פעמים רבות נשמעות טענות שעל פיהן לישראל אין מרחב פעולה ממשי בכלכלה הגלובלית כיום, ולכן כל ניסיון להתוות בה מדיניות סוציאל-דמוקרטית נידון לכישלון מראש. על פי גישה זו, מדיניות סוציאל-דמוקרטית המצריכה העלאת מסים תיתקל בתחרות מול מסים נמוכים במדינות אחרות, וכן תיתקל בלחצים מצד מדינות וגופים העוינים אותה, כמו קרן המטבע, הבנק העולמי ואף ממשלת ארצות הברית. במאמר זה אני טוען כי אף שיש גרעין מסוים בחששות אלה, הם מוגזמים למדי ולישראל יש אפשרות לשנות את מדיניותה הכלכלית ולהטותה לכוון אחר. עם זאת, שינוי כזה אינו קל ופשוט וייתקל בקשיים פנימיים רבים, שיפורטו בהמשך.

מהי מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית? היא מתייחדת בכך שאינה מחוללת שינוי רדיקלי של הכלכלה או המשק, אלא סדרת שינויים קטנים, אך כאלה הנעשים כולם באותו כיוון. תחום אחד של שינויים אלה הוא הגדלת ההוצאה הציבורית על השירותים הציבוריים הבאים: חינוך ציבורי, רפואה ציבורית, רווחה וקצבאות, תחבורה ציבורית ודיור ציבורי. כל אלה הם שירותים שהממשלה תומכת במימונם בכל משק מודרני בשיעור מסוים. הדבר נובע משילוב של שני גורמים המשלימים זה את זה. מצד אחד, כל אחד מהשירותים הללו סובל מכשל שוק משמעותי, כך שאספקתו בשוק הפרטי אינה יעילה, אינה מספיקה ולפעמים אף אינה אפשרית כלל. דוגמה לכך היא רווחה, שהיא בעצם ביטוח נגד עוני או נגד כישלון בשוק העבודה, וביטוח פרטי אינו מספק אותה בשום מקום בעולם. זו תוצאה של כשל שוק ידוע הקרוי adverse selection. מצד שני, שירותים חברתיים אלה נעשו חיוניים במיוחד כתוצאה מהצמיחה הכלכלית ומתהליכי העיור הנלווים אליה. כך, למשל, המעבר מהכפר לעיר שבר את מסגרות המשפחה המורחבת, שנהגו לספק מעין ביטוח נגד עוני דרך עזרה לבני המשפחה המוצלחים פחות. המעבר לעיר, שבה חיות משפחות אטומיות ולא מורחבות, הגדיל מאוד את הצורך במנגנון ציבורי לביטוח חברתי.

אך התמיכה הציבורית באספקה של שירותים חברתיים יכולה להיות מינימלית, כמו  בארצות הברית, או רחבה יותר, כמו במדינות סקנדינביה ומדינות אירופיות אחרות. הבדלים אלה משקפים פערים בהעדפה הפוליטית והאידיאולוגית במדינות אלה. אם הציבור מעוניין בהקטנת האי-שוויון, הדרך לכך היא הגדלת השירותים החברתיים. זו מקטינה אי-שוויון בכמה אופנים. ראשית, מימון השירותים החברתיים נעשה בעיקר על ידי מסים ישירים, כמו מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ומס חברות, ואלה הם מסים פרוגרסיביים, המקטינים אי-שוויון. כמו כן, הגדלת השירותים הציבוריים כוללת תשלומי רווחה נדיבים יותר, וגם הם מגדילים שוויון בהכנסות, שכן הקצבאות ניתנות בדרך כלל לעניים. אך גם השירותים החברתיים הציבוריים מסייעים לבעלי ההכנסות הנמוכות, יותר מאשר לעשירים מאוד. האחרונים יכולים לקנות בנקל חינוך פרטי או שירותי רפואה פרטיים, בעוד האחרים זקוקים יותר לשירותים הציבוריים. זה נכון בוודאי גם לשירותי התחבורה הציבורית ולדיור הציבורי.

לכן ההוצאה הציבורית יחסית לתוצר, שהיא המדד הטבעי למתן השירותים הציבוריים, שונה באופן ניכר בין מדינות שונות. ההוצאה הציבורית יכולה להיות בשיעור של 35% מן התוצר במדינות שבהן אין העדפה לצמצום האי-שוויון, ויכולה להגיע לשיעור של 55% מן התוצר במדינות שבהן יש מגמה פוליטית ברורה להגדלת שוויון. "גבולות גזרה" אלה של המדיניות הפיסקלית משקפים מגבלות כלכליות משמעותיות. במדינה שבה ההוצאות הציבוריות נמוכות מ-30%, כשלי השוק יכולים לפגוע בצמיחה הכלכלית ובתפקוד הכלכלה. במדינות שבהן ההוצאות הציבוריות גבוהות מ-60%, יש לממשלה קושי לגבות מסים כה גבוהים, הנחוצים למימון ההוצאות, ולכן כלכלה כזאת יכולה להיקלע למצוקה תקציבית. ישראל נמצאת זה כמה שנים עם הוצאות ציבוריות בסך כ-40% מן התוצר. אם נביא בחשבון את ההוצאה הצבאית הגבוהה יותר ממדינות אחרות, בישראל יש הוצאות ציבוריות אזרחיות בערך ברמה של 35% מהתוצר. עם זאת, יש להיזהר מהשוואות פשטניות. במדינות אירופיות רבות חלק גדול מההוצאות הציבוריות הן פנסיות תקציביות, בעוד בישראל יש מערכת של פנסיה צוברת. ישראל שונה ממדינות ארגון OECD גם בכך שאוכלוסייתה צעירה יחסית, מה שמגדיל את הוצאות החינוך אך מקטין את הוצאות הבריאות. לכן יש להשוות בצורה מושכלת, אם כי ברור שישראל נמצאת באזור התחתון של המדינות המפותחות מבחינת היקף השירותים הציבוריים.

שינוי הכיוון שתוכל לחולל מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית – משמעו כי במקום להמשיך בצמצום ההוצאה הציבורית יחסית לתוצר, יוחל בהגדלת המימון לשירותים הציבוריים. אין צורך לקפוץ מיד לרמה של 55% מהתוצר, אך יש לבצע הגדלה הדרגתית, כדי לנוע בכיוון של הקטנת האי-שוויון בהכנסה הפנויה, כלומר – ההכנסה לאחר תשלום מסים ולאחר קבלת קצבאות.

תחום נוסף שמאפיין את המדיניות הסוציאל-דמוקרטית הוא צמצום ההפרטה של השירותים החברתיים. בעוד הדיון הקודם נסב על מימון ציבורי של שירותים אלה, ההפרטה עוסקת בביצוע השירותים. היקף ההפרטה בישראל גבוה מאוד ומגיע לקרוב לחמישית מהשירותים הציבוריים. אין מדובר רק בעובדי הניקיון והאבטחה במגזר הציבורי, אלא גם בחלק גדול מהמורים, העובדים הסוציאליים, מפקחי ההוראה ועובדים בשירותים רבים אחרים. מובן שיש תפקידים שהמגזר הפרטי יכול לבצע באופן יעיל יותר מזה הציבורי, כמו סלילת כבישים או מסילות רכבות, ואין טעם להחזיק חברה קבועה למשימות משתנות כאלה. אך חלק גדול מההפרטה אינו תורם בהכרח ליעילות כלכלית, אלא משמש בעיקר להעברת הכנסה מעניים לעשירים. דוגמה פשוטה לכך היא הפרטה של שירותי ניקיון במגזר הציבורי: העברת עובדי הניקיון מהעסקה ישירה לקבלנית מקטינה את שכרם באופן משמעותי. חלק מכך הולך לכיסו של הקבלן, וחלק אחר, אם עלויות הניקיון אכן ירדו, מאפשר הורדת מסים. אך גם הקבלן וגם משלמי המסים שייכים לאוכלוסייה עשירה יחסית, בעוד עובדי הניקיון נמצאים בתחתית הסולם החברתי-כלכלי. לכן, הפרטה של שירותים אלה מגדילה אי-שוויון.

התחום השלישי שבו מתאפיינת מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית הוא תמיכה בעבודה המאורגנת. לכאורה, נראה כי לממשלה אין השפעה רבה בתחום זה, מלבד התנהגותה כמעסיק גדול. אך למעשה השפעתה רבה, הן בחקיקה והן כמי שמשפיעה על כללי המשחק בשוק העבודה. כל שינוי קטן בכללי ההתאגדות יכול להשפיע מהר מאוד על היקף ההתאגדות. חברות ומפעלים נמצאים בשינויים מתמידים, כאשר חברות חדשות נוצרות כל הזמן ואחרות יוצאות מפעילות. לכן, כל חקיקה או פסיקה המקשה על עובדים להתארגן ולהקים ועד במקום העבודה מיתרגמת מיד למחסום להתארגנות בחברות חדשות. לכן, יכולה להיות ירידה מהירה בעבודה המאורגנת. כך אכן קרה בישראל, שבה ירד שיעור העובדים המאורגנים מ-80% ב-1980 לפחות מ-20% כיום. עידוד ההתארגנות הוא משימה פוליטית חשובה, כי זו עומדת במאבק גדול לא רק מול המעבידים אלא גם מול התקשורת, שנמצאת ברובה הגדול בבעלות פרטית ומגויסת נגד העובדים כמעט בכל סכסוך עבודה.

ולבסוף, כדאי לציין מדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית נוספת שבה יש הבדל ניכר מן המדיניות הליברלית – הגבלתה של הגירת עבודה. אף שהאידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית דוגלת בשוויון בין כל בני האדם, מפלגה סוציאל-דמוקרטית צריכה להיות רגישה במיוחד לעניי עירה, בטרם תדאג לעניי שאר העולם. מהגרי העבודה מורידים את שכר העבודה המקומי, בייחוד לאלה שנמצאים בתחתית סולם העבודה. הטלת מגבלות על הגירה תהיה מעשה של קבלת אחריות ותוכל לשלב בין תפיסה הומניסטית אוניברסלית ובין סולידריות מקומית. 

אתגר ראשון: הגלובליזציה

האם יש מחסומים בינלאומיים בפני מדיניות סוציאל-דמוקרטית? זו שאלה שקשה, כמובן, להשיב עליה. אנו יודעים שגורמים בינלאומיים רבי-עוצמה מתגייסים כדי למנוע עלייה של שמאל במדינות מתפתחות. זה נכון בייחוד במדינות אמריקה הלטינית, הנמצאות ב"חצר האחורית" של ארצות הברית וזו רואה עצמה חופשית להתערב בענייניהן, עוד מימי דוקטרינת מונרו. ארצות הברית התערבה כדי להפיל את שלטון קסטרו בקובה, הקונטרס בניקרגואה, צ'אווס בוונצואלה ואיינדה בצ'ילה. גם היום ארצות הברית מעורבת בחילופי שלטון בבוליביה, בוונצואלה ובגוואטמלה. אלה לעתים מצליחים ולעתים לא, אך ארצות הברית וגופים מקורבים לה מנסים ללא ספק לבחוש בהם. לעומת זאת, מעורבות גופים בינלאומיים נגד עליית שמאל במדינות מפותחות נדירה יותר, אך היא מופיעה לעתים רחוקות, כמו ביוון בימי המשבר. האם ארצות הברית עלולה לפעול נגד עליית מדיניות סוציאל-דמוקרטית בישראל? האם תנצל את תלותה של ישראל כדי להשפיע על מדיניותה? קשה להתנבא בעניין אך אנו יודעים כי בעבר התערבה ארצות הברית בנושאים כלכליים ישראלים, בעיקר כדי לסייע לייצוב המשק מאינפלציה מסחררת ולא כדי להשפיע על מבנה הכלכלה.

טענה אחרת שמושמעת נגד מדיניות סוציאל-דמוקרטית בישראל היא כי העלאת נטל המס המתבקשת ממדיניות כזאת תגרום לבריחת הון ולבריחת יזמים מישראל. גם במקרה זה קשה לצפות את העתיד, אך אפשר להתבונן בעבר וכן לנסות ולהפעיל חשיבה ישירה. היזמים מקימים חברות ומיזמים בישראל משום שהם רוצים להשתמש בהון האנושי הישראלי, וזה קיים הודות למערכת החינוך הציבורי הטובה שהוקמה במדינה. כל עוד זו לא תיהרס, כדאי לבעלי הון וליזמים להשקיע כאן. העלאת מסים סבירה לא תרחיק את ההון מישראל. היא בוודאי לא תרחיק את הישראלים לחפש מולדת אחרת. היתרונות בחיים בארץ עמדו כבר במבחנים של קשיים גדולים יותר, כמו מלחמות ואינתיפאדות.

יש לזכור גם כי המדינות הרלוונטיות שעמן ישראל מתמודדת, ואלה בעיקר מדינות מערב אירופה, גובות שיעורי מס גבוהים יותר מישראל ולכן העלאת המסים בארץ לא תגרום להגירה ישראלית אליהן. אך בעיקר חשוב לזכור כי מעבר למדיניות סוציאל-דמוקרטית אינו נעשה בקפיצה גדולה אחת, במהפכה, אלא בהדרגה ובשלבים. לכן, אפשר לבצע אותו תוך שמירת האפשרות לבדוק את התוצאות במרוצת הדרך ולבצע תיקונים. מהלך הדרגתי כזה גם יקטין התנגדות בינלאומית אפשרית. מטיעונים אלה עולה כי אין סכנה בינלאומית מוחשית לשינוי המדיניות הכלכלית בכיוון סוציאל-דמוקרטי. סביר מאוד שרוב אלה המשמיעים אזהרות בכיוון זה עושים זאת משום שהם מתנגדים למדיניות סוציאל-דמוקרטית עצמה ולא בשל הקשיים הבינלאומיים שהיא עלולה לעורר, ומעלים טיעון זה בעיקר כדי להרתיע מן השינוי.

עם זאת, המעבר למדיניות סוציאל-דמוקרטית אינו פשוט וייתקל בקשיים רבים מאטד בתוך החברה הישראלית. בכך עוסק המשך המאמר.

אתגר שני: הסכסוך הישראלי-ערבי

הסכסוך הישראלי-ערבי קיים זה 100 שנה לפחות, מאז תחילת המנדט הבריטי, ואנו כה רגילים לנוכחותו עד שקשה מאוד לחשוב על חיים ללא הסכסוך ולכן קשה גם להבין את מלוא השפעתו על כל תחומי חיינו. עם זאת, ברור כי עובדת יסוד כה משמעותית אינה יכולה שלא להשאיר את חותמה על כל תחומי החיים בישראל – וגם על השאלות של שוויון ואי-שוויון, סולידריות וסכסוכים פנימיים.

הסיבה הראשונה להשפעת הסכסוך היא עלותו הגבוהה. זו כוללת לא רק את הוצאות הביטחון הישירות, שהן כ-6% מהתוצר, אלא גם עלויות נוספות. אחת מהן נובעת מכך שישראלים נכנסים באיחור משמעותי לשוק העבודה, בשל השירות הסדיר בצה"ל, ולכן הם עובדים בפריון מלא פחות שנים. חישוב מדוקדק של עלות זו מראה שבשל הסכסוך ישראל מפסידה תוצר פוטנציאלי בשיעור של 4.3%. עלות נוספת וגבוהה יותר נגרמת מהסיכון למשקיעים הגלום בעצם קיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי. כתוצאה מכך, ההשקעה בהון בישראל נמוכה יחסית, מה שמקטין את התוצר ביותר מ-20%. אפשר אפוא לומר כי אם הסכסוך ייפתר או יגיע לרגיעה מסוימת, ניתן יהיה להגדיל את  התוצר בקרוב לרבע. ברור כי הגדלת העוגה תקל על חלוקתה מחדש בצורה שוויונית יותר.

הסיבה השנייה לחשיבות הסכסוך היא שכדי לבצע שינוי בחלוקת המשאבים הלאומית, יש צורך במאבק. בעלי הכוח והעושר לא יוותרו על פריבילגיות ללא מאבקים: הם לא יסכימו לשלם מסים גבוהים יותר, לא יסכימו לשלם שכר גבוה יותר לעובדיהם ולא יסכימו להחלשת מעמדם ללא מאבק. לכן, ניהול מדיניות סוציאל-דמוקרטית כרוך גם בגיוס שכבות רחבות בציבור למאבק למען הגדלת חלקם בעוגה הלאומית. אין מדובר כמובן במאבק אלים, אלא במאבק שמצריך שימוש בכל הכלים האזרחיים האפשריים, החל בגיוס מצביעים בבחירות ארציות ומקומיות, דרך הפגנות למיניהן וכלה מאבקים חוץ-פרלמנטריים מגוונים. הסכסוך הלאומי מקשה על גיוס ציבורים גדולים למאבקים פנימיים, שכן הסכסוך הלאומי מוביל מטבעו לשמירה על אחדות השורות מול האויב החיצוני. יתר על כן, הסכסוך מקשה לגייס למאבקים על חלוקה מחדש דווקא את אלה שזקוקים לה יותר מכל, כלומר – אלה המצויים בתחתית הסולם הכלכלי. הסיבה לכך היא שכיום הסכסוך והאחדות הלאומית הנדרשת לו מסייעים להם להשיג את תעודת השייכות לקולקטיב הלאומי. אמנם בעידן הניאו-ליברלי תעודה זו מעניקה פחות מתמיד, אך עצם השייכות מובטחת. התגייסות למאבק לחלוקה מחדש של העוגה מעניקה אולי יותר בטווח הארוך, אך תוצאות המאבק אינן ברורות כלל והוא כרוך באי-ודאות רבה. לכן, אל נתפלא אם דווקא השכבות הנמוכות בישראל לא יתגייסו מיד למאבק זה, כי יש סבירות שהן יעדיפו שייכות ודאית ובה מעט תועלת על פני אי-ודאות עם תקווה גדולה אך גם עם סיכון לא-מועט.

הסיבה השלישית לכך שהסכסוך משפיע על המאבק לשוויון היא שהוא יצר בארץ ישראל מפה מורכבת של קבוצות אתניות, אחת פריבילגית יותר מהאחרת. מפה זו של "הפרד ומשול" מקשה על מאבקים לשינוי, שכן לכל קבוצה יש לא רק במה לזכות, אלא גם מה להפסיד. מפה זו, הדומה יותר לסולם, שמה בתחתית את אוכלוסייתה של רצועת עזה, מעליה האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, מעליה ערבים ישראלים ומעליהם יהודים ישראלים, וגם בין אלה האחרונים יש כמה דרגות כשבתחתית ממוקמים החרדים. שרשרת פריבילגיות זו, שבחלקן הגדול הן גם כלכליות, יוצרת אינטרסים חזקים בהמשך המצב הקיים. 

הסיבה הרביעית להשפעתו הקשה של הסכסוך על המאבק לשוויון בישראל קשורה למעמדם של היהודים המזרחים. אי אפשר להתעלם מכך שיחס הבוז וההתנשאות של היישוב הוותיק לעולים מארצות ערב נבע גם מהתנשאות ובוז לערבים, בייחוד לאחר מלחמת העצמאות. אלה השפיעו על היחס ליהודים מארצות ערב, שהיו בני בית בתרבות הערבית, דיברו את שפתה, שמעו את המוזיקה שלה והיו שותפים לעולמה. בבואם ארצה הם נאלצו למחוק כל זכר לתרבות זו בעולמם. ילדיהם התביישו בכך שהוריהם דיברו ערבית ואף שמעו מוזיקה ערבית. אחת התגובות של עולי ארצות ערב ליחס המתנשא של היישוב הוותיק היתה ניסיון להיות יותר אנטי-ערבים מן הוותיקים. כך יצרו העולים סיפור חדש על עברם ועל יחסיהם הקשים עם הערבים, שהיה רחוק מן המציאות אך תאם את האינטרס שלהם בהשתלבות בחברה החדשה, הנמצאת בסכסוך דמים עם העולם הערבי. לכן, הסכסוך תורם לאפליה נגד יהודים מזרחים, אך גם מאפשר להם להיאבק על שייכותם לקולקטיב הישראלי. לכן כל עוד הסכסוך נמשך, יהיה קשה לקבוצה זו להצטרף באופן רחב למאבק על החלוקה מחדש של העוגה הלאומית. מאבק כזה עלול לערער את מעמד השייכות, שרכשו בעמל כה רב. ברור כי כל מאבק על שוויון בישראל חייב לכלול בתוכו מרכיב נכבד של יהודים מזרחים, שכן זו קבוצה שעדיין סובלת מרמת חינוך נמוכה יותר, מרמת שכר נמוכה יותר ואף מאפליה.

אתגר שלישי: עובדים משכילים מול עובדי כפיים

אין שמאל ואין תנועה סוציאל-דמוקרטית ללא השתתפות מסיבית של מעמד העובדים. לשם כך לא צריך להסתמך דווקא על תורתו של קרל מרקס. כל שוחר שוויון מבין שהשכירים הם הרוב הגדול בחברה, שיש להם אינטרס משותף להעלות את השכר כדי להגדיל את הכנסתם ושבכך יתרמו תרומה מרבית להגדלת השוויון. ברור גם שעליית שכרם משמעותה שחיקת הרווח ולכן עימות מסוים בין שכירים ובין בעלי הון הוא במידה רבה בלתי נמנע בדרך לצמצום האי-שוויון. נכון שיש רמות שונות של שכר בין העובדים, מסיבות רבות, אך עדיין יש קשר בין רמות השכר הללו וכל העובדים נהנים מעליית כוחם, דרך חיזוק איגודי העובדים ודרך גורמים דומים. לכן המאבק לשוויון מצריך גיוס רחב של מעמד העובדים.

אלא שבעשורים האחרונים ניכר קרע הולך ומעמיק בתוך מעמד העובדים, שנחצה למעשה לשני מעמדות שונים – עובדי הכפיים והעובדים המשכילים. באופן אירוני, הדבר נובע בעיקר מהגידול העצום במספר המשכילים, שהוא תוצאה של הגדלת החינוך הציבורי. חינוך זה הוא חלק ממדינת הרווחה המודרנית, שהושגה במאמצי העובדים ובעזרת המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות. מספר בעלי ההשכלה הגבוהה בארצות המערב, ואף בישראל, נמצא בעלייה ומתקרב ל-30% מהאוכלוסייה (ולכן, ליותר מ-40% מהעובדים). אך גידול זה הוביל לקרע הולך ומחריף בין המשכילים ובין עובדי הכפיים, שלו כמה סיבות.

ראשית, הגידול במספר המשכילים, יחד עם השינויים הטכנולוגיים בתחום המחשוב, גרם לשינוי ההתמחות במדינות המערב. במקום ייצור תעשייתי, המערב מתמחה יותר ויותר בשירותים גלובליים, כלומר – בשירותים הנמכרים בכל העולם, כמו שירותי מחשוב, שירותים פיננסיים ושירותי תקשורת. דוגמה מובהקת לייצור שירותים אלה בישראל הוא ענף ההיי-טק, המקיף כ-10% מהעובדים בישראל. כדי לפנות כוח אדם מהתעשייה לשירותים הגלובליים הגדילו מדינות המערב את הסחר הבינלאומי, דרך הגלובליזציה. זה נעשה כדי להעביר את התעשייה המסורתית מהמדינות המפותחות למדינות מתפתחות. שינוי זה בהתמחות הייצור עורר מתח קשה בין המשכילים, שהביקוש לעבודתם גדל בהתמדה ושכרם עולה, ובין עובדי הכפיים, שהביקוש לעבודתם הולך וקטן ושכרם נשחק בהתאם.

אך הגידול במעמד המשכיל הוביל לקרעים נוספים בינם ובין עובדי הכפיים. ראשית, המשכילים נהנים מהגלובליזציה כצרכנים, שכן היא מוזילה מחירי מוצרים ומאפשרת הגירת עובדי שירותים זולים. עובדי הכפיים הם צרכנים צנועים יותר, אך הם מתנגדים לגלובליזציה שכן היא יוצרת להם תחרות השוחקת את הכנסתם. זאת, הן על ידי ייבוא מוצרים מתחרים והן על ידי הגירה. למשכילים נוח להציג עימותים אלה, בעיקר על הגירה, כמאבק בין אור לחושך ובין ליברליות לגזענות, אך מתחת למאבק זה מסתתרים גם אינטרסים כלכליים כבדי משקל.

הגידול במשקל המשכילים במשך השנים מעמיק את הקרע בין שתי הקבוצות גם ברמה הרגשית. הקבוצות הראשונות של משכילים היו דור ראשון להשכלה ובנים למעמד הפועלים, ולכן חשו קרבה רגשית למעמד זה ושמחו להצטרף למאבקיו. אך עם השנים החלו להופיע בקבוצת המשכילים דור שני ושלישי ואלה כבר חשו רחוקים הרבה יותר משורשיהם במעמד הפועלים. ניכור נוסף בין הקבוצות קשור לכך שיותר ויותר משכבות ההנהלה בחברות שונות מורכבות ממנהלים בעלי השכלה, שלמדו מינהל עסקים, משפטים והנדסה, ופחות מעובדים מיומנים, כפי שהיה בעבר. עם הזמן, המשכילים העובדים כמנהלים במערכות השונות מפתחים הזדהות גוברת עם המעסיקים ומאמצים בהדרגה השקפות ניאו-ליברליות. זו אחת הסיבות לכך שמפלגות סוציאל-דמוקרטיות רבות אימצו השקפת עולם ניאו-ליברלית, בהובלת מנהיגים כמיטראן והולנד בצרפת, שרדר בגרמניה, בלייר בבריטניה וקלינטון ואובמה בארצות הברית.

אין ספק שהקרע בין שתי הקבוצות הללו מקשה מאוד על גיבוש מאבק מאוחד למען שוויון ולמען שימור מדינת הרווחה. יש חשש שהקרע הזה לבש אופי תרבותי ורגשי וקשה מאוד לאחותו. בישראל, הוא גם חופף במידה רבה לקווים אתניים ועדתיים, המקשים עוד יותר על איחויו. ייתכן שהדרך להתגבר עליו היא להתמקד באינטרס המשותף העיקרי לשתי הקבוצות – שמירה על מדינת הרווחה והרחבתה. זו חשובה לעובדי הכפיים, שכן היא מספקת להם הגנה, והיא חשובה גם למשכילים, שכן היא מספקת להם פרנסה – כמורים, עובדי רפואה, עובדים סוציאליים ועוד. מכל מקום, זהו מכשול כבד מאוד בדרך לבניית סוציאל-דמוקרטיה – במדינות המערב בכלל ובישראל בפרט.  

אתגר רביעי: המורשת של תנועת העבודה

ב-1976 שבתו עובדי חברת קצא"א והתבצרו על אסדות מול חוף הים באשקלון. כשהגיע המשורר חיים גורי לראיין את השובתים והם שאלו אותו מיהו, הוא השיב: חיים גורי מעיתון "דבר", עיתון פועלי ישראל. השובתים ענו לו בצחוק: פועלי ישראל קוראים את "אל-פאג'ר". אפיזודה זו מלמדת כי הניכור בין תנועת העבודה ההיסטורית ובין מעמד הפועלים בישראל היה במלוא עוזו עוד בשנות ה-70 ואולי אף בשנות ה-60. היום הניכור הזה מגיע לשיא, כאשר שתי המפלגות שירשו את הציונות הסוציאליסטית, העבודה ומרצ, מתקשות לעבור את אחוז החסימה. לניכור זה שורשים עמוקים בהיסטוריה של תנועת העבודה ויש לו השפעה קריטית על היכולת להקים בישראל תנועה סוציאל-דמוקרטית.

כבר בראשית דרכה, בשנים הראשונות של המאה ה-20, אימצה הציונות הסוציאליסטית דרך משלה, שסטתה באופן משמעותי מהמסורת הסוציאל-דמוקרטית. היא עשתה זאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, בניגוד לאירופה, שבה צמחה הסוציאל-דמוקרטיה, לא היו בארץ עובדים יהודים במקומות העבודה שאותם יש לארגן כדי לשפר את זכויותיהם, ותנועת העבודה צמחה במציאות של הגירה מתמדת, שבה הבעיה הראשונה במעלה של העובדים היתה מציאת מקומות עבודה; שנית, כבר בשלב מוקדם תנועת העבודה לא הסתפקה במעמדה כשמאל בתנועה הציונית, אלא תפסה ב-1930 את עמדת ההנהגה בתנועה זו. משתי סיבות אלה תנועת העבודה זנחה מהר מאוד תכונות מרכזיות של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית.

ראשית, תנועת העבודה עודדה בניית מקומות עבודה על ידי המגזר הפרטי. היא הבינה בשלב מוקדם שהשקעה פרטית לא תגיע למקום שיש בו סיכוי לסוציאליזם רדיקלי ולכן נקטה קו של "משק מעורב" ולא עסקה בבניית סוציאליזם בימינו באופן ממשי. עמדה זו התחזקה עוד יותר כשתנועת העבודה תפסה את הנהגת התנועה הציונית. בתור מובילי התנועה הלאומית היתה אחריותם גדולה עוד יותר והם הקפידו על עידוד ההשקעה הפרטית, הן בתקופת המנדט והן בתקופת המדינה הצעירה. בתקופת המדינה הדבר היה מורכב יותר שכן חלק גדול ממימון הצמיחה עבר דרך הממשלה, שאליה הגיעו כספי השילומים מגרמניה, אך היא העבירה שיעור ניכר מכספים אלה למגזר הפרטי.

שנית, תנועת העבודה עצמה בנתה מקומות עבודה ולכן ההסתדרות היתה לא רק ארגון עובדים אלא גם מעביד גדול. היא יצרה חברות שונות, כמו סולל בונה, שיכון עובדים ובנק הפועלים, שסייעו ליצור מקומות עבודה לעולים ולכן אלה תמכו במפלגות הציוניות-סוציאליסטיות. שלישית, תנועת העבודה היתה שותפה לצעדים קולוניאליים משמעותיים. הציונות רכשה קרקעות רבות מידי פיאודלים ערבים (מדמשק וביירות) והמתיישבים של תנועת העבודה היו צריכים לגרש את הפלאחים הפלסטינים שהיו אריסים באדמות אלה ממקום מושבם. פרקטיקה זו קלעה את תנועת העבודה למתח בין צורכי הלאום לערכים הסוציאל-דמוקרטיים המסורתיים של אחוות עמים ושוויון. מתח זה התעורר גם כתוצאה מפרקטיקה נוספת של תנועת העבודה – המאבק למען "עבודה עברית", שמשמעותו היתה בעיקר מאבק למניעת עבודה מפועלים ערבים אצל מעסיקים יהודים.

הסטייה המשמעותית של הציונות הסוציאליסטית ממדיניות סוציאל-דמוקרטית היתה מובנת בשל המצב הייחודי של תהליך ההגירה היהודי לארץ ישראל. היא אף קיבלה את תמיכת מעמד הפועלים היהודי-ציוני בארץ, משום שתרמה באופן משמעותי ליצירת מקומות עבודה ולקליטה מוצלחת של העולים. אך המצב החל להשתנות לקראת סוף שנות ה-50. לאחר שגל העלייה הגדול של השנים 1948–1950 מאירופה ומארצות ערב החל להיקלט ולהתבסס במקומות העבודה, החלו להתגלות בקיעים חמורים בין ציבור העובדים ובין תנועת העבודה. עתה החלו העובדים לבקש עזרה להתארגנות במקום העבודה ונתקלו בקשיים גדולים מצד ההסתדרות, שהיתה כאמור גם מעביד גדול. שנות ה-60 היו שנים של עימותים קשים בין ועדי העובדים להסתדרות. קושי נוסף נוצר כתוצאה מההרכב האנושי של תנועת העבודה, שיותר ויותר מפעיליה השתלבו בשכבת המנהלים החדשה שצמחה בישראל – הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, שהוקם במידה רבה ביוזמת הממשלה ובמימונה. מגמה זו יצרה ניכור נוסף בין תנועת העבודה ובין ציבור העובדים בישראל. אי אפשר להשתחרר מהחשש שניכור זה הוחרף עוד יותר בשל ההיבט העדתי. בעוד שרוב פעיליה של תנועת העבודה היו ותיקים מתקופת המנדט או בניהם, שהיו יוצאי מזרח אירופה, חלק גדול ממעמד הפועלים הישראלי החדש היו עולים מארצות ערב. הם הרגישו שתנועת העבודה אינה מייצגת אותם ואת קשייהם, וכי הסיסמאות הסוציאליסטיות שלה הן ריקות מתוכן ואף מכסות על אינטרסים מנוגדים – של הנהלה ומעבידים.

הקרע הזה בין "ישראל השנייה" לתנועת העבודה ההיסטורית לא תוקן. הוא הלך והחריף עם השנים ומצא את ביטויו בעיקר בתקופות של מתח פוליטי. זה החל באירועי ואדי סאליב ב-1958, דרך התפרצויות הפנתרים השחורים בירושלים בשנות ה-70 הראשונות והגיע לשיא עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977. כך קרה בבחירות 1981, וכך קרה גם בתקופת הסכם אוסלו ואחריו. נראה כי מי שרוצה להקים בישראל תנועה סוציאל דמוקרטית ראויה לשמה, צריך להתנתק באופן חד מהמורשת של תנועת העבודה, וזאת משתי סיבות: ראשית, כי סטייתה של תנועה היסטורית זו מערכי היסוד של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית מחייבת תיקון. התנועה הסוציאל-דמוקרטית אינה יכולה להיות תנועה של מנהלים, תנועה הבונה את המגזר הפרטי או תנועה הדוגלת באפליה אתנית; ושנית, זו צריכה להיות תנועה שתשקם את היחסים הפגועים בין "ישראל השנייה" לשמאל הישראלי. לכן, אסור לה להיות מזוהה עם האליטה בישראל – אליטה שלטונית, כלכלית או אחרת. היא צריכה לשים בראש סולם העדיפות שלה את החתירה לשוויון ואת הדאגה לחלשים, למוחלשים ולחסרי האמצעים. לכן, גם השארית הדלה של הציונות הסוציאליסטית יוצרת קושי בהקמת סוציאל-דמוקרטיה בישראל. ייתכן, כמובן, שזו נחלשה כל כך עד שקיומה המעשי כבר פחות בעייתי מבעבר, אך הוא עדיין בעייתי בתחום התודעה הפוליטית.

חברה וקהילה

כפי שראינו, מכשולים רבים עומדים בדרכם של אלה החותרים לשוויון בישראל. הסכסוך הישראלי-ערבי, הקרע בין העובדים המשכילים לעובדי הכפיים והמורשת הבעייתית של הציונות הסוציאליסטית – כל אלה יוצרים קשים כבדים והבנתם חיונית כדי שלא נשגה באשליות ולא נחשוב שהפתרונות מונחים מעבר לדלת. אך אסור שקשיים אלה ירפו את ידיהם של המאמינים בשוויון כלכלי וחברתי. שוויון וסולידריות אנושית הם ערכים כה בסיסיים וחשובים בקיום האנושי עד שכל מי שנדבק בהם פעם מתקשה להשתחרר מהם. לכן, אסור לאבד את האמונה בהם ויש להמשיך ולפעול כדי להפיץ אותם בקרב יותר ויותר אנשים. ערכים אלה – שאותם ירשנו עוד מן התנ"ך, ביתר שאת – מהמהפכה הצרפתית וגם מכל הדורות של מאבק השמאל מאז ועד היום – הם בעלי עוצמה כה רבה של שחרור אנושי, שאנו חייבים להמשיך ולדבוק בהם ולקדמם ככל יכולתנו. הבנת הקשיים חשובה, אך אסור לאבד את התקווה ואת הרצון לפעול.

לקח אחד בכל זאת עולה מכל הכתוב לעיל והוא לחדול מהבוז לציבורים גדולים בישראל שתומכים בימין. בדרך כלל הליברלים בזים לאותם תומכי ימין שנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי. מאמר זה מראה כי תמיכתם אינה טיפשית, אלא משקפת בחירה רציונלית במצב בעייתי ביותר, שבו מעמדם בחברה כה נחלש עד שעצם שייכותם לקולקטיב מוטלת בספק. התמיכה הפוליטית בימין עונה על הצורך העמוק בשייכות. האוחזים בתפיסה ליברלית חוטאים לא רק בכך שאינם מבינים זאת, אלא גם בכך שהם עיוורים לעובדה שמה שמכוון אותם הם אינטרסים מעמדיים ולא ערכים נעלים. התמיכה בשוק החופשי, בייבוא חופשי ובהגירה מסייעת להם לשמור על אורח חיים נוח ופריבילגי. במובן הזה, תנועה סוציאל-דמוקרטית צריכה לבדל את עצמה מתנועה ליברלית, שבניסוחה הקיצוני ביותר גורסת – במלותיה של מרגרט תאצ'ר – כי "אין חברה, יש רק אנשים". שמאל חברתי מאמין בחברה וגם בקהילות. הן יכולות להיות קהילות לאומיות, עירוניות, דתיות, קבוצות אוהדי כדורגל, עובדי מפעל ועוד. אך כבוד לקהילה באשר היא ולסולידריות הוא אלף-בית של סוציאל-דמוקרטיה. והוא צריך להיות כזה גם בסוציאל-דמוקרטיה הישראלית.