בסופו של דבר גישת ה"אנטי-צמיחה" – הנדונה בהרחבה בספר שאת סקירתו אתם קוראים כעת – תהפוך למיינסטרים. ככל שחולף זמן מתחוור שהגישות האחרות להתמודדות עם משבר האקלים – טכנולוגיות ירוקות, מיסוי נזקים סביבתיים ו"צמיחה כלכלית ירוקה" – לא יצליחו לשַטֵח מהר מספיק את עקומת הפליטות ולשנות את מגמת ההתחממות הגלובלית. כך שכל פתרון למשבר האקלים חייב יהיה לכלול מרכיב מהותי של אנטי-צמיחה (מתרגמי הספר בחרו ב"כלכלת היציבות" כחלופה ל-Degrowth אבל אני בכל זאת אדבק ב"אנטי-צמיחה")

הגעתי לספרו של ג'ייסון היקל, פחות זה יותר, עם דעה קדומה בנוגע לַהתמודדות עם משבר האקלים. כמוהו, גם אני סבור שללא שינוי מהותי בדפוסי הייצור, הצריכה, ההשקעה וניהול כוח העבודה, אי אפשר יהיה להתמודד עם המשבר. בפרט אני סבור שפתרונות השוק ואפילו תוכניות בנוסח "גרין ניו-דיל" לא ישיגו את השינוי הדרוש. אבל ישנן שאלות מרכזיות שעדיין פתוחות מבחינתי: מתי המעבר לאנטי-צמיחה יקרה; מה יהיו האמצעים הכלכליים שבעזרתם יושג שינוי זה ומה יהיה מחירם החברתי; ואילו השפעות יהיו לכך על המשטר הפוליטי שבו אנו חיים. על השאלות האלה חיפשתי תשובות בספרו של היקל.

פחות זה יותר שייך לתת-סוגה של ספרי עיון המציגים היסטוריה ארוכת טווח של המשטר הקפיטליסטי המבקשת ללמד אותנו דבר-מה על פגמיו בהווה. נמנים עם הסוגה הזאת, בין היתר, הקפיטל של מרקס, הקפיטל במאה העשרים של תומא פיקטי, חוב: 5,000 השנים הראשונות של דיוויד גרייבר, והתמורה הגדולה של קרל פולני. בניגוד למרקס, פיקטי ופולני, כולם כלכלנים, ובדומה לגרייבר, היקל הוא אנתרופולוג, שמציג בספר ניתוח פילוסופי-אנתרופולוגי של אופן ההוויה של האדם בעולם הקפיטליסטי; כיצד התגבש אופן הוויה זה במהלך ההיסטוריה; ולבסוף, כיצד – אולי – נוכל לשנות אותו.

חוק הברזל של ההון

שאלת היסוד ששואלים היסטוריונים של הקפיטליזם היא מה מהותו של המשטר הקפיטליסטי. מבחינת היקל, התשובה איננה כלכלת השוק, כלכלת האשראי ואפילו לא השאיפה לרווחיות של פירמות; ממהותו של המשטר הקפיטליסטי שהוא דורש צמיחה כלכלית בלתי פוסקת – כלומר הרחבה של הייצור, הצריכה וההשקעה – כדי לשמור על יציבותו. הפסקת הצמיחה, או אפילו האטה שלה, יובילו למשבר ואף לקריסה. השאיפה הזאת לצמיחה מתמדת – "חוק הברזל של ההון", מכנה זאת היקל – אפיינה לאורך השנים הן את הימין הכלכלי והן את השמאל החברתי, שכן "פוליטיקאים משמאל ומימין אמנם מתווכחים כיצד לחלק את הפירות, אבל בכל הקשור לחובת הגידול הם מאוחדים בדעותיהם", כך היקל.

רעיון הצמיחה, או, מוטב לומר, אידאולוגיית הצמיחה, מספקים את ההצדקה לתהליכי הֶצְבֵּר ההון. התהליכים האלה דורשים גישה לשני גורמי ייצור עיקריים: משאבים טבעיים וכוח עבודה (ובשלב יותר מאוחר, גם הון). דא עקא שהגישה אליהם איננה תמיד פשוטה ומיידית בשל חסמים טכניים, גיאוגרפיים, חברתיים או פוליטיים. כוחות השוק כשלעצמם אינם יכולים להסיר את החסמים הללו. אידאולוגיית הצמיחה היא אותו כוח היסטורי שבא לידי ביטוי בהתגברות על החסמים הללו, באמצעים שאינם חלק מכוחות השוק: כפייה, כיבוש, שינויי חקיקה ועוד.

לכל אורך ההיסטוריה של הקפיטליזם, הסרת החסמים היתה כרוכה בשינוי היחסים בין ההון, בני האדם והטבע. בפרט, תהליך התפתחות הקפיטליזם היה מלווה למן הרגע הראשון בהיפרדות בני האדם מהטבע, מה שאִפשר את ההפיכה של שניהם גם יחד לגורמי ייצור: בני האדם הפכו לכוח עבודה, הטבע נפרט למשאביו. ההיגיון הפנימי של הקפיטליזם דרש מיצוי של שניהם באופן כמה שיותר זול ויעיל. ודוק, תהליך הפיכתם לגורמי ייצור לא היה "טבעי והכרחי", כפי שגורסת ההיסטוריה הליברלית של הקפיטליזם, והוא בוודאי לא התרחש באופן הדרגתי ושליו. הוא היה אלים "כמו מלחמה". "הקפיטליזם צמח בעזרת אלימות מאורגנת", כותב היקל, "גרימת התרוששות מכוונת של המוני אנשים, והרס שיטתי של כלכלות הקיום שהתבססו על הספקה עצמית".

התחלתו המקרית של הקפיטליזם

נקודת המפנה שהביאה לתחילת ההתגבשות של הקפיטליזם העכשווי היתה מקרית. במאה ה-14 פשתה באירופה מגפת המוות השחור וכתוצאה ממנה הצטמקה אוכלוסיית היבשת בכ-30 עד 50 אחוז. התמורה החדה הובילה למרידות תכופות ברחבי אירופה שבתורן הביאו לעלייה דרמטית ברווחתם של האיכרים – השכר הוכפל ובאזורים מסוימים אף שולש, מחירי הקרקעות ירדו, התזונה השתפרה. זה לא בכדי שהיסטוריונים מתארים את התקופה שבין 1350 ו-1500 כ"תור הזהב" של מעמד הפועלים האירופי.

השיפור ברווחה של האיכרים הועיל להם בטווח המיידי, אבל הנסיקה בְּעלות העבודה היוותה חסם בתהליך הצבר ההון. האצולה, שנפגעה מכך, השתמשה בעוצמה הפוליטית שבּה החזיקה כדי להסירו. היא עשתה זאת, בין היתר, באמצעות שינוי חקיקה שמיסד את הבעלות על הקרקע וזכה לכינוי "תנועת הגידור" (enclosure): הפיכת כלל האדמות שהיו עד אז חסרות בעלים (commons) לרכוש פרטי. רוב האיכרים שסולקו מאדמותיהם מצאו את עצמם עד מהרה בסביבה אורבנית חדשה שבּה העבודה בשכר היתה אמצעי הקיום האפשרי היחיד. מבחינת היקל, הרגע הזה, שבו נוצר שוק העבודה, הוא רגע לידתו של הקפיטליזם.

שוק העבודה החדש הוביל בתורו להתייעלות תהליכי הייצור; אלה הגדילו בתורם את היקפי הייצור; וכעת התוצרת ההולכת וגדלה חיפשה לה שווקים חדשים להתפשט אליהם, מחוץ לאירופה. התשובה לחסם הזה – הגיאוגרפי באופיו, הפעם – היתה קולוניאליזם. כמו במקרה של תנועת הגידור, גם כאן נעשה שימוש באמצעים אלימים, בעיקר גזל וכיבוש, על מנת לייצר את התנאים להמשך תהליך צבירת ההון; וכשם שתנועת הגידור לא הותירה לבני האדם ברירה אלא לפנות לשוק העבודה כדי לקיים את עצמם, כך הקולוניאליזם הפך את הקולוניות תלויות בייצוא חומרי הגלם ובייבוא של מוצרי צריכה מהמדינות המפותחות. בחשבון אחרון, התלות הזאת הבטיחה את יציבותו של המשטר הקפיטליסטי ואף את התרחבותו.

כלכלנים ליברלים יטענו, קרוב לוודאי, כי דווקא הקפיטליזם העולמי הוא זה שאפשר למדינות המתפתחות לשפר את מצבן. הטענה הזאת אינה שגויה, אך היא מחמיצה את אופיו הדיאלקטי של ההיגיון הקפיטליסטי עליו היקל עומד: הקפיטליזם מייצר באמצעים פוליטיים (כוח, הכפפה ואלימות) את הבעיות (עוני, אי שוויון וניצול) שמנגנון השוק אמור בתורו לפתור. במובן זה, כל עידן קפיטליסטי מוצדק בדיעבד כפתרון לבעיות שהוא עצמו יצר.

הקושי לומר "די!" הוא מבני

במאה ה-20 המערכת הקפיטליסטית העולמית נתקלה בשני אירועים מרכזיים שהיוו חסמים להמשך תהליך והצמיחה: השפל הגדול בשנות ה-30 ומשבר האינפלציה בשנות ה-70. היקל לא דן בשפל הגדול, וחבל שכך, כיוון שהוא עשוי להמחיש היטב את טענתו כיצד פרדיגמת הצמיחה המתמדת משותפת הן לשמאל החברתי והן לימין הכלכלי. 

מדיניות הניו-דיל סימנה מפנה באופק ההתפתחות של המשטרים הקפיטליסטיים, לראשונה מאז המהפכה התעשייתית: קפיטליזם מסוג חדש שבמרכזו עמדה המדינה. באמצעות מדיניות קיינסיאנית שעיקריה הם הרחבת ההשקעות הציבוריות ותקציבי הרווחה, היא הגבילה את כוחות השוק באופן שהיטיב עם העובדים וצמצם את אי השוויון. ואולם, גם המשטר הזה המשיך לפעול במסגרת אידאולוגיית הצמיחה. 

בשנות ה-70 חסם הצמיחה נבע מהעלייה בשכר במדינות המפותחות ומהעלייה במחירי האנרגיה, והוסר הפעם באמצעות מדיניות ניאו-ליברלית: ממשלות החלישו את ארגוני העובדים, הורידו את השכר הריאלי ואימצו מדיניות מאקרו-כלכלית המצמצמת את ההוצאה הממשלתית. במקביל, הוסרו חסמים על תנועת הסחורות, השירותים וההון. כתוצאה מכל אלה השתנה דפוס חלוקת העבודה הגלובלית: המדינות המפותחות התמקדו בפעילויות יצרניות המתאפיינות בפריון ובשכר גבוהים, והמדינות המתפתחות בפעילויות יצרניות הממוקמות במורד שרשרת הערך. חלוקת העבודה הגלובלית החדשה חתכה בעלויות הייצור ושיעורי הצמיחה גדלו. אולם המחירים החברתיים והאקולוגיים של הסדר הכלכלי החדש היו – ועודם – כבדים.

בנקודה זו עולה כמו מאליה השאלה: האם יש גבול לצמיחה המתמדת? האם יגיע רגע מסוים שבו המחיר של הסרת חסמי הצמיחה ייתפס בעיני הרבים כבלתי מוצדק? בקיצור, האם יגיע רגע שבו נגיד: "די!"?

הקושי להגיד "די!", חשוב לזכור, הוא מבני. כמו הפרח בסרט "חנות קטנה ומטריפה", המכוֹנה הקפיטליסטית דורשת משאבים הולכים וגדלים כדי לשמור על יציבותה. שכן, במשטר המבוסס על צמיחה מתמדת, כמעט כל השחקנים תלויים בהאצתה: המעסיקים זקוקים לרווחים כדי להחזיר הלוואות, העובדים זקוקים לתעסוקה, נותני האשראי זקוקים לנוטלי אשראי, המדינה זקוקה לתקבולי המסים. האטת המכונה לא יכולה להיעשות אלא על ידי משבר. במדעי החברה קוראים לכך מנגנון קיבוע (Lock-In Mechanism): מצב שבו חברה מקובעת לחוקי משחק מסוימים, גם אם הם אינם משרתים את האינטרסים ארוכי הטווח שלה.

השאלה המרכזית שעולה מתוך דיון האנטי-צמיחה כולו היא, לפיכך, האם ניתן לפרק את מנגנון הקיבוע של הצמיחה המתמדת, ואם כן, מה יהיה המחיר של תהליך כזה.

מדוע הדמוקרטיות המערביות אינן דמוקרטיות

את התשובות האפשריות לשאלה זו ניתן למקם לאורך ציר הנמתח בין שתי תפיסות קיצון. האחת גורסת שמאחר שהאינטרס ארוך הטווח של מרבית תושבי הכדור דורש מעַבר למדיניות אנטי-צמיחה – לא יהיה צורך באמצעֵי כפייה כדי לבצע את השינוי, והוא ממילא יוביל לדמוקרטיזציה עמוקה יותר. עמדת הקיצון השנייה גורסת כי הטמעת מדיניות אנטי-צמיחה תהיה כרוכה בצעדים כה רדיקליים, עד שיחייבו שימוש באמצעי סמכותניים ואנטי-דמוקרטיים כדי לכפות אותם.

פחות זה יותר הוא כתב-תמיכה באפשרות הראשונה. "כדי שהמאבק שלנו למען כלכלה אקולוגית יותר יצליח", כותב היקל, "אנחנו חייבים לנסות להרחיב את הדמוקרטיה בכל מקום אפשרי". היקל טוען באופן משכנע למדי שהדחף לצמיחה בלתי פוסקת מגיע מהאליטה הכלכלית. לכן, לדידו, כל מה שצריך כדי להוציא לפועל מדיניות של אנטי-צמיחה הוא להעביר כוח מהמעטים אל הרוב באמצעות הרחבת הדמוקרטיה.

יתרה מכך: היקל גם מציג ראיות לפיהן קיימת תמיכה רחבה במדיניות של אנטי-צמיחה, וממצאים לפיהם מדיניות אנטי-צמיחה לא תִפגע במעמד הבינוני ואף תשפר את מצבו. במילים אחרות, הוא מציע תרופה למשבר האקלים שלא רק תרפא את המחלה, אלא גם תהייה ערבה לחיך. גן העדן האבוד נמצא מבחינתו ממש מעבר לפינה. את החזרה לטבע הוא מדמיין כטיול לאתר אקזוטי: 

"נסו לדמיין. אנשים המסתמכים על כלכלת קיום באזורים הכפריים בקוסטה ריקה נהנים מחיים ארוכים ובריאים יותר מאנשים בכלכלות העשירות ביותר בכדור הארץ. בצפון אמריקה ובאירופה יש אולי כבישים מהירים וגורדי שחקים ומרכזי קניות, מכוניות ובתים ענקיים ומוסדות יוקרתיים – שכולם סימנים ל'קדמה'. ועם זאת, דבר מכל אלה לא נותן להן יתרון, ולו זעיר, על דייגים וחקלאים בניקויה". 

ואולם, אם מדיניות אנטי-צמיחה היא אינטרס כה מובהק של הרוב, מדוע לא מאמצים אותה במדינות הדמוקרטיות? על כך עונה היקל כי ממשלות המערב אינן באמת דמוקרטיות משום שהן מופעלות על ידי "הכסף הגדול". ארצות הברית, לטענתו, "דומה לפלוטוקרטיה יותר מכפי שהיא דומה לדמוקרטיה".

מהלך זה הוא, לדעתי, ההחמצה של הספר. מעבָר למשטר של אנטי-צמיחה יהיה כרוך בזעזועים ובשינויים עמוקים במרקם החברתי ובמערכות הפוליטיות. אבל במקום לתקוף את השאלה כיצד תתמודד החברה האנושית עם המתח בין השאיפה הנוכחית לשיפור מתמיד של חיינו ובין הצורך להגביל אותה כדי להתמודד עם משבר האקלים, היקל עוקף אותה. המסר שלו הוא ש"אתה הקורא" לא תיפגע ממדיניות האנטי-צמיחה; הנטל ייפול על כתפיהם של "האחרים" – לאמור, העשירים. 

פחות זה יותר משווק אפוא את מדיניות האנטי-צמיחה באריזה פרחונית, נעימה ואף הייתי אומר בורגנית. אם הוא יצליח לתרום לחדירת רעיונות האנטי-צמיחה – גם אם בגרסתם המרוככת – לשיח הציבורי, דיינו. 

"פחות זה יותר: כך יציבות תציל את העולם", מאת ג'ייסון היקל (תרגום: דפנה לוי), רדיקל, 2022, 297 עמודים. לקריאת פרק מהספר, שבו מסביר היקל איך אפשר לעבור בכמה צעדים (יחסית) פשוטים לכלכלה שלא מבוססת על צמיחה, לחצו כאן.  

על פרופ' אריה קרמפף

היסטוריון כלכלי מבית הספר לממשל וחברה, האקדמית תל אביב יפו