בחודש שעבר חולל ראש הממשלה יאיר לפיד מהומה קטנה, כאשר הביע תמיכה מפורשת בפתרון שתי המדינות בנאומו בעצרת האו"ם. לעומת דבריו הברורים יחסית של לפיד, הקודקוד השני של מחנה המרכז, בני גנץ, מציג בתקופה האחרונה קו רעיוני שונה וגרסה אחרת לפתרון הסכסוך – או ליתר דיוק, לאי-פתרונו. גישה זו, המבוטאת בשורה של משחקי מילים וג'סטות סתומות, קיבלה את ביטויה המפורש ביותר בנאום באוניברסיטת רייכמן בחודש שעבר, שם הציג גנץ מתווה מדיני כביכול. הוא מבוסס על התובנה המפעימה ולפיה "אף אחד לא הולך לשום מקום – לא אנחנו ולא הם". מצד שני, הצהיר גנץ, הוא "לא רואה הסדר מדיני מחר בבוקר" ובכך קבר כל אפשרות למהלך מנהיגותי אמיתי.

אבל כיוון שגנץ מרגיש כנראה שבכל זאת יש ממנו ציפייה להכריע איך צריך להיראות עתידם של כ-15 מיליון בני אדם בין הירדן לים – ככלות הכל הוא מנהיג פוליטי – הוא הציע נוסחה חדשה, על גבול הפרודיה: "סיטואציית שתי הישויות". גרסה מסורסת זו של פתרון שתי המדינות – פחות מפתרון, פחות ממדינה – אמורה לסייע בשיפור המצב הביטחוני עד לבוקר שבו נקום ונגלה פתע שהושג ההסדר המדיני, זה שהס מלדבר עליו כרגע. לדברי גנץ, חזון זה נמצא בדיוק "במקום שבו בגין ורבין נפגשו", והוא אף נתלה בגישת "צמצום הסכסוך" שהגה האינטלקטואל הציבורי הפופולרי ד"ר מיכה גודמן.

לשחוק את הרשות

מה הבעיה עם המתווה של גנץ? מעבר לפראזות הריקות ולאמירות הבנאליות המונחתות בסטקאטו מלא פאתוס, הכשל העיקרי טמון בסירובו של שר הביטחון לסמן את האינטרסים הישראליים החיוניים ואת הוויתורים שיש לעשות כדי להגיע אליהם – כפי שעשו כל ראשי הממשלה מאז 1991. 

מוועידת מדריד לתהליך אוסלו, להסכם ואי, לשיחות קמפ דייויד, למפת הדרכים ולאנאפוליס, ראשי הממשלה הישראלים – שמיר, רבין, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט – ניאותו כולם, כל אחד בתורו, לנהל מגעים, עקיפים או ישירים, עם הפלסטינים, מה שקיבע את עיקרון הפשרה טריטוריאלית כדרך המוסכמת להגיע לסיום הסכסוך ואף הניח תשתית להקמת מדינה פלסטינית. שורשי התהליך מצויים בכלל בהסכמי קמפ דייויד משנת 1978, שעליהם חתם מנחם בגין, והיוו תנאי מקדים להסכם השלום עם מצרים. בגין קיבל את החלטות האו"ם 242 ו-338 שמשמעותן שטחים תמורת שלום, ובסעיף ב' של ההסכם הניח את היסודות לתהליך אוסלו ולהקמת הרשות הפלסטינית.

גנץ, לעומת זאת, מתעלם במפגיע מ-45 שנות תהליך מדיני, ומבקש לאיין לא רק את כברת הדרך שעשתה ההנהגה הישראלית לדורותיה – אלא גם את זו שעשו הפלסטינים. ההכרזה שלא אנחנו ולא הם הולכים לשום מקום היתה בגדר חידוש אולי בשנות ה-70. היום היא משקפת בעיקר את יישור הקו של המרכז הפוליטי עם הימין. 

אם לוקחים את גנץ לרגע ברצינות, קשה ככל שזה יהיה, ומנסים לחשב את נקודת המפגש המדויקת בין דרך בגין לזו של רבין, הרי שברור מאוד לאן מגיעים – לרשות הפלסטינית. זו בדיוק האוטונומיה שעליה בגין חתם בקמפ דייויד ושאותה יצר רבין הלכה למעשה בהסכם הביניים באוסלו. כלומר, הבשורה של גנץ היא, פשוטה כמשמעה, עוד מאותו דבר; הנצחת הסידור הזמני שהפלסטינים והישראלים חיים בו כבר שלושה עשורים. 

באופן פרדוקסלי, חזון שמסתכם בשימור המצב הקיים יביא בהכרח לדרדורו. שהרי הלגיטימציה המעורערת ממילא להמשך קיומה של הרשות נובעת, בעיני תושבי השטחים, מהסחורה המדינית שהיא אמורה לספק במורד הדרך. ברגע ששר הביטחון, שנתפס כאחד ממנהיגי מחנה הפשרה המדינית כיום, לא מסוגל להציע דבר מעבר לשימור הרשות, הוא מוסיף לשחיקתה. ההתלקחות האלימה בגדה המערבית בימים אלה, שמיוחסת במידה רבה להתרופפות מסוכנת של הרשות הפלסטינית, היא עדות מדאיגה לתהליך זה.

נעים להכיר

הכשל העיקרי של גנץ נעוץ בהכרזה ש"מחר בבוקר לא יהיה הסדר מדיני". איש לא יחלוק על נכונותה העובדתית אבל כן ראוי לשאול האם החָזרה עליה שוב ושוב לא תורמת להתגשמותה; מה מעבר לה מעכב את התהליך המדיני; ואיזו עמדה צריך לגבש איש מחנה השלום ביחס לכל זה. גנץ פוטר את כל השאלות הללו במנטרה ולפיה ניתן יהיה לקדם את התהליך המדיני "ביום שהפלסטינים יבינו ויפנימו שאף אחד לא הולך מכאן". כלומר, הבעיה לשיטתו היא אי-הכרה פלסטינית במדינת ישראל, ועד אז, עלינו להסתיר את רצונותינו ותוכניותינו. 

אולם הטענה לגבי אי-ההכרה הפלסטינית שגויה. ההנהגה הפלסטינית הכירה גם הכירה בקיומה של ישראל וכן בהחלטות האו"ם הרלוונטיות, עוד בשנת 1988, חמש שנים לפני הסכם אוסלו הראשון. על בסיס הכרה זו התנהל התהליך המדיני כולו בשלושת העשורים הבאים, ויתרה מכך, מחמוד עבאס, חרף מגרעותיו, הוא המנהיג הפלסטיני המתון והמעשי ביותר שניהל מגעים עם ישראל במהלך כל התקופה. כדי להציג את ה"סרבנות" הפלסטינית כמכשול העיקרי בפני השלום צריך ממש להתאמץ לשכוח את כל זה. אז למה גנץ עושה את זה?

בסופו של יום, כמו בכל סוגיה בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון, כל הדרכים מובילות לנתניהו. בתקופה שבה עוד היה מחויב מהפה ולחוץ לתהליך המדיני, בשל זהות היושב בבית הלבן (תחילה ביל קלינטון ובהמשך ברק אובמה), נתניהו הפציע עם הדרישה שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית (ולא סתם יכירו בקיומה של ישראל), כאמתלה למסמוס התהליך. במקביל, הוא אימץ את דוקטרינת ניהול הסכסוך, שתכליתה שימור הסטטוס קוו תוך צמצום החיכוך הביטחוני למינימום. תפיסה זו גורסת שהמצב הקיים – התפשטות נמשכת של ההתנחלויות לצד היעדר ריבונות פלסטינית – הוא הטוב ביותר שניתן להשיג, אך כדי לקבע אותו, יש לפעול בהתאם לכללי המשחק ולהמשיך לקיים מראית עין של תהליך מדיני, שמעניק לישראל לגיטימציה להמשך הכיבוש.

אסטרטגיית ניהול הסכסוך נחלה הצלחה לשיטתו של נתניהו, ובתקופתו כראש ממשלה התהליך המדיני קפא לחלוטין. אלא שעם האוכל בא התיאבון, ותחת דונלד טראמפ בבית הלבן, החליפה אותה השאיפה המוצהרת לספח את הגדה המערבית. בינואר 2020 הוכרזה תוכנית הסיפוח של נתניהו ("ריבונות על כל ההתיישבות ביום ראשון", התרברב בטוויטר יועצו יונתן אוריך) וביולי הוא אמור היה ליישם אותה, אולם הסכמי אברהם סתמו עליה את הגולל. ובכל זאת, גם בלי הסיפוח ספג התהליך המדיני מכה אנושה שממנה טרם התאושש.

זה, למעשה, ההישג הגדול ביותר שבנימין נתניהו – שמניעת הסדר מדיני עם הפלסטינים היא עבורו פרויקט חיים – יכול לרשום לזכותו. עד כדי כך הצליחה טקטיקת גרירת הרגליים, חיפוש התירוצים ומשיכת הזמן, שגם יריביו האידאולוגיים של נתניהו אימצו את תפיסתו – לעתים מבלי להודות שהם נוהגים כך. ההשפעה המכרעת של נתניהו על הנראטיב המרכזי, כפי שקרה גם בסוגייה האיראנית (רק בשנה האחרונה המרכז הפוליטי החל להתפכח מצהלות השמחה על הפרישה מהסכם הגרעין ב-2018), בשילוב העובדה שבשנות שלטונו עלותו של הקיפאון המדיני מבחינת הישראלים היתה מינימלית, הובילה לתופעת חקיינות כלפי הגישה הזאת במרכז וגם משמאל לו.

גנץ הולך אפוא בתלם שבו צעדו לפניו אנשי מרכז-שמאל אחרים, שמיאנו להתמודד ביושר עם המכשול העיקש ביותר בעשור האחרון בפני התהליך המדיני: הקושי הפוליטי הפנימי להתקדם בתהליך בשל היחלשות התמיכה בו בציבור ובהנהגה, שעמדותיהם לעולם מושפעות זו מזו. או, במילים אחרות, העובדה שאין פרטנר. ישראלי. כך נמחק מהדיון הציבורי כל חזון מדיני שאינו מסתכם בסיפוח ובמדינת אפרטהייד.

אין זה מופרך לצפות ממנהיגים לגלות מפעם לפעם מנהיגות: לסמן יעד, לנסח חזון ולהכריז על הרצון להגיע אליו, גם אם הדרך ארוכה. בראיון מאוגוסט אמר גנץ כי "חלומות לכולם יש. אני לא עוסק בחלומות, אני עוסק במה אפשר להשיג". למה בעצם? לעתים נדמה שהסוגיה הפלסטינית היא היחידה שבה עצם הדיבור על חזון, אידאולוגיה וערכים – במנותק מהדרכים למימושם – נחשב למגונה באזורים נרחבים במפה הפוליטית. כך, השיח הערכי, האסטרטגי, מפנה את מקומו לדיון טקטי וטכני על מה נכון לעשות עכשיו, היום, מחר בבוקר – כאילו שהאחד מוציא את השני.

גם יד ימינו הטרי של גנץ, גדי איזנקוט, שבעבר דיבר נחרצות על חשיבותו של פתרון שתי המדינות, נעשה מהוסס מרגע שחבר למחנה הממלכתי, שלא לומר מהורהר. בראיון ל"הארץ" אמר כי "פתרון שתי המדינות נראה לי כרגע נטול הקשר. ניסיון להגיע כעת להסדר קבע […] יביא לפיצוץ ולשפיכות דמים". הרי איש לא מציע להגיע כעת, ברגע זה, להסדר קבע; אבל מה מונע מאיזנקוט להצהיר שפתרון שתי המדינות, הוא ולא אחר, הוא הרצוי בעיניו בסופו של תהליך? הדבר דומה לסוציאל-דמוקרט שמסרב לתמוך במדינת רווחה בתואנה שלא מעשי להלאים מחר בבוקר את חברת טבע ומפעלי ים המלח.

גנץ לקח את הפרדיגמה הזאת צעד אחד קדימה בסירובו לדבר על פתרון כלשהו, ובהחלפתו בפראזות ריקות כמו "סיטואציית שתי הישויות", שמשמעותן כאמור, בשוך ענן האבק המילולי, היא המשך המצב הקיים. וכך, בעוד שהימין נעשה דתי יותר ולאומני יותר ומזמן כבר המיר את ניהול הסכסוך בסיפוח, המרכז זנח בחלקו את פתרון שתי המדינות (שקודם בצורה מרחיקת לכת על ידי אנשי מרכז מובהקים כמו אהוד אולמרט וציפי לבני) והחליף אותו בהכרזות כמו "לא זו העת", שלעולם אינן מנומקות דיין, ובנוסחאות כמו "צמצום הסכסוך". 

מיכה גודמן והטעויות

כדי להבין עד כמה אין בכך בשורה, נדרש הסבר תמציתי על הדמיון שבין אותה גישת "צמצום הסכסוך" שמזוהה עם המרכז בשנים האחרונות, לגישת "ניהול הסכסוך" שנתפסת כאסטרטגיה ימנית מובהקת.

במאמרו מ-2019 "שמונה צעדים לצמצום הסכסוך" שפירסם בכתב העת "ליברל", מיכה גודמן ניסח פשרה אסתטית ואלגנטית בין הגישות המנוגדות של השמאל והימין לסכסוך, כפי שהוא תופס אותן – סיום הסכסוך וניהול הסכסוך, בהתאמה – ובין הערכים הדומיננטיים שהוא מייחס לשני המחנות – החשש מההשחתה מוסרית שגורם הכיבוש בקֶרב השמאל והצורך בביטחון בקרב הימין. 

במקום שני הקצוות הללו גודמן מציע דרך שלישית – דרכו של המרכז הפשרני והפרגמטי – המתבססת, לשיטתו, על מזעור ההיבטים המכוערים של השליטה על הפלסטינים, מבלי לשלם מחיר ביטחוני. גודמן טוען שדרך זו אינה מובילה בהכרח לפתרון קבע כלשהו – לא להיפרדות מדינית ולא לסיפוח השטחים – אלא לעיצוב מחדש של הסכסוך, באופן שאולי, בעתיד, יהפוך את הפתרון שלו, כל פתרון שלא יהיה, לקל יותר לביצוע. באופן מעשי, היא הופכת את הכיבוש לנוח ונסבל יותר, וכמו אסטרטגיית ניהול הסכסוך, מסייעת להנצחתו.

אלא שגישת צמצום הסכסוך נשענת על אדנים רעועים מבחינה עובדתית, על הנחות שגויות ועל היסקים לוגיים מוטעים: למשל, שהביטחון חשוב יותר לימין מאשר לשמאל (ולא, למשל, שהוא עטה את השיח הביטחוני כאצטלה להצדקת מפעל ההתנחלויות, האמוני-משיחי ביסודו); שהמשך הכיבוש  עדיף בהכרח מבחינה ביטחונית על הפסקתו; שהכיבוש בעייתי רק בגלל הפגיעה היומיומית בחיי הפלסטינים, ולא בשל אינספור היבטים אחרים, ביניהם הנצחת סכסוך טריטוריאלי בין תנועות לאומיות המתדלק את המשך האלימות, עלות כלכלית כבדה, הסטת כוחות צה"ל ומשטרה ממשימות חשובות אחרות, חסימת ציר סעודי-ישראלי להתמודדות עם איראן גרעינית, ועוד. 

ההנהגה הפלסטינית איננה שחקן פעיל במודל של גודמן, ששוב מתייחס לכיבוש כבעיה ישראלית פנימית. התוצאה, כפי שמשתקפת במסה שלו, היא נראטיב ימני למהדרין, גם אם הוא עוטה על עצמו מסכה של איש מרכז. 

מה משותף לגנץ ולבנט

ועכשיו תפיסת העולם הימנית הזאת היא גם נחלתו של גנץ. "מי שחושב שרק איזה מישהו עם עמדה ברורה חדה משמאל של שתי מדינות לשני עמים יכול לפתור את הסכסוך, אז הוא חי באשליה", הכריז שר הביטחון בראיון מאוגוסט. "ומי שחושב בצורה חדה מימין משיחיות ויום אחד לא יהיו פה ערבים ביהודה ושומרון, הוא חי באשליה עוד יותר גדולה". קשה שלא לזהות בדברי גנץ את הרטוריקה הגודמנית, שמייצרת סימטריה כוזבת בין שמאל לימין ומנסה להתייצב בצורה מגושמת במרכז.

אלא שניהול הסכסוך וצמצום הסכסוך הן, כאמור, לא יותר ממכבסת מילים להנצחת הכיבוש ומפעל ההתנחלויות, ומשקפות יותר קנאות אידאולוגית מאשר פשרנות פרגמטית; ואימוץ גישה זו על ידי גנץ, המזוהה בציבוריות הישראלית עם פתרון הפשרה המדינית, היא מהלך תמוה ומסוכן. העובדה שהן גנץ והן נפתלי בנט, תומך הסיפוח וראש הממשלה הראשון ב-30 השנים האחרונות ששלל באופן גורף כל דיאלוג מדיני עם הפלסטינים, חותמים שניהם על תוכנית צמצום הסכסוך, היא עדות מדאיגה לכך.

ארבע שנים של משבר פוליטי מתמשך טרפו את הקלפים: הסכסוך הישראלי-פלסטיני חדל להגדיר את המחנות הפוליטיים בישראל – את מקומו תפסה שאלת היחס לשלטון החוק ולמוסדות המדינה – והגישות המסורתיות של המפלגות לפתרונו מנוסחות מחדש. מפלגות המרכז, שתפסו את מקומה ההיסטורי של מפלגת העבודה בהנהגת הגוש שמשמאל לימין, מציגות כעת שתי הצעות מתחרות: פתרון שתי המדינות של לפיד, וגישת צמצום הסכסוך של גנץ, שמנוכרת להיסטוריה ועיוורת לסרבנות הישראלית בעשור האחרון. ההתלקחות המסוכנת בגדה בתקופה האחרונה וההערכות המודאגות על התפוררות הרשות הפלסטינית ממחישות את הסכנה הממשית שבבריחה מחזון מדיני. כדי לשמור על אפשרות להניע את התהליך שוב בעתיד ולשמר את האופק המדיני בחברה הפלסטינית, יש לקוות שגישתו של לפיד תוביל.