לפני שמארק ס', גיבור הסדרה "ניתוק" (Severance), התחיל לעבוד בתאגיד הענק הבדיוני "לומון", הושתל במוחו שבב מיוחד שגורם לעובדי החברה "להתנתק" מיד כשהם מגיעים למתחם התאגיד – כלומר, לשכוח את האישיות שלהם, את זיכרונותיהם ואת כל קורותיהם בחיים שמחוץ לעבודה. בסוף היום הם עוברים תהליך הפוך ושוכחים כליל מה עשו בעבודה. ולמחרת חוזר חלילה. 

הניתוק היה סיבת הצטרפותו של מארק ללומון מלכתחילה: הוא רצה לשכוח, ולוּ לכמה שעות ביום, את דבר מותה של דמות קרובה. בתחילת העונה הצופה בהחלט עשוי להזדהות איתו. למרות שעל הסדרה שורה אפלוליות דיסטופית, והרמזים המטרימים לפורענות קרבה מצטברים והולכים, ה"ניתוק" עצמו עשוי להיראות כסידור אידיאלי. הנה נמצאה הנוסחה המושלמת לאיזון עבודה—בית. חסל סדר הערבוב והזליגה בין האחד לשנייה. כשאנחנו בעבודה נהיה אך ורק בעבודה, וכשאנחנו בבית נהיה אך ורק בבית. בלי הצקות של הבוסית בשעות לא שעות, בלי טלפונים מהגן בזמן פרזנטציה חשובה.

עם התקדמות העונה הולך ומתבהר איזה מחיר גובה הניתוק מהעובדים, ועד כמה קל יותר לנצל עובדים דווקא כשהם "מנותקים" ומעשיהם בעבודה אינם נגישים למתבונן מבחוץ. שכּן, מסך הברזל מקל על המנהלים להתייחס אליהם בצורה מחרידה ומשפילה ולחילופין לגרום להם לבצע מטלות משונות וסתומות שהתוצרת שלהם ספק פיקטיבית לחלוטין ספק בעלת השלכות מפלצתיות. המסתורין בשאלה הזאת, "מה לעזאזל הם מייצרים שם", לא מתפוגג גם בחלקה השני של העונה, אבל בשלב זה כבר ברור שלמנהלים יש אינטרס לשמור אותה בסוד ובמשתמע – שיש בזה ממד הרסני.

סוג הניתוק הספציפי הזה – מהתוצרת של התאגיד – מהדהד את מושג הניכור (Alienation) בהגותו של קרל מרקס. עשרות שנים טרם הופעתו של התאגיד המודרני, השתמש בו מרקס כדי לתאר את הרגש הקשה שחש העובד במשטר הקפיטליסטי, במספר חזיתות: כלפי עבודתו, כלפי זולתו, ואולי חשוב מכל – כלפי עצמו. מבחינת מרקס, הרגש הזה נובע ישירות מהדרישה המופנית כלפי העובד במערכת הקפיטליסטית – יהיה זה פועל קשה יום במפעל מיוזע או אשת מחשבים באופן-ספייס ממוזג – למכור למחייתו את כוח עבודתו ולהיות נתון למרות מעבידיו. "העובד מרגיש אפוא כמו עצמו מחוץ לעבודתו", כותב מרקס, "ובעבודתו הוא מרגיש מחוץ לעצמו". 

אבל בתוך זה מייחד מרקס דיון נפרד לניכור של העובד מתוצרי עבודתו, שבסופו של יום נשללים ממנו, ושבמקרים רבים, בשל ביזור העבודה, הוא אף לא זוכה כלל לחזות בהם. "האובייקט שנוצר על ידי העבודה, מוצרהּ, מתגלה כמהות זרה, ככוח בלתי תלוי ביוצרו. הפועל מתייחס אל מוצר עבודתו כאל מושא זר", כותב מרקס בכתבי יד כלכליים פילוסופיים, "[…] הפועל משקיע יותר ויותר באובייקט, אולם משעה זו אין הוא שייך עוד לעצמו כי אם לאובייקט. החצנתו של הפועל באמצעות מוצרו משמעותה לא רק שעבודתו הופכת לאובייקט, להוויה, שהם חיצוניים אלא בכך שהיא מתקיימת מחוצה לו, שעבודתו הופכת לכוח עצמאי כלפיו. שהחיים שהוא העניק לאובייקט עומדים מולו עוינים ונוכריים" (תרגום: שלמה אבינרי).

צריך לראות את חבריו של מארק ס' למחלקת "זיקוק מיקרו-מידע" ממיינים מספרים בעיניים מזוגגות, כדי להבין עד כמה מרקס צדק. 

הסחת דעת מפוארת

על פניו, קשה לחשוב על מקום רחוק יותר מלומון מאשר חברת ההיי-טק העכשווית. בניגוד לתאגיד המתעמר ב"ניתוק", או למפעל הדיקנסיאני שניתח מרקס, חברות ההיי-טק בנות ימינו מציעות לעובדיהן תנאי עבודה חלומיים. תיאור מעט מוגזם שלהן (אבל רק מעט) אפשר למצוא במערכוני ההייטקס של "ארץ נהדרת". בין האטרקציות שמציג הפאונדר, המייסד, ה-CEO והמנכ"ל של חברת WEBOS, נדיר האקרמן, למועמדים חדשים לעבודה, יש בריכת כדורים, מכונת משחקי וידאו, ביליארד, פינג פונג, משחק הטלת חצים, ברז בירה, ברז ראמן, טסלה וגלידה בשלושה טעמים. על הרקע הזה, בדיחת הילדות על קולה בברזים נראית פתאום כמו תיאור חיוור.

בכחנליית הפיתויים הזאת חדשה יחסית בשוק העבודה. רק עד לפני שנים ספורות סברנו שמוקד המשיכה העיקרי של מקומות עבודה הוא שכר גבוה, לעתים גם יציבות וקביעות, או שעות עבודה נוחות וחופשים ארוכים. אבל פיתויים מהסוג שמציעות חברות ההיי-טק נראים כלקוחים היישר מתוך פנטזיה של מתבגר. מה קרה כאן?  

לכאורה, הסיבה להם היא מאבק האיתנים שמתנהל בין החברות השונות על שירותיהם של המועמדים האיכותיים ביותר. אבל ייתכן מאוד שזה לא כל הסיפור. סוד גלוי הוא, שמרבית הפיתויים הללו משמשים כלֹא יותר מאשר תפאורה, קישוט. הרי כמה עובדים באמת עוצרים את יום עבודתם כדי לשחק בפינג פונג? אלא שלא אחת, הקישוט משתלט על המרחב כולו – זה לא רק משחק וידיאו או ברז בירה, אלא אופן-ספייס שלם שמעוצב כמו לונה פארק, "Happy Hour" שמשתלט על מהלך יום העבודה, טיסה של כלל עובדי המשרד למלדיביים.

הכל ביחד מתארגן לכדי הסחת דעת מפוארת במיוחד, ולא נותר אלא לשאול: מדוע?

בגדול, נראה שהיא בעצם נועדה לאפשר לאנשים מוכשרים במיוחד ובעלי אפשרויות תעסוקה מגוונות לעשות עבודה שהיא הרבה פעמים משעממת כשלעצמה, ובפעמים אחרות היא ממוקדת בפיתוח מוצרים הנעים על הסקאלה שבין חסרי חשיבות, למטופשים, לגורמים נזק של ממש. וכל זה בשביל להפוך כמה בודדים שניצבים בראש הפירמידה לעשירים כקורח. אם לחזור למונחיו של מרקס, העובדים מנוכרים לחלוטין לתוצרתם, רק שעכשיו, בזכות המומחיות שקנו במהלך חייהם המקצועיים, ששווה את משקלה בזהב – מישהו צריך לפצות אותם על כך. אז שיהיה טיסה למלדיביים.

נדיר האקרמן צדק

מם מוצלח במיוחד בעמוד הפייסבוק "למה את חייבת להרוס", מתאר שיחה דמיונית בין גיבורת הקומיקס לעובד היי-טק גנרי. היא מתלוננת על כך ש"נמאס שמשקיעים רק בהיי-טק" וש"יש עוד מלא מקצועות שחשובים לחברה". הוא משיב לה ש"ההיי-טק הוא מנוע הצמיחה של ישראל" וש"רק בזכותו אנחנו מדינה מודרנית ומתקדמת". כשהגיבורה שואלת אותו "אז מה הסטרט-אפ שלך עושה בעצם?", היא נענית ש"זאת אפליקציה שמשתילה לך עוד פרסומת בתוך הפרסומת וגם מצותתת לך לטלפון".

אמת: לא כל עובדי ההייטק עמלים על פיתוח אפליקציות מטופשות, רבים עושים עבודה חשובה כמו מציאת פתרונות למשבר האקלים או פיתוח תחליפי חלבונים מהחי, ומאליו מובן שרבים עוד יותר נהנים מהעבודה שלהם ומוצאים בה יצירתיות ותרומה להתפתחות העצמית. גם הכנסות המדינה מצמיחת ההיי-טק הן לא דבר של מה בכך. ובכל זאת, קשה להתחמק מהתחושה שחלק גדול מהמשרות שנכללות תחת המושג הרחב כל כך "היי-טק" – לחלקן טייטלים מתחכמים עד אבסורד, שגם עליהם מיטיבים ללגלג ב"ארץ נהדרת" – הן מה שהאנתרופולוג דיוויד גרייבר כינה "עבודות בולשיט".

בפשטות, אלה משרות שיכלו להימחק מחר מהעולם מבלי שמישהו היה מרגיש בזה. "משרות בולשיט הן לעתים קרובות משרות שבהן אתה זוכה לשכר נאה, מלווה בחבילות הטבות, ומתייחסים אליך כאילו אתה חשוב וכאילו אתה עושה דבר שחייב להיעשות – אולם למעשה אתה יודע שאתה לא", כתב גרייבר המנוח, כאילו מתוך קיוביקל הרצלייני. כמובן שהסיבה המרכזית להיותן של משרות "מבולשטות" היא זניחותה של התוצרת.

בורג קטן, אבל לפחות מצוחצח

אם להיות הוגנים, הרי שכל זה נכון לא רק לעולם ההיי-טק. רובנו – לעתים גם ללא קשר לשאלה מה אנחנו מייצרים – נתונים באותה מערכת שגורמת למעגלי אשמה, תחושת התחזות וחרדה כלפי מקום עבודתנו וכלפי הבחירות שביצענו. משכך, ההיי-טק נראה לא פעם עדיף על ענפים אחרים (לפחות כל זמן שיש לאדם את היכולת להשתייך אליו – עניין שנשכח לעתים קרובות מדי), כי ההיי-טק לפחות מציע ביטחון כלכלי יחסי. ייתכן שגם בהיי-טק התחושה היא שאתה בסך הכל בורג קטן במערכת הגדולה, אבל לפחות מצחצחים אותך באופן קבוע ודואגים לשֶמן המשובח ביותר שימנע ממך להחליד.

במילים אחרות: יש אסטרטגיה גרועה אפילו יותר של התמודדות עם ניצול ו/או ניכור (לפחות מנקודת המבט של העובד). שרה יפה (Jaffe), מחברת הספר מקום העבודה שלך לא יאהב אותך בחזרה מכנה את הנוקטים בה: "פועלי אהבה" (Labourers of love). יפה, עיתונאית אמריקאית, מתארת שוק עבודה שבו חלק מהעובדים, בעיקר הצעירים שבהם, כבר לא מחפשים רק שכר ותנאים טובים, אלא גם משמעות והגשמה; ערכים שפעמים רבות באים על חשבון השכר והתנאים, ושגורמים לאנשים מוכשרים ובעלי יכולות לקרוע את עצמם אינספור שעות בעבודה קשה ולא מתגמלת, תחת מנהלים שמספרים להם בתמורה שהם תורמים לעולם או מגשימים את עצמם.

המעבר מכלכלת ייצור לכלכלת שירותים, היא כותבת, גרם למצב שבו "יותר ויותר מאיתנו נופלים לעבודות הדורשות מאיתנו מחויבות רגשית, מסירות ואהבה", ממש כאילו טיפלנו באדם יקר לנו. עובדים בענפים כמו אמנות, אבל גם בהיי-טק, נדרשים פעמים רבות, ממש נדרשים, לשמוח ולהתגאות בעבודתם. זה הופך למעין תנאי או קריטריון לביצוע נאות של המשרה (דוגמאות מאלפות לכך שזורות בסדרה WeCrashed, על עלייתו ונפילתו של אדם נוימן, מייסד WeWork, שרודה בעובדיו להיראות מבסוטים).

בעבודות כאלה, טוענת יפה, הציפייה מהעובד להיות מאושר, להתגאות בעבודה ולחשוב עליה "כמו משפחה", הם בדרך כלל יופמיזמים לדרישה להיות בעבודה יותר שעות – ולראות בה, אכן, תחליף למשפחה, במובן הכי מילולי. קצת שכחנו את זה, כותבת יפה, אבל אפשר למצוא את ההגשמה וההנאה העצמית גם מחוץ לעבודה – למשל, למצוא תחביבים, לבלות עם המשפחה. 

אפשר להתפטר מחר בבוקר. או שלא

ולפעמים, ההזדהות עם מקום העבודה היא לא מבחירה. 

העובדים המנותקים בתאגיד לומון שמבקשים לעזוב את מקום העבודה מתקשים לעשות זאת. לכאורה אף אחד לא משאיר אותם שם בכוח, וחוקית מותר להם לעזוב מתי שיחפצו – ממש כמו בכל מקום עבודה אחר. אבל בפועל זה לא כל כך פשוט. עובדים שמבקשים לעזוב מופתעים בכל פעם מחדש למצוא את עצמם למחרת בחזרה במשרד, גם אחרי שהאישיות התאגידית שלהם נשבעה שלא תחזור לשם יותר לעולם. התשובה שהם מקבלים מהמנהלים שלהם (שאינם מנותקים) היא ש"בכל פעם שאתה בא לכאן זה בגלל שאתה בוחר בכך". 

כמובן שזה רק חצי מהאמת; ה"אישיות החיצונית" שלהם אמנם בחרה לחזור מסיבותיה-שלה, אבל האישיות התאגידית שלהם, זו  שבאמת עובדת, לא רוצה בכך. הנמשל ברור: מבחינה יבשה, כל אחד ואחת מאיתנו גם יכול ויכולה להתפטר מחר בבוקר. אבל האם זו באמת כל התמונה? יותר מדי פעמים אנחנו שבויים של הבחירות שעשינו בעבר, בנוגע לתחום הלימודים או ההתמחות; של הצורך הדחוף בכסף, כדי לשלם שכר דירה; של ציפיות המשפחה והחברה; ושל השיטה הכלכלית שבמסגרתה אנחנו מנסים להתקיים.

עם התקדמות העונה, לומדים גיבורי "ניתוק" שהאפשרות היחידה שלהם לגבור על כוחו העצום של התאגיד ולהצליח לעזוב אותו, או לחילופין לחשוף לעולם את מה שבאמת מתרחש בו, היא באמצעות שילוב זרועות. רק כך יצליחו להערים על המערכות המשוכללות שמפעיל נגדם התאגיד. שיתוף הפעולה הזה מרמז באופן ברור לאפשרות של עבודה מאורגנת וליכולתם של איגודי עובדים להציב כוח נגדי מול כוחו של התאגיד המודרני.

בעולמם של צעירים אמריקאים, גם הפרוגרסיבים וה-Woke שבהם, זו יכולה להיחשב בשורה של ממש. חרף ההתאגדויות המרגשות שמתרחשות בארצות הברית בתקופה האחרונה, בתאגידים כמו אמאזון וסטארבקס, שיעורי העובדים המאוגדים במדינה ממשיכים לרדת, וחוקי העבודה בה מקשים מאוד על התאגדויות חדשות. אבל אל תיתנו להתרגשות הזאת לבלבל אתכם. החברה שמימנה את "ניתוק" ושמשדרת אותה בשירותי הסטרימינג שלה, על מסריה פרו-העבודה המאורגנת – אפּל, כמובן – פועלת באגרסיביות נגד העובדים שלה, בעיקר מעמד המוכרים בחנויות שמנסה להתאגד, ואף פיטרה את העובדת שהתחילה את ניסיונות האיגוד. 

ממש לאחרונה הודלף לרשת סרטון ובו ניתן לשמוע נאום ששלחה ראש מחלקת החנויות בחברה לעשרות אלפי העובדים, שם היא מפצירה בהם שלא להתאגד, בין השאר מכיוון ש"המשמעות של התאגדות תהיה לשים ארגון אחר באמצע מערכת היחסים שלנו, ארגון שלא חולק איתנו את ההבנה העמוקה של אפל. והכי חשוב, ארגון שאני מאמינה שלא חולק את המחויבות העמוקה שיש לנו כלפיכם". ברקע הסרטון שהודלף ניתן לשמוע את צחקוקי העובדים. אולי אפשר לכתוב על זה סדרה.