״׳מהפכה חוקתית׳, כך הגדיר אהרן ברק את חוקי היסוד וקבע כי הכול שפיט. אבל זו לא הייתה מהפכה חוקתית: זו הייתה הפיכה אנטי־דמוקרטית ששינתה את המשטר בישראל מקצה אל קצה.״ (עמ׳ 25) 

בספרו עב הכרס ״נגד הרוח״ חיים רמון מציג את ״המהפכה השיפוטית״ כמחטף, שעבר ״בשקט, בהיחבא למחצה״ כפי שלמען האמת הודה אהרן ברק עצמו. בתהליך שראשיתו בהלכת דרעי־פנחסי, שקבעה כי שר או סגן שר שהוגש נגדו כתב אישום אינו יכול להמשיך ולכהן בתפקידו; והמשכו בהפיכת חוקי היסוד לחוקים שבית המשפט רשאי לפסול לאורם חקיקה; הפך עצמו בית המשפט לסמכות עליונה הרשאית להכריע גם בסוגיות פוליטיות מובהקות. האיום המתמיד בהגשת כתב אישום שיאלץ אותם להתפטר, מביא שרים להתיישר לפי הקו שקובעת מערכת המשפט ולהימנע מביצוע שינויים משמעותיים במערך הכוחות העומד מולה.

הביקורת של רמון על האקטיביזם השיפוטי אינה בלתי מבוססת. הוא אף מצטט את השופטים מישאל חשין ומשה לנדוי, שהתריעו כי אי־הגבלת האפשרות לעתור לבג״ץ מהווה חתירה תחת ריבונות הפרלמנט ופגיעה חמורה בדמוקרטיה. באשר למעמדו יוצא הדופן של היועץ המשפטי לממשלה, הוא מביא את דברי פרופ׳ שלמה אבינרי במאמרו ״די לריכוזיות״ מ־2009: ״היועץ המשפטי מרכז בידיו סמכויות שאין דומה להן בשום מדינה דמוקרטית. העובדה שמדובר באישיות ממונה ולא נבחרת רק מעצימה את הפגיעה בדמוקרטיה״.

ספרו של רמון ממשיך אפוא דיון חשוב בשאלת האקטיביזם השיפוטי ומחדד את הצורך במערך עדין של איזונים ובלמים שימנע מצב שבו המטוטלת, הנעה בין רשות מבצעת ושופטת, ״תיתקע״ בצדה האחד – הצד שנטל לעצמו כוח מופרז פשוט משום שהוא יכול. אלא שרמון מתעלם מכך שישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה שבה אין כל מגבלה ממשית על כוחה של הרשות המבצעת פרט לבית המשפט העליון, כפי שמראה פרופ׳ עמיחי כהן במחקרו ״פסקת ההתגברות: איזונים ובלמים של המוסדות הפוליטיים ומערכת המשפט״, שיצא לאור מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. השיטה הקואליציונית בישראל מכפיפה בפועל את הכנסת לממשלה ומעניקה לאחרונה, מבחינה זו, כוח בלתי מבוקר, שעקרון הפרדת הרשויות מחייב להגבילו.

אחת הדוגמאות שרמון מביא לזליגת הרשות השופטת לתחומים לא לה היא החלטת בג״ץ למנוע הקמת כלא פרטי בישראל. הפרטת בתי הכלא מהווה בפועל הפקעה של סמכות הכליאה מדי המדינה ופותחת פתח, כפי שאירע בארה״ב, לניצולם של אסירים ככוח עבודה זול למטרות רווח וללחץ מצד חברות פרטיות להחמרת ענישה משיקולים כלכליים. כלומר, דווקא הכרעה זו ממחישה שגם אם האקטיביזם השיפוטי תפח לממדים בעייתיים, ההגנה של בית המשפט על זכויות אדם ועל ערכי יסוד דמוקרטיים בהיעדרה של חוקה – היא חיונית.

הביקורת שמותח רמון על מערכת המשפט לא צמחה בחלל ריק. היא מהדהדת את השקפותיו של שר המשפטים לשעבר פרופ׳ דניאל פרידמן, שהוביל את ״הפיכת הנגד״ ל״מהפכה השיפוטית״. אלא שהאופן הבלתי מסויג שבו מבצע רמון דמוניזציה למערכת המשפט והאכיפה, שאותן הוא מאשים בין היתר בתפירת תיקים סדרתית, משתלב בהסתה משולחת הרסן של הימין האנטי־ליברלי נגדה בשנים האחרונות. בכך הוא אינו ״הולך נגד הרוח״, אלא נותן רוח גבית לניסיון להמיר את הכוח העודף שנטלה לעצמה הרשות השופטת בריסוקה על ידי הדרג הנבחר, במקום לשאוף לאיזון מחודש בין הרשויות.

אין פרטנר

״ברק הצליח לשכנע את הציבור בישראל כי הפלסטינים אינם מעוניינים בהסדר מדיני וכי אין טעם לנהל איתם משא ומתן. בכך סלל, יותר מכל גורם אחר, את דרכו של הימין לשלטון למשך שנים ארוכות.״ (עמ׳ 340)

עיקר הספר נסוב סביב שלושה צמתי הכרעה מרכזיים שישראל ניצבה בפתחם בעשורים האחרונים, ושרמון השתתף בעיצוב הנתיבים שנבחרו (גם אם בהמשך נזנחו). המאבק על מעמדו של בית המשפט הוא הראשון בהם. הנושא הפלסטיני הוא השני. בדומה לאחרים במחנה, טוען רמון שכישלון השיחות בקמפ־דיוויד מוטל על התעקשותו של אהוד ברק להגיע להסכם שישים קץ לסכסוך אחת ולתמיד, במקום לחתור להסכמי ביניים שיכשירו את התנאים להסדר קבע עתידי. בהצהרתו המפורסמת לפיה אין פרטנר בצד השני, הכניס ברק את תהליך השלום לקיפאון שנמשך, למעשה, עד היום.

רמון צודק מן הסתם כשהוא קובע שרק חתירה להסכם מדיני עם הפלסטינים תמנע את הפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד דו־לאומית ותבטיח את המשך קיומה. אולם ניתן לתהות על הקלות שבה הוא פוטר את הסרבנות הפלסטינית מאחריות למצבו הקטטוני של תהליך השלום. הוא עצמו מכיר בכך שההנהגה הפלסטינית לא הייתה מוכנה לשום פשרה בנושא השטחים. בחירתה של הנהגת אש״ף לשוב לדרך הטרור בתגובה להצעה מרחיקת הלכת ביותר שאי פעם קיבלה מישראל, והעובדה שלא הרימה את הכפפה גם כשאולמרט התעלה עליה, לכל הפחות מעמידה בסימן שאלה את נכונותה או יכולתה להגיע להסדר קבע.

השתייכותו הדורית של רמון ניכרת לא רק בהכרתו המפוכחת בכורח המוסרי והקיומי כאחד של ישראל בסיום הכיבוש, אלא גם בעיוורונו ביחס לבעייתיות של בחירת השמאל הישראלי לאמץ את אש״ף כפרטנר שאין בלתו. זאת, על אף הטרור שבאמצעותו ביסס את שלטונו על הפלסטינים והעובדה שהאמנה הלאומית הפלסטינית, המסמך המכונן של אש״ף, שוללת את זכות קיומה של ישראל. כשהוא מתאר את ראשית התהליך שהוביל להסכמי אוסלו, כותב רמון שרבין ״הציב מגבלות. אחד הנושאים שהתעקש עליהם תחילה היה הרכב הנציגות הפלסטינית. בעיניו, אש״ף היה בבחינת ׳סדין אדום׳. הוא הטיל וטו על הידברות עם אנשי הארגון וטען כי יש להידבר עם נציגות מהשטחים שאינה חלק מאש״ף״.

בספרו ״לעשות שלום עם הפלסטינים״ מתאר פרופ׳ אודי מנור את התופעה מעוררת ההשתאות שבמסגרתה תייג ״מחנה השלום״ את אגודות הכפרים המתונות ותומכות הפשרה המדינית – שצמחו מלמטה כהנהגה פלסטינית שיכולה הייתה להוות משקל נגד לפת״ח – בתור ״קוויזלינגים״ ו״משת״פים״, והתנגד לדיאלוג עמן. לאור התעקשותו של המחנה שעליו נמנה רמון, בניגוד לעמדתו המקורית של רבין, כי פשרה מדינית תיתכן רק מול ארגון שמעולם לא ויתר על תביעת השיבה הפלסטינית, הוא שותף בעצמו לקריסת תהליך השלום שבה האשים את ברק.

מפריט הדרקונים

״אבי קשה היום וחבריו הפועלים נשאו על כתפיהם השחוחות את המנגנון ההסתדרותי על אלפי פקידיו ועסקניו. איש מאנשי המנגנון ההסתדרותי לא נפלט לשוק בשל המיתון, אבל אבא שלי נזרק – ובלי כלום.״ (עמ׳ 212)

הנה כי כן הצומת השלישי. רמון מתאר את ההסתדרות הכללית כמעין דרקון רב־ראשי אימתני, בא בימים ומושחת עד היסוד, ששלט ללא מצַרים במפא״י ובמשק הישראלי ורבץ בקנאות על קופת המדינה והמפלגה. כדי לשמר את מקור כוחה – ההסתדרות חייתה מדמי החבר שהקנו חברוּת בקופת חולים כללית – מנעה ההסתדרות את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כך, דווקא מעוז הסוציאל־דמוקרטיה בישראל דאג להותיר על כנו מצב שבו למאות אלפי אזרחים, שלא יכלו להרשות לעצמם לשלם עבור חברות באחת מקופות החולים, אין ביטוח בריאות.

במשך שנים הייתה ההסתדרות מצויה בניגוד אינטרסים בשל היותה, מצד אחד, ארגון העובדים הגדול במשק, ומצד שני המעסיקה הגדולה ביותר בו, פרט למדינה. מנגנון מנופח וניהול כושל והפסדי של מפעליה הביאו אותה לגירעונות חוזרים ונשנים, ולדרישת סיוע כספי משלטון מפא״י כדי לכסות אותם.

האופן שבו מתאר רמון את פגמיו ועיוותיו המרובים של המנגנון ההסתדרותי עושה רושם נאמן למציאות. לא מעט אומץ ונחישות היו דרושים לו כדי להתייצב מול ארגון רב־עוצמה זה ולבצע בו שינויים דרסטיים, ובראשם ניתוק הקשר בין השתייכות לקופת חולים כללית לבין חברות בהסתדרות. אלא שהתמקדותו של רמון בשחיתות מטשטשת את טיבו האמיתי של הטיפול שהעניק להסתדרות – לא ריפוי, אלא המתה.

במקום להנהיג בהסתדרות רפורמות רדיקליות שסופן דמוקרטיזציה, ״ניקוי אורוות״ והחלת כללֵי מינהל תקין, הוא בחר להפריט את נכסיה ולהחלישה באופן שלא תוכל להתאושש ממנו. הוא עשה זאת משום שמטרתו לא הייתה רק תיקון הארגון, אלא גם – ואולי בעיקר – סלילת הדרך ממשק הסתדרותי למשק מופרט, וממדינת רווחה לכלכלת שוק ניאו־ליברלית.

רמון מציג את ההסתדרות הכללית כרחוקה שנות אור מהמדיניות החברתית של המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות בסקנדינביה, שהיו מקור השראה מרכזי עבורו – ואת מכירת נכסיה כתהליך הבראה שנועד לקרב את ישראל לסטנדרטים של אותן המדינות. אלא שכפי שמראה ד״ר עמי וטורי במאמרו ״המודל הסקנדינבי״, הבסיס לשוויון באותן מדינות הוא דווקא בעלוּת מסיבית של ארגוני עובדים על חלקים במשק.

רמון אף נאחז בתפיסת הממלכתיות של בן־גוריון כדי לטעון ש״עם קום המדינה ב־1948, לא היה עוד צורך בהסתדרות הכללית, מאחר שאת מקומה מילאו המוסדות הממלכתיים שהמדינה הקימה״ (215). אולם האופן שבו הוא מציג את השקפתו של מייסד המדינה בדבר היחס הרצוי בין המדינה להסתדרות שגוי מן היסוד. במחקר היסטורי שעתיד להתפרסם בקרוב כעבודת דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון, מראה ניקולאי (נוי) טבך שדווקא מתוך תפיסת הממלכתיות שאותה פיתח, סבר בן־גוריון שעל ההסתדרות להוסיף ולמלא תפקידים מרכזיים בישראל לאחר הקמתה, אשר כללו את הקמת חברת העובדים, חינוך העולים והציבור וביצוע מדיניות הפיתוח של המדינה.

רוח הזמן

״באותו יום הבדידות והקושי נהפכו באחת לנחלת העבר. הנה, צדקתי: גם הרוח הגדולה והעזה ביותר עשויה לשנות את כיוונה וגם המורד הבזוי והמנודה מכול עשוי להיות גדול המנצחים.״ (עמ׳ 11)

בשלושת הצמתים שתוארו כאן מציג עצמו רמון כמהפכן חדור מטרה שאינו חושש ללכת ״נגד הרוח״ ולהוביל את השינוי הנחוץ גם במחיר אישי של נידוי ובדידות. אלא שהפער בין התמיכה הציבורית בעמדת רמון ביחס להסתדרות למשל, או הרוב הגורף בכנסת לחוק הביטוח הבריאות הממלכתי שקידם; לבין תפיסתו העצמית כנון־קונפורמיסט ״אנרכיסט באישיותו״, חושף את מיקומו האמיתי, המורכב בהרבה, ביחס לקונצנזוס.

יותר משמדובר ב״הולך נגד הרוח״ רמון הוא סמן חד ומובהק של השתנות רוח התקופה ושל תמורות רעיוניות שחלו בדורו. המהלכים שנטל חלק מרכזי בקידומם – מהפכת ההפרטה, ההכרה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית והניסיון לתגובת־נגד לאקטיביזם השיפוטי – כולם בעלי אלמנטים מהפכניים, אולם הם הבשילו עוד קודם לכן בתודעת חלקים במחנה. בעשייתו הפוליטית ובמשנתו הרעיונית מייצג רמון, לטוב ולרע, את הצייטגייסט של השמאל־מרכז הליברלי בתקופתו – על תובנותיו המפוכחות וערכיו המתוקנים, לצד נקודות עיוורונו ושגיאותיו הפטאליות ביותר.

נגד הרוח / חיים רמון. הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 645 עמודים, 2020