון העליון הם כ-40% מהעושר שלו.

עוד מלמדים הממצאים כי בדומה למדינות אחרות, התפלגות הנכסים הפיננסיים בישראל שוויונית פחות מהתפלגות הבעלות על נדל"ן. העשירון העליון של העושר מחזיק ב-46% מהנכסים הפיננסיים, לעומת 35% בלבד מהנכסים הריאליים.

העלייה התלולה במחירי הדיור בישראל עומדת במרכז השיח הציבורי זה כמה שנים. ממצאי המחקר שערכנו מראים כי היכולת לרכוש דירה מעידה על פערים נרחבים יותר מאשר הפער בין מי שיש להם דירה בבעלותם למי שאין להם. מהנתונים עולה כי העושר הממוצע של משקי בית שבבעלותם דירה גדול פי 15 מזה של משקי בית שאין בבעלותם דירה, וההכנסה החודשית הממוצעת כפולה עבור בעלי דירות. נכון ל-2019, כ-35% ממשקי הבית בישראל אינם מחזיקים דירה בבעלותם. מדוע נתון זה חשוב? כי בהשוואה בינלאומית נמצא שקיים קשר שלילי מובהק בין רמת האי-שוויון בעושר במדינה ובין שיעור הבעלות על הדירות שקיים באותה מדינה. כפי שאפשר לראות באיור הבא, ישראל נמצאת במקום ממוצע מבחינת שיעור הבעלות ומבחינת רמת האי-שוויון בעושר על פי מדד ג'יני. עם זאת, חשוב לציין ששיעור הבעלות על דירות בישראל נמצא בשנים האחרונות במגמת ירידה מתמדת.

הנכסים הפיננסים כוללים את כל הנכסים הבלתי מוחשיים שבידי משק הבית, כגון מניות, אגרות חוב, פיקדונות, חסכונות, וכסף מזומן. עבור מרבית הציבור הנכס הפיננסי המרכזי הוא החיסכון הפנסיוני, ובין משקי הבית השונים ישנם הבדלים משמעותיים בשווי התיק הפנסיוני. שווי תיקי הפנסיה של משק בית ממוצע מסתכם ב-564 אלף ש"ח, אך הפערים גדולים מאוד. בעוד של-36% מהציבור אין כלל חיסכון פנסיוני, הרי ששווי החיסכון הפנסיוני הממוצע בחמישון העליון הוא כ-1.7 מיליון. עבור סך הנכסים הפיננסים (כולל פנסיה), ישנה ריכוזיות גבוהה עוד יותר – החציון התחתון (ה-50% התחתונים באוכלוסייה מבחינת עושר) מחזיק ביחד ב-3.5% בלבד מסך הנכסים הפיננסים.

ומה בנוגע לחובות? לפי סקר הנכסים, סך ההלוואות והתחייבויות של משקי הבית בישראל הסתכם ב-2013 ב-355 מיליארד, מתוכם כ-80% הן משכנתאות, והיתרה היא הלוואות שנלקחו מגופים פיננסים שונים, כמו בנקים או חברות אשראי (כולל אוברדראפט, חוב לכל דבר). 45% ממשקי הבית מחזיקים בחובות כלשהם וגודל החוב הממוצע עומד על 303,544 ש"ח.

עיסוק בחובות משקי הבית, מכניס משתנה כלכלי חשוב נוסף – רמת המינוף, כלומר סך החובות חלקי סך הנכסים שבידי משק בית. רמת מינוף גבוהה פירושה שמשק הבית לקח הלוואות רבות ביחס לנכסים בהם הוא מחזיק. לפיכך, המינוף מתאר עד כמה מהווים החובות נטל על משק הבית, ויכול להעיד על הסיכון לקריסה פיננסית. השוואה בין שיעור משקי בית עם חובות ורמת המינוף שלהם מגלה תמונה מעניינת: מצד אחד, ככל שעולים ברמת ההכנסות, לשיעור גבוה יותר ממשקי הבית יש חוב בבעלותם. נתון זה מעיד על נגישות גבוהה יותר של בעלי הכנסות גבוהות לאשראי, ובפרט לאפשרות לקחת משכנתה. מן הצד השני, רמת המינוף יורדת ככל שעולים בהכנסה. כלומר, על אף שהעניים לוקחים פחות הלוואות ובערך נמוך יותר, הן מהוות שיעור גבוה יותר מהנכסים שבידיהם, ומשקי הבית העניים נמצאים בסיכון גבוה יותר להיקלע לחובות (איור 6).

מושג חשוב בדיון על חלוקת העושר בישראל הוא "עוני נכסי" (Asset Poverty), המוגדר כמצב שבו משק בית אינו יכול לספק את צרכיו הבסיסיים בתקופה זמנית של היעדר הכנסות, בהינתן מלאי נכסיו, הריאליים והפיננסיים. הגדרת העוני הנכסי מאפשרת למדוד את הרווחה הכלכלית של משקי בית באופן שונה מהמדדים המקובלים, שמבוססים על ההכנסות הכספיות בלבד. במקום להתייחס לרמת ההכנסה ברגע נתון, התמקדות בעושר שופכת אור על יכולתו של משק הבית להתקיים בעתות משבר. ב-2008 פירסם הצוות לפיתוח מדדי עוני נוספים בראשותו של פרופ' שלמה יצחקי דו"ח ובו המלצה לקדם מדדים נוספים לסיכויי היציאה ממעגל העוני מלבד הכנסה פנויה או צריכה, משום שאלה נותנים רק תמונה עכשווית ואינם מודדים את הנכסים העומדים לרשות משקי הבית ומאפשרים להם לתכנן את מצבם העתידי. כיוון שלנכסים יש תפקיד חשוב בחילוצם של אנשים מעוני, טענו אנשי הצוות, מדידה של שיעורי העוני מוכרחה להביא בחשבון גם אותם.  

החוקרים רוברט הבמן ואדוארד וולף הגדירו את "קו העוני הנכסי" כרמת עושר המאפשרת למשק בית לצרוך סל בסיסי לתקופה של שלושה חודשים. בסקר שלנו עמד קו העוני הנכסי בישראל על 25,872 שקל עבור משק בית הכולל שני מבוגרים ושני ילדים, כעלותו של סל הצריכה למשפחה בגודל זה לתקופה של שלושה חודשים. האיור הבא מציג את שיעור משקי הבית העניים: הנתונים מראים כי 397 אלף משקי בית (16% ממשקי הבית) נמצאים בישראל מתחת לקו העוני הנכסי. נוסף עליהם, 115 אלף משקי בית (כ-5%) הם בעלי רמת עושר שלילית (כלומר, עם חוב העולה או שווה לשווי נכסיהם).

הבדלים מגזריים

חלק מרכזי מהמחקר על אי-שוויון מתמקד בפערים בין קבוצות שונות באוכלוסייה. המחקרים העוסקים באי-שוויון בהכנסות מוצאים פערים משמעותיים בין יהודים לערבים בישראל. יתר על כן, מרבית הממצאים מצביעים על קיומו של אי-שוויון בהכנסות בין יהודים ממוצא אשכנזי ליהודים ממוצא מזרחי, אם כי זה נמצא במגמת צמצום. מחקרים עדכניים בארצות הברית מצאו פערי עושר גדולים בין משקי בית לבנים לשחורים וכי בממוצע, משקי בית לבנים מחזיקים בעושר הגדול פי 11 ממשקי בית שחורים. כיוון שהעושר מייצג גם את האפקט המצטבר של פערים היסטוריים, ישנה חשיבות רבה לבחינת פערי העושר בין קבוצות שונות בישראל. בפילוח על פי לאום בטבלה הבאה, נמצא כי העושר הממוצע של משק בית יהודי גדול כמעט פי שניים מעושרו של משק בית ערבי וכי שיעור משקי הבית הערביים בעוני נכסי גבוה משמעותית מהנתון המקביל במגזר היהודי – 22% לעומת 14%.

פערי העושר בין יהודים לערבים מיוצגים היטב גם באיור הבא. משקי הבית הערביים נמצאים בו בייצוג יתר בעשירוני העושר התחתונים ובייצוג חסר בעשירונים העליונים. בעוד חלקם באוכלוסייה בישראל הוא כ-20%, הם 20% ממשקי הבית בעשירון התחתון של העושר ו-3% בלבד ממשקי הבית בעשירון העליון.

פערי עושר משמעותיים קיימים גם בקרב הקבוצות השונות באוכלוסייה היהודית, כפי שמראה הטבלה הבאה. משקי בית של עולים חדשים מחזיקים בממוצע בעושר הקטן מ-900 אלף שקל, בעוד שהעושר הממוצע של משקי בית ממוצא מזרחי הוא כ-1.8 מיליון ושל משקי בית ממוצא אשכנזי – 2.4 מיליון. אחת הסיבות המרכזיות לפער בעושר בין משקי בית של עולים לאלה הוותיקים הוא ההבדל המשמעותי בשיעור הבעלות על דירות. שיעור הבעלות הוא פחות מ-50% במשקי בית של עולים, בעוד בקרב משקי הבית ממוצא אשכנזי או מזרחי שיעור הבעלות נע סביב 70%.

הצורך בפתרונות אמיצים

בשנים האחרונות הדיון על פערי העושר הקיימים במדינות המערב והסכנות הנובעות מקיומם תופס תאוצה. מקום של כבוד בדיון זה ניתן לייחס לפיקטי, שבספרו החשוב הציג את ממצאיו בנוגע לגידול המדאיג בפערי העושר בכמה מדינות מרכזיות כמו ארצות הברית, בריטניה וצרפת. חשיפת פערי העושר גם הובילה לדיון בכלים העומדים בפני ממשלות המעוניינות לפעול לצמצום האי-שוויון בעושר.

ב-2019 נדמה היה שהדיון בעניין התלהט עוד יותר, בעקבות הצעות למיסוי העושר שהעלו שניים מהמועמדים בפריימריז במפלגה הדמוקרטית, ברני סנדרס ואליזבת וורן. הצעותיהם התבססו על המלצות של הכלכלנים עמנואל סאז וגבריאל זוקמן (שותפיו של פיקטי למחקר), הכוללות מיסוי שנתי של 2% על עושרם של העשירים ביותר בארצות הברית. החידוש בהצעות הללו הוא שבארצות הברית משלמים מסים רק על זרם ההכנסות (שכר, רווחי הון או מכירת מניות ונכסים), אך לא על סך העושר והנכסים שבהם אדם מחזיק בימי חייו (לאחר המוות מוטל בארצות הברית מס ירושה על העיזבון, אם סך העושר עולה על כעשרה מיליון דולר). וורן וסנדרס טוענים כי מס זה יניב תקבולים של כמעט 200 מיליארד דולר בשנה וכי מטרת המיסוי כפולה: המטרה הישירה היא לממן תוכניות רווחה בארצות הברית, ובראשן שירותי בריאות נגישים לכל האוכלוסייה, והמטרה הנלווית היא לצמצם את פערי העושר העצומים.

לא קיימת תמימות דעים בקרב כלכלנים בנוגע לאפקטיביות של מסים אלה. המתנגדים למיסוי העושר (ובהם לארי סאמרס, שכיהן כשר האוצר בממשלו של קלינטון) סבורים שכמות המסים שתיגבה ממנו נמוכה משמעותית מההערכות האופטימיות של מצדדי המס, וזאת משתי סיבות עיקריות: העשירים יצליחו לחמוק מהתשלום, כפי שנעשה במקרים רבים בתשלומי מס קיימים, וחלק מהכלכלנים מערערים על עצם מהימנות השיטה לאמידת העושר של סאז וזוקמן. לטענתם, ריכוזיות העושר בפועל נמוכה יותר כך שגם התקבולים יהיו קטנים יותר.

מלבד המס עצמו, תנאי הכרחי לכל צעד מיסויי על העשירים ביותר הוא מלחמה במקלטי מס, כדי למנוע התחמקות מתשלום המס על ידי העברת נכסים או הכנסות למדינות ללא מס. זוקמן הציע לכך כמה פתרונות, ביניהם יצירת מאגר רישום בינלאומי של העושר של הפרטים, הטלת סנקציות על מקלטי מס ובעיקר שיתוף פעולה בין מדינות למניעת תופעות אלה.

בהקשר הישראלי, אפשרות נוספת היא החזרת מס הירושה, שהוחל עם הקמת המדינה ובוטל ב-1981. מס זה (המכונה גם מס עיזבון) מוטל על כספים ונכסים המועברים בירושה, מעל סף מסוים של עושר. אחת הסיבות לביטול המס בישראל היא שהתקבולים ממנו היו נמוכים, בגלל השיטות המגוונות להתחמק מתשלום מס ירושה, באמצעות צמצום הנכסים שברשותו של אדם לקראת מותו. בארצות הברית, כאמור, קיים מס ירושה, אך האפקטיביות המוגבלת שלו היא אחת הסיבות להעלאת ההצעות למיסוי שנתי של העושר.

אמנם בישראל לא קיימים נתונים על פני זמן על הפערים בעושר, אך אפשר לשער כי פערים אלה גדלו יחד עם הגידול בפערי ההכנסה שהיה בישראל בעשורים האחרונים (גם אם הוא התמתן בשנים האחרונות). ובכל מקרה, דעתנו היא שכל מדיניות שמחויבת לצמצום פערים חייבת לתת את דעתה לפערי העושר הקיימים ולהציע אמצעים לצמצום האי-שוויון מתוך נכונות לפעול לא רק מטה, כלפי העשירונים התחתונים, אלא גם, באומץ, כלפי מעלה.

***

איך מודדים עושר?

הגדרת העושר אינה עניין מסובך. מדוע, אם כך, ישנם מחקרים רבים המודדים אי-שוויון בהכנסות, אך רק מעטים מאוד המודדים אי-שוויון בעושר? הסיבה המרכזית היא שאין בידי אף גוף במדינת ישראל נתונים מינהליים (כלומר, רשמיים) של רמת העושר של כל אזרח ותושב. תיאורטית, המדינה היתה יכולה לאסוף נתונים אלה – לבקש מאגף שוק ההון לפנות לבנקים ולבתי ההשקעות ולחבר לכל אזרח את סך נכסיו הפיננסיים; לפנות לעיריות ולבקש נתונים על שטח הדירה ממרשם הארנונה עבור כל הדירות בבעלות כל אזרח (ולהעריך את שווי הדירות); ולפנות לבנקים ולבקש מידע על הלוואות וכדומה. בפועל, מעטות הן המדינות שיש ברשותן מידע מקיף על סך הנכסים של כל תושב. להבדיל מנתוני הכנסה, הנאספים על ידי רשויות המס בכל המדינות באופן רציף, במרבית המדינות האזרחים אינם נדרשים להעריך את – ולדווח על – שווי נכסיהם, ודאי שלא על בסיס שנתי.

כדי להתמודד עם המחסור בנתונים, חוקרים משתמשים בשתי שיטות מרכזיות לאמידת התפלגות עושר:

1. היוון הכנסות (Income capitalization): שוויו של נכס נגזר מזרם ההכנסות שהוא מניב (נדל"ן, מניות, פיקדונות וכדומה) אותו ניתן למדוד. היתרון המרכזי בגישה זו הוא שנתוני ההכנסה הם נתונים מינהליים הנאספים על ידי רשויות המס, כך שיש כיסוי גבוה של האוכלוסייה. החסרונות הם שחוקרים נאלצים להניח הנחות שונות בנוגע לרמות התשואה של נכסים שונים, ושישנם נכסים שאינם מניבים הכנסה או שמניבים הכנסה שאינה חייבת במס ולכן לא ייכללו באומדן הכולל. השיטה אומצה ופותחה על ידי הכלכלנים פיקטי, סאז וזוקמן.

2. סקר נכסים: השיטה הרווחת ביותר כיום היא עריכת סקר בקרב מדגם מייצג של משקי בית, בדומה לסקרי הכנסות. היתרון הבולט בשיטה הוא פשטות היישום. החסרונות הבולטים שלה כוללים: ייצוג חסר של הקצה העליון של ההתפלגות – עשירים משיבים פחות לסקרים ובמדגם הכולל רק כמה אלפי משקי בית, ההסתברות לדגום את העשירים ביותר היא נמוכה; נטייה מוכרת של נסקרים לספק דיווח חסר של נכסיהם, ובפרט של נכסים פיננסיים, עקב תפיסתם כדבר פרטי וחששם ממיסוי נוסף; וחוסר הבנה של חלקים באוכלוסייה בשווי ובכמות של הנכסים הריאליים והפיננסיים שבהם הם מחזיקים. מרבית האנשים יודעים את רמת הכנסתם, אך לא את רמת העושר שלהם – שווי הדירה בבעלותם, שווי החסכונות ו/או ההשקעות או שווי התיק הפנסיוני שלהם. למרות החסרונות, רוב המדינות משתמשות בגישה זו לאמידת התפלגות העושר ומנסות להתגבר על החסרונות באמצעים שונים.

מה עשינו?

כשהתחלנו לעבוד על המחקר ב-2014, גילינו שאין בנמצא מחקר הבוחן את האי-שוויון בעושר בישראל בכלל האוכלוסייה. אמידה רשמית של התפלגות העושר והנכסים בישראל נעשתה לאחרונה ב-1964. ב-2013 ערכה הלמ"ס, לראשונה זה זמן רב, סקר נכסים רחב היקף בקרב 4,621 משקי בית, מדגם מייצג של משקי בית בישראל. הסקר כלל לראשונה שאלות על הנכסים הריאליים, הנכסים הפיננסיים והחובות, שמגדירים יחד את רמת העושר של כל משק בית ועליו הסתמכנו.

הקטגוריה הראשונה בסקר היא נדל"ן. המשתתפים נשאלו על מספר הדירות שבבעלות משק הבית, מאפייניהן ושוויין הכולל. כיוון שרק כמחצית מהנשאלים סיפקו הערכת שווי לדירה בבעלותם, השתמשנו במידע על מיקום הדירה ומאפייניה כדי להעריך את שוויה (על בסיס מתודולוגיה של הלמ"ס). השוואה בין הערכים הממוצעים שמצאנו ובין מדד מחירי הדירות שמפרסם הלמ"ס העלתה דמיון רב.

בנוסף, השווינו את התפלגות הבעלות על דירות (כמה אנשים מחזיקים בדירה אחת, כמה בשתיים וכן הלאה) עם נתוני רשות המסים. מצאנו כי שיעור הבעלים של שתי דירות ומעלה נמוך יותר בסקר מאשר בנתוני רשות המסים. כלומר, שבמציאות רמת הריכוזיות והאי-שוויון בבעלות על נדל"ן גבוהה יותר ממה שנמדד בסקר.

כדי להשלים את הפערים בהשוואת הנכסים הפיננסיים, שמידת הכיסוי שלהם די נמוכה בעולם, חילקנו אותם לשני סוגים: תיק הפנסיה של הציבור, שהוא כמחצית מסך הנכסים הפיננסיים, ויתר הנכסים.

באמידת התיק הפנסיוני חילקנו את האוכלוסייה לשתי קבוצות – עובדים וגמלאים. את שווי התיק של הגמלאים הערכנו בשיטת "היוון ההכנסות": על בסיס הדיווח על הכנסה חודשית מפנסיה ובשילוב עם תוחלת החיים הצפויה, הוערך סך שווי התיק. את שווי החיסכון הפנסיוני של עובדים הערכנו על בסיס גילם, החיסכון שצברו עד אז והכנסתם הנוכחית (על בסיס מחקר של הכלכלן פרופ' אביה ספיבק), כולל הערכה של היסטוריית השכר.

עבור יתר הנכסים הפיננסיים – מניות, אג"ח, פיקדונות, קרנות השתלמות, מזומן – סך הסכום שדווח בסקר היה נמוך במיוחד והסתכם ב-13% בלבד מסך הנכסים שהציבור מחזיק, על פי נתוני בנק ישראל. לפיכך, השלמנו את שווי התיק הפיננסי החסר באמצעות השוואה על בסיס רמות ההכנסה – בחנו את הקשר בין רמת ההכנסה ובין גודל התיק הפיננסי ב-15 מדינות אירופיות ועל בסיס הקשר שנמצא ביניהם, הערכנו את התיק הפיננסי עבור הפרטים בישראל.

משום שעושר שווה לסך הנכסים פחות ההתחייבויות, המרכיב האחרון של הסקר היה חובות והלוואות של משקי הבית – המשתתפים  נשאלו על סך ההלוואות שלקחו (מבנקים, חברות אשראי או גופים אחרים) ואם ברשותם משכנתה פעילה (ואם כן, מהי היתרה לסילוקה). בהשוואת הנתונים לנתוני בנק ישראל מצאנו דמיון רב.

החיסרון המרכזי באמידת התפלגות העושר על בסיס סקר נכסים, כאמור, הוא ייצוג החסר של הקצה העליון של ההתפלגות. בהיעדר גישה לנתונים רשמיים של רשות המסים, אימצנו את שיטתם של החוקרים ג'ים דיוויס וטוני שורוקס, שחיברו לנתוני הסקרים את רשימות "100 העשירים ביותר" של מגזינים כלכליים. חיברנו לנתוני הסקר את רשימת 500 האנשים העשירים ביותר ב-2013 של מגזין "דה מרקר”. העושר הכולל של משקי בית אלה עמד על כ-400 מיליארד שקל, כ-7% מסך העושר הלאומי בשנה זו. כיוון שהעשיר ביותר בסקר הנכסים החזיק בעושר של 34 מיליון שקל בעוד רשימת העשירים התחילה ברמת עושר של 208 מיליון שקל, היה עלינו "לגשר על הפער". התבססנו על תוצאה סטטיסטית הנקראת התפלגות פארטו. השלמת הנתונים התבססה על סימולציה שערכנו עבור משקי הבית בטווח בין נתוני הסקר לנתוני "דה מרקר".

ולבסוף, כדי למדוד את קו העוני הנכסי בישראל השתמשנו בחישוב שערכו חוקרי הביטוח הלאומי דניאל גוטליב ואלכסנדר פרומן על העלות של סל צריכה בסיסי (כתלות במספר הנפשות במשק הבית).