פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית ביוני, שביטלה את הזכות החוקתית של כל אישה לבצע הפלה, פגעה ביכולת להגדיר את מנהיגת העולם החופשי כדמוקרטיה מתוקנת. מדינה השוללת מנשים חירויות אדם בסיסיות חמישה עשורים אחרי שהובטחו, ודוחקת אותן שוב לעבור הפלות באופן מחתרתי ובלתי מפוקח המסכן את בריאותן ואת חייהן, היא מדינה שאיבדה את המצפן המוסרי שלה.

קשה להפריז בגודל האבסורד הטמון בניסיון של תומכי המהלך להצדיק אותו כהגנה על קדושת החיים. זאת, בשעה שהם עצמם גדולי המתנגדים לביטוח בריאות ממלכתי ולהגבלת הגישה הבלתי מבוקרת לנשק, המובילה פעם אחר פעם למעשי טבח המוניים. המאמץ השקדני של הימין הפופוליסטי-דתי בישראל לייבא ארצה את עולם הערכים המעוות הזה, המחויב לחיי אדם רק טרם לידתו אך מרגע צאתו לאוויר העולם מותיר אותו לגורלו, אירוני אף הוא. מדובר הרי במוטציה של זרמים מסוימים בנצרות הפרוטסטנטית, הרחוקים מעולמה המושגי והמוסרי של היהדות.

אבל מעבר לדחיית הניסיון להשריש את האופל הרעיוני הזה בישראל, יש לשאול: האם דעיכת הליברליזם האמריקאי מהווה תמרור אזהרה גם עבורנו?

מאבדים את המרכז

התשובה הקצרה והמדאיגה היא "כן". ביטול הזכות החוקתית להפלה הוא אחת התוצאות של פירוק המרכז הממלכתי האמריקאי לטובת הקצנה וקיטוב מואצים של שני המחנות הפוליטיים. עד לפני מספר שנים, המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית שימשו כמסגרות רחבות למגוון של דעות. במצב עניינים שכזה, הזרם המרכזי בכל אחת מהן היה, מטבע הדברים, רחוק מהשוליים האידיאולוגיים; הוא פנה לחלקים נרחבים מן הציבור וביטא מתינות ואיזון.

אלא שבעשורים האחרונים של המאה הקודמת, המבנה החברתי-כלכלי בארצות הברית השתנה וביחד איתו גם האיזון התערער. לפי נתוני הפדרל ריזרב, ברבעון הראשון של 2021 החזיק האחוזון העליון, האמיד ביותר בקרב האמריקאים, בכ-41.52 טריליון דולר – סכום הגדול בערך פי 16 מכלל ההון שבו מחזיקים 50 האחוזים האמידים-פחות של הציבור האמריקאי (כ-2.62 טריליון דולר). הריכוז ההולך וגובר של ההון בקרב אחוז אחד מהאוכלוסייה, והיווצרות בועת נדל"ן שהתנפצותה הובילה למשבר הכלכלי העולמי ב-2008, הניבו תגובת-נגד רדיקלית לקפיטליזם הניאו-ליברלי שהכזיב – מימין ומשמאל גם יחד.

מימין, תנועת מסיבת התה השמרנית-ליברטריאנית סללה את הדרך לטראמפיזם, שהביא תפיסות אנטי-הומניסטיות וקונספירטיביוּת אנטי-ממסדית מהשוליים הסהרוריים של ה"אלט-רייט" היישר ללב המפלגה הרפובליקנית. לאורך שנות כהונתו, עשה טראמפ כל שביכולתו כדי לכרסם באושיות הדמוקרטיה האמריקאית: מהפצת פייק ניוז נגד יריביו הפוליטיים והתקשורת ועד הסתה נגד קבוצות מיעוט, ביזוי כל מוסכמה שלטונית ומוסד ממלכתי, פריסת חסותו על קבוצות גזעניות ואלימות וליבוי ניסיון ההפיכה לאחר הפסדו ב-2020.

התפוררות רשת הביטחון החברתית שממנה נהנו המעמדות העובדים – מי שבמשך שנים היו אחד מעמודי התווך של המפלגה הדמוקרטית – העבירה אותם לצדו של הפופוליזם הטראמפיסטי. ציבור העובדים האמריקאי סבל במשך שנים מסגירת מפעלים והעברתם למדינות שבהן עלויות ההעסקה והייצור זולות יותר. לצד זאת, מעסיקים רבים העדיפו להעסיק מהגרים, המהווים כוח עבודה זול וקל לניצול, על פני שכירים אמריקאים, מה שיצר תחרות ועוינות בין שתי הקבוצות. האליטה הליברלית התנכרה במידה רבה למצוקת העובדים כתוצאה מתהליכים האלה, כאשר תמכה בלא סייג בגלובליזציה במתכונתה הניאו-ליברלית. את הרווח הפוליטי גרף טראמפ, שבניגוד לאליטה הליברלית, הציע מדיניות שהתיימרה להגן על העובד האמריקאי באמצעות הגבלת ההגירה והגנה על תעשייה מקומית מפני תחרות בינלאומית.

השמאל, מצדו, התמודד עם פגמיה המבניים המחמירים של החברה האמריקאית באופן מורכב. מצד אחד, רעיונות סוציאל-דמוקרטיים שעד לאחרונה היו בגדר טאבו בארצות הברית, הפכו לקונצנזוס כמעט במפלגה הדמוקרטית. רפורמת "אובמה-קר", שנועדה להבטיח ביטוח בריאות גם למעוטי הכנסה, סימנה את המפנה של מדיניות הממשל האמריקאי לעבר אפיקים שניתן כמעט להגדיר כסוציאל-דמוקרטיים. השלים את המפנה הנשיא ביידן שבנאום ההיסטורי שנשא במלאת מאה הימים הראשונים לכהונתו הודיע על העלאה דרסטית של שכר המינימום לעובדי קבלן במגזר הציבורי, הקצאת 1.8 טריליון דולר למדיניות חינוך ורווחה, וכמעט הכפלה של המס על רווחי הון לאמריקאים המרוויחים למעלה ממיליון דולר.

אבל כוונותיו הנכונות של השמאל הדמוקרטי במישור הכלכלי-חברתי נקברו תחת ענן האבק שהותירה פוליטיקת הזהויות של הניאו-ליברליזם הפרוגרסיבי. הנזק שהיא גרמה לחברה האמריקאית חרג בהרבה מהסטת השמאל מדיון בדרכים לשינוי המצב הקיים אל פרקטיקות מוסרניות עקרות שתורמות לשימורו. בין היתר, קשה להתעלם מהדמיון בין תיאוריית ה"דיפ-סטייט" הפרנואידית של הימין, לבין הקריאה הפרוגרסיבית לפרק את המשטרה – במקום לתקנהּ – בעקבות הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד על ידי שוטר. אימוץ הקריאה המסוכנת הזאת בעיר סיאטל הביא להותרת רובעים שלמים ללא פיקוח משטרתי ולהפקרת המתגוררים בהם לגורלם. בעלי עסקים שהעזו לבקש הגנה משטרתית ספגו בשל כך התנכלות ואיומים מצד מתפרעים. זאת ועוד, במעין היפוך סמלי של תוכנית טראמפ לגירוש מהגרים אשר נפסלה על ידי בית המשפט העליון, הקימו אבירי הקִדמה "מרחבים בטוחים" ברחבי הקמפוסים שאין בהם כניסה ללבנים.

שתי האידיאולוגיות האנטי-הומניסטיות, ההפוכות לכאורה, חלקו אפוא את אותה הנחת יסוד גזענית כשייחסו משמעות ערכית למאפיינים ביולוגיים ושפטו בנות ובני אדם בהתאם לקבוצה שאליה נולדו, ולא על סמך אישיותם ובחירותיהם. שתיהן גם גילו תיעוב דומה כלפי הממסד, כלפי יריביהן הפוליטיים וכלפי הפשרות, האיזונים ומוסכמות היסוד שבלעדיהם לא ייתכן ניהול דמוקרטי משותף של המרחב הציבורי.

רפובליקנים ממאדים, דמוקרטים מנגה

בתווך, בין הקצוות שיצאו משליטה, הרוב הדומם הנתון להשפעתם הלך והקצין אף הוא. הרשתות החברתיות סיפקו לו תכנים התואמים את השקפותיו במקום לאתגרן ולחשוף אותו למגוון דעות. ערוץ החדשות בכבלים שבו בחר לצפות בהתאם להשתייכותו הפוליטית אשרר עבורו את מה שכבר ידע מראש ואף צבע אותו בצבעים עזים יותר. וככל שמגמה זו צברה תאוצה, כל אחד מהמחנות התכנס לתוך עצמו ולמציאות הווירטואלית שלו.

בסופו של יום, הנתק המחמיר בין הליברלים לשמרנים; אובדן יכולתם להסכים אפילו על עובדות, שלא לדבר על השקפות; והקצנתם – נידונו כולם לזלוג החוצה, אל החיים עצמם.

בזמן שהאליטה הפרוגרסיבית השקיעה את מיטב מרצה בצנזור בדיחות בכפוף למין ולגזע של מספריהן, או בתגמול סרטי קולנוע המעדיפים דידקטיות מסורבלת על פני מורכבות אנושית וערך אמנותי, הימין האנטי-ליברלי ביצע מחטף ציני והשיג רוב מוחץ בבית המשפט העליון. ובשעה שהשמאל הפרוגרסיבי חגג את ההכרה של מדינת ניו יורק ב-31 זהויות מגדריות שונות, הקואליציה השמרנית כבר החלה לגבש את מהלך ביטול ההגנה הפדרלית על יכולתן של נשים להפיל.

מנקודת מפגש בין בעלי השקפות וסדרי יום שונים, החייבים לשתף פעולה כדי לתחזק מרחב ציבורי משותף תוך ניהול ויכוח נוקב על דמותו, הפכה הפוליטיקה האמריקאית למשחק סכום אפס שבו כל צד חותר להשליט את עמדתו מבלי להתחשב בקרע ההולך ונפער כתוצאה מכך בינו לבין הצד שמנגד. פסק דין רו נגד וייד מ-1973 והמשכו מ-1992 איזנו בין זכותן של נשים לבצע הפלה בשלבים מוקדמים של התפתחות העובר, לבין זכותן של מדינות להגביל את יכולתן לעשות כן בשלבים מאוחרים יותר. במשבר הטראגי שבו נתונה כיום הדמוקרטיה האמריקאית, איזון שכזה הפך לבלתי אפשרי.

דרושה ממלכתיות

המקרה האמריקאי ממחיש בבהירות מצמררת עד כמה אובדנו של מרכז ממלכתי משותף מאיים על עצם יכולתה של חברה סולידרית ודמוקרטית להמשיך ולהתקיים.

בניגוד לדימוי הרדוד שמשווקים הסולדים ממנו, הערך "ממלכתיות" הוא איננו הגרסה הפוליטית לנימוסים והליכות, סגנון התנהלות סולידי או אפילו שמירה על שלטון החוק ועל כללי המנהל התקין. כל אלו נובעים ממנו במישרין, אולם מתחת לסממנים הללו, ממלכתיות היא ליבה הפועם של מדינת הלאום הדמוקרטית. ממלכתיות היא היכולת של רוב האזרחים להתלכד סביב ניהול דמוקרטי של מדינה שהם חשים ששייכת להם ומבטאת את זהותם הלאומית המשותפת; ולהרחיב גרעין זה של סולידריות לכדי שותפות אזרחית המכילה באופן שוויוני את כל אזרחי המדינה, ובכלל זה מיעוטים לאומיים.

שלושת המרכיבים ההכרחיים של הממלכתיות הם רגש ותודעה לאומיים, ערבות הדדית חברתית והסכמה על כללי משחק דמוקרטיים, והם מקיימים יחסי גומלין הדוקים. ללא הזדהות של חלק נרחב מהאזרחים זה עם זה, לא תיתכן תחושת בעלות משותפת שלהם על המדינה ואחריות ומחויבות לשמור עליה ולשפרהּ. לחילופין, במצב שבו האזרחים אינם רואים את המדינה ואת מוסדותיה כמייצגים אותם וכמבטאים את זהותם וריבונותם המשותפת, הם מאבדים את עמוד התווך שעליו יכולה להיבנות סולידריות לאומית בצורתה המודרנית.

חתירה לשוויון חברתי-כלכלי חיונית להגנה על שני היבטיה האחרים של הממלכתיות – הלאומי-תרבותי והאזרחי-פוליטי – מפני היווצרותה של חברת פערים המשוסעת למגזרים, מפוררת בנוסח "אדם לאדם זאב" וסובלת מהיעדר יציבות שלטונית. לכן, כפי שמציינים אבי בראלי וניר קידר במחקרם "ממלכתיות ישראלית" (עמ' 31), נוטות תפיסות ממלכתיות לאפיקים סוציאל-דמוקרטיים או ליברליים מתונים, ולא, על פי רוב, לקפיטליזם קיצוני.

בינתיים בישראל

עליית הסדר הניאו-ליברלי בשנות ה-80 וצמצומה הדרסטי של מדינת הרווחה פיצלו את החברה הישראלית למגזרים הדואגים, רוב הזמן, כל אחד לעצמו. התוצאה היתה התפרקות איטית של הסולידריות וערעור השותפות של האזרחים סביב מוסדות המדינה האוניברסליים. אלא שהפגיעה ההדרגתית והמתמשכת בממלכתיות הישראלית הפכה למתקפה ברוטלית עם עליית הפופוליזם הימני בעשור השני של שנות האלפיים. בהסתה ארסית ומתמשכת נגד יריביו הפוליטיים ונגד מוסדות המדינה, הצליח זרם פוליטי זה – בהנהגת בנימין נתניהו – לערער באופן עמוק את המכנה המשותף לרוב הציבור בישראל ולהופכו למפולג, שסוע ומקוטב יותר מאי פעם.

בעוד שרוב מצביעי השמאל נותרו ממלכתיים, ליברליים ומתונים בהשקפותיהם, חלק מהשכבה האינטלקטואלית של המחנה מגלה בשנים האחרונות בוז גובר לחיפוש אחר מכנה משותף ומאחד בין חלקי החברה הישראלית. זה נתפס כקיטש חלול, סנטימנטלי וסחי ההולם את הרדידות הרעיונית של מפלגות המרכז. לדעת אותם טהרנים, הגל האנטי-ממלכתי מימין מהווה דווקא הזדמנות עבור השמאל להקצין אף הוא את עמדותיו, לקרוא תגר על מוסכמות יסוד ולקדם סדר יום פרוגרסיבי מחודד יותר.

אלא שהפיתוי לחקות את המתרחש בארצות הברית הוא לא יותר מדחף אובדני. ראשית, משום שבישראל, הוויתור על הממלכתיות רק מחליש את השמאל, מקטין את הייצוג הפוליטי שלו ומגיש את השלטון על מגש של כסף לימין. וחשוב מכך, מפני שאימוץ הפרדיגמות הללו הוא הרה אסון עבור הממלכתיות הישראלית, כזירת מפגש בין שותפות אזרחית, תודעה לאומית וסולידריות חברתית המזוגות לבלי הפרד זו בזו.

הממלכתיות – קרי, היכולת להתלכד סביב מרכז אזרחי-פוליטי משותף – היתה בעבר לחם חוק של מרבית הזרמים הרעיוניים בתנועה הציונית ולאחר מכן במדינת ישראל – הן משמאל, הן מימין. ניתן רק לייחל לכך שהיא תחזור למעמדה הזה גם בעתיד. ודוק, חשוב לא לבלבל בין הממלכתיות, המהווה מצע משותף למפלגות מכל חלקי המפה הפוליטית, לבין מפלגות המרכז. האחרונות אמנם קמו, במידה רבה, מתוך סנטימנט ממלכתי, אבל בשם החיפוש אחר מכנה משותף בכל מחיר, הן נוטות לשמש כמקבילה הפוליטית של מים פושרים ולהימנע מהכרעה בסוגיות קריטיות לעתיד המדינה.

כך, הן אינן מעזות לצאת נגד תהליך הסיפוח הזוחל של שטחי יהודה ושומרון, שאם יצליח – יקָבּע את השליטה הישראלית בפלסטינים, ינציח את הדיכוי והאלימות הכרוכים בה ויביא לקריסת היסוד הממלכתי הדמוקרטי של החזון הציוני. בנוסף, המפלגות הללו בעצמן בלתי דמוקרטיות, הן מבוססות על דימויים שטחיים, ולבסוף, הן נמנעות מהתמודדות עם תהליכי ההפרטה והמגזור אשר באופן פרדוקסלי דווקא תרמו לפירוק הממלכתיות הישראלית.

ישראל זקוקה כיום יותר מתמיד לשמאל ציוני, ממלכתי וסוציאליסטי שיחתור להפסקת השליטה של ישראל בעם אחר; לשותפות אזרחית שוויונית ומלאה של הציבור הערבי בחברה ובמדינה; ולשיקום מדינת הרווחה ועמה המרכז החברתי-תרבותי והאתוס הקולקטיבי שכמעט נמוג עקב פירוק החברה ליחידים ושיסועה למגזרים. רק שמאל כזה יוכל לחזק ולייצב באמת את היסודות הממלכתיים שעליהם קמה מדינת ישראל, ולא רק לנהל קרב מאסף מול הכוחות המבקשים למוטטם.

אחרי שסיפורה הקצר של ממשלת השינוי הגיע לסיומו, חשוב לזכור שחשיבותה ההיסטורית נובעת מכך שסימנה מפנה מדינמיקת הקיטוב ההרסנית שיובאה אלינו מעבר לים. הבנייה המחודשת של מרכז חברתי, לאומי ותרבותי היא חיונית להמשך קיומנו המשותף כאן. על מנת שמרכז זה לא יהיה בגדר מעטפת סמלית, חלולה ורעועה, יש לצקת לתוכו את התכנים הציוניים-סוציאליסטיים של ערבות הדדית, שיתוף ושוויון ושל יסודות תרבותיים מלכדים. אך כפי שניתן ללמוד מהאומה האמריקאית המצויה על סִפּה של מלחמת אזרחים תרבותית, הדרך לשיקום השמאל הציוני ולאיחוי קרעיה של החברה הישראלית עוברת בהכרח בשיקום של אותו מרכז ממלכתי – לא בוויתור עליו.